עריכת הדף "הפלאה/כתובות/ג/ב"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''מאי ''' שקדו דתניא מפני מה וכו'. הקשה הר"ן דלא נרמז במתניתין טעמא דשקדו. ועוד צריך להבין במאי שאמרו שיהא אדם טורח בסעודה מה בכך אם יפסיק שבת באמצע הטורח. ואין לומר דעכ"פ אי אפשר שתנשא ביום א' דעכ"פ צריך הכנה יום א' סמוך לחופה וממילא נדחה עד יום ד' משום טענת בתולים. זה אינו דא"כ לא הוי ליה למימר אלא שקדו יום א' וכמ"ש מהרש"א לעיל דע"כ כל ג' ימים אחר שבת הוא משום תקנתא דידה. ונראה דבמה ששקדו בתקנת טרחות הסעודה אית ביה נמי משום תקנת טענת בתולים דהאמינו חז"ל אם אומר פתח פתוח מצאתי משום חזקה דאין אדם טורח כמו שיבואר לקמן דף י'. על כן כל מה שהוא טורח טפי הוא תקנתא דידה שלא ישקר. וכיון דכתב הרא"ש שם דהטעם דלא שייך שיתחדש לו שנאה בזמן מועט אחר הטורח ע"כ עיקר התקנה שיהיה כל טורח ג' ימים ממש סמוך לנשואין שלא יתחדש לו שנאה בנתיים וראו שלא יהיה בו הפסק שבת. ובזה מיושב ממילא קושיות הר"ן דנרמז שקדו במתניתין דעיקר הטעם משום טענת בתולים וק"ל: 

'''פירש"י ''' ד"ה ובשני ויהיה טורח וכו'. צריך להבין הא דלא פירש משום טענת בתולים דבזמן רחוק יתקרר דעתיה וכן הקשה בספר פ"י. ונלענ"ד לפמ"ש הב"י ומגיני שלמה ליום ד' דנקח במתניתין כולל אפילו ליל רביעי. וכמו שיבואר עוד לקמן. א"כ יש לומר הא דנהגו בשלישי היינו דבליל ג' נמי נהגו ליכנוס ודוקא ביום שני קאמר לא יכנוס כמשמעות הלשון דדוקא ביום שני לא יכנוס. א"כ יש לומר דביום שני עצמו ליכא משום טענת בתולים שהרי בו ביום ב"ד קבועים ואם יבעול ביום יכול לבא לפני ב"ד כנ"ל. והא דאינה נשאת בחמישי ואפילו בליל חמישי היינו שכתבו התוס' בריש מכילתין שמא יטרוד בנשואין ובכתובה ולא יבעול עד ליל ויו. אבל ביום ב' לא שייך זה כיון דכבר התירו הנשואין בליל ג' א"כ ממה נפשך אם לא יבעול ביום ב' היינו כפי מה דנהגו בשלישי וליכא משום טענת בתולים. ועיין לקמן מה שכתבנו עוד ישוב בזה ודוק:

'''תוס' ''' ד"ה ולידרוש להו. וכו' כדאמר הכא דאיכא פרוצות וכו'. הא דלא הוכיחו מדקאמר ולידרוש להו דאונס שרי משמע דברצון אסורה משום דהוי מצי למימר דהא דקאמר דאונס שרי היינו דאינה צריכה למסור נפשה אבל לבעלה מותרת אפילו ברצון. אבל מדקאמר דאיכא פרוצות משמע דנאסרת לבעליהן. ואי אפשר למידרש להו דמותרות לבעליהן ומתוך כך היו הצנועות מוסרות נפשם ואיכא משום סכנה כדקתני בברייתא והיינו דקאמר נמי ומשום כהנות דהכהנות היו באין לידי סכנה שלא יאסרו לבעליהן. ועוד נראה דמוכח דהא דקאמר משום פרוצות היינו שנאסרו לבעליהן דאי משום שמזנות ברצון תקשי למ"ד בפ' כל שעה דלר' יהודה דס"ל דבר שאין מתכוין אסור ולא אזיל בתר כוונה היכא דלא אפשר אפילו מכוין שרי. א"כ הך ברייתא דקאמר ומפרישין את החתן וכו' וכתבו התוס' לקמן דף ה' ע"ב דאתיא כר' יהודה דס"ל דבר שאין מתכוין אסור. וכן הוא בברייתא לקמן דף ו' ע"ב א"כ אפילו פרוצות כיון דלא אפשר אפילו מכוין ליכא איסורא וע"כ צ"ל משום איסור לבעליהן. וקי"ל דאפילו אומרת מותרת נאסרת לבעלה כיון דמעלה בו מעל עיין בית שמואל סימן קע"ח ס"ק ד'. והוא הדין היכא דמכוונה אע"ג דלא אפשר עכ"פ מעלה בו מעל ודוק:

'''והנה ''' קשה לי לשיטת ר"ת הא דקאמר בדף ט' ע"א והא ס"ס הוא. ומשני בקידשה פחות מג' שנים. קשה הא אכתי ס"ס הוא ספק אונס ספק רצון. ואת"ל רצון שמא מגוי נבעלה דאין ביאתו אוסרתת לבעלה. ודוחק לומר במקום שרוב ישראל. ותו דאכתי דילמא אזלה לגביה כדאיתא בסוף פירקין. והיה נראה דלפמ"ש בסוף פרקין בשתי חתיכות אחת חלב ואחת שומן שנתערבו וספק יש בו כשיעור שכתבו התוס' בר"פ ספק אכל דחייב אשם תלוי אע"ג דהוי ספק ספיקא. היינו משום דכיון דהספק על החתיכה אם יש בו כשיעור הוא ספק בגוף וספק השני בתערובות לא אמרינן. א"כ יש לומר ה"                                                        "ד גבי אלמנת עיסה דאמרינן ס"ס אפילו א' בגוף וא' בתערובות ועמ"ש שם באורך בס"ד וכן הוא דעת הר"ת עצמו בתוספת בביצה דף ג' ע"ב ודוק: מיהו נלענ"ד בדעת ר"ת ז"ל שהוכיח מהא דפריך והא אסתר פרהסיא הוי ולא מקשה גלוי עריות קשה לכאורה כיון דע"כ ליכא למימר לדידיה דקושית הש"ס שם מטעם שהיתה אשת מרדכי מדרשא דכאשר אבדתי מבית אבא אבדתי ממך דהא מזה הקשו על ר"ת ז"ל דאי ס"ל להש"ס שם דנאסרה על מרדכי הוא הדין דמחויבת למסור נפשה מחמת גילוי עריות. וע"כ צ"ל דלידיה הקושיא מחמת דבל"ז איכא איסורא בנבעלת לגוי אפילו בפנויה מדאוריתא כיון דהוי דרך חתנות וכמ"ש התוס' בשם ר"ת בקידושין בס"פ האומר דף ס"ח ע"ב בד"ה אמר קרא וכו' דסיפא דקרא בתך לא תתן לבנו קאי בגיותן דרך חתנות. וע"ז קשיא ליה דמשום לאו זה היה לה למסור נפשה הואיל דפרהסיא הוי א"כ מנ"ל שהיתה אשת מרדכי. ואי מדרשה דלקחה מרדכי לו לבת שדרשו חז"ל לו לבית מזה לא מצי להקשות דיש לומר שגירשה מרדכי קודם שנלקחה לבית המלך כדי שלא תצטרך למסור נפשה דהרי הקשו התוס' בסנהדרין בההיא דאבדתי ממך למה לא גירשה ותירצו דהי' החשש פן יודע למלך וזהו שכבר היתה שם דהי' מתירא שיודע למלך שהיתה אשתו אבל מקודם דעבדא כל מה דעבדא להשמט מבית המלך מה בכך אם יודע שהיתה אשתו וגירשה אם ימאן בה כ"ש דניחא לה. מזה נראה דודאי לא אשתמיט לר"ת סוגיא זו. ושאר ראיות שהביאו התוס' דנאסרת על בעלה מביאת גוי אלא דס"ל דאינה בכלל ונטמאה עכ"פ אסורה עליה ואפשר דהוא נמי מגזירת ב"ד של שם כדאיתא בע"ז דף ל"ו. והיינו דהוכיח ר"ת מדמקשה והא אסתר פרהסיא הוי ולא מקשי גילוי עריות הוי כדמוכח מההיא דאבדתי ממך דלא גירשה אלא משום דאינה מחויבת למסור נפשה בעבור זה אע"ג דנאסרת על בעלה. ולפ"ז מתורץ נמי קושיא קמייתא דלא חשיב ס"ס כיון דעכ"פ איסורא איכא וק"ל:

'''שם ''' בתוס' ד"ה ולידרוש וכו' דהא אפילו לא דרשינן להו וכו' הנה רש"י ז"ל פירש בד"ה איכא פריצות דאי מקנינן להו וכו'. נראה דס"ל דודאי אין לפרש דבאמת כשנבעלה לטפסר אסורות על בעליהן זה בודאי אינו דדינא הוא דאוקמינן לכל בת ישראל אחזקת כשרות דאפילו באינו ידוע אם נאנסה כתב הרא"ש לקמן דף י"ב בשם רבינו יונה דנאמנת לומר נאנסתי משום חזקת כשרות כ"ש בכה"ג שלקחוה באונס. אלא דכיון דלא דרשו זה בפרהסיא היו הצנועות מוסרות נפשותם משום דסברו שמא יאסרו. והפרוצות מחמת יראה זו שיאסרו על בעליהן עשו באונס עכ"פ. וממילא לא הוי אסורות לבעליהן אחר כך. אבל אם ידרשו להן וידעו בודאי שמותרות יעשו הפרוצות ברצון ויבא מזה איסור שהרי ידורו עם בעליהן אחר כך שיאמרו שנאנסו. אבל התוס' ז"ל לא ניחא להו בזה דכיון דרואין שאין הב"ד אוסרות יעשו ברצון אפילו אם לא ידרשו להן. ומה שהצנועות היו מוסרין נפשותן שסברו דאף דאין הב"ד מוציאין מבעליהן. מ"מ איסורא איכא וכמו בעוברת על דת דקי"ל אם רצה הבעל לקיימה אין מוחין בידו. ואפ"ה איסורא איכא. ומצוה לגרשה וק"ל:

'''בגמרא ''' אב"א מאי מחמת האונס כדתניא וכו'. כבר כתבנו לעיל בלשון רש"י בד"ה ובשני שלא יכנוס וכו'. הטעם דמפרש משום שקדו ולא משום טענת בתולים. ונראה עוד לפמ"ש דביום ב' עצמו אם יבעול ולא ימצא בתולים יוכל לבא לפני ב"ד שקבועים בו. ואי משום שמא יטרוד הא למאי דמוקים דמפני האונס היינו שמת אביו של חתן ובזה ע"כ ליכא חששא זו דהא צריך לקוברו בו ביום דכתיב כי קבור תקברנו ביום ההוא כדאיתא במתניתין דסנהדרין וממילא הוא דצריך ליבעול ביום דאי לא יבעול ביום קודם קבורה הא קתני דאסור כל אותן הימים דהיינו כל שבעה ימי המשתה ושבעה ימי אבילות והם כלים ביום א' כיון דהתחילו ביום ב'. נמצא ממילא הביאה בליל ב' וליכא משום טענת בתולים דהא יוכל לבא לב"ד ביום ב' שב"ד קבועים ואפילו אם יבעול ביום א' משום דמקצת היום ככולו הא מסקינן לקמן דנבעלת ברביעי ולא חיישינן לאקרורי דעתיה ליום מחר. א"כ מה הוא זה שהתירו ביום ב' משום אונס ע"כ משום שקדו. ולפ"ז יש לומר דבאמת לא הי' מתירין ביום ב' אם היה בה חשש משום טענת בתולים והיינו דמסיק כולה ברייתא דכל אותן ימים וכו' דמש"ה אין חשש טענת בתולים משום שלא יכול ליבעול עד ליל ב' כנ"ל. שיש לפרש עוד הא דמסיים בברייתא זו ומפרישין את החתן וכו'. ולכאורה אין ענין לדלעיל. ולפמ"ש דבאמת משום חששא דטענת בתולים לא הי' מתירין אלא דאין חשש משום שלא יכול לבעול עד ליל ב' כנ"ל. א"כ יש לומר דס"ל להאי תנא דברייתא דאין אבילות בשבת דפלוגתא דתנאי היא במועד קטן. וא"כ אם היו מותר ליבעול בשבת אכתי הי' חשש משום טענת בתולים לכך אמר דמפרישין אותו בלא זה בליל שבת משום חבורה ודוק:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}