עריכת הדף "הפלאה/כתובות/ט/א"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''פירש"י ''' ד"ה האומר פתח פתוח מצאתי וטענת דמים וכו', והתוספות כתבו ור"ח מפרש דבוגרת ומ"ע אין להם דמים אבל אין פתחן פתוח וכו' וכ"כ הרי"ף ז"ל ומחלוקתן בבוגרת מבואר בדברי תוס' דתלינן בחילוף הגרסאות לקמן דף ל"ו ע"א. אך במ"ע דמשמע לרש"י ז"ל דאין לה טענת פתח פתוח מדלא מוקי הכא במ"ע לא פירשו התוספות ז"ל במאי פליגי. מיהו לגרסת רש"י אי דקטעין טענת דמים. ממילא מוכח דאף במ"ע דהא בברייתא שם נקט והבוגרת ומ"ע אין להם טענת בתולים. וכיון דמוקי לה בטענת פתח פתוח הרי להדיא דגם מ"ע אין לה טענת פתח פתוח. אבל לשיטת ר"ח נהי דאינו מוכרח אבל מנ"ל דיש לו טענת פתח פתוח ומצינן לפרש הכא הסוגיא בבוגרת לחודא. ולכאורה היה נראה דנפקא ליה ממה שכתבו התוס' לקמן בד"ה ואי בעית אימא וכו' וא"ת אכתי אף באשת כהן ובקידשה פחות מג' שנים איכא ספק ספיקא דספק מוכת עץ כו' ולפי' ר"ח שפירש שמ"ע פתחה סתום אתי שפיר. וכן מפורש בדברי הרי"ף בסוגיא זו. ואפשר לומר דלא ניחא להו בתירוצם לקמן ויש לומר דאם איתא דמ"ע היא היתה טוענת וכו'. דהא כתבו התוספות ישנים הובאו בתחלת המסכתא בהא דקאמר לקמן רב יוסף מאי קמ"ל תנינא האוכל אצל חמיו וכו'. מאי לאו טענת פתח פתוח. משום דאם היו דמים היתה מראה לאמה. אבל בפתח אינה מכרת אם פתחה נעול או לא ע"ש א"כ לר"ח ז"ל דמוקי לדר' אלעזר הכא בבוגרת דאין לה דמים. ליכא למימר מדלא טענה. כיון דחבטא שכיח כמ"ש התוס' לקמן דכולהו חבוטי מחבטן. והיא אינה מכרת אם פתחה נעול ולא ידעה. והוכרח לומר דמ"ע פתחה נעול וליכא ספק ספיקא ובזה אתי שפיר מ"ש התוס' לקמן בד"ה ואי בעית אימא. ולפי' ר"ח אתי שפיר דלכאורה גם הוא מוכרח לתירוצם מדלא טענה דהא כתוב בריש מכילתין בד"ה שאם היה לו טענת בתולים וכו' דגזרו בכל הנשים משום אשת כהן או פחותה מג' שנים וכו' נמצא למאי דמוקי לה בשמעתין בטענת דמים קשה דאכתי איכא ספק ספיקא ספק מ"ע וכו' ודוחק גדול לומר דתקנו משום אשת כהן שקידשה גם כן פחות מג' שנים. וע"כ צ"ל כתירוצם מדלא טענה אף לר"ח וא"כ מהו זה שכתבו התוס' דלפי' ר"ח אתי שפיר. ולפמ"ש נכון דהא דהוכרחו לפי' ר"ח משום דלא שייך מדלא טענה אלא כדמוקי לה בטענת דמים משום דידעה ומכרת. אבל בפתח פתוח דאינה מכרת קשה לפי ר"ח דמוקי בבוגרת. וע"כ צ"ל דמ"ע פתחה נעול. אך לפ"ז קשה לי טובא לפירש"י ז"ל דלפירושו מוכרח לומר כסברת התוספות ישנים הנ"ל יותר מלפירוש ר"ח דהא קאמר לקמן דף ל"ו ע"ב בסומא כולהו רואות מראות לאמן וזו אינה רואה וכו'. ופירש"י כולהו רואות אם נשרו בתוליהן. רואות דם. וכיון דמוקי לברייתא זו לגירסת רש"י ז"ל בטענת פתח פתוח ע"כ צ"ל דכיון דאין רואות דם אינה מכרת בפתח פתוח. א"כ בשלמא מה שפירש"י באבידה המפה שפיר יש לומר דכיון דברור לו שמצא פתח פתוח אי איתא דמ"ע היתה מכרת שנשרו בתוליה והיתה טוענת. אבל מ"ש רש"י ממשפחת דורקטי קשה דהא יש לומר דנחבטה ולא ידעה כמו בסומא ואכתי איכא ספק ספיקא. ונלע"ד דס"ל לרש"י ז"ל כשיטת הרא"ש דמ"ע לא שכיחא אפילו לר"ג. והא דקאמר בדף ל"ו כולהו חבוטי מחבטן היינו לר"מ דס"ל בסומא מפני שנחבטת. אבל רבנן דפליגי אר"מ לית להו סברא דחבטא כלל. וכן נראה מדבריו ז"ל בדף ל"ו שם דלא פירש בחרשת ושוטה דבחזקת מ"ע הן כפי' התוספות שם. וא"כ אינו נמי בכלל ספק ספיקא כיון דלא שכיח כמ"ש תוס' בקושייתם. ועמ"ש לקמן בזה. ודוק ועיין בקונטרס אחרון. והנה כבר כתבנו בריש מכילתין דהרמב"ם ז"ל כתב דאף שיצא דם תלינן בד' לילות ויכול לטעון טענת פתח פתוח והא דלא מפרשי רש"י ותוס' ז"ל כן משום דבכה"ג אין צ"ל שקידשה פחות מג' שנים אלא בקידשה י"ב חודש קודם הנשואין דתו ליכא למיתלי בדם בתולים. ולכאורה קשה על הש"ס עצמו דלא משני הכי. ועיין בקונטרס אחרון שם בישוב קושיא זו בס"ד באורך. ויבואר עוד בסוגיין:

'''בד"ה ''' נאמן לאוסרה וכו' אבל להפסידה כתובתה וכו'. והתוס' כתבו לקמן ד"ה נאמן להפסידה וכו' דר' אלעזר מצי סבר נמי דיכול להפסידה ונקוט לאוסרה לרבותא כדמוכח הסוגיא לעיל. וצריך להבין דעת רש"י ז"ל דהא באמת הסוגיא לא מוכחת כן דקאמר אי למיתב לה כתובה משמע דאפילו אי לא מהימן לאוסרה יכול להפסידה כתובתה ומנ"ל למעבד פלוגתא בין ר"א ור"נ וצ"ל דרש"י ז"ל אירושלמי סמך שהביאו התוספות שם ועדיין צ"ע מאי בעי רש"י בזה. ועיין מ"ש לקמן דמן הירושלמי אין ראיה. ותו קשה לענ"ד למה דפירש"י דנאמן לאוסרה ולא להפסידה כתובה. א"כ לפירש רש"י דמוקי ברייתא דלקמן דף ל"ו החרשת והשוטה ובוגרת ומ"ע אין להם טענת בתולים. היינו בפתח פתוח. א"כ קשה לר"א לענין מאי קמיירי אי להפסידה כתובתה הא בכל הנשים אין נאמן להפסידה כתובה וע"כ לאוסרה. קשה מ"ט בחרשת ושוטה אין להם טענת בתולים אי משום דטענינן לה משארסתני נאנסתי הא זה שייך לענין להפסידה כתובתה אבל לאוסרה לא מיבעיא לדעת הרא"ש דס"ל במשארסתני נאנסתי נאמנת דוקא לענין כתובה אבל אסורה לו וכן הוא בהדיא בירושלמי אמתניתין דמשארסתני נאנסתי דהיינו להפסידה כתובתה אבל לאוסרה אינה נאמנת כ"ש בחרשת ושוטה דלא טענינן לה. אלא אפילו לדעת רבינו יונה דנאמנת היינו באומרת ברי. אבל מהיכי תיתי נכשיר מספיקא באשת כהן דאיכא לאוקמי אחזקת הגוף דהי' תחתיו. ותו דמי עדיף חרשת ושוטה ממכחשת דשמעתין דקאמר בפשטות דבחדא ספיקא אסורה. ולכאורה היה נראה לי לפמ"ש התוס' דלא הוי ספק ספיקא משום ספק מ"ע דאם איתא דהיא מ"ע היתה טוענת. א"כ יש לומר בחרשת ושוטה דלא שייך זה ממילא מותרת מטעם ספק ספיקא דמ"ע. אך לפי' רש"י זה אינו דהא כבר הכרחנו דס"ל לרש"י ז"ל דמוכת עץ לא שכיחא אפילו לר"ג ואין להכניסו בספק ספיקא ועוד נראה לענ"ד דאפילו לפי' התוס' לא אתי שפיר דנראה דע"כ לא מצינו לאוקמי באשת ישראל וקידשה פחות מג' שנים דהא קי"ל דאונס בישראל משרי שרי ולא גרע חרשת ושוטה מקטנה דפתוי קטנה אונס הוא. ואי באשת כהן איכא ס"ס להיפך לאוסרה כמ"ש הרא"ה דאפילו אינה תחתיו שמא נבעלה לפסול לה. ואפילו למה שנכתוב לקמן בס"ד דלר"ג לא חיישינן לזה משום חזקה דאשה מזנה בודקת ומזנה. זה לא שייך בחרשת ושוטה כמו שיבואר כל זה בס"ד בקונטרס אחרון אך העיקר נלפענ"ד דודאי לקמן לענין להפסידה כתובתה מיירי. ואף שפירש"י דר"א ס"ל לאוסרה ולא להפסידה כתובתה היינו דוקא היכא שהיתה מכחשת אותו בברי. והטעם כמ"ש המפרשים בהא דקאמר לקמן ריש דף י' חכמים תקנו וכו' והם האמינוהו וכו' דהא דלא מהימן הבעל מדינא משום דאמרינן חזקה אין אשה מעיזה בפני בעלה כדקי"ל באומרת גרשתני וכן כתב בספר פני יהושע. אבל בשותקת או בחרשת ושוטה מודה ר"א דנאמן להפסיד כתובתה ושפיר פליגי התם הברייתות כדאוקמי לר"ג ולר' יהושוע אי טענינן להו משארסתני נאנסתי כדפירש"י שם דבזה כיון שהוא טוען שמא טענינן לה כמו שיבואר לקמן אבל להכחיש את הבעל לטעון שלא היה פתח פתוח לא טענינן לה ודוק: ולפ"ז מתורץ נמי קושיא קמייתא ממשמעות הסוגיא דיש לומר דס"ל לרש"י ז"ל דאדרבא הא בהא תליא אי נאמן לאוסרה אינו נאמן להפסידה משום דהיכא דקים ליה גרע טפי לענין כתובה דשייך אין אשה מעיזה משא"כ בלא קים ליה ליכא העזה אף שטוען ברי כמ"ש לקמן דחשבינן ליה כשמא וכה"ג איתא בשבועות דף מ"ה ע"ב גבי שכיר דמשום דבעה"ב טרוד בפועליו לא הוי העזה אף שטוען ברי ע"ש א"כ יש לומר דאביי דקאמר אי למיתב וכו'. היינו אי אמרינן דלאוסרה אינו נאמן משום דלא קים ליה ואפ"ה יכול להפסידה מטעמים שכתבו לקמן בתוס' ד"ה אי למיתב וכו' דאפילו בשמא יכול להפסידה ולא שייך חזקה דאין אשה מעיזה משום דלא קים ליה. אבל ר"א דס"ל דקים ליה ליכא למימר דכ"ש להפסידה דאדרבא יש לומר דנאמנת משום חזקה דאין אשה מעיזה. ולפ"ז רב יהודה אמר שמואל דאמר לקמן דנאמן להפסידה יש לומר דוקא להפסידה ולא לאוסרה משום דלא קים ליה. והא דקאמר רב יוסף אם לאוסרה עליו היינו אי נימא דאינו נאמן להפסידה משום דקים ליה ושייך אין אשה מעיזה. ומה שפירש"י לקמן בדרב יהודה אמר שמואל משום חזקה אין אדם טורח היינו דלא אמרינן שהוא משקר אבל אכתי יש לומר דלא קים ליה. ועמ"ש לקמן בזה:

'''ומה ''' שהכריח רש"י לזה יש לומר משום דכתבו התוספות לקמן דף י' בד"ה אמר רב נחמן וכו' דצריך לומר דרב אשי לקמן דף י"ב דאמר תני כל שלא מושמש פליג על סוגיא דלקמן דמסיק דנאמן לומר פתח פתוח מצאתי. ולשיטה זו יש לומר דבטענת דמים שלא מושמש כיון דטוען ברי אמרינן חזקה אין אשה מעיזה ואינו נאמן. אבל בפתח פתוח כיון דלא קים ליה אין זה העזה לכך נאמן הוא משום חזקה דידיה דאין אדם טורח ובודאי אינו משקר ואף דיש לומר דהוא טועה מ"מ יכול להפסיד מטעמים שכתבו התוס' לקמן. ועוד יבואר לקמן בסוגיא שיטתו ז"ל ודוק:

'''מיהו ''' נראה דכל זה לשנויא קמא לקמן דף י' מהימן ומסבינן ליה כופרי אבל לשנויא דרב אחאי כאן בבחור כאן בנשוי. משמע להדיא דס"ל דהיכא דקים ליה מהימן טפי לענין כתובה כפירש"י שם אע"ג דלאסרה מהימן אפילו בבחור כפירש"י הכא בד"ה אבל הכא אימא מתוך ששנוי היה ואינו בקי וכו' הרי דפי' הסוגיא בבחור. וכן כתב הרא"ה לקמן דלאוסרה מהימן אפילו בבחור ולפ"ז אתיא פירש"י בפשיטות טפי דהא דפירש הכא אבל לא להפסידה כתובתה היינו דלא פליג על רב נחמן. אלא הכא בבחור מיירי ויבואר יותר בקונטרס אחרון ע"ש וזה הוא לסברת רב אחאי דפליג ע"כ על סברת אביי אבל לסברת אביי אתא שפיר עפ"י מה שכתבנו כנ"ל:

'''תוספות ''' ד"ה לא צריכא וכו'. וא"ת ולוקמא אחזקתה וכו'. לכאורה קשה דהא אמרינן לקמן דף י' לר"ג אלים ליה ברי דאפילו בחד ספיקא נמי מכשיר וקיל ליה שמא דאפילו בס"ס נמי פסול אלמא אע"ג דאית לה חזקת כשרות אפ"ה ס"ל לר"ג דפסולה לכהונה עד דאמרה ברי. וכיון דהתוספות כתבו לקמן ע"ב ד"ה לא דקא טעין וכו'. דהכא מיירי שהיא טוענת בתולה הייתי ומכחשת אותו. א"כ כיון דהבעל יודע שהיא משקרת לא מהני ברי דידה. וא"כ ממילא אין להכשיר מטעם חזקה לחודא. וצ"ל דס"ל להתוס' דהתם מטעם מעלה עשו ביוחסין והיינו בזינתה בעדים דאיכא איסור ברור. אבל בפתח פתוח דליכא איסורא אלא על הבעל לפי דבריו משום דשויה לנפשיה חתיכה דאיסורא לא שייך מעלה ביוחסין. ובזה נלענ"ד לישב מה שהקשו המפרשים על קושיות התוס' דהא איכא ס"ס לאיסורא דשמא לפסול נבעלה ומאי קשיא להו. ונראה יותר דאפילו אם נימא דלא שייך בזה ס"ס משום דשני הספיקות הם כספק אחד שמא נבעלה לפסול לה דכשזינתה תחתיו הכל כפסולים אצלה. מ"מ כיון דאיכא למימר נמי דקודם אירוסין לפסול נבעלה הוי ליה רוב פסולים ורובא וחזקה רובא עדיף. אך באמת לפמ"ש דהכא לא בעינן ברי. א"כ כיון דאמרינן לקמן דף י"ג ע"ב דר"ג מכשיר אפילו ברוב פסולים משום דחזקה דאשה מזנה בודקת ומזנה א"כ ה"נ איכא לאוקמי בחזקת היתר שלא היתה תחתיו וממילא איכא חזקה דבודקת ומזנה ולכשר נבעלה אע"ג דהתם לא מכשיר ר"ג אלא באומרת לכשר נבעלתי. מ"מ הא כבר כתבנו דהכא לא שייך מעלה עשו ביוחסין ולא בעינן ברי לר"ג ושפיר הקשו התוספות. אך אכתי קשה לפי מאי דאיתא לקמן בסוף פירקין דבנאנסה לא שייך בודקת ומזנה א"כ אפילו אם נימא דלא חיישינן לאונס כמ"ש התוספות לקמן דאונס קלא אית ליה. וכמו שיבואר לקמן דף י"ג ע"ב מ"מ ניחוש שמא זינתה עם פסול בקטנותה. וכיון דפיתוי קטנה אונס הוא משום דאין לה דעת. נראה פשוט דלא שייך נמי בודקת ומזנה ולא שייך נמי אונסא קלא אית ליה כיון דנתרצתה לו ועיין קונטרס אחרון מ"ש בזה וצ"ל דאכתי קשיא להו דלוקמי אחזקת הגוף שנבעלה כשהיא גדולה וממילא איכא חזקה דבודקת ומזנה. ובזה נכון לפרש לשון התוס' מה שכתבו בתירוצם דיש לומר דאדרבא אית לן וכו'. דלשון דאדרבא אינו מדויק כל כך ולפמ"ש אתי שפיר דר"ל כיון דע"כ צ"ל משום חזקת הגוף שלא נבעלה בקטנות אדרבא וכו'. ובזה מתורץ נמי מה שהקשה בספר פני יהושע על תירוץ התוס' דאכתי ה"ל תרתי במקום חדא דבחזקת הגוף איכא למימר הרי בעולה לפניך ולפמ"ש דגם בקושיתם צ"ל משום חזקת הגוף א"כ ממ"נ אם נאמר הרי בעולה לפניך אתרע נמי חזקת היתר. דיש לומר שנבעלה בקטנות דאיכא רוב פסולים כנ"ל. א"כ ממ"נ אין להתירה ודוק:

'''ואכתי ''' איכא למידק דנוקי באשת כהן בחזקת פנויה שלא היתה תחתיו דהא אליבא דר"א קיימינן דס"ל לקמן דף י"ג ע"א במנה ולא כלום דס"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה הוי ליה מקח טעות והרי היא פנויה. ואף דס"ל לר"א לקמן בדף ע"ד ע"                                          "כ הא דאמר ר"א דהוי מקח טעות אינו אלא לענין כתובה. א"כ עכ"פ כבר יצאה מחזקת פנויה כשבא עליה מ"מ קשה דנוקמי אחזקת פנויה דהיתה פנויה עד שבעל ואכתי הוי ליה תרתי במקום חדא. וצ"ל כמ"ש התוספות לקמן דף ע"ה ע"ב ד"ה אבל וכו' דחזקת פנויה לא חשיבא חזקה כלל נגד חזקת הגוף. והנה כבר כתבנו בריש מכילתין דלרבא דס"ל שם דאמרינן כאן נמצא כאן היה אם יש שהות אחר החופה שתזנה אסורה ככל הנשים וקי"ל כותיה. אלא דהכא קיימינן אליבא דר' אלעזר דלית ליה הך סברא שם אך באין שהות אחר החופה יש לומר דאפילו באשת כהן איכא תרתי חזקת היתר וכאן נמצא כאן היה קודם אירוסין נגד חזקת הגוף. ולפ"ז אין חילוק בין אשת כהן לאשת ישראל. אך מדברי הפוסקים בסימן ס"ח מבואר דאינו כן. וצ"ל הטעם כמ"ש לעיל משום דיש לומר דנבעלה לפסול לה בקטנותה דלא שייך בודקת ומזנה. ואף דאיכא למימר מחמת חזקת הגוף שנבעלה בגדלות אכתי אסורה ממ"נ דהדר נימא חזקת הגוף שנבעלה אחר אירוסין כנ"ל. ודוק: ועיין קונטרס אחרון:

'''תוספות ''' ד"ה ואב"א וכו' ויש לומר דאונסא קלא אית ליה וכו' אע"ג דיש לומר דנתפתה בקטנותה דלא שייך קלא. צ"ל משום דאיכא חזקת הגוף נגדו שנבעלה אחר כך והוא דהוקשו בתר הכי וא"ת א"כ בס"ס נמי וכו'. אף דיש לומר דהספק אונס הוא שנתפתה בקטנות דלית לה קלא היינו דלא מיבעיא כשקידשה כשהיא נערה דליכא למימר את"ל תחתיו שמא באונס דקלא אית ליה ואפילו בקידשה בקטנות אינו אלא ספק אחד שמא זינתה קודם החופה כשהיתה נערה כבר דתו ליכא למימר באונס דקלא אית ליה ומ"ש התוספות ובהא לא שייך לאוקמי בחזקת היתר כדפרישות לכאורה אינו מובן דאי מחמת חזקת היתר למה לי ס"ס כלל. ותו דכבר כתבו זה לעיל. ונראה דלא פסיקא להו דהא דרובא עדיף מחזקה שיבטל עדיפתו במקום דאיכא עוד ספק דליהוי החזקה כמאן דליתא כלל אלא דס"ל דכיון שכתבו לעיל דצריך חזקת היתר להיות נגד חזקת הגוף בספק דשמא אינו תחתיו. תו לא מצרפינן ליה לחזקת היתר להיות נגד רובא דרצון בספק אונס. א"כ ממ"נ ספק אחד הוא. ובזה נלענ"ד לפרש דברי הירושלמי שהביאו התוספות דלכאורה הוא נגד הסוגיא זו. וז"ל על דברי ר"א וחש לומר שמא אנוסה היא יש קול לאנוסה ואפילו תחוש לה משום אנוסה לאו ספק אחד הוא שמא אנוסה שמא פתותה מדברי תורה להחמיר. אמר ר' יוסי ואפילו תחוש לה משום אנוסה שתי ספיקות ספק אנוסה ספק פתותה ספק משנתארסה ספק עד שלא תתארס שתי ספיקות מדברי תורה להקל. ופירשו המפרשים דבריו דהא דקאמר ואפילו תחוש לה הוא קושיא על המקשה הראשון דקאמר וחש לומר וכו' ור' יוסי מתרץ דברי המקשה דהוי ליה ספק ספיקא. ולפ"ז צ"ל דמשני יש קול לאנוסה ולא הוי ליה ס"ס כלל. והוא נגד הסוגיא דידן. ונלענ"ד דבל"ז אי אפשר לפרש כן חדא דמאי מקשה ואפילו תחוש לה וכו' הא המקשה הראשון דלא ידע שיש קול לאנוסה שפיר מקשה דנוקי אחזקת היתר כמו שהקשו התוס'. ותו דדוחק גדול לומר שלא ידע מספק שמא אינו תחתיו. ואין לומר דלא חשיב ליה ספק משום חזקת הגוף הא איכא כנגדו חזקת היתר כמ"ש תוס' לעיל ונלענ"ד לפרש דבתחלה הקשה וחש לומר שמא אנוסה היינו משום דנוקי אחזקת היתר והא דלא הקשה משום ס"ס כמו בש"ס דידן משום דאיכא למימר דנוקי בחזקת הגוף דהי' תחתיו וע"כ יצטרך לומר כמ"ש תוס' לעיל דאיכא חזקת היתר נגדו א"כ בל"ז קשה דאפילו בספק אחד נוקי אחזקת היתר ועל זה משני יש קול לאנוסה. והאי ואפילו תחוש לה סוף דברי המתרץ הן דמתרץ יש קול לאנוסה וקאמר עוד ואפילו תחוש לה ותחשוב אותו לספק משום חזקת היתר דהוא נגד הקול לאו ספק אחד הוא דאין לומר שמא אינו תחתיו משום חזקת הגוף ואי משום חזקת היתר נגדו הא כבר הוצרכת חזקת היתר בספק הראשון וכמו שפירשנו בדברי התוס' דלא מצרפינן חזקת היתר בשתי הספיקות וממ"נ ספק אחד הוא. ור' יוסי פליג ואמר דשתי ספיקות הן וכמ"ש התוספות הכא בתירוץ ואומר ר"י וכו' דבל"ז לאו רוב גמור הוא מן התורה אלא מדרבנן וזהו שאמר מדברי תורה להקל. נמצא מסקנת הירושלמי כסוגיא דידן דבמקום ס"ס מותרת ולפ"ז הראיה שכתבו התוספות ואשכחן כה"ג גבי תינוק וכו' לאו ראיה גמורה היא דהתם איכא חזקת טהרה נגד רוב מטפחים כדאיתא שם בקידושין דף פ' משא"כ הכא דצ"ל בלא החזקה כנ"ל. אלא דאפ"ה הוכיחו דיש רוב שאינו רוב גמור דאל"ה כיון דקי"ל באמת רובא עדיף למה לא יצרפו עליו אלא ע"כ דלאו רוב גמור הוא בעצמו וכן משמעות לשונם ואשכחן כה"ג. ודוק:

'''עוד ''' יש לתרץ הירושלמי באופן אחר דבתחלה מקשה וחש לומר שמא אנוסה היא. היינו דס"ד דספיקא דאונס ה"ל כס"ס. ואפילו בקידשה פחות מג' שנים מותרת דשמא נאנסה ממש. ואת"ל ברצון שמא בקטנותה דפתויה אונס הוא. וע"ז משני דיש קול לאנוסה ואין לחוש לאונס ממש נמצא אפילו קידשה לאחר ג' שנים אינו ס"ס. והדר קאמר ואפילו תחוש לה להחשיבו ספק אפילו באונס ממש מ"מ לאו ספק אחד הוא ר"ל דהוי ב' הספיקות משם אחד שמא אנוסה שמא פתותה כמ"ש תוס' דשם אונס חד. נמצא לפ"ז צריך לאוקמי בקידשה פחות מג' שנים. וכיון דמסופק המתרץ בא ר' יוסי להכריע ואפילו תחוש לה איכא שתי ספיקות דהיינו בקידשה לאחר ג' שנים משום דב' ספיקות מדברי תורה להקל דהאי קול לאנוסה לאו רובה דאורייתא הוא כמ"ש התוס' וכנ"ל, ודוק:

'''בא"ד ''' וא"ת אכתי וכו' לכאורה קשה דעדיפא הל"ל דבלא ס"ס אלא ספק מ"ע לחודא נוקי אחזקת היתר לבעלה כמו שהקשו בתחלת דבריהם וצ"ל דאף דכתבו דמ"ע שכיח הוא מ"מ הרי אנו רואים דרוב בתולות יש להם בתולים. תדע דהא באותה ברייתא דסומא פליגי רבנן דיש לה טענת בתולים (ודוחק לומר דרבנן לשיטתייהו דס"ל מ"ע כתובתה מנה ויש להם טענת בתולים במנה ותו דהא ברישא דברייתא שם בחרשת ושוטה אין להם טענת בתולים פי' התוספות שם דר"ג ס"ל פתח פיך לאלם ואמרינן דמ"ע היא אלא ע"כ דרובא לא אבדו בתולים ור' מאיר חייש יותר למיעוטא דשכיח בכל מקום וסבר דמצרפין חזקה שלא נבעלה ונאמנת שלא נבעלה ולרבנן הוי ליה מיעוטא) א"כ אין להתיר מחמת ספק מ"ע לחודא משום דאיכא עכ"פ רוב גרוע נגד חזקת היתר. אבל לפמ"ש תחלה דברוב גרוע אכתי הוי ליה ספק ספיקא להכי סמכו דבריהם דאכתי הוי ליה ספק ספיקא. ודוק:

'''בא"ד ''' ויש לומר דאי איתא דמ"ע היא וכו'. כבר כתבנו לעיל דלפי' ר"ח בבוגרת ולפי' רש"י בדורקטי לא שייך תירוצם. ומיהו לפיר"ח כבר כתבו דא"ש דמ"ע פתחה סתום. ולפירש"י צ"ל דמ"ע לא שכיחא. ונל"ד עוד דמוכח כן לפירוש רש"י דלא שייך מדלא לפמ"ש לעיל לשיטת רש"י ז"ל דטעמא דס"ל לר"א דאין מפסדת הכתובה משום דנאמנת משום חזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה א"כ למ"ד לקמן דף י"ב ע"ב דטעמא דר"ג משום מיגו ובמ"ע אני תחתיך באמת אינה נאמנת והאי שינויא לר"א אזלא דס"ל לקמן דף י"ג ע"א במנה ולא כלום א"כ לא שייך לומר מדלא טענה דמ"ע היא דממ"נ אם תאמר מוכת עץ קודם שנתארסה תפסיד מנה ואם תאמר מ"ע אני תחתיך תפסיד לגמרי וא"ל תאומן לומר מ"ע אני תחתיך במיגו דמכחשת אותו דהא ה"ל מיגו דהעזה דאין אשה מעיזה דמטעם זה נאמנת להכחישו. ותו דאפילו אם נדחוק דסוגיא זו כשנויא דטעמא דר"ג משום חזקה ונאמנת לומר מ"ע אני תחתיך אכתי למאי דאביי קאמר אף אנן נמי תנינא ומוקי למתניתין בתולה נשאת וכו' בפתח פתוח ולאוסרה ובאשת כהן או קידשה פחות מג' שנים קשה דלא אתי מתניתין קמייתא בתולה וכו' כר' יהושע דס"ל באומרת מ"ע אני אינה נאמנת לענין כתובה דהא לדידיה ה"ל ס"ס משום ספק מ"ע אפילו באשת כהן וקידשה פחות מג' שנים דלא שייך מדלא טענה שיראה שתפסיד הכתובה וזה דוחק כמו שיבואר בס"ד לקמן שם דע"כ מתנית' ככ"ע אתיא. ואף דאביי קאמר אי למיתב וכו' דמפסדת כתובתה גם עתה הא כבר כתבנו לפירש"י דהיינו אם לא קים ליה דלא שייך חזקה דאין אשה מעיזה. מיהו בזה יש לומר דלר' יהושע בודאי מ"ע לא שכיחא כמ"ש תוספות לקמן ד"ה אי למיתב ומחוורתא כמ"ש לעיל דלפי' רש"י ר"ג ס"ל גם כן מ"ע לא שכיחא. ודוק: 

'''תו ''' יש לדקדק על דבריהם ז"ל דאיך נאסור אותה מחמת דלא טענה. דשמא היא רוצה בכך שתאסר עצמה על בעלה כדקי"ל בסוף נדרים למשנה אחרונה דאינה נאמנת לאסור עצמה באומרת טמאה אני לך. לא מיבעיא לפירש"י דאינה מפסדת כתובתה כמ"ש התוס' לקמן דף ס"ג ע"ב דודאי אינה נאמנת. וכ"ש לפמ"ש שם דאפילו אם רוצה להפסיד כתובתה אינה נאמנת. מיהו לפי מאי דאיתא באה"ע סימן קט"ו בהג"ה בשם תה"ד דכשיש רגלים לדבר נאמנת וכן נראה מדבריהם שם כמו שיבואר שם בס"ד א"כ הכא דמצא פתח פתוח הוי רגלים לדבר ונאמנת. וק"ל: ובתשובה שאלה הארכתי בזה בס"ד:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}