עריכת הדף "העמק דבר/שמות/טו"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== א ==

'''אז.''' כאשר הגיעו לגמר הצלה אז הודו לה׳. ולא בתחלת בואם אל הים. כמש״כ לעיל ב׳ כ״ג ובכ״מ שאין מברכין על הצלה עד סוף. וכ״ה בירו׳ פסחים פ״י ה״ו בפרוע פרעות וכו׳ כשהקב״ה עושה לכם נסים תהו אומרים שירה. התיבון הרי גאולת מצרים [פי׳ ולא אמרו שירה עד קריעת י״ס] שניא היא שהיא תחלת גאולה. [פי׳ ואין אומרים שירה עד גמר] והיינו דכתיב אז:

'''סוס ורכבו רמה בים.''' זהו תמצית השירה כמובן משירת הנשים. והענין דבמשמעות סוס ורוכבו נכלל הכל. דכמו הסוס המוכן למלחמה נשמע לרוכבו כך האיש חיל הוא כסוס לאדוניו להתהלך באש ובמים. והגדול ממנו הוא כסוס לשר האלף. ושר האלף לראש שרי צבאות עד פרעה עצמו. וגם נכלל בזה השר העליון הרוכב על המערכה העליונה של פרעה. ולאותו השר העליון הרי כל המערכה נחשבת כסוס. וכל אלה רמה בים. וזהו ''' כי גאה גאה.''' גאה על כל הגאים. ובזה יבואר מקרא בשה״ש לססתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. כמו הסוס ברכבי פרעה נכלל בזה הנהגת המלוכה בכלל. כך ישראל המה סוס של הקב״ה כ״י שע״פ מעשיהם והשגחה שעליהם מנהיג העולם. וכדכתיב רוכב שמים בעזרך. וכאשר יבואר ברצות האל הגומר עלי:

== ב ==

'''עזי וזמרת יה.''' כפרש״י מלשון זמיר עריצים. והענין ששבחו שמבינים ומשכילים כי הוא הנותן להם עוז לסבול כל הצרות שהיה להם במצרים. וזהו ''' עזי''' בסבלות מצרים ''' וזמרת''' יה מה שנזמרו בעת הדבר בשפע רב הוא זמרת יה בכח אלקי. וכל זה ''' היה לי לישועה.''' כדבר ההלל הידוע אודך כי עניתני ותהי לי לישועה:

'''זה אלי.''' הוא שם הרחמים:

'''אלהי אבי.''' הוא כח הדין כמבואר במכילתא ע״ז הפסוק עמי מתנהג במדת רחמים ועם אבותי נהג במדה״ד (כצ״ל) ומנין שאין אלי אלא מד״ר שנאמר אלי אלי למה עזבתני וגו׳. ולפי דברינו בא השבח שגם היסורים והמגפה שהיו בהם ובא מזה הישועה. הכל פעל ועשה זה אלי ואלהי אבי. הכל אחד. ואמרו על אלי ''' ואנוהו''' היינו לשון שבח. ועל אלהי אבי ''' וארוממנהו''' בלשון רוממות. משום שאינו מובן לנו האיך הגיע לנו מזה את הטוב. אבל אני מבין שהוא מרומם מדעתי ומהשכלתי וכך לשון ההלל הידוע אלי אתה ואודך אלהי ארוממך. בשעה שאתה מתנהג עמי במדה״ר הנני נותן לך תודה גלויה. בשעה שאתה מתנהג עמי במדה״ד הנני נותן לך רוממות. שאני מבין שמרומם אתה מדעתי. וכ״ה בפסחים דקי״ט א׳ אלי אתה ואודך אמר דוד אלהי ארוממך אמרו כולן. וע׳ בסמוך י״א:

== ג ==

'''ה׳ איש מלחמה.''' נראה שהוא נלחם כאיש בדרך הטבע:

'''ה׳ שמו.''' למעלה מן הטבע ומבאר והולך הכונה:

== ד ==

'''מרכבות פרעה וגו׳.''' ה״ז דרך הטבע:

'''ומבחר שלשיו.''' שרכבו בגבורה על סוסים מזוינים. והיה להם כח לשוט ולצאת מן הים שהרי לא היה כל כך רוחב ואורך מקום הבקיעה שלא יהיה הסוס הטוב יכול לשוט{{הערה|במהד' קופרמן הקשה מדוע נצרך למקום טיט, הרי לעיל [[העמק דבר/שמות/יד#כח| י"ד כ"ח]] כתב שלא יכלו לשוט מחמת חיל פרעה שעמד מאחריהם. אמנם במהד' וולז'ין נוסף כאן "וגם המה רכבו אחורי חיל פרעה" ולפי זה מיושבת ההערה}}. אבל המה טבעו בים סוף מקום קנה ובצה. היה בהשגחה פרטית שנכנס הסוס למקום הסוף ולא יכול לצאת:

== ה ==

'''תהומות יכסיומו.''' יש מהם שמזו הסיבה לא יכול לצאת. שעלה התהום למעלה מראש הסוס וכסהו מבלי יכול להרים ראש ולשוט:

'''ירדו במצולות כמו אבן.''' בהשגחה פרטית ירדו הסוס הקל ורוכבו כמו אבן. מבלי יכול לצאת בלי שום סיבה נראית היאך נעשה כן אלא ה׳ שמו. הוא עושה הכל:

== ו ==

'''נאדרי בכח.''' מחזקני בכל הנצרך לי:

'''תרעץ אויב.''' אותו הימין עושה פעולה הפכי שמרעצת את האויב. ופי׳ תרעץ הוא כמו לא תערצון בפ׳ וילך. ופירשנו שגדוד שרואה ידו מטה. מוסרת עצמו לאויבו יע״ש. ואמרו ''' ימינך ה׳.''' שהיינו הוא בעצמו כ״י ולא ע״י שליח. וכך היה כל המשך מי״מ עד יהושע כמש״כ בס׳ בראשית פ׳ ויחי:

== ז ==

'''וברוב גאונך.''' בשעה שהקב״ה רוצה להראות גאון. עושה יותר:

'''תהרוס קמיך.''' היינו שנרדפים ונסים אחד אחד בשבעה דרכים. והוא גרוע הרבה מהרעצה. אלא הריסת הגדוד לגמרי ועדיין כל אחד במקומו נשאר חי. אבל ''' תשלח חרונך.''' בשעה שהקב״ה עושה בחרון אזי ''' יאכלמו כקש.''' לא נשאר אדם חי כלל. ועדיין הוא במיתה קלה כאכילת האש לקש:

== ח ==

'''וברוח אפיך.''' בשעה שהכעס עוד יותר גדול כו׳ עד שהוא כמו רוח הולך מנחירי הכועס אז. ''' נערמו מים.''' נעשה דבר פלא לצערם ולייסרם עד שהמים היו כמו ערמות:

'''ונוזלים.''' היה כמו נד:

'''קפאו תהומות.''' שנקפאו ונעשו גליד. וכ״ז גרם להם הרבה יסורין. שנפצעו קודם שמתו. וכ״ז הגיע ברוח האף ממנו ית׳:

== ט ==

'''אמר אויב וגו׳.''' הוסיף לבאר כי דרך ה׳ להניח את האויב לעשות כל הטורח ולא כאדם המציל מיד רוצח שאין מניח את הרודף להגיע להנרדף. אבל לא כן הקב״ה אלא כשבא לגמור מעשיו. אז ברגע אחד מהפך לגמרי. והיינו ''' ארדוף אשיג''' ותיכף ''' אחלק שלל. תמלאמו נפשי.''' אמלא אותו עם אנשים שלי:

'''אריק חרבי.''' א״צ לירות חצים מרחוק כדרך הנלחם עם אנשים מלומדי מלחמה והוא ירא לעמוד בקרוב. ע״כ מורה חצים מרחוק שאין הסכנה קרובה כ״כ אבל עם אנשים שאינם מלומדים במלחמה נוח יותר להתקרב אליו ובחרב להשחיתו כולו. ואז ''' תורישמו ידי.''' אבל הקב״ה הניחו לפרעה באמת להתקרב לישראל ולולי הענן הפסיקן היה משיגו לפני בואם אל הים. ואז.

== י ==

'''נשפת ברוחך.''' ברוח אחד. הרי כסמו ים ובטל כל דבריו והכנותיו:

'''צללו כעופרת וגו׳.''' ולא נצרך לרוב תחבולה כמו הרוצה להטביע דבר קל:

== יא ==

'''מי כמכה באלם ה׳.''' מכאן ואילך הוא שבח לגבורת ה׳ להיטיב. ואמרו מי כמכה באלים. וכבר ביארנו בשם המכילתא דאל הוא רחמים. היינו כח להיטיב. ואמרו דכח ה׳ להטוב הוא גדול מכל הכחות:

'''מי כמכה נאדר בקדש.''' עוד שבח נעלה שהוא נאדר בקדושה שהוא מופרש מהליכות הטבע. ולא כן כל הכחות אינם אלא תחת הטבע:

'''נורא תהלות.''' שיש מורא לנו להללו. באשר הוא ''' עושה פלא.''' שאין אנו מבינים עליהם. באשר המה פלא. וא״כ א״א להללו. שכל שאינו מובן להמדבר בשכלו כי כן הוא אסור להלל את ה׳ בלשון נוכח{{תוספת|א|וע״ז הכונה תניא במכילתא. ד״א עושה פלא עם אבות ועתיד לעשות עם בנים שנאמר כימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות. אראנו מה שלא הראיתי אל אבות. שהרי נסים וגבורות שאני עתיד לעשות עם בנים יותר הם ממה שעשיתי לאבות. וכה״א עושה נפלאות וגו׳. ואומר ברוך ה׳ אלהי ישראל וגו׳. והוא פלא מנ״ל דיותר ממה שעשה לאבות. ומה זה דקאמר וכה״א כו׳. ונראה שהדרש הוא מדלא כתיב כימי צאתך ממצרים יהי׳ נפלאות או כאשר הראיתיך במצרים אראנו נפלאות. אלא הענין הוא שאין בעל הנס מכיר בניסו אלא הרבה פחות ממה שהוא. וע״ז מביא ראיה ממקרא בתהלים קל״ו לעושה נפלאות גדולות לבדו (כצ״ל) וכדאיתא בנדה דל״א א׳ ע״ז המקרא שאין בה״נ מכיר בניסו. ואומר ברוך ה׳ אלהים אלהי ישראל עושה נפלאות לבדו (כצ״ל) והוא בתהלים ע״ג והיינו דקאמר מיכה הנביא כימי צאתך ממצרים כאשר הי׳ באמת במצרים כן אראנו לע״ל. וא״כ מבואר שיהי׳ עצם הנס גדול הרבה יותר. וזהו פירושם בלשון עושה פלא. שנפלא הוא מבעל הנס. שאינו מכיר בניסו: והיינו דאיתא בב״ר ר״פ נח מצינו שאומרים מקצת שבחו של הקב״ה בפניו וכולו שלא בפניו. בפניו מהו אומרים אמרו לאלהים מה נורא מעשיך ושלא בפניו מה״א הודו לה׳ כי טוב כל״ח. והפי׳ בפניו היינו בלשון נוכח אומרים על כח הדין מה נורא מעשיך. אבל שלא בפניו היינו בלשון נסתר אומרים הודו לה׳ וגו׳ כי לעולם חסדו. אפי׳ כח הדין הוא באמת חסד. וזהו פי׳ הכתוב אלי אתה ואודך וגו׳ כמש״כ לעיל. אבל שלא בנוכח הודו לה׳ וגו׳:}}. וכדאי׳ ביומא פ׳ בא לו שירמיה ודניאל לא אמרו בתפלתם שמתחיל בלשון נוכח הגדול והנורא. משום שלא הבינו האיך הוא כן. אע״ג שודאי האמינו שכן הוא שהרי מבואר בתורה. ולדעת הירושלמי ברכות פ״ז מ״ג תקנו משה רבינו בתפלה והכי משמע לשון הגמ׳ שם ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי לתקנתא דתקין משה. [מיהו לשון תלמוד דילן ברכות פ״ה גבי ר״ח לא משמע הכי אלא אנשי כנה״ג תקנינהו] מכ״מ באשר המה לא הבינו בשכלם לא אמרו וכדאי׳ בירושל׳ יומא הטעם שנראה כחונף{{תוספת|ב|ותניא במכילתא ריהג״א אלו אמרו ישראל על הים ה׳ מלך לע״ו לא הי׳ אומה ולשון שולטת בהם לעולם. אלא אמרו ימלוך לעתיד לבא. פי׳ דמלכות שמים א״א שיתגלה כ״א ע״י ישראל. ואלו אמרו ה׳ מלך הי׳ מתגלה מ״ש מאותה שעה ממילא לא שלטה בהם אומה ולשון אבל חלה רוה״ק לומר בזה הלשון להורות שעוד בימים יוצרו תתקיים נבואה זו. והיינו דמצלינן שירה חדשה שבחו גאולים לשמך כו׳ ה׳ ימלוך לע״ו. ולא נתבאר לשון שירה חדשה. ולדברינו הכונה שלעולם היא חדשה. שהרי עדיין לא נתקיימה. וע״ז מסיימין אחר זה צור ישראל קומה בעזרת ישראל וגו׳. היינו שבזה תתקיים שירה חדשה זו:}}. והיינו שירת ישראל שהוא נורא תהלות. באשר מעשיו פלא:

== יב ==

'''נטית ימינך וגו׳.''' מבאר מאמר הראשון מי כמכה באלם ה׳. שבנטיה אחת נבלעו כל המוטלים בארץ ובאו לקבורה שהוא חסד גדול ואיזה כח יעשה כזה או יזדקק להיטיב להרוגיו ולהביאם לקבורה:

== יג ==

'''נחית וגו׳.''' עתה יבאר מי כמכה נאדר בקודש. עד שנחית בחסדך וגו׳ ממצרים ותנהלם בעזך אל נוה קדשך. שיהיו גם המה מופרשים מהליכות הטבע כחק בהמ״ק נוה קדשו שנסים תדירים בו. והוא אות על אשר הוא נאדר בקודש. עד אשר גם עמו אשר קנה. מופרשים ג״כ מהליכות עולם הטבע. ובמדרש אי׳ בחסדך זו מדת החסד. בעזך זו תורה. נוה קדשך זו עבודה. הן ג׳ דברים שהשגחת ה׳ על ישראל תלוי׳ בהם. רק במדת החסד דייק עם זו. שבאמת כל האומות קיימים על מדה זו שבהם. אך השגחת ה׳ ביחוד על עם זו:

== יד ==

'''שמעו עמים וגו׳.''' מבאר מה שאמר נהלת בעזך. והנה מה שאמר בחסדך. מובן לכל עין רואה שגבר חסדו על עמו בעמוד אש וענן וספוק כ״צ. אבל פי׳ בעזך לא נתבאר מה גבורה היה בהליכות ישראל לארצם. ואמרו שמעו וגו׳:

== טו ==

'''אז נבהלו אלופי אדום.''' אמרו כאן לשון אז. באשר לבסוף בהגיע לאדום בסמוך בכניסה סרה הבהלה. שהרי רצה מלך אדום לצאת בחרב לקראתם. והסיבה לזה מבואר בס׳ דברים. שכ״ז גרם מעשה מרגלים ונגזר על ישראל לסבוב את ארץ אדום ובקשו מהם מסלה לעבור בהם. והיו סבורים שאין באמת כח לישראל לעבור בהם בע״כ. וסרה בהלתם. עד שנהרגו סיחון ועוג חזר הפחד כמבואר שם. מש״ה אמרו אז.

== טז ==

'''אימתה ופחד.''' אימה על הרחוקים ופחד על הקרובים. רש״י בשם המכילתא. וע׳ מש״כ בזה ס״פ עקב בס״ד:

== יז ==

'''ותטעמו.''' יהיו מושרשים שמה:

'''בהר נחלתך.''' זהו כלל א״י שהיא גבוה מכל הארצות:

'''מכון לשבתך.''' הוא הר הבית אשר שם מתנהג מלכות שמים. כדאי׳ במס׳ ר״ה פ״ד דשם כתיב בחצוצרות ובקול שופר הריעו לפני המלך ה׳. מש״ה נקרא זה המקום מכון לשבת כמו לשון המקרא השמים כסאי. דמשמעו דשם הוא מושבו ית׳ להשגיח על הבריאה. כמו כן מכונה הר הבית שהוא מכון לשבת:

'''מקדש.''' שהוא לפנים עזרות והיכל:

'''אדני.''' שם תמיד שדוד הטבע ועשרה נסים קבועים. וכבר נתבאר דשם אד׳ הוא שדוד הטבע:

'''כוננו ידיך.''' כדאיתא בכתובות ד״ה שבו נכלל כ״י שתי ידות ארץ ושמים. וכ״ה במכילתא. והיינו דשם מתפרנסין ע״י עבודה וריח ניחוח שני עולמות. לחם לאשי ה׳. ולחם לישראל כידוע. וכתיב מקדש בדגש הקו״ף שלא כמנהג. לכפול הענין. ששני מקומות מוכן לשדוד הטבע. בהמ״ק שמקורו לעבודה. וד״א של הלכה קבועה. וכדאי׳ ברכות די״ז ב׳ דחזי יקרא דאורייתא וע״ש בתוס׳ ד״ה תרי:

== יח ==

'''ה׳ ימלוך לעולם ועד.''' התפללו שתהי׳ מלכותו לע״ו. היינו שיהי׳ ניכר לכל העולם שהוא ית׳ מנהיג במלכות שמים. וזה התפלה יתקיים לימות המשיח שיהיה ה׳ למלך על כל הארץ{{תוספת|ג|והכי פי׳ בירושלמי ברכות פ״ז על המקרא ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה. מה תורה טעון ברכה כך מצות טעון ברכה. ולמד משם דכל המצות מברכין עליהן מה״ת. פי׳ כשעושין לרבים דוקא כמבואר בירושלמי שם פ״ז ה״א לא למדו בה״ת מברכת הזימון אלא לרבים. אבל שיטת תלמוד דילן ברכות ד״ה. והמצוה זו משנה. שהן המה קבלות תורה שבע״פ. והכי סתם הרמב״ם בהקדמת ס׳ היד. והכי תניא במכילתא בשם ר״א המודעי והאזנת למצותיו אלו הלכות. ופי׳ והאזנת היינו שתטה אזניך לשמוע המקובל בע״פ. ושמרת כל חקיו אלו עריות. ולפי זה משמעות חקיו כאן המה חקים בלי טעם ודעת אנושי. כך הוא במכילתא. ויש לפרש עוד אפי׳ לפי שיטת תלמוד דילן דמצותיו היינו משנה מכ״מ כל חקיו ג״כ משמעו על הלכות. אלא דוהאזנת למצותיו היינו הלכות שבאו בקבלה מפי הקב״ה בתורה שבע״פ. וחקיו אלו הלכות שמוסיפים בכל דור ע״י כללי התורה שבהם מחוקקים:}}:

== יט ==

'''כי בא וגו׳.''' יש להבין תכונת זה הפסוק אם הוא מהשירה כצורת הכתיבה. או הוא סיפור וטעם. מה זה בא להודיענו מה שכבר נתבאר יפה הסיבה שהגיענו לשיר. אלא העיקרי הוא סמוך ענין לתפלה הקודמת ה׳ ימלוך לע״ו. וידוע כי בשעה שיגיע זה הענין הנעלה. יגבר כח הדין וצרוף גדול גם בישראל. עד שאמרו בסנהדרין דצ״ח ב׳ שא׳ עולא ועוד אמוראי ייתי ולא אחמיניה. מש״ה בא סיום השיר. דמכ״מ נכון לבבינו בטוח בה׳ שלא נהיה נשטפין בדין. שהרי בא סוס פרעה וגו׳:

'''ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים.''' באותה שעה שכבר היו המצרים נשטפים בכח הדין הקשה. והיה באמת כח הדין גם על ישראל כמש״כ לעיל י״ד כ״ט. אבל הרי מכ״מ הלכו ביבשה בעת שהיה כבר מצד אחר שטף הים. וכך יהיה לעתיד. דאע״ג שיהיה קשה לסבול כח הדין אבל לבטח לא נהיה נשטפין בדין:

== כ ==

'''אחות אהרן.''' ללמדנו שהיתה נבואתה מעין נבואת אהרן. אבל אינו בערך נבואת משה. שהיה למעלה מסגולת המשפחה המסוגלת לנבואה כמש״כ לעיל ו׳ י״ד:

== כא ==

'''ותען להם מרים.''' עניה בכל מקום הוא או ששומע זה המאמר מאחר והוא אומר אחריו. או ששומע דבר אחד והוא אומר דבר אחר הנוגע להקודם לו. וע׳ מש״כ בס׳ דברים כ״ז י״ד. וא״כ יש להבין כאן לשון ותען. ותאמר מיבעי. אלא הנשים עשו להם שיר ארוך שלא היה ראוי לכתוב זאת בס״ת שלא היה בא בשפע רוה״ק. אבל הסוגר מכל בית היה ע״פ מרים ברוה״ק. וכיב״ז יש לפרש מש״כ ותענינה הנשים המשחקות ותאמרן הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו היינו שהיה שיר ארוך בכמה בתים ובכל בית היה הסוגר הכה שאול וגו׳. וע״ע מש״כ בס׳ במדבר בשירת הבאר עלי באר ענו לה:

== כב ==

'''ויסע משה וגו׳.''' דאע״ג שהיו העננים הולכים לפניהם וא״כ היה לישראל ליסע בנסוע הענן. מכ״מ כך היה המדה בכל הליכות המדבר. שלא היה הענן זז ממקומו עד שהכינו עצמם לנסיעה. והחלה ההכנה ע״פ דבר ה׳ ביד משה. כמש״כ בס׳ במדבר ט׳ כ״ג. והכא ג״כ הכריחן משה תחלה להכין עצמם לנסיעה:

'''ויצאו.''' ממקום ישוב ודרך כבושה:

'''אל מדבר שור.''' מקום ציה ושממה כדאיתא במכילתא:

'''ולא מצאו מים.''' ולא התלוננו כמו ברפידים להלן. כי באמת לא צמאו והיה בזה השגחה נסתרת שלא בנס נגלה. שהרי יש כמה אנשים שאינם יודעים מצמאון כלל. אלא במחנה גדולה כזו נדרשת להשגחה פרטית שכולם לא יצמאו. וגם ברפידים לא צמאו עד שהתלוננו בחנם והיה בתורת עונש כמו שיבואר שם. אבל כאן עוד היו נאמנים עם ה׳ ולא בקשו להתלונן ולנסות את ה׳:

== כג ==

'''ולא יכלו לשתות מים.''' אחר שראו מים בקשו לשתות לתענוג. ומצאו שהם מרים. ושוב לא יכלו להתאפק:

== כד ==

'''וילונו העם וגו׳ מה נשתה.''' כאשר נצמא. אמנם לא צמאו באמת. ע״כ לא התלוננו כל העם כמו להלן ט״ז ב׳ גבי לחם. וכ״כ הראב״ע שם:

== כה ==

'''ויורהו ה׳ עץ.''' לפי הפשט כבר נוצר במקום המים המרים עץ להמתיקו כמו כל הטבע אשר במקום חסרון איזה פרט הכרחי לחיי האדם נוצר שמה איזה דבר אחר להשלים המחסור כך בזה המקום היה גדל איזה עץ הממתיק את המים. ומשה לא ידע ממנו:

'''שם שם לו חק ומשפט.''' לפי הפשט יפה כ׳ הרמב״ן שהנהיג אותם הליכות המדבר. הן בין אומה בכללה בין אביהם שבשמים הן בין אדם לחבירו שהרי לא היה להם עד כה מנהגים ראוים ומוכשרים. אמנם מה זה נתייחד אותו מעשה של מים המרים לזה. ע״כ יש לפרש בזה גם ע״פ שביארנו בס׳ דברים כ״פ. וכן בפ׳ אחרי. דחק משמעו כ״פ מדות שהתורה נדרשת בהם. ומשפט הוא הויות התלמוד חקירות איך להוציא מחוקים הללו הוראה למעשה. ונתן המקרא בזה שני טעמים על שלא הקדים הקב״ה להמתיק המים וכפי הראוי לדבר הכרחי. והלא דרך מלך בו״ד כשמוציא מחנהו במדבר מוכרח לשלוח אנשים לפניו להכין כל מחסור טרם בוא המחנה לשם כדי שלא יהי׳ לבם נשבר בשעה הראשונה שיבואו ולא ימצאו מזון ומים אבל הקב״ה לא כן עשה. ופירש ע״ז שני טעמים. א׳ ''' שם שם לו חק ומשפט.''' מסר לת״ח שבהם דרכי התלמוד וכאשר יבואר ענין זה הטעם עוד במקרא הסמוך. ב׳ ''' ושם נסהו.''' בשביל כל הדור. רצה הקב״ה להרגילו בעסק פרנסה לדורות שלא יהא לבו נמוג כ״כ כשרואה מחסור בביתו וזה נקרא נסיון בס׳ דברים ח׳ ט״ז למען ענותך ולמען נסותך להיטבך באחריתך. ולאותו הדור לא נצרך ללמדם השגחתו הפרטית שהרי ראו הכל בעין. אבל לדורות המאוחרים שלא יהיו מרגישים השגחתו כ״כ ניצרך ללמדם אשר יהי׳ מכ״מ לבו נכון בטוח אשר ברגע אחרון יחיש ה׳ עצה שלא ימות ברעב ובצמא. כמו שהיה במרה ברגע אחרון נודע העץ הממתיק. וזהו נסיון של הפשתן שהבאנו בשם המדרש כ״פ. שהפשתן הטוב מכים אותו הרבה. וכדי שייטב יותר אח״כ. כך בזה הנסיון הוטב להם אח״כ. וכמו שסיים המקרא הנ״ל להיטבך באחריתך. וזהו באמת טוב שלא ישוער:

== כו ==

'''ויאמר אם שמוע וגו׳.''' עוד לימד דעת את האנשים אשר שם להם חק ומשפט שהמה יהיו בטוחים על פרנסה ביחוד. אף על גב שיהיה בזה האופן של דוחק ומחסור. כי עסק התורה מועיל לפרנסה בזה האופן:

'''לקול ה׳ אלהיך.''' זהו לימוד תורה שבכתב. וכמו שביארנו כ״פ ההבדל בין לקול ובין בקול. דלקול משמעו הקול כאשר הוא. והכי פירש במכילתא בשם ר׳ יהושע. לקול ה׳ אלהיך אלו עשרת הדברות שניתנו בעשרה קולות. וצ״ל בחמש קולות:

'''והישר בעיניו תעשה.''' אלו אגדות המשובחות הנשמעות באזני כל אדם המתקבל אפי׳ לעם הארץ. ותניא באדר״נ שקפליות של יראת ה׳ באגדה הם מונחין. שעי״ז נמשך לב האדם לאביו שבשמים. וזהו והישר בעיניו תעשה. שתהא גורם לקרב לבן של ישראל לאביהם שבשמים ע״י קול ה׳ ששמעת:

'''והאזנת למצותיו.''' אלו גזירות. ובמכילתא מפרש מצותיו מצות המעשה כמשמעו. ואתה תעשה אזנים היינו סייגים וגזרות:

'''ושמרת כל חקיו אלו הלכות.''' מכילתא. ונרמזו בחקיו באשר נלמדים כל דבר ע״י החקים שהם י״ג מדות שבהם מחוקקים בשכל ובחקירה ובפלפול התלמוד:

'''כל המחלה וגו׳.''' הוא הבטחה המיוחדת לת״ח על מלוי פרנסה שיהא באופן מסובב. שבאמת יסוד לפרנסה בא אך ע״י עבודה. שהוא קרבנות או תפלה כמש״כ בספר בראשית ובס׳ דברים. אבל עסק התורה אין עיקרו בא לתועלת לחיי ישראל אלא להגין מכל רע שע״כ הוא מכונה משמרת כמש״כ בס׳ בראשית עה״פ וישמור משמרתי. אלא באשר שבכלל כל רע הוא חולי. וכדאיתא בעירובין דנ״ד חש בעצמותיו יעסוק בתורה שנאמר ושקוי לעצמותיך חש בכל גופו יעסוק בתורה שנאמר ולכל בשרו מרפא. והרי רעב או צמא מביאין מחלה גדולה. ע״כ מביא עסק התורה לידי פרנסה כדי שלא יחלה. וזהו דבר משה אחרי אשר תהיו עוסקים בתורה ''' כל המחלה אשר שמתי''' ''' במצרים וגו׳.''' ונכלל נזה מחלת צמאון שהיה בעת מכת דם. ומחלת הרעב שהיה בעת מכת ברד וארבה ששחתו התבואה:

'''כי אני ה׳ רפאך.''' דמדה זו נותן זכות עסק התורה. ובדבר הזה הבטיח להם. וגם ביאר טעם על שמגיע להם צרכיהם בצמצום שזה שלשה ימים לא היה מים כלל ועתה לא בנקל הגיעו להמתיק המים. היינו משום שכך דרך זכות התורה להשיג פרנסתו בדוחק כדתנן זהו דרכה ש״ת פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה כו׳. היינו רק באופן להסיר מחלה. והרי מלכותא דרקיע כמלכותא דארעא. דכמו מלך מזין אנשי מדינתו ע״י עבודת הקרקע וכדומה וגם מזין אנשי מלחמתו מאוצר המלך. והנה המתפרנס ע״י עבודת אדמתו ישבע לחם בכל אופן שרוצה משא״כ אנשי מלחמה שניזונים מאוצר המלך הרי ניזונים בלחם ניקודים וכדומה ורק נשמרים מכל חולי. וכך הבדל השגחת המקום ב״ה בין בעלי עבודה בין בעלי תורה שהן אנשי מלחמתו כ״י. והודיע כאן משה פרנסת בעלי תורה. והא שלא הודיע משה לישראל עסק עבודה. היינו משום שלא הגיעו עדיין אל המנוחה ואל הנחלה אשר שם מועיל סגולת העבודה כמש״כ בס׳ בראשית בפ׳ ברית בה״ב. ע״כ הודיע משה סגולה המועלת בכ״מ ובכל זמן:

== כז ==

'''ושם שתים עשרה וגו׳.''' הודיע הכתוב זה הענין שהכין הקב״ה תחלה אותו מקום כדתניא במכילתא והובא ברמב״ן ר״א המודעי א׳ כיון שברא הקב״ה את עולמו ברא י״ב מבועין נגד י״ב שבטים ושבעים תמרים נגד שבעים זקנים ומה ת״ל ויחנו שם על המים מלמד שהיו עסוקים בדברי תורה שניתן להם במרה. ובלי ספק שבא לכונה דוקא בזה המקום אחר עסק שהיה במרה. ללמדנו ענין שנוגע לדבר שניתן לדעת במרה. והיינו דכמו שהודיע משה אשר זהו דרכה ש״ת להסתפק בצמצום. אבל זה אינו אלא בתחלת בואו לכח התורה המכונה דרכה ש״ת. אבל אחר שזכה והשיג מעלת התורה זוכה להתפרנס בריוח ובדברים המרחיבים דעת להוסיף לקח בתורה. וכדאי׳ במס׳ ע״ז ספ״א העוסק בתורה נכסיו מצליחין כו׳ וע׳ מש״כ בס׳ בראשית כ״ו ה׳ ומש״ה כמו שניתן להם במרה מדת הצמצום והסתפקות כך ניתן להם אחר שעסקו בתורה באילם שתים עשרה עינות מים והוא בריוח גדול. ושבעים תמרים שהוא פרי המסוגל לתורה כדאיתא בתענית דף ט׳ ב׳ דאמר עולא מלא צנא דדובשא בזוזא ובבלאי לא עסקו באורייתא. ועיין עוד ריש דברים רבה. והרי זה גם כן כמלכותא דארעא דהמתפרנס בעבודת אדמתו לא ישיג כבוד וגדולה לעולם. משא״כ העובד בצבא אף על גב שתחלתו מתפרנס בדוחק מכל מקום אם מצליח והשיג לעלות בגרם מעלות ראשי הצבא. ה״ז מתעלה בכבוד ופרנסה בריוח וגדולה. כך הנ״מ בין הזוכה בשביל עבודה שאינו משיג בשביל זה כבוד לעולם. משא״כ העוסק בתורה אם השיג לעלות בגרם מעלות התורה הרי משיג פרנסתו בכבוד ובגדולה. כ״ז הראה הקב״ה לישראל בתחלת צמיחת האומה והליכות עולם להם. ומזה ישכילו לדור דור. וע״ע מש״כ בס׳ דברים י׳ מקרא ו׳ ז׳ בזה הדרוש:

{{הרחב דבר}}
{{שולי הגליון}}
{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}