עריכת הדף "הפלאה/כתובות/י/א"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''גמרא ''' אתמר אמר רב נחמן וכו'. היקשו הרא"ה והר"ן ז"ל דמה צריך לחזקה דאין אדם טורח כיון דטוען ברי שלא נתחייב וקי"ל המוציא מחבירו עליו הראיה. והר"ן תירץ משום קושיא דבסמוך מה הועילו חכמים בתקנתם היה ראוי שלא להאמינו. אך מפירש"י ז"ל לא משמע כן שכתב דאי הוי כתובה דאורייתא לא מהימן. משמע דמצד הדין לא מהימן. והרא"ה ז"ל תירץ משום דרוב נשים בתולות נשאות מסייע לחזקה דידה וחזקה ורובא עדיף מחזקת ממון ונראה דנקיט האי לשנא כדמצינו לקמן בר"פ ב' דרוב נשים בתולות נשאות. אבל באמת כוונתו דרוב נשים בתולות נמצאות דאל"כ הא במתניתין דמשארסתני נאנסתי מוקי רבא לקמן דף ע"ה ביש שהות אחר הנשואין ואפ"ה ס"ל לר' יהושע דהיא בחזקת בעולה עד שלא תתארס ולא אמרינן דהוי אחר הנשואין מטעם דרוב נשים בתולות נשאות וכיון דהוי רובא וחזקת הגוף וברי ודאי לא פליג ר' יהושע. וכן לעיל דמקשה לר"א והא ס"ס הוא ספק אינו תחתיו. וכבר כתבנו לעיל בריש מכילתין בתוס' ד"ה שאם היה וכו' דלרבא דס"ל לקמן דף מ"ה ביש שהות אחר הנשואין אמרינן כאן נמצא כאן היה א"כ אסורה ביש שהות רק דהקושיא היא לר"א דפליג התם על רבא. ולסברת הרא"ה אכתי נימא ביש שהות אחר הנשואין מוקמינן ארובא דנשים בתולות נשאות וחזקת הגוף דהיה אחר הנשואין. ומאי מקשה והא ספק ספיקא הוא דלמא ביש שהות מיירי. אך העיקר דדוקא הכא שמכחשת ואומרת בתולה הייתי כשאר נשים שייך רוב נשים וכו' אבל כשנמצאת בעולה איתרע כבר רובא דרוב נשים בתולות נמצאות. וקצת יש להביא ראיה לשיטת הרא"ה דאל"כ לא משכחת קנס דאונס ומפתה דהא יוכל לפטור עצמו ולומר בעולה היתה שלא מצא דם ודוחק גדול לומר שצריכה להביא עדים שיצא דם וכ"ש לדעת הרמב"ם דס"ל דיכול לטעון פתח פתוח מצאתי אפילו יצא דם. א"כ יכול לומר פתח פתוח מצאתי ואפילו אם הוא מודה יש לומר דהוי ליה מודה בקנס כיון דיכול לפטור את עצמו בטענה זו. ותו דלא מצינו בשום מקום שיכול לפטור עצמו בטענה זו. ולדברי הרא"ה ניחא כיון דאיכא רובא דרוב נשים בתולות נמצאות וחזקת הגוף עדיף מחזקת ממון. מיהו קשה לי דאכתי לא מתרצא דהא קושיא זו קשה נמי לקמן דף ע"ה ע"ב גבי מומין דאם נמצא ברשות הבעל עליו להביא ראיה משמע דברי דידיה לא מהני כמו שדייקו התוס' שם בד"ה רישא מנה לאבא בידך ע"ש. והתם לא שייך סברת הרא"ה והר"ן. ועמ"ש לעיל בשיטת רש"י דס"ל כמ"ש המפרשים. דהא דלא מהימן הוא מדאורייתא היינו משום חזקה דאין אשה מעיזה. ואתא שפיר גם בדף ע"ה דלא מהני ברי דידיה. והעיקר נלפענ"ד דלרבא דמשני לקמן שם דטעמא דעל הבעל להביא ראיה משום דכאן נמצא כאן היה. והכי ס"ל לשמואל שם למסקנא א"כ אפילו כשהוא טוען ברי אינו נאמן להחזיקה במומין מרשות לרשות. והוא הדין הכא כיון דהיא טוענת בתולה הייתי אין להחזיקה בנבעלת מרשות לרשות. וצ"ל משום חזקה דאין אדם טורח. מיהו לפ"ז דוקא באין שהות אחר החופה. אבל אם יש שהות יכול לומר דכיון דודאי היא משקרת אף דנבעלה תחתיו מ"מ שמא ברצון זינתה. וליכא למימר דהוי איני יודע אם פרעתי כמ"ש לעיל בתוס' ד"ה אי למיתב וכו' דהכא כיון שהיא משקרת בודאי לפי דבריו. א"כ אין ברי דידה נחשב לכלום. וקי"ל באיני יודע אם פרעתי כשהמלוה גם כן אומר איני יודע פטור ודוקא כשהמלוה טוען ברי שלא נפרע אבל הכא שטוען ברי שהיא משקרת אין כאן ברי דלפי טענתו הוא פטור ויבואר יותר בס"ד בקונטרס אחרון. ובזה מיושב קושיות ספר פ"י שהקשה מהא דס"ל לר' מאיר טענת בתולים כל שלשים יום והא ר"מ ס"ל כתובה דאורייתא ולמה נאמן. ולפמ"ש אתא שפיר דהא ר"מ מיירי בדאיכא שהות ובזה נאמן מדאורייתא שנבעלה תחתיו וטוען שמא ברצון. מיהו יש לומר דלפי מה דאיתא בח"מ ריש סימן פ"ב דבשטר אפילו טוענים שניהם ספק פרעון אוקי השטר על חזקתו. א"כ ה"נ יש לומר דליכא ברי דידה מ"מ אוקי הכתובה אחזקתה מיהו יש לומר כמ"ש הב"ש באה"ע סימן ס"ח ס"ק כ"ב דכיון דלא מצא בתולים איתרע שטרא ע"ש. ודוק: וע"פ סברא זו נלענ"ד שיטה אחרת בדברי רב נחמן ויבואר בתוס' ד"ה חזקה וכו'. ועיין בקונטרס אחרון שכתבנו עוד ישוב על קושיות ספר פני יהושע הנ"ל:

'''והנה ''' נלענ"ד דלשיטת הרמב"ם דמפרש טענת פתח פתוח אפילו ביצא דם אלא דתלינן בד' לילות או בדם נדה או בדם צדדין כמו שיבואר בס"ד באריכות בקונטרס אחרון. ואתי שפיר טפי ולא קשה קושיות הרא"ה ור"ן כלל דאף שטוען ברי מ"מ כיון שנמצא דם וצריך לתלות בד' לילות או בשאר מידי דלא שכיחא כמ"ש הפוסקים. א"כ הוי ליה רובא וחזקה דגופא דקי"ל דעדיף מחזקת ממון. ולכך צ"ל דהם אמרו והם אמרו. וע"ז שפיר קאמר דמה הועילו חכמים בתקנתם דלפירש"י צ"ל בדוחק קצת דמה הועילו בדורקטי או בנאבידה המפה. ולפיר"ח בבוגרת. משא"כ להרמב"ם דבכל הנשים יכול לטעון פריך שפיר דמה הועילו אפילו ימצא דם יאמר פתח פתוח מצאתי. ולפ"ז ממילא מתורץ קושיות פני יהושע לר' מאיר דס"ל כתובה דאורייתא דכיון דהתם מיירי שטוען שלא מצא דם אלא שהיא אומרת שכבר בא עליה אפילו בדאורייתא מהימן. ונלענ"ד דמזה הוכרח הרמב"ם ז"ל לפרש כן. ועיין קונטרס אחרון. ודוק:

'''תוס' ''' ד"ה אמר רב נחמן וכו' משמע דכתובה דרבנן וכו' ועוד אומר ר"י וכו'. לכאורה משמע דכוונתם דכיון דרב אשי פליג אדר"נ היינו משום דס"ל כתובה דאורייתא וקי"ל כוותיה דרב אשי. מיהו ז"א דהא רב אשי מפרש הכי לקמן דף י"ב ברייתא דאמר רבי יהודה ביהודה וכו' ורבי יהודה שמעינן ליה לקמן דף נ"ו ע"ב דס"ל כתובה דרבנן. וע"כ צ"ל דרב אשי פליג אסברת ר"נ אפילו למ"ד כתובה דרבנן וא"כ אין ראיה דכתובה דאורייתא. וצ"ל דכוונתם דהא דסמכינן ארשב"ג דלא כר"נ היינו משום דבלא"ה לית הלכתא כוותיה בהך מימרא ועמ"ש לעיל דלשיטת רש"י יש לומר דלא פליג רב אשי אדר"נ כלל. ועיין לקמן דף י"ב ושם הארכנו בס"ד וק"ל: ונראה דלשיטת הר"ח והרי"ף יש לתרץ דרב אשי דס"ל תני כל שלא מושמש לא פליג על רב נחמן דס"ל דהבעל נאמן לומר פתח פתוח מצאתי. דלדידהו יש לומר דוקא בטענת פתח פתוח נאמן דליכא מיגו דמ"ע שפתחה נעול כמ"ש התוס' לעיל. אבל התם דמיירי בטענת דמים יש לה מיגו דמ"ע אני תחתיך. ואין לומר דאכתי יאומן הבעל במיגו דפתח פתוח מצאתי יש לומר דמיירי התם בבחור דאינו יכול לטעון פתח פתוח מצאתי כדמשני רב אחאי בסמוך. וכ"ש לשנויא קמא דמהימן. ומסבינן ליה כופרי דליכא מיגו דיאמר פתח פתוח. ואפשר דלכ"ע אין זה מיגו דעכ"פ צריך להעיז פניו וכן צ"ל ע"כ לשיטת הרמב"ם דאפילו יצא דם יכול לטעון פתח פתוח מצאתי. א"כ מה הועילו במשמוש החתן הא יכול לטעון פתח פתוח מצאתי ועיין בקונטרס אחרון. ודוק:

'''תוס' ''' ד"ה חזקה וכו' תימא תינח וכו' אין להקשות על שיטת התוס' מסוגיא דלקמן דף ל"ו בחרשת ושוטה דמוקי רב ששת הא כר"ג הא כר' יהושע והא ברייתא דהתם מיירי בפתח פתוח לפירש"י שם ורב ששת ס"ל דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה לקמן דף י"א ע"ב וא"כ אינו נאמן אלא כשנאסרת עליו. והכא בחרשת ושוטה אינה נאסרת עליו לא מיבעיא באשת ישראל דלא גרעא מקטנה דפתויה אונס אלא אפילו באשת כהן הא הוי ליה ס"ס ספק אינו תחתיו וספק מוכת עץ כמו שהקשו התוס' לעיל ד"ה ואבע"א דבחרשת ושוטה לא שייך תירוצם שם מדלא טענה. ומיהו לפמ"ש הרא"ה דבאשת כהן איכא שני ספיקות להיפך דאפילו אינו תחתיו שמא לפסול נבעלה שפיר אסורה. אבל התוס' לעיל ד"ה ואבע"א לא ס"ל כשיטת הרא"ה כמ"ש לעיל וצ"ל דבחרשת ושוטה דלא שייך חזקה דבודקת ומזנה מודים התוס' דיש לחוש שנבעלה לפסול לה כמ"ש כ"ז לעיל בריש הסוגיא. ונראה יותר דהתוס' לא כתבו דלא מהימן אלא בטוענת ברי. אבל בחרשת ושוטה דליכא ברי דידה מהימן הוא כיון שטוען ברי. דנהי דאם היתה מכחשת היתה נאמנת כיון דלא שייך חזקה דאין אדם טורח. מ"מ אנן לא טענינן להו. ודוק: וכן כתבנו לעיל בריש הסוגיא בשיטת רש"י ז"ל:

'''אמנם ''' אלולי דבריהם נלענ"ד לתרץ קושיתם הכא וגם מה שהקשו לעיל דהכא משמע דכתובה דרבנן. ואנן נוהגין לכתוב בכתובה דחזי ליכי מדאורייתא. וגם קושיות הרא"ה והר"ן דלמה לא מהימן הבעל בלא שום חזקה כיון דטוען ברי. ומלתא חדתא קא אמינא דאדרבא יש לומר דס"ל לרב נחמן דכנסה בחזקת בתולה ונמצאה בעולה יש לה כתובה מנה ואפ"ה ס"ל הכא בטוען פתח פתוח והיא טוענת בתולה אני דמפסידה הכתובה לגמרי ומשום זה הוצרך לומר דהאמינוהו משום דכתובה דרבנן ומשום חזקה אין אדם טורח. והוא דכבר כתבנו לעיל דהא דמודה ר' יהושע למ"ד מקח טעות ממאתים אבל מנה אית לה. הוא מטעם דבמנה הוי ס"ס כמ"ש התוס' לעיל. או מטעם שכתבנו לעיל כיון דארוסה אית לה כתובה הוי ליה כאינו יודע אם פרעתי ואפילו נימא דארוסה לית לה כתובה או כיון דאחליה לשיעבודא קמא בשעת נשואין. הוי ליה התחלת החיוב משעת חופה. מ"מ כיון דר"ג ס"ל דמוקמינן אחזקת הגוף ה"נ מוקמינן לה אחזקת הגוף שהיה אחר הנשואין בדאיכא שהות. וכיון דעכ"פ כבר נתחייב משעת חופה הוי ליה כאינו יודע אם פרעתי. אך כל זה היכא דאיכא ברי דידה כמ"ש לעיל דבס"ס צריך ג"כ להיות ברי ושמא הא לאו הכי אין מוציאין ממון. וכן באינו יודע אם פרעתי דקי"ל דחייב לשלם היינו דוקא כשהתובע טוען ברי. אבל כששניהם אינם יודעים מבואר בח"מ סימן ע"ה דפטור לשלם. א"כ כיון דהכא מהימן הבעל שמצא פתח פתוח וע"כ מה שאומרת בתולה אני היא משקרת. וא"כ אזיל לה ברי דידה כיון דמחזקינן לה בשיקרא א"כ אפילו איכא ס"ס ואינו יודע אם פרעתי אפ"ה פטור כיון דליכא ברי ושפיר קאמר דנאמן להפסידה לגמרי אף מנה שניה משום חזקה דאין אדם טורח מחזקינן לה בשיקרא ואזיל לה ברי דידה. וא"כ ממילא מתורץ הכל דמנה ראשונה אף אי קי"ל כתובה דאורייתא יכול להפסידה מטעם ברי וברי רק דמנה שניה שיש לה אפילו נבעלה קודם שנתארסה ואין להפסידה רק מטעם שזינתה ברצון דבזה הוי ליה ס"ס ואינו יודע אם פרעתי לזה צריך הם אמרו והם אמרו. והטעם דהא כתובת בעולה לכ"ע היא מדרבנן דבקרא לא כתיב אלא מוהר הבתולות נמצא כיון דהס"ס הוא שיש לה מנה אפילו לא נבעלה תחתיו הוא מדרבנן שפיר שייך הם אמרו. ותו דמ"ש דהוי ליה אינו יודע אם פרעתי כיון שכבר נתחייב משעת חופה הוא ג"כ מדרבנן דמדאורייתא אין החיוב בא אלא בשעת ביאה כמ"ש לקמן דף נ"א בר"פ אעפ"י וכ"ש בכתובת ארוסה וכיון שהוא טוען שמא זינתה ברצון קודם שבא עליה ה"ל מדינא דאורייתא איני יודע אם הלויתני ובזה אתי שפיר הלשון חכמים תקנו לבתולה וכו' ולאלמנה וכו' לכאורה ולאלמנה מיותר הוא הכא. ולפמ"ש אתי שפיר דהא דקאמר חכמים תקנו לבתולה מאתים היינו בנכנס לחופה כמ"ש לקמן דף נ"א במתניתין דנקיט מפני שהוא תנאי ב"ד לר' מאיר דס"ל כתובה דאורייתא משום כתובה שבשעת חופה א"כ מדאורייתא לא הוי ליה אינו יודע אם פרעתי. וגם מטעם ס"ס נאמן לומר שמשקרת הואיל דספק אינו תחתיו הוא כתובת בעולה והיינו כתובת אלמנה דהיא מדרבנן ומתורץ הכל בס"ד ודוק היטב:

'''בא"ד ''' ולמ"ד לקמן כנסה וכו'                                                                   ' מאיר דאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות. א"כ ע"כ נתחייב במנה. מיהו הר"ן כתב לקמן דף ע"ג דאף לר"מ יש לומר דביאה אירוסין עושה וארוסה לית לה כתובה. ויש לומר דבאמת ס"ל הכי לשמואל דארוסה לית לה כתובה ועיין לקמן דף מ"ד בתוס' ד"ה והלכתא וכו' ועיין בסמוך:

'''בגמרא ''' והם האמינוהו כתב הרא"ש וחזינן לגאון דקאמר ה"מ לענין מנה ומאתים. אבל לענין תוספת לא מהימן וטעמא דמסתבר הוא דלא תקינו רבנן אלא מנה ומאתים אבל תוספת איהו כתב לה וכו'. אבל מתוך הסברא נראה דמהימן גם לענין התוספת דדבר ידוע דלשם חיבת חופה וביאה הוסיף לה. וכי היכי דאמרינן לענין מנה ומאתים חזקה אין אדם טורח ואם היה שונאה היה מגרשה ולא היה טורח בסעודה אעפ"י שמרויח בטורח הסעודה פטור ממאתים של כתובה. גם לענין תוספת שמוסיף לה בשעת חופה איך נאמר שבשעת חופה כתב לה ולמחר בבקר נתחרט ומגרשה וכו' דבריו אינם מובנים ואיך מיישב דיקדוק הגאון דמשמע משום דחכמים תיקנו. ונלע"ד לפרש דס"ל דהיכא דאיכא הוכחה מעליותא דודאי לא שייך דאתמול כתב לה ובזמן מועט נתחדש לו שנאה אין צריך לומר כלל משום דהם האמינוהו. והא דהוצרך הש"ס לומר משום דהם האמינוהו דלא נימא דמאתמול שנא אותה וערומי קא מערים להפסידה ואפ"ה אמרו חזקה אדם טורח בשביל הערמה זו וכיון דלא אלימא חזקה זו כל כך הוצרך לומר משום דהם האמינוהו אבל לענין תוספת שחייב את עצמו בשעת חופה ודאי נאמן. ולפ"ז צ"ל דארוסה יש לה כתובה ויש לפרש להיפך דלפמ"ש לעיל מוכח מדברי התוס' דס"ל לשמואל ע"כ הכא דארוסה לית לה כתובה. א"כ קשה דלמה הוצרך לומר חזקה אין אדם טורח והיינו ע"כ משום דלא שייך לומר דלאחר הטורח נתחדש לו שנאה בזמן מועט דאל"ה מה מועיל חזקה זו שמא אחר הטורח נתחדש לו השנאה א"כ בלא חזקה דאין אדם טורח ע"כ לא הוי שנאה מאתמול דכיון דארוסה לית לה כתובה היה יכול לגרשה מאתמול בלא כתובה. וצ"ל דמיירי באמת בכתב לה כתובה מן האירוסין. א"כ מוכח להדיא דלא כדברי הגאון דכיון דכתב לה ואפ"ה יכול להפסידה מטעם חזקה הוא הדין לענין תוספת. וע"כ צ"ל הא דקאמר חכמים תיקנו היינו דלא נימא דתקנת חכמים עדיפא טפי דא"כ מה הועילו ועכ"פ מוכח דמיירי נמי בכתב לה כתובה מן האירוסין ודוק:

'''מיהו ''' נראה דהגאון מוקי לה בלא כתב לה וארוסה אית לה כתובה ולית ליה סברת התוס' דס"ל כנסה בחזקת בתולה אין לה כלום כנ"ל. אלא כמ"ש לעיל דר' נחמן ס"ל דמפסידה לגמרי אפילו למ"ד יש לה כתובה מנה וכמו שנתבאר באריכות ובאמת יש מדברי הגאון ראיה לדברינו הנ"ל. ובזה אתי שפיר לשון הגאון ה"מ לענין מנה ומאתים דלשון מנה אינו מובן אלא לפי הפירוש שכתבנו דמפסידה אפילו מנה שניה מטעם שמא ברצון ודוק:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}