עריכת הדף "העמק דבר/שמות/לד"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== א ==

'''ויאמר וגו׳.''' הגיע׳ השעה לשני דברים אלו גם לכתיבת לוחות שניות. גם להראות ולהודיע למשה עת רצון:

'''וכתבתי על''' ''' הלחת את הדברים.''' כבר נדרש ע״ז דברים הדברים את הדברים. אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. ביאר הענין. יש להקדים מש״כ הראב״ע בשם גאון ז״ל דלוחות שניות מכובדים מן הראשונים. והראב״ע כתב ע״ז ואלה כדברי חלום לא מעלין ולא מורידין. אבל דברי גאון לאו דברי ריק הן ובחזית איתא שמאלו תחת לראשי אלו לוחות הראשונים וימינו תחבקני לוחות השניים. והכי איתא ג״כ בש״ר פמ״ז הה״ד טוב לי כי עניתי למען אלמד חקיך לטובתו של משה נתענה ק״ך יום כו׳ אמר הקב״ה נצטערת חייך שאין אתה מפסיד. בלוחות הראשונות לא היה אלא עשרת הדברות ועכשיו שנצטערת אני נותן לך מדרש הלכות ואגדות כו׳ ועי׳ מש״כ בס׳ דברים י׳ א׳. והכוונה בכ״ז דבלוחות הראשונות לא ניתן כח החידוש אלא מה שקיבל משה דיוקי המקראות והלכות היוצא מזה אבל לא לחדש דבר הלכה ע״י י״ג מדות וכדומה הויות התלמוד. ולא הי׳ תורה שבע״פ אלא דברים המקובלים מפי משה ומה שלא היה מקובל היו מדמים מילתא למילתא. אבל בלוחות השניות ניתן כח לכל תלמיד ותיק לחדש הלכה ע״פ המדות והתלמוד אלא שמתחלה לא עסקו בזה אלא משה וזרעו. ובערבות מואב הוכיח משה לישראל שיקבלו זה הדרך כמו שיבואר ריש ס׳ דברים. וכ״ז היה העגל סיבה לזה שנגזר וביום פקדי ופקדתי וגו׳ ומש״ה הגיע בגזרת מרגלים גלות ופזור בארצות. והיא סיבה מכרחת לפלפולה ש״ת מצד שני טעמים היינו מצד שמירת האומה ומצד שמירת ההוראה בישראל כמו שביארנו לעיל ס״פ בא ובריש ס׳ דברים. ומזה הטעם עצמו צוה הקב״ה שיהיה הלוחות השניים בפיסול ידי משה לא משום שלא זכו למעשה אלהים אלא להורות דהלכה המתחדשת בכח לוחות הללו היא השתתפות עמל האדם בסיעתא דשמיא כמו עצם הלוחות שהיה מעשה משה וכתיבת הקב״ה. וע״ע להלן מקרא כ״ז שגם בכתיבה הי׳ השתתפות משה. והיינו מה שאמרו חז״ל דאפי׳ מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הי׳ בלוחות. והכונה שבכח לוחות השניות היה נכלל הכל{{תוספת|א|והיינו דאיתא במו״ק דט״ו שאין שונין תלמוד בגובה של עיר ובפרסום שנאמר חמוקי ירכיך למה נמשלו ד״ת לירך לומר לך מה ירך בסתר אף ד״ת בסתר. ויש להבין המשך הכתוב חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן לפי אותה דרשה. אמנם פרש״י בסוכה דמ״ט דכמו חלאים וגו׳ הן המה הלוחות. ומשמעות המקרא דהתלמוד שמכונה בשם חמוקי ירכיך משום שכחו ופעלו דוקא בסתר כמו ירך. הוא יקר ונעלה כמו הלוחות שהמה מעשה ידי אמן זה משה. אך מ״מ הי׳ בסי״ד. כך הוא כח התלמוד שנקרא חמוקי ירכיך שהוא עמל האדם. ובסיעתא דשמיא:}}. וכ״ז דברי גאון. דבזה הפרט הי׳ לוחות שניות מכובדים מן הראשונות. דאע״ג שקדושת הראשונים היתה נעלה מהם וממילא אלו לא נשברו היו נוח להגיע להוראה ע״י סברא ודמוי מילתא למילתא יותר מכאשר נשברו. אבל כאשר נתקלקלנו והננו נצרכים להיות יגעים ולשנן חרבה ש״ת לזה מסוגל יותר לוחות אחרונות וכדומה לזה היו אח״כ שני התלמודים. דהירושלמי קדושתו רבה מהבבלי באשר נעשה ע״י אמוראי קמאי וכמאמר רבא בשבת דקל״ד אנא בהדי תרגימנא דסבי ל״ל. הרי הודה שקדושת הראשונים יותר לכוין את האמת. וגם כי קדושת א״י הי׳ מועיל מ״מ הרי ידענו דכח תלמוד בבלי מכובד מהירו׳. ואע״ג שנקרא בסנהדרין דכ״ז במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי מ״מ אינו לגנאי ח״ו אלא כחה הנפלא להאיר הלכה אפי׳ במחשכים היינו בבבל וחו״ל שאין בה אור אה״ק ולולי כח התלמוד בבלי לא הגענו לאור ההוראה שם. ומעין זה בבחינה עליונה היה הבדל בין לוחות ראשונות לאחרונות. ועי׳ בס׳ דברים ד׳ י״ד:

'''את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים.''' ולא כתיב אשר כתבתי על הלוחות או אשר היו כתובים. אלא הוא כמש״כ בס׳ דברים ה׳ י״ט וי׳ ד׳. שעל לוחות הראשונים היה כתוב זכור. ועל לוחות השניות היה כתוב שמור. וכן כל השנוים. ובעת היה לוחות הראשונים היה זה הנוסח כמו תורה שבע״פ שהיה מקובל עפ״י משה שכך נאמר בדבור אחד. ונמצא שהיו על הלוחות אבל לא כתובות ומש״ה הוסיף הקדוש ברוך הוא לומר אשר שברת ודרשו חז״ל יישר כחך ששברת. והיינו משום שבזה נתחזק כח תורה שבע״פ עיקר ברית השני שבא אחר מעשה העגל כי אחר ששברם ונכתבו לוחות שניות בנוסח שהיה מתחלה מקובל בע״פ הרי ידעו שאפילו בלוחות ראש תורה שבכתב באו דברי קבלה שהיה בראשונה מזה יש להבין כח דברי קבלה משתלשל ויורד וכולם דברי אלהים חיים. ועי׳ כיב״ז בפ׳ מלואים בסדר צו דמה שבא בקבלה בפ׳ תצוה בא בכתב בפ׳ צו כמו שיבואר שם בס״ד:

== ב ==

'''והיה נכון לבקר.''' לא משום קבלת הלוחות אמר ה׳ כ״ז דא״כ הכי מיבעי פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים והיה נכון לבקר ועלית בבוקר וגו׳ וכתבתי וגו׳. שהרי העליה קדם לכתיבה אלא משום זה לא היה נצרך לבוקר שהרי עוד נשתהה ארבעים יום. וגם א״כ כל האזהרות והחומר שבשניות יותר מבראשונות אינו מובן. אלא משום תכלית ענין השני להודיע למשה עת רצון הנעלה. ומשום התגלות הכבוד הנפלא בזו השעה נזהר ביותר ומש״ה אמר ה׳ והיה נכון. שיכין עצמו ביותר להתגלות נפלא מה שלא ראה עד כה. ועי׳ לעיל י״ט י״א. וע״ז השעה א״ל ה׳ אז ונצבת על הצור וגו׳:

'''ועלית בבוקר.''' מיותר לדרוש בוקרו של בקר כדתניא במכילתא בא פ״ו והיינו עמוד השחר. ועי׳ בסמוך:

== ג ==

'''ואיש לא יעלה עמך.''' לא כמו בראשונות דכתיב ועלית אתה ואהרן:

'''וגם איש אל ירא בכל ההר.''' לא כמו בראשונות שישב יהושע במורד ההר. והי׳ נראה למי שעומד בראש ההר:

'''גם הצאן והבקר וגו׳.''' כי אין כבוד למלך ה׳ צבאות בהתגלות כבודו. שלנגדו יהיו רועים צאן ובקר:

'''ההר ההוא.''' ההוא ללמד דיקא כ״ז שהוא בחשיבתו. רש״י תענית דכ״א ב׳:

== ד ==

'''וישכם משה בבקר.''' היינו בעה״ש ולא בנץ החמה ולמד מיתור לשון ''' בבקר''' כמש״כ. והיינו דמסיים ''' כאשר צוה ה׳.''' זהו בקבלה לבד הנדבר בפירוש. וכמש״כ כ״פ דצוה נופל על לשון דברי קבלה:

'''ויקח בידו שני לוחות אבנים.''' לפי סדר הענין הכי מיבעי. ויפסול וגו׳ וישכם משה בבוקר ויקח את הלוחות בידו ויעל אל הר סיני. או ויעל אל הר סיני ושני לוחות בידו. כלשון המקרא דברים י׳ ג׳. אלא בא ללמדנו דלקיחת הלוחות הועילו למשה גם בעת וירד וגו׳ היינו בשעה שעבר כבודו ית׳ לפני משה והוא היה צנוע מאד ולא רצה להביט אזי לקח בידו הלוחות שהיו מונחים על ההר ושם אותם נגד פניו. ע״כ לא כתיב עוד מענין ושכתי כפי וראיית אחוריו ית׳. שבאמת לא רצה משה אלא לדעת עת רצון לתפלה. וכמו שהיתה מדתו בסנה כן בסיני. הסתיר פניו:

== ה ==

'''ויקרא בשם ה׳.''' כמו שאמר לו ה׳ וקראתי בשם ה׳ לפניך:

== ו ==

'''ויעבר ה׳''' ''' וגו׳.''' היינו העברת טובו ית׳:

'''ורב חסד ואמת.''' ורב קאי גם על האמת. ומשמעו לדרכיו אינו כדרכי ב״א. דמי שהוא רב חסד. אינו רב האמת להעניש כמו שמגיע. אבל הקב״ה אע״ג שהוא רב חסד מ״מ הוא רב אמת. וגבהו דרכי ה׳ מדרכינו. והיינו שאנו אומרים הללו את ה׳ כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו ואמת ה׳ לעולם. אין השבח מאוה״ע להקב״ה על שגבר על ישראל חסדו. אלא להיפך אע״ג שגבר עלינו חסדו מ״מ ואמת ה׳ לעולם. ובשביל זה המה מתגברים עלינו הרבה עתים:

== ז ==

'''נוצר חסד לאלפים.''' היינו למי שעובד מאהבה והוא דרך החסידות בשני אופנים שביארנו בעשרת הדברות ובפ׳ ברכה. אותו חסד הוא נוצר לגמול לזרעו:

'''נושא עון ופשע וחטאה.''' בגמ׳ יומא דל״ו ביארו הא דכתיב וחטאה דמשמעו שוגג אחר הפשע שהוא הזדון דה״פ למי ששב מיראה נעשה הפשע חטאה. ונראה לפי הפשט ע״פ שביארנו בס׳ במדבר ל״ה ל״ד שיש שוגג שהוא גרוע מזדון ממש שאינו אלא בתאוה שבאה לשעה. אבל שגגת תלמוד או טעות בהליכות עולם שמכשיל הרבה והוא עולה זדון אף על גב שאינו אלא שגגה והוראת היתר. אבל הקלקולים מזה החטא רבה מאד ונחשבים לזדון:

'''ונקה לא ינקה.''' אפילו למי שאינו מנקה להעניש כפי הדין מחמת איזה זכות שיש לו מכ״מ מנקה אותו מעט מעט כאב המייסר את בנו שמעניש מעט מעט כדאי׳ במס׳ ע״ז ד״ד א׳. וכן הוא המדה בסוטה ששתתה ויש לה זכות שלא יגיע לה העונש המבואר במקומו. ומכ״מ היא מתנוונה והולכת כדאי׳ בסוטה פ״א. ומזה למדנו בכל הענינים וזה מיקרי שהוא מנקה ולא ינקה והיינו שמוסיף ע״ז המדה ''' פוקד וגו׳.''' מלבד שמעניש אותו מעט מעט עוד הוא פוקד עון אבות על בנים. זהו פשטו של מדה זו. והדרש ג״כ אמת וברור:

== ח ==

'''וימהר משה וגו׳.''' נודע למשה שהוא הרגע של עת רצון לשמוע תפלת כל אדם ע״כ השתחוה. וכבר כתבנו לעיל כ״ג י׳ במשמעות השתחואה שהיא תפלה. והיינו שמשה התפלל תפלה קבועה והוסיף בה אם נא וגו׳:

== ט ==

'''אם נא מצאתי חן בעיניך אדני.''' כבר ביארנו כ״פ דמשמעות זה השם הוא שידוד הטבע. והקדים לומר אם נא וגו׳ לא שימלא משום זה בקשתו דא״כ לא היה נצרך לעת רצון הנפלא. אלא ה״ק אם באמת הנני הגון לפניך שתהא הנהגתי למעלה מן הטבע. אלא שירדתי מגדולתי בשביל ישראל. ועתה ''' ילך נא אדני בקרבנו.''' במדה זו של אדני שהוא שידוד הטבע ילך ה׳ בקרבנו. דאע״ג שכבר הבטיחו ה׳ שילך עמם. מכ״מ היה אפשר שיתנהג בדרך הטבע כמו שאמר ה׳ לך רד מגדולתך ע״כ ביקש שיתהלך במדבר באותה מדה של שידוד הטבע. ופי׳ הטעם של בקשה זו לא משום כדי להתכבד בזה ח״ו אלא. ''' כי עם קשה עורף הוא.''' ואם כן אחר שהבטחת להתהלך עמנו. אפשר שח״ו ברגע אחד תכלה אותנו כפי מדה״ד למקום שכינה ע״כ ההכרח להוסיף חסד ולהתהלך במדה גבוהה זו שנכלל בו גם שידוד המדות שקבע בהם עולמו. ובזה ''' וסלחת לעוננו ולחטאתנו.''' בזו המדה תסלח גם לעונות הדור גם לחטאות של חה״ש שמצוי יותר במקום שכינה בהיסח הדעת מזה המעלה שלא יבא מזה לידי כליון ח״ו:

'''ונחלתנו.''' ביקש עוד אשר מדה זו של שידוד המדות יהיה בנחלה אשר אין לה הפסק לעולם כדאי׳ בר״ה די״ג מה נחלה שאין לה הפסק לעולם. וכן בב״ב דקכ״ט ירושה אין לה הפסק. וע׳ מש״כ לעיל ב׳ י״ג. ומדה זו של נחלה אינו מתבקשת אלא בעת שאין הדור ראוי מצד עצמם מכ״מ מצד ירושה ונחלה היא אתם. כך ביקש שגם לדורות הבאים שלא יזכו באמת למדה זו בתמידית כמו בימי אותו הדור מכ״מ בעת הצורך הגדול שהוא בשעה שיש לחוש לכליון ח״ו יגיעו לירושה זו של שידוד המדה״ד. עוד נכלל בבקשת ''' ונחלתנו.''' שאתה תקח אותנו לנחלה מש״ה א״א לכלות אותנו. כמו שאדם שיש לו נחלה אפילו אינו מוצאה יפה עושה כל השתדלות להשביחה כל האפשר רק שתהי׳ נחלתו קיימת. כך יהיה ישראל נחשב נחלת ה׳ שאין לה הפסק לעולם:

== י ==

'''נגד כל עמך אעשה נפלאות וגו׳.''' כבר תמה הרמב״ן ז״ל איזה נפלאות נעשה במדבר מאז מה שלא נעשה עד כה. ואני תמה עוד על הלשון אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים. מה לנפלאות בחו״ל ובגוים. אבל לביאורינו מבקשת משה מבואר תשובת ה׳. תחלה השיב על בקשתו ונחלתנו. שהוא לדורות עולם ונחוצה ביותר. והבטיח הקב״ה בברית אשר נגד כל עמך. כל שבט ושבט נקרא עם בפ״ע. כמש״כ בס׳ בראשית בפסוק והיית לקהל עמים. וגמירי דלא כלי שיבטא כדאי׳ בב״ב דקי״ד וע׳ מש״כ בס׳ דברים כ״ט. וזהו דבר ה׳ אשר בעת שיהיה עם אחד מישראל שהוא צאן מרעית משה מסוכן וקרוב לכליון ח״ו אז אעשה נפלאות בשידוד הטבע לעשות שארית לאותו עם והיינו אשר לא נבראו בכל הארץ דגם הארץ נכרתה בזה הברית כדכתיב בברית האבות והארץ אזכור. והיינו דמצינו כמה ארצות שנחרבו ושוב לא נשאר להם זכר. אבל א״י אע״ג שגם היא נחרבה וגפרית ומלח שרפה כל ארצה ונ״ב שנה לא עבר בה עוף. ומכ״מ הרי הארץ בישובה כמו שהיתה. זהו נפלאות שלא נברא בכל הארץ:

'''ובכל הגוים.''' דכל גוי אם נגזר עליה כליון שוב לא תוסיף קום. משא״כ שבט א׳ מישראל. והיינו שאמר יחזקאל ט״ז אחר שהרבה לספר כמה גדול עונות ירושלים מסדום ובנותיה אמר לבסוף וזכרתי אני את בריתי אתך בימי נעוריך. והוא הברית שנכרת כאן. וזהו הברית שכתוב בס׳ ויקרא כ״ו מ״ב והארץ אזכור ופסוק מ״ד להפר בריתי אתם כמבואר שם:

אחר זה הברית שהוא נצח ישראל ואפילו שבט אחד. שב הקב״ה לבקשת משה ע״ז הדור ילך נא אדני בקרבנו. ע״ז הבטיח ''' וראה כל העם''' ''' אשר אתה בקרבו את מעשה ה׳ כי נורא הוא אשר אנו עושה עמך.''' ואינו מדבר במן ובאר שכבר נעשו לטבע ולא פסק מהם גם בימי הזעף. אלא כוון הקב״ה על מעשה קרח דתן ואבירם שנגעו בכבוד משה עצמו ועשה ה׳ דבר נפלא ונורא לכבודו של משה לבדו. וזהו אשר אני עושה עמך והיינו דכתיב בס׳ דברים י״א ואשר עשה לדתן ואבירם בני אליאב וגו׳ כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה׳ הגדול אשר עשה. והנה מכאן והלאה חזר משה למעלתו וביטל גזרת ה׳ לך רד. והיה אז נצרך לתפלה קבועה כמו כל אדם אבל עתה שב למעלתו דרב גובריה ושוב לא התפלל תפלה קבועה במדבר כמש״כ בפ׳ חקת בענין מי מריבה. ומש״ה הוצרך להקדים שבח לתפלה בפ׳ ואתחנן. כ״ז פעל משה בתפלה קבועה בעת רצון של י״ג מדות לבטל גזרה לך רד{{תוספת|ב|והנה איתא בר״ה די״ח ר׳ יצחק א׳ יפה צעקה לאדם בין קודם גז״ד בין לאחר גז״ד. ולא נתבאר טעמא דר״י מנלי׳ לחלוק על תנאי דמחלקי בין יחיד לצבור. ובשאלתות דר״א גאון פ׳ ויקהל אי׳ בזה״ל אמר ר׳ יצחק יפה צעקה לאדם בין לפני גזרה בין לאחר גזרה שנא׳ ויעבור ה׳ על פניו מלמד שנעשה הקב״ה כשליח צבור היורד לפני התיבה. ואמר לו למשה בשעה שישראל חוטאין לפני עשה לפני כסדר הזה ואני מוחל להן. והנה עיקר זה הדרוש של ויעבור מבואר שם די״ז א״ר יוחנן אלמלא מקרא כתוב א״א לומר מלמד שנתעטף הקב״ה כש״צ כו׳ אבל השאלתות העלה דמכאן למד ר״י דמועיל עת רצון של י״ג מדות אפי׳ ליחיד לאחר גז״ד. ולכאורה ק׳ טובא. חדא דזה הי׳ תפלה בשביל צבור ומנ״ל יחיד ממש. שנית מאי ראי׳ ממשה רבינו דרב גוברי׳ לתפלת כל יחיד. עוד ק׳ הרי תפלת משה הואיל גם בלא י״ג מדות וביטל גזרת ושלחתי לפניך מלאך וחזר הקב״ה ואמר פני ילכו והניחתי לך. אבל לביאורינו בכל הענין מתיישב שפיר הכל. שהוכיח ממה שחזר הקב״ה מגזרת לך רד מגדולתך ובעת רצון העלהו למעלתו. והוא נוגע רק למשה עצמו כמו שביארנו שלא הי׳ נצרך לתפלה קבועה וגם מעשה דו״א. ולא אפשר לדחות שאני משה דרב גוברי׳ שהרי ע״ז עצמו התפלל עתה לבטל גזרה שנגזר עליו לך רד שלא יהי׳ רב גוברי׳. ושפיר אפשר ללמוד דכמו כן כל אדם המתפלל לעצמו אם רק בשעה שהש״ץ מתעטף ואומר י״ג מדות והוי עת רצון. מועיל צעקת היחיד גם לעצמו אבל בלי י״ג מדות של צבור לא מהני. והא דמצלינן אקצירי ואמריעי ואיתא בגמ׳ שם דט״ז דאתי כר׳ יצחק ג״כ מצלינן בעת רצון של תפלה קבועה וכדומה. ולא תקשה עוד מה זה הוכחה ממשה הא גם בלי י״ג מדות ביטל גזרה של ושלחתי לפניך מלאך. שהרי כבר ביארנו בריש הענין דזה הפעם הי׳ עבור ידיעת שמו ועבור שאמר ה׳ שמצא חן בעיניו לקבלת התפלה. וגם הקב״ה השיב כן כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם. ומבואר הא לאחר לא הי׳ שומע לבטל הגזרה. אבל תפלה זו שיתנהג למעלה מה״ט כמו שהי׳ לפני העגל. התפלל משה כמו שהי׳ איש פרטי כמו שביארנו לעיל ל״ג י״ח. וגם הקב״ה השיב כי בעת שיקרא י״ג מדות אז ורחמתי את אשר ארחם וביארנו שאז ירוחם כל מי שיתפלל. ובזה הכח נשמע משה לבטל גזרה של לך רד מגדולתך. ע״כ שפיר מוכיח מכאן לכל אדם:}}:

אחר כל הדברים יש לבאר תמצית הפרש אופני הנהגת הקב״ה עם ישראל בהשגחה פרטית לפי המעשים שהיא באה בשני אופנים שהן ארבעה. ע״י מלאך הוא בשני אופנים. א׳ שיהי׳ נמסר למלאך שהולך בדרך אגב לשמור אותם כלשון כי מלאכיו יצוה לך. ואמנם האומה בכללה לא היתה במדרגה פחותה זו רק בשעה שאמר הקב״ה בקצפו כ״י לך נחה את העם אל אשר דברתי לך הנה מלאכי ילך לפניך. ב׳ נמסר למלאך מסוים. וכמו שנמסר מעשה אליעזר עבד אברהם וזהו הרצון היה במאמר ה׳ בדברי רצוי למשה ולישראל לך עלה מזה וגו׳ ושלחתי לפניך מלאך. ובשני אופנים אלו אפשר לבקש מן המלאך ג״כ שהרי נמסר לו ברצון הקב״ה וכמו שביקש לוט מהמלאך. דרך השני ע״י הקב״ה בכבודו ית׳ וזהו ג״כ בשני אופנים היינו לפרנסה עושה הוא בעצמו כ״י כדרך שהאב נותן לבנו בידו ולהגנה ומלחמה אפילו בשעה שהולך בעצמו כ״י מכ״מ המלאך הוא העושה. וע״ז כתיב בפ׳ משפטים הנה אנכי שולח מלאך לפניך וכמבואר שם. וא״כ אסור לבקש ממנו ח״ו במקום שהשכינה עומד. מיהו שני דברים אלו היינו פרנסה והגנה אינם תלוים זה בזה ובימי יהושע נתחלקו. הפרנסה היתה ע״י הקב״ה והגנה ע״י המלאך וכמו שניבא ג״כ יעקב אבינו ע״ז האלהים הרועה אותי. המלאך הגואל אותי ושם מבואר יפה. וא״כ המה שנים שהן ארבעה. וגם זה יש לדעת דבעת שהמלאך עושה בעצמו אינו יכול לשדד הטבע אם לא שנשלח ביחוד לעשות דבר הפלא. אבל בעת הנהגת ה׳ אפשר שיהיה בדרך הטבע כמו שהיה פרנסת ישראל בא״י. ואפשר שיהיה בדרך נס. והובטחו ישראל בכריתת ברית שלא יהיה כליון מעם אחד מישראל בכל אופן שיהא נדרש באותה שעה:

== יא ==

'''מצוך היום.''' דייק היום. באשר כי אע״ג שלפי הנראה בהשקפה ראשונה אין חדשות בזה הפ׳ מהאמור עד כה כאשר יבואר. אבל לאחר הדיוק בכל פרט יש חדשות שנשתנה האזהרות אחר מעשה העגל. שנודע קשי ערפם ושנצרכים לשמירה יתירה מע״ז. ועצות הרבה להשריש אמונה ויראת ה׳. וזהו שדייק ''' היום.''' ומש״ה כתיב שמר לך דמשמע להנאתך ולטובתך. וה״נ במשמע מעין זה לפי דרכך שאתה עלול לחטוא יש לך להזהר ביותר:

== יב ==

'''פן תכרות ברית ליושב הארץ אשר אתה בא עליה.''' מיירי בשעת כבוש קודם שנכלה כל יתדות הארץ. כמבואר מלשון אשר אתה בא עליה. ותו ממה דכתיב בסמוך ואת אשריו תכרותון. והיינו גדוע דכתיב בס׳ דברים ז׳ ה׳ ואשריהם תגדעון. ומפרש בגמ׳ ע״ז דמ״ה בהא דכתיב במק״א ואשריהם תשרפון באש ומשני דגדוע קודם לכבוש. וכבוש קודם לשריפה. וה״נ בהאי קרא דכתיב תכרותון מיירי בשעת כבוש. והנה לעיל כ״ג בפ׳ לא תהיה משכלה וגו׳ וכל הענין דמיירי ג״כ בזה המשך כמש״כ שם. ונזהרו אז ישראל לא תכרות להם ולאלהיהם ברית וגו׳ כי יהיה לך למוקש. וביארנו כי כאשר אין לחוש שיעבדו אז ע״ז של שבעה אומות אלא משום מורא שלא ימסרו נפשם ע״ז כדאי׳ כיב״ז בסוכה דל״ח שלא לאגרויי שיטנא. וזה אינו ע״ז ממש כדמסקינן בסנהדרין דס״א. מכ״מ הוא למוקש. וכאן לאחר העגל ניתוסף אזהרה זו ביותר באשר אז לא נזהרו כ״א כריתת ברית עמם ואלהיהם ביחד. אבל עמם לבד היו רשאים. אבל היום נזהרו פן תכרות ברית ליושב הארץ לבד ג״כ:

'''פן יהיה למוקש בקרבך.''' בראותך אותם עובדי עבודת כוכבים תבוא גם אתה להמשך אחריהם:

== יג ==

'''כי את מזבחותם וגו׳.''' גם לפני העגל נזהרו בזה שם כ״ד כי הרס תהרסם ושבר תשבר מצבתיהם. אבל אחר העגל נתחדש עוד שלשה דברים. א׳ דשם לא נצטוו להטפל בזה כ״א אחר כבוש כמבואר שם במקרא כי ילך מלאכי וגו׳ והכחדתיו וכמש״כ שם. ועתה לאחר העגל נצטוו ע״ז גם קודם גמר הכבוש אלא שלא נצרכו לישרף עד אח״כ כמש״כ לעיל. ב׳ דשם לא נזהרו אלא על גוף הע״ז ומש״ה לא כתיב מזבחותם שאינו אלא משמשין והא דכתיב מצבתיהם כבר פרש״י שם אבנים שהם מציבין להשתחוות להם. ובאמת הכי אי׳ במס׳ ע״ז דמ״ז ב׳ דאבן שחצבה מתחלה לבימוס ה״ז אסורה משעת חציבה וע״כ עובדין אותה ג״כ כמש״כ רש״י ותוס׳ שם. וכך היה מנהגם דמזבח לא בא אלא להיות משמשין משא״כ מצבת אבן. ומש״ה הוזהרו ישראל על המצבה לה׳ כדכתיב לא תקים לך מצבה אשר שנא ה׳ אלהיך. והיינו בשביל שנהגו אוה״ע לעשות לע״ז ממש. הא לאחר העגל נזהרו אפילו על משמשין והיינו מזבחותם. וממילא ה״ה מצבה שלא היה נעבד. ג׳ באשרה ובזה מפורש בע״ז דנ״ג אר״א כתחלה של א״י דא״ר ואשיריהם תשרפון באש מכדי ירושה להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו כו׳ אלא מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להם ועבודת כוכבים שליחותא דידהו עבדי. ומש״ה כתיב כאן ואת אשריו ולא ואשיריהם כמו מצבותם אלא לרמז אשריו דישראל. משא״כ מצבות דשבעה אומות נמי אסור:

== יד ==

'''כי לא תשתחוה וגו׳.''' לפני העגל נזהרו ג״כ כי תעבוד את אלהיהם וגו׳ וביארנו שם דמיירי בעבודה מיראה בשעת כיבוש ולא נזהרו על השתחואה מיראה לחוד. אבל עתה הוזהרו גם על איזה הכנעה מיראה דלא ליגרי בהו:

== טו ==

'''פן תכרות ברית ליושב הארץ.''' עד כה לא נזהרו מלכרות ברית אהבה אחר שיכלו יתדות הארץ עם האומות שישארו בה אבל עתה נזהרו בה ג״כ אחר כיבוש וחלוק ונתיישבו בארץ ומטעם שמפרש והולך:

== טז ==

'''ולקחת מבנותיו לבניך.''' במה שתאכל מזבחו יגרום גם זה והוא כעין גזרת חז״ל בישולי עובדי כוכבים משום בנותיהן ובנותיהן משום ד״א. אבל הם הוסיפו לאסור כל בישולי גוים. ובקרא לא הזהיר משום זה הטעם אלא לילך לביתם באהבה למשתה שלהם:

'''והזנו את בניך וגו׳.''' היינו דכתיב בס׳ דברים ז׳ ד׳ לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך כי יסיר את בנך מאחרי. אלא דשם נכלל במשמעות כי יסיר את בנך שתי כוונות. חדא כפרש״י שיסיר האב הגוי את בנך שנולד מבת ישראל. וקאי הטעם על בתך לא תתן לבנו. ושנית כפי׳ ר״ת והרמב״ם כי יסיר אבי האשה הגויה את בנך הנושאה מאחרי. וקאי הטעם על ובתו לא תקח לבנך כמש״כ שם. וכאן לא מיירי אלא באיסור נשיאת הגויה לבן ישראל. ולא פירש הכתוב כאן אלא במה שנזהרו ביותר משום מעשה העגל כמש״כ. דאותה אזהרה של נתינת בת ישראל לגוי משום הסרת הבן הנולד המגודל בבית אביו הגוי. זה אינו ענין לסיבת העגל שהרי הבן הצעיר אם יהא מגודל בבית הגוי ודאי יהיה ג״כ הולך אחריו אפי׳ לא יהא נפתה לעבודת כוכבים בטבע. משא״כ אזהרה דבנותיהם שהחשש שיזנו את בניך הגדולים שנולדו ונתגדלו ביהדות. אינו אלא לפי שנמשכו אחר העגל וסרו מהר. מש״ה יש לחוש שיהא נמשך אחר אשתו בת אל נכר. וע״פ דעת תורה להזהר מן המכשול למדו חז״ל להוסיף גזרות לפי הצורך באותו דור והלאה:

== יז ==

'''אלהי מסכה.''' אינו ע״ז כלל כמש״כ הספורנו. וגם לא מיירי באופן שנאסר כבר אלהי זהב ואלהי כסף כמש״כ לעיל ס״פ יתרו. אלא מיירי בצורה העשוי׳ לחברת ב״א לנסוך יין ושמחת מריעות. מש״ה סמך הכתוב ענין ג׳ רגלים שבהם תהיה שמחת מריעות למצוה. וע׳ ס׳ ויקרא י״ט ד׳:

== יח ==

'''את חג המצות תשמור.''' לא בא הכתוב לבאר שלש רגלים שכבר כתיב לפני מעשה העגל. אלא בא בהוספת ענין להזהר בדרך מוסר ולעשות מסילות בלב ישראל בזמנים הללו להשריש בהם יראת ה׳ ואמונה. ע״כ לא הקדים הכתוב כאן שלש רגלים תחוג לי בשנה. אלא הקדים להזהיר בחג המצות באשר הוא חודש האביב להצמיח בו זרע עבודת ה׳ ע״י מצות התלויות בו כמש״כ בפ׳ קדש. ושינה הכתוב לשון זה המקרא ממש״כ לעיל כ״ג ט״ו תאכל מצות כאשר צויתיך וכאן אשר צויתיך היינו משום דשם משמעו כמו שצויתי ביום הראשון ושמרתם את חג המצות כך תשמור שבעת ימים וכמו שביארנו שם. אבל כאן שכבר הזהיר על שבעת הימים מש״ה כתיב ''' אשר צויתך.''' ועוד סיים המקרא ''' כי בחדש האביב יצאת ממצרים.''' ולא כמש״כ שם כי בו יצאת דמשמעו ביום ראשון וכאן הוסיף דהחודש בכללו גרם שבו יצאת ממצרים למען ללמדנו כי כל החודש מסוגל להשריש בו יסודי האמונה ועבודת ה׳. ומכאן למדנו לעסוק בעניני פסח מר״ח כדי שיהיה זה העסק להשריש אמונה וכדמסיק בפסחים ד״ו בהא דפסח מדבר שהזהיר משה לישראל מר״ח. ואפילו לחכמים דרשב״ג דל׳ יום לפני הפסח שו״ד בהל׳ פסח. מכ״מ מר״ח יש לעסוק יותר. והיינו דאמרינן בהגדה יכול מר״ח כו׳ הרי דס״ד דמצות ספור ממש בא מר״ח. והוא מהאי קרא שבא לאחר העגל להוסיף הכנה לזכירת עניני פסח. ובשביל זה התכלית כדי לחזק האמונה ויראת ה׳ בלב. [וכיב״ז אי׳ בירושל׳ מגילה פ״א דמדכתיב והחודש אשר נהפך ש״מ דכל החודש כשר לקריאת מגילה]:

== יט ==

'''כל פטר רחם לי.''' כבר כתיב כל הענין לעיל י״ג י״ב וביארנו שם כל הענין ללמדנו שההכרח לעשות אנשים מוכשרים להתקדש בתורה ובפרישות לעבודת ה׳ והמה יהיו מדריכים את כלל ישראל וע״ז נתקדשו הבכורים. ואחר מעשה העגל שנשתנה הענין. ובא קדושת שבט לוי תחתיהם והיה עולה עה״ד שיצאו קדושת בכורים לגמרי מש״ה הוצרך לכפול דמכ״מ כל פטר רחם לי:

== כ ==

'''כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם.''' דאע״ג שיצא מאותה מעלה שמכבר מכ״מ אחר שהוא לי עדיין יש בו איזה מעלה ולא יראו פני ריקם. ויש בו סגולה מיוחדת לתורה ועבודת ה׳. זהו פשטא דקרא. ומכ״מ קאי גם על חג הפסח והוא אזהרה כמו שם. ושתים זו שמענו מהמשך המקרא אחר חג הפסח. ובענין קדושת בכור:

== כא ==

'''וביום השביעי תשבות.''' נתבאר לעיל כ״ג י״ג דשביתה זו באה להכין מעשיו אז לפני ה׳. וע״ז כתיב ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. והוסיף כאן דכמו כן. ''' בחריש ובקציר תשבות.''' אותה שביתה דש״ק תהי׳ גם בשביעית. למען יוסיף לקח בכל השנה בתורה ועבודה:

== כב ==

'''וחג שבועות וגו׳.''' כבר נתבאר במכילתא פ׳ משפטים דפ׳ זו בא ללמד דאפילו בשני שביעית נוהג שבועות וסוכות. אע״ג שאז אינו חג הקציר וחג האסיף{{תוספת|ג|וראוי לדעת אשר ברייתא דמכילתא השנויה בפ׳ משפטים עיקרה נשנית על קראי דפ׳ מועדות דתשא. וכמו שהבאתי בהע״ש סימן ק״ע אות ב׳ בשם בני הרב ר׳ חיים ברלין נ״י. מדתני׳ שם והלא כבר נאמר את פני האדון ה׳ ומה ת״ל אלהי ישראל. אלא על ישראל ייחד שמו ביותר. וזה כתיב בפ׳ זו. ובאמת לא כתיב מועדות סמוך לשביעית בפ׳ משפטים. אלא בפ׳ זו סמוך לבחריש ובקציר תשבות. ואליבא דר״ע דס״ל בשביעית הכ״מ. וברייתא זו הובא במדרש רות בפתיחתא דשמעה עמי ואדברה בשם תני רשב״י ולא בשם תני ר׳ ישמעאל כמו דאיתא במדרש קהלת על ברייתא דמכילתא פ׳ בשלח. אבל ידעו דברייתא זו רשב״י תני לה. והיינו משום דנשנית בשיטת ר״ע ולא כר״י. ובזה יישבנו בהע״ש שם קושיא חמורה של הגאון טורי אבן חגיגה די״ח מהא דסנהדרין די״ד. ואכ״מ להאריך:}}. ועפ״ז באו כל השנוים דשתי פרשיות הללו. דמש״ה נקרא כאן חג שבועות ולא חג הקציר. ומש״ה כתיב כאן בכורי קציר חטים ולא בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה. דמשמעו בכורי שבעת המינים. אבל כאן בשביעית אין לך אלא בכורי קציר חטים שהוא שתי הלחם:

'''וחג האסיף תקופת השנה.''' באמת חג הסוכות מיבעי בשביעית שהרי אז אין אסיף. אלא כתיב חג האסיף משום התקופה דכתיב כאן כדאי׳ בסנהדרין די״ד שתהא התקופה באה דוקא בחוה״מ שאפשר לאסוף דבר האבד מיהא. וכ״ז הגיע אחר העגל. דקודם מעשה העגל לא באו שתי רגלים אלו אלא בשביל שהמה בטבע המדינה לחוג בעת קציר ואסיף. ולא בא הכתוב להזהיר עליהם אלא שיהיו חג לה׳. אבל אם לא היה חג ברצון האדם. אינו מבואר אם הדין לעשות כלל חג לשם מצוה וא״כ בשביעית אין בו חגים אלו. אבל אחר העגל הזהירם לעשות רגלים גם בשביעית כדי שיבואו ברגל לעזרה להשריש עבודה ואמונה:

== כג ==

'''את פני.''' ושם כתיב אל פני. דשם מיירי בשש שני עבודה והמון ישראל רחוקים ממנו ית׳ ובאים ברגל אל ה׳. אבל בשביעית גם בלי רגל כל איש ישראל אינו רחוק במחשבתו מעבודתו באשר הוא פנוי וכמש״כ לעיל כ״א. מש״ה ברגלים בא להוסיף דביקות ואהבת ה׳ מש״ה כתיב את פני. שהאדם עומד אתו כ״י:

'''האדון ה׳ אלהי ישראל.''' משמעות האדון נתבאר שם והוסיף המקרא כאן אלהי ישראל. דבשביעית ניכר לכל השגחתו הנפלאה ביחוד לעמו ישראל דבשני תבואות לא ניכר ההפרש בין השגחתו בא״י בין שארי ארצות משא״כ בשביעית שנה שלימה בלי קציר ואסיף. א״א להתקיים בשארי אוה״ע. ורק בשביל שהוא אלהי ישראל המה מתקיימים:

== כד ==

'''כי אוריש גוים מפניך והרחבתי את גבולך.''' הקדים המקרא שני דברים אלו להבטחת ולא יחמוד איש את ארצך היינו משום שנכלל בזה הלשון שני אופני הבטחות. א׳ שלא יבוא איזה מלך ואומה לכבוש את הארץ בעת שכל ישראל בירושלים ואין חיל יושב על הספר. ב׳ כדאי׳ בפסחים ד״ח מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה כו׳ והתוס׳ כ׳ דנ״ל מדכתיב את ארצך. ויותר נראה דנ״ל מדכתיב ולא יחמוד איש. דחמדת הארץ בכללה לא שייך באיש אלא בעם או גוי. אלא הכונה שלא יבוא גנב לגנוב הקמה. וה״ה פרה הרועה באפר. [ומיושב בזה ק׳ התוספות שם ד״ה לכדר״א] והגמ׳ הוסיף ואין חיה מזיקתה. והוא למד בתורת כש״כ. דיותר נוח לחול השגחת ה׳ על בריות שאין בהם בחירה רעה שלא יזיקו משתחול על אדם רע כמש״כ בס׳ בראשית ל״ז י״ג בשם הזוהר. ואמר שהבטיח הכתוב שיהיו נשמרים מאיש כש״כ מבע״ח מזיקים. אכן לשון את ארצך משמעו הבטחה מכבוש הארץ ג״כ. והנה לשמירה מגנב ובע״ח מזיקים אין חשש כ״כ בשעה שהיה עוד כמה יושבי הארץ מאוה״ע דאז אפשר לעשותם לשומרים והמה בעצמם יראים מישראל כאשר ישובו מבית הבחירה. ורק בשעה שלא נשאר בארץ פרסה מיושבי הארץ אז יש חשש מגנב ובע״ח מש״ה הקדים המקרא כי אוריש גוים מפניך. ולא יחמוד איש. היינו גנב כמש״כ. אבל לענין חשש השני דחימוד הארץ בכללה אין החשש כ״כ בשעה שגבולות הארץ לא היו רחבים. דאז בשמעם הליכות איזה עם וגוי על ארצם ישובו להלחם עמם. משא״כ בשעה שירחיבו גבולי א״י אז החשש שיבואו איזה חיל ויכבוש את הארץ. שהרי כל ישראל בבית הבחירה רחוק מן הגבול מש״ה כתיב והרחבתי את גבולך מכ״מ ולא יחמוד איש את ארצך. ונכתב מקרא זה בשביעית דאז הסכנה מצויה יותר. משום שאין לישראל אוצרות תבואה הנדרש לשעת מלחמה. וע׳ מש״כ בס׳ ויקרא כ״ה י״ח:

== כה ==

'''לא תשחט וגו׳.''' נתבאר לעיל פ׳ משפטים. ובא עוד לכאן משום שנוי בסיפא דקרא:

'''ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח.''' לפי דעת הגמ׳ פסחים דנ״ט ב׳ מיירי בפסח עצמו. ולפי הפשט מיירי בחגיגת י״ד שמביאים בשביל הפסח. וכבר ביארנו לעיל שם טעם אזהרה זו שלא ילינו למחר בשביל שיגיע זמן תפלה בשעת הקטרת אימורים. וכאן מזהיר כמו כן בחגיגת י״ד ולא הזהירה תורה בפסח עצמו שהוא אינו בא להזכרה כלל. משא״כ חגיגה שהוא שלמים שהוא באמת מועיל לפרנסה ושלום. והיה טוב להלין האימורים בשביל תפלה בשעת הקטרה. ובא הכתוב והזהיר ע״ז. ואזהרה דחגיגת י״ד מצוי יותר בשביעית דעיקר הא שמביאין חגיגת י״ד שאינה חובה באמת אלא כדי שלא יבואו לידי שבירת עצמות בעיקר סעודה. וכדאיתא בירושל׳ והובא בתוס׳ שם דק״כ בד״ה מפטירין דמש״ה נאכל הפסח על השובע דוקא ולא כל הסעודה יהא נאכל הפסח כדי שלא יבואו לידי שבירת עצמות. ומש״ה בכל השנים שתבואה מרובה אין חשש כ״כ משום שאוכלים מצה לרוב בכל הסעודה אבל בשביעית דמצה מעט זובחים ביותר שלמי פסח להשקיט הרעבון שלא יבואו לידי שבירת עצמות ש״פ:

== כו ==

'''ראשית בכורי וגו׳.''' כבר נתבאר שהיא לברכה לתבואת הארץ. ובא זה המקרא כאן ללמד דאפילו בשביעית שאינו זמן קציר תבואה חדשה מכ״מ מועיל לברך תבואה שבגורן של שנה שעברה. ורש״י כ׳ בפ׳ משפטים שאף השביעית חייבת בבכורים. ועיקר דברים אלו מקומם כאן:

'''לא תבשל וגו׳.''' שם נתבאר שמנהגם היה לזבל השדה בזה. והזהיר ה׳ לישראל ע״ז משום שאסור בהנאה. וכאן הוסיף להזהיר דאע״ג דבשביעית אין הזבול מועיל לשנה זו. ואולי לא תועיל זבול שנה זו לשנה הבאה מכ״מ אסור לבשל גדי בחלב אמו. דהבישול לחוד אסור:

== כז ==

'''כתב לך את הדברים האלה.''' לפי הפשט למד מעניינו דבכתיבה על הלוחת מיירי. ולא כמש״כ הרמב״ן שצוהו לכתוב על הספר הברית ולקרוא באזני העם כמו שהיה אז בראשונות שהרי לא נזכר ענין הקריאה והירידה בינתים אפילו בצווי. וא״א לפרש כתיבה בס״ת שאינו מדבר בס״ת עד מצות כתבו לכם את השירה הזאת. דשם כתיב על ספר. אלא בכתיבה על הלוחות שמדבר בענינם מיירי. אמנם ודאי לא בעשרת הדברות מדבר. שהרי הקב״ה אמר וכתבתי על הלוחות. ותו דלזה לא היה נצרך לפרש טעם כי ע״פ הדברים האלה וגו׳ שהרי משה עלה בשבילם ואין זה דבר חדש. אלא בכל התורה נצטוה משה שמלבד שיכתוב ה׳ על הלוחות עשרת הדברים יכתוב משה על הלוחות את הדברים האלה מבראשית עד לעיני כל ישראל. וכמו שהיו חקוקים על הלוחות הראשונות כמו שכתוב לעיל כ״ד י״ג. ואתנה לך את לחות האבן והתורה. כך היו חקוקים על הלוחות השניות ע״י משה. וכבר נתבאר שם שאין הפי׳ שהיו כתובים כמו שהתורה לפנינו אלא השמות שבהם נבראו שו״א. והן הן גופי תורה אחר שנתפשטו:

'''כי על פי הדברים וגו׳.''' פי׳ לא שבאו כדי ללמוד מהם דבר שהרי מעולם לא למד אדם מהלוחות אלא מס״ת שכתב משה. אלא ''' כי על פי הדברים האלה כרתי וגו׳.''' והביאור דכשם שעיקר כתיבת התורה על הלוחות הראשונות לא באו ג״כ כדי ללמוד מהם אלא כדי שיהיו חקוקים על לב ישראל עיקרי הדת ואמונת ה׳ שבא ע״ז הברית בראשונה. ומש״ה נקרא התורה עץ חיים דכמו מטע שורש העץ הוא עיקר גידולן לדור דור ככה חקיקה על הלוחות ונתינתן לישראל היא השרשה בלבם. עד שנעשה טבע ישראל לכך. והבא להפר אמונת ה׳ הוא כמו מעשה עקירה מן הלב ושורש עץ החיים שמכבר. אמנם בלוחות הראשונות לא היה הברית כ״א על האמונה ודתי התורה בלי חקירה ועיון בדקדוקיה. אלא לשמוע המקובלות מפי משה ולדמות מסברא כמש״כ לעיל. אבל הברית שנכרת בשניה בא על עיון ועמל תורה לדקדק על כל קוץ וקוץ. ע״כ צוה הקב״ה למשה שיכתוב הוא כל התורה כפי שנמסרה על הלוחות וכמבואר בירושל׳ שקלים פ״ו ה״א בין כל דבור ודבור דקדוקיה ואותיותיה ש״ת ממולאים בתרשיש כימא רבא. ואין הכונה שהיו הפלפולים והפירושים כתובים אלא גוף תורה שבכתב. וזה בא לתועלת להשריש בלב כלל ישראל לדקדק בהם ולעמוד על תמציתן. וע׳ מש״כ לעיל ל״ב ט״ו{{תוספת|ד|והנה בגיטין ד״ס איתא כתב לך וגו׳ זה תורה שבכתב שא״א לאומרם ע״פ. כי על פי הדברים האלה אלו דברים שבע״פ שא״א רשאי לכותבם. וזה דרש עפ״י כונה שני׳ דכמו שבא תועלת הכתיבה על הלוחות כדי שיצא מזה הכתיבה. עיון של הביאורים שלא הי׳ אפשר במה שהי׳ נאמרו הפרשיות בע״פ שאין ניכר מזה יתור וחסר וכדומה . כמו״כ לדורות המצוה דוקא לכתוב על הס״ת ולקרוא בצבור ולא לאומרם בע״פ. וג״כ משום זה התכלית דאותיות מאירים השכל לדרוש מהם כפי כחו של אדם. ובנדרים דל״ח א׳ איתא עוד דרש אריב״ח לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר כתב לך פסל לך מה פסל לך לעצמך אף כתב לך לעצמך. ומסיק בגמ׳ שהוא לפלפולא בעלמא. היינו דרשות המרומזות באותיות כל תיבה ותיבה שבהם עיקר השכל והחכמה כמש״כ הרא״ש בביאורו. ולכאורה אינו מובן מאי איצטריך להקיש כתב לך לפסל לך. הא כמו שמוכח מלשון פסל לך כמו כן מוכח מלשון כתב לך גם בלי הקישא. אלא משום דמשמעות לך הוא בשני אופנים. א׳ להנאתך. ב׳ שיהיה הדבר צנוע ונסתר אצלך. וכמש״כ בס׳ בראשית ר״פ לך. והנה פסולת הלוחות לא הי׳ בסתר שהרי הכריז משה לכל ישראל שעולה בהר עמם וע״כ פי׳ פסל לך להנאתך היינו פסולתן שלך אבל כתב לך מפרש ריב״ח עוד כונה החידושים והפלפול שאתה מעלה מדיוקי המקראות יהי׳ במגילת סתרים אתך וכמש״כ הרמב״ם בהקדמת חיבורו הגדול. דגם הנביאים היו כותבין לעצמם חידושי תורה. ועי׳ מש״כ בספר דברים י״ח י״ח. ופי׳ הקב״ה כי על פי וגו׳ משום שאסור ללמדם ברבים מתוך הכתב אלא על פה. ולפי זה הפי׳ אין הוכחה שלא ניתן זה הכח אז אלא למשה ולזרעו. מש״ה דרש עוד מג״ש מה פסל לך לעצמך להנאתך כך כתב לך לעצמך. שלא ניתן עוד זה הכח לישראל עד שבא בערבות מואב ונהג משה עין טובה ונתנה לישראל. ובריש ס׳ דברים הראינו לדעת שאין דעת הספרי כן:}}:

'''כרתי אתך ברית.''' הברית שרמז הקב״ה על מעשה קרח דו״א כמו שביארנו לעיל. לא היה אלא על כח תורה שבע״פ שהיה בלבו של משה כמבואר במדרש שם שהקדימו לשאול טלית שכולה תכלת אי חייבת בציצית בית מלאה ספרים אם חייבת במזוזה. וכשהשיב משה דחייבין נחלקו. ולא נחלקו על גוף הפ׳ שאמר משה ושכינה מדברת מתוך גרונו. אלא הבינו בשכלם כונת הפ׳ בא״א ממה שלמד משה. ומזה נשתלשל המחלוקת בעבודת הר״ן איש:

'''ואת ישראל.''' הברית שהיה עבורם שלא יכלה אף עם אחד. הוא בכח התלמוד וחרבה ש״ת. וכמו שביארנו כ״פ. וע׳ שלהי פ׳ בא. ואמר ה׳ כרתי אתך ברית ואת ישראל. ולא אמר כרתי ברית אתך ואת ישראל. או כרתי אתך ואת ישראל ברית. אלא כדי להפסיק ביניהם וללמד שהברית שעם ישראל אינו שייך לזכות וברית שעם משה. אלא זכות עסק התורה שהמה עוסקים מעמיד הברית שעמהם. ובשביל זה צירף הקב״ה שני המעשים היינו נתינת הלוחות עם קריאת י״ג מדות. באשר ידע הקב״ה שיתפלל משה אז על קיומן ש״י כאשר באמת היה ההכרח לכרות ברית ע״ז כמש״כ לעיל ותלה הקב״ה שני מעשים הללו זב״ז. לאמר אם תאבו ושמעתם לקבל ולשאת עולה של תורה אז תהיה הברית כרותה. וראוי לדעת דמכ״מ לא היה עדיין כריתת ברית על עיון התורה ופלפולה עד שבא לערבות מואב וכמש״כ בס׳ דברים כ״ו ט״ז. אבל בסיני לא היה כריתת כרית אלא על קיומן ש״י. ורק תלה זה הברית על הדברים האלה:

== כח ==

'''וארבעים לילה.''' התוס׳ ב״ק דפ״א הקשו שלא היה אלא ל״ט לילות. מש״ה נדחקו לפרש דקאי על האמצעים. ומלבד הדוחק כבר ביארנו לעיל שהאמצעים לא היה בהר בתמידית. אלא באחרונים קאי וכמש״כ הרא״ש שלהי מס׳ פסחים שכן דרך המקרא כשמגיע המנין לסכום עשירית פחות אחת מונה אותו בחשבון עשירית ואינו משגיח על חסרון אחד. ונראה עוד למש״כ לעיל שעלה לבוקרו של בוקר היינו בעה״ש. וא״כ יש לחושבו נמי במנין הלילות. כדאי׳ בברכות ד״ח לענין ק״ש:

'''ויכתב על הלוחת את דברי הברית עשרת הדברים.''' פי׳ ויכתוב קאי גם על הקב״ה שכתב עשרת הדברים. ופי׳ את דברי הברית עשרת הדברים. היינו י׳ הדברים עצמן. וגם קאי על משה שכתב את דברי הברית. היינו כל התורה כולה. ופי׳ את עם. ומש״ה נשתהה משה על ההר ארבעים יום בלוחות השניות. דכמו שנשתהה סך ימים אלו בקבלת תורה שבע״פ בראשונה. כך נשתהה בשניות בכתיבתם של תורה שבכתב על הלוחות שמזה הגיעו תועלת לדורות מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. וכבר אי׳ בשה״ש רבה דאר״י דסגולת תורה שבע״פ היא שיהא ניתן בארבעים יום:

== כט ==

'''ויהי ברדת משה וגו׳.''' אלו בא הכתוב לספר שירד משה מן ההר הכי מיבעי וירד משה מן ההר ושני לחות העדת בידו ומשה לא ידע וגו׳. אלא כל המקרא הוא נושא מאמר ומשה לא ידע וגו׳. וכאשר יפלא בדעתנו איך לא ראה משה קרני ההוד שעל פניו. מש״ה ביאר ויהי ברדת משה מן ההר. דבעודנו בהר לא היה קרני הוד. דשם היה אור השכינה וכדאי׳ בפסחים ד״ח למה הצדיקים דומין בפני השכינה כנר לפני האבוקה. ורק ברדת משה מן ההר וגם אז כ״ז שהלוחות היו בידו לא היה למשה לדעת שהקרנים מידו לו שחשב שהקרנים המה מהלוחות. ורק כשהניחם בארון ודאי נודע לו. וזהו שהודיע הכתוב. ויהי ברדת משה מהר סיני. כשעודנו בהר אע״פ שיורד. וגם כאשר שני לוחות העדות ביד משה ברדתו מן ההר. אע״ג שכבר ירד אך בעוד לוחות העדות בידו. ומשה לא ידע וגו׳:

'''בדברו אתו.''' כבר ביארנו לעיל ל״א י״ח דזה הלשון אינו אלא על תורה שבע״פ אשר כ״י שניהם דברו יחדיו. וזהו קירון הפנים שהשיג בלוחות השניות. וכדאי׳ בירושל׳ שקלים פ״ג דר״י אמר דלכן פניו מאירים משום דאולפן שכיחא ליה. וכן ר׳ אבהו שהאירו פניו אמר תוספתא עתיקתא מצא וחכמת אדם תאיר פניו. והכי אי׳ בנדרים דמ״ט ב׳ דרבי יהודה אמר דפניו מאירים משום דחכמת אדם תאיר פניו וכש״כ כשמשה רבינו עמד בשעת כתיבה על כל הקבלות שלמד בראשונה ועמד עליהם בשניה לדעת מקורם בתורה שבכתב. ובזה השיג בתמידות של מ׳ יום אלו הארת פנים עד שקרן עור פניו לעולם:

== ל ==

'''וייראו מגשת אליו.''' ע׳ פרש״י בשם המדרש שכח החטא גרם שנזדעזעו ממשה יותר ממראה אש שעל ההר לפני מעשה העגל. ולכאורה אינו מובן. הלא לא נתיראו לעמוד מרחוק. ורק מגשת אליו נתייראו ועל ההר ג״כ לא עלו. ואין לומר דהראיה הוא ממה שנצרך הקב״ה להזהיר שלא יעלו הרי דבלא אזהרה היו עולים. ג״ז אינו. דבאמת מבואר בס׳ דברים דגם בלי דבר ה׳ היו יראים לעלות על ההר אלא נראה דחז״ל דייקו ל׳ מגשת. ולגשת מיבעי. שיראו לגשת אליו. וכן אינו מדויק בסמוך וישובו אליו וילכו אליו מיבעי. שהרי עוד לא באו אליו כלל ואיך שייך ל׳ וישובו. אלא צ״ל דמתחלה נתקרבו ונגשו אליו. ואח״כ נתייראו וחזרו לאחור מזיעה וחרדה שנפל עליהם. ומדויק עתה לשון המקרא וייראו מגשת אליו. ממה שנגשו אליו מצאו פחד ושבו לאחור. וכאשר קרא אליהם משה וישובו אליו ונתיישב דעתם. מעתה יפה דרשו אשר בראותם מראה אש על ההר. לא חזרו ממעמדם לאחור. עד שהגיע הדברות מפי ה׳ וכהיום שבו לאחור ממעמדם:

== לא ==

'''וידבר משה אלהם.''' הודיע אליהם הבשורה מהכריתות ברית וכל דברי תורה שבכתב שהיה לו בזה המשך ובזה לא דברו מאומה רק עשו אזניהם כאפרכסת:

== לב ==

'''ויצום את כל אשר דבר ה׳ אתו.''' היינו הלכות המקובלות כפרש״י. וסדר המשנה שהביא רש״י מוכח מקראי בפ׳ אחרי מות ואכ״מ. אמנם הא ודאי דכאן מיירי בהלכות מלשון המקרא שבסמוך:

== לג ==

'''ויכל משה מדבר אתם.''' ולא כתיב אליהם. מכאן מבואר דמיירי בהלכות שהמה דברו עמו בהבנת השמועה:

== לד ==

'''עד צאתו.''' משמע מיד כשיצא נתן את המסוה על פניו. ובמקרא הסמוך מבואר להיפך שרק אחר שכלה דבריו עם ישראל השיב את המסוה. עוד אינו מדויק אמאי במקרא הסמוך כתיב והשיב משה את המסוה על פניו. וכאן לא כתיב יסיר את המסוה מעל פניו. אלא כך הענין. דבעת דבר עם ה׳ הסיר את המסוה לגמרי ותיכף בצאתו נתן את המסוה על ראשו אלא שקיפל את המסוה למעלה למען כשידבר עמם הלכות יראו בפניו וכדין תלמיד עם רב דכתיב והיו עיניך רואות את מוריך וכדאי׳ בהוריות די״ב א׳ וכי יתביתו קמיה חזו לפומיה כו׳. וברגע שכלה לדבר הוריד את המסוה שעל ראשו על פניו. וע׳ בסמוך:

== לה ==

'''כי קרן עור פני משה.''' אם נפרש האי כי מלשון אשר. מיותר כל הפסוק שהרי כבר ראו וידעו. ותו דהכי מיבעי כי קרן עור פניו כמו לעיל ל׳ והנה קרן עור פניו. אלא האי כי טעם הוא משום שקרן. והמקרא הודיע למאי קיפל משה את המסוה על ראשו עד אשר כלה דבריו עם ישראל כדי שיחפצו לראות פני משה. כי כמו שטוב לעינים לראות את השמש כך היה שמחה ונחת לראות פני משה. ומשה היה חפץ שיסתכלו בפניו בשעה שלומד עמהם. ע״כ קיפל את המסוה. וזהו המשך הכתובים. ויצא ודבר וגו׳ וראו ב״י את פני משה. הכל הביטו על פניו בשעה שדבר. ומפרש הטעם שהביטו. והרי עוד לא ידעו כולם כי כך סגולת התורה להביט בפני הרב. אלא משום ''' כי קרן עור פני משה.''' והיה שמחה לנפש וטוב לעינים לראות את פניו כמו את השמש. ואח״כ ''' השיב משה את המסוה על פניו עד בואו לדבר אתו.''' דכל יום הלך משה להיכל לחזור על תלמודו. ואם היו חדשות בתורה שבכתב מה טוב. ואם לא. מכ״מ למד תורה שבע״פ אשר ע״ז משמעות הלשון לדבר אתו. כמש״כ לעיל כ״ט ובס׳ במדבר ס״פ נשא. וענין המסוה שנתן על פניו ולא רצה שיהיו מסתכלים על פניו תמיד. הוא כדי שיהי׳ יוכל להיות דבק במחשבתו באלקות ולא יתבלבל ע״י כך. וכבר ביארנו לעיל ס״פ בא מקרא בישעיה ל׳ שהמתנהג בקדושה ודבקות זה דרכו להיות נכנף באהלו. אמנם רבה כחו של משה אשר תיכף אחר תלמודו ועסק רב עם בני אדם הסיר את דברת בני אדם ושם מסוה ע״פ ונכנף להיות דבוק בה׳. ויש לומר עוד משום שבאמת היה אסור להסתכל בו כדאי׳ בחגיגה דט״ז כל המסתכל בנשיא עיניו כהות שנאמר ונתתה מהודך עליו. ורק בשעת מצוה וד״ת לא הזיק:

{{הרחב דבר}}
{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}