עריכת הדף "העמק דבר/שמות/ד"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== א ==

'''ויען משה.''' עניה הוא בקול כמש״כ בס׳ בראשית י״ח כ״ז עפ״י הגמ׳ סוכה דף ל״ב. הנה כשסירב משה בראשונה לאמר מי אנכי. הי׳ זה מדרך המוסר כמו שעשו כן ישעיה וירמיה. וכששאל בשני׳ מה אמר אליהם. שאל כהוגן לצורך הענין. אבל כשבא לסרב עתה הבין שאינו מדרך המוסר לבא בדברים כאלה לפני ה׳. אבל מדת הענוה ושפלות גברה עליו כ״כ עד שראה עצמו מוכרח לצאת מגדר המוסר וד״א. והצר לו מאד והרים קול בכיה לאמר מה יעשה ואין בכחו להקים דבר ה׳. וכיב״ז נתבאר בס׳ בראשית שם:

'''והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי.''' כבר ביארנו בס׳ הנ״ל כ״א י״ב כ״ו ה׳ ובכ״מ דמשמעות שמיעה בקול הוא דיוק להתבונן בדבריו. ואמר משה שלא יאמינו בכלל שבא לגאול. ולא ישימו לב להחשיב דבריו כמו שראוי לדקדק במי שבא לדבר בשם ה׳:

'''כי יאמרו לא נראה אליך ה׳.''' לא קטרג ח״ו עליהם כי מעטי אמנה הם בגאולה. שהרי אותה המה מבקשים וצעקו אל ה׳. אלא לא יאמינו כי נראה ה׳ אל משה ביחוד. שלא היו יודעים את משה לגדול בתורה המסורה להם מן האבות ולא בחסידות. שהרי בקטנותו גדל בפלטון של מלך. ועוסק בחכמות. ומיד שבא לראות בצרת אחיו. אירע סיבה שברח מעיקר קדושת ישראל ומצד דעת בני האדם הי׳ ראוי שיהי׳ נגלה הקב״ה לאהרן שהי׳ נביא עד כה במצרים. כמבואר ביחזקאל כ׳ שהיו נביאים במצרים והובא בפרש״י כאן. ובס׳ שמואל א׳ כתיב הנגלה נגליתי לבית אביך. וזה הי׳ טענת משה שיאמרו לא נראה אליך ה׳. ויבואר עוד לפנינו מה שהי׳ מן הדעת להרהר אחר משה. [ואחר כ״ז נחשב לעון למשה ע״ז. כדאיתא שבת דף צ״ז. באשר יודע ה׳ שמ״מ היו ישראל מאמינים]:

== ב ==

'''ויאמר וגו׳ מזה בידך ויאמר מטה.''' לא הי׳ בתורת שאלה. כמו שאלת ה׳ לבלעם מי האנשים האלה עמך. או ליחזקיהו המלך מה אמרו האנשים האלה ומאין יבואו אליך שנתגנו בזה המשיבים על שאלת ה׳ כמסתפק ח״ו כידוע במדרש. אבל כאן הית׳ השאלה כמו שאלת ה׳ לירמיהו הנביא מה אתה רואה ירמי׳ והשיב מקל שקד אני רואה. או סיר נפוח אני רואה ופניו מפני צפונה. והית׳ התשובה היטבת לראות שכונת ההטבה לראות באשר אין ספק שירמי׳ ראה לפניו עוד חפצים באותו מעמד אבל התבונן כי המקל שקד והסיר נפוח ופניו מפני צפונה. המה המכוין לה׳. ומשו״ה א״ל ה׳ היטבת לראות. שכלך טוב ויפה. כך יוכל להיות שהי׳ בידו של משה עוד איזה דבר. ומ״מ התבונן משה שכונת ה׳ על המטה באשר מכבר מצא שהוא ענין נפלא. ובו ראוי שיגולגל ענינים:

== ג ==

'''וינס משה מפניו.''' הוא פלא מאדונינו משה להיכן נס ומאיזה מעמד הוא נס. (עי׳ בס׳ צרור המור פ׳ פינחס. וביערות הדבש ח״א דרוש ג׳) אבל באמת הי׳ שלא בישוב הדעת. אלא באשר התבהל פתאום ממראה עיניו ונס כאשר ינוס איש מפני הנחש בטבע האדם בלי שום התבוננות עה״ד{{תוספת|א|ובספרי פרשת בהעלותך תניא עה״פ ויאמר ה׳ פתאם אל משה וגו׳ רשב״מ א׳ בפתאום נתיירא משה ובפתאום נדבר עמו. וביארנו בס׳ במדבר שם ובביאור הספרי דשם נענש ע״ז הניסה שלא הי׳ לפי כבוד ה׳. אבל משום שהי׳ פתאום נתיירא משה. כך הגיע עונשו להפחידהו פתאום. והנה במשנה שבת פ״ב תנן המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מפני עובד כוכבים מפני לסטים מפני רוח רעה מפני חולה שיישן פטור. ופי׳ הגמ׳ הא דמפני החולה. דמיירי בחולה שיש בו סכנה ופטור ומותר. וכפירש״י דה״ה לשאר פטורי דמתניתין וכ״ה בירושלמי אבל בפי׳ המשניות להרמב״ם לא פירש כן אלא דוקא בחולה הכי. משא״כ באידך מילי הוא כמשמעו פטור והוא פלא. וצ״ל דמיירי באין בו סכנה. ומ״מ פטור שמיירי שעשה מפני פחד פתאום. וה״ז דומה לאונס. ואין בו קרבן. וזה הענין הי׳ כאן במשה שברח מפני פחד פתאום:}} ועי׳ בסמוך:

== ד ==

'''ואחוז בזנבו.''' אחיזה היינו החזקה דבסמוך. כדמוכח במו״ק דכ״ב ב׳ על המקרא ויחזק בבגדיו אין אחיזה פחות מטפח. אלא שאחיזה משמעו אפילו רפה בידו:

'''ויחזק בו.''' יתרה עשה שהחזיק בזנבו בחוזק. כענין תשובה על הניסה שנתיישב דעת משה עליו שאין פחד משום דבר במקום השכינה:

'''ויהי למטה בכפו.''' בידו מיבעי. אלא כאשר החזיק במלא ידו כמו שאדם אוחז מטה במלא כפו. (ומזה למדו במו״ק שם ובחולין דף קל״ב א׳ דאחיזה הוא טפח. היינו שיעור כף). והנה הוא כדרך שאוחזים המטה. היינו בצד העליון. והתבונן בזה שמתחילה היה זה הצד זנב של הנחש קצה התחתון והגרוע של המטה. ובהיותו בידו של משה נעשה אותו הצד העליון והחשוב. ומזה התבוננו בני ישראל דלא כמו שהיו חושבין שאהרן ושאר חסידי ישראל המה הראשים. ומשה הי׳ כנגדם כמו זנב לאריות. אבל עתה שראו אות המטה הבינו שמשה התהפך לראש וראשון של ישראל ועל ידו יעשה הקב״ה גדולות. וזהו

== ה ==

'''למען יאמינו כי נראה אליך.''' כלומר אע״ג שאינך כדאי בעיניהם. מ״מ בשביל אלהי אבותם נראה אליך. וכמשל המטה והנחש אשר בשביל משה נהפך מזנב הנחש לראש המטה. כך בשביל ישראל נהפך מזנב לאריות לראש מנהיגי הדור שהוא משל למטה ושבט:

'''אלהי אברהם וגו׳.''' פי׳ הקב״ה כאן כל הפרטים למען דעת אשר משום איזה אופן שיבקש הקב״ה לעשות דברו. אם בהשגחה נסתרת אם בנס נגלה. וכן אם לצורך גאולה מאיזה צרה אם לצורך פרנסה כמו ירידת גשמים וכדומה אם לצורך שמירת השלום. הכל דרכו ורצונו ית׳ להתראות ולעשות דברו ע״י הצעיר בעיניו ובעיני הדור. וכמו שמצינו בכמה דורות שנעשה הישועה ע״י אדם שלא הי׳ מקודם מצוין בדור:

== ו ==

'''ויאמר ה׳ וגו׳.''' עוד הי׳ מקום להרהר. דא״כ שרצה הקב״ה להגביה את הזנב לאריות לראש מנהיגי הדור. למה הרחיקו ממצרים מקום משכן ישראל. וגלהו למדין ושם הגביה מעלתו. ע״כ הראה לו עוד אות ומשל:

'''ויוציאה והנה ידו.''' ולא נעשה פתאום ידו מצורעת למראה עיניו כי כך דרך ה׳ כשרצונו לעשות שלא יהי׳ מכוסה מעין האדם רגע ההתהפכות. וכענין הכלל הידוע שאין הברכה שורה אלא במכוסה מן העין. כך כל דבר פלא. וכן הי׳ אם הי׳ משה מתהלך בקרב ישראל והכל רואים אותו ואת ערכו. והנה רוח ה׳ עליו בדרך הפלגה יתירה הי׳ הפלא לעין אדם. ודרך ה׳ אינו כן אלא נתכסה מעיני ישראל. ובמדין ובמדבר נתהפך לאדם נעלה שאין כמוהו. ועי׳ בסמוך:

== ז ==

'''אל חיקך.''' ולא אמר בחיקך. שמחמת יסורים שהרגיש משה באותו רגע. באשר אגב היה זה האות לעונש. כדאיתא במס׳ שבת דצ״ז. ולא היה אפשר להכניס ידו בחיקו מפני הכאב ליגע באיזה דבר. ע״כ צוהו להשיב ידו סמוך לחיקו:

'''וישב ידו אל חיקו.''' סמוך לחיקו. ותומ״י סר הכאב והיה אפשר להכניסה בחיקו ממש. ומש״ה כתיב ויוציאה מחיקו. ולא כמו במקרא הקודם. משום שהייתי סבור שלא הביא לחיקו כלל מש״ה כתיב מחיקו. ללמד שהבין משה שהחיק גורם הרפואה מש״ה אחר שהוקל הכאב הכניסה בחיקו. וכאשר הוציאה מחיקו שבה כבשרו. [והדרש בשבת שם דכבר בחיקו שבה. משום דאי כתיב ויוציא לחוד הייתי יודע שהכניסה לחיק דבל״ז לא שייך לשון ויוציאה]:

'''והנה שבה כבשרו.''' חזר בשר היד להיות זך ונקי כבשר הגוף שהיא צחה מבשר היד מחמת שעובדים בה וממשמשים בדברים שמגשימים הבשר. ואחר ששבה יד משה נעשית צחה כבשרו ממש ונקיה יותר ממה שהיה תחלה וזהו בטבע הצרעת כשמתרפא כמו שמצינו גם בנעמן וישב בשרו כבשר נער קטן. דהצרעת מוציא כל חלאה שבבשר. אמנם במשה היה זה לאות ללמד דכמו שהיה עם היד כך היה עם משה כשבא להתערב בקרב ישראל נהפך לו ההתקרבות לרועץ. והוכרח לנוס משם. ואח״כ כאשר הוא שב עוד הפעם להתקרב לישראל תיכף כשהחל להתקרב סר פחדו כי מתו כל האנשים וגו׳ וכשבא לקרבם ממש נתגדל יותר הרבה מאשר היה בתחלה:

== ח ==

'''לקול האות הראשון.''' מה שיש להבין מדבריו הרי הוא כאלו מדבר. ועי׳ מש״כ בס׳ במדבר י״ד כ״ג:

'''והאמינו לקול האות האחרון.''' שהרי זה האות ישוב על השאלה הראשונה ג״כ. דאמאי לא נזדקק הקב״ה להגדיל את אחד מגדולי הדור הידועים. והיינו בשביל שהוא שרוי בתוכם ולמראה עיניהם. ודרכו ית׳ לעשות דבר פלא בשעה שהוא מכוסה מן העין כמו שהיה בעסק היד דהשינוי היה בהיותה בחיק דוקא. ולשון האחרון אע״ג שהיה עוד אות שלישי. לא קשה כלל. שכך דרך לשון הקודש כדכתיב בס׳ בראשית את לאה וילדיה אחרונים ואת רחל וגו׳ וכ״ה לשון המשנה כדאיתא רפ״ד דנזיר. אמנם באמת יבואר בסמוך דאות השלישי לא בא כדי להאמין כלל. ולא כשני האותות האלה. שבאו כדי להאמין וא״כ הוא אחרון ממש:

== ט ==

'''גם לשני האותות האלה.''' למעשה האותות המוכיח למשכיל על האמת:

'''ולא ישמעון לקלך.''' במה שתסביר להם תוכן האותות:

'''ולקחת וגו׳.''' הבין לו שמי שיתעקש עוד ולא ירצה להאמין הרי יהיה ממנו כמו ממימי היאור שנותן חיים לאדם. והרי הוא נהפך לדם. כך ענין הגאולה שהוא לחיי ישראל. יתהפך לאותם אנשים למות. וכאשר באמת לסוף מתו הרבה קטני אמנה בדבר. ושוב לא הוצרך הקב״ה להוסיף אותות. שבע״כ יוציאם. והנה המפרשים הראשונים ז״ל דקדקו על תיבת והיו שני פעמים. ועי׳ רש״י ורמב״ן וש״מ. אבל לדעתי כל המאמר ''' והיו המים אשר תקח מן היאור''' מיותר והיה די לאמר ולקחת ממימי היאור ושפכת היבשה והיו לדם ביבשת. אלא בא ללמד שלא נימא דרק הלקיחה ראשונה יהיה כן. אלא בכל שעה שיבקשו ממשה לנסות עוד הפעם או הרבה פעמים הכל יהיה כן שיהיו לדם. ובא להורות בזה שלא רק בגאולה זו תבוא לרועץ למי שאינו זוכה לה אלא כך יהי׳ לדורות שכל גאולה מן הצרה הבאה להכלל. מי שאינו זוכה לה מצד איזה חטא המביא לכך כגון שאינו משתתף עצמו בצרת הכלל. וכדומה. עוד בבוא עת הישועה מתהפכת לאותם אנשים לרועץ. כמו ביאת ישראל לארץ היה לאותם שלא זכו לה סיבה שימותו. וכן אצל השליש מלכים ב׳ ז׳. ועוד הרבה. והנה משונה הלשון של האות השלישי מהאות השני. דשם לא כתיב והיה אם לא יאמינו וגו׳ תחלה אלא בסוף וכאן להיפך. והיינו כמש״כ דשם בא האות כדי שיאמינו והאות השלישי לא בא כדי להאמין אלא להודיע להמתחכמים הרבה. כמו שאין ראוי להיות כפתי מאמין לכל דבר. כך אין ראוי להיות מתחכם יותר מדי בלי להאמין:

== י ==

'''בי אדני.''' שם הזה הוא בא לשידוד הטבע. כמש״כ לעיל ג׳ ט״ו. וביקש משה מהקב״ה בזה השם יען שהוא אינו איש דברים בטבע. שיעשה לו נס וירפא לשונו כרגע:

'''לא איש דברים אנכי.''' הענין הזה נדרש להיות איש דברים עם ישראל להסביר להם כל נס על מה הוא בא ומראה. וכן הסבר דבר ה׳ במאמרים הקודמים. ואני איני ראוי לכך. ולא מה שנצרך לדבר אל פרעה חש. שהרי אמר לו ה׳ ע״ז כי אהיה עמך. אבל על דבריו עם ישראל לא השיב לו כך כמו שביארנו שם וא״כ חסר לו הכשרים לאותו ענין. והכי מבואר הפסוק ט״ז. ודבר הוא לך אל העם:

'''גם מתמול.''' לא מיבעי לדבר עם ישראל רבים וכן שלמים. אלא אפילו מתמול בהיותי במדין. לא הייתי איש דברים להסביר לחכמי מדין וכדומה כראוי:

'''גם משלשם.''' אפילו בהיותי בפלטין של פרעה חשוב כאחד מבניו שהרי היה נחשב לבן בתו. לא מצאתי לב לדבר גדולות בפני רבים:

'''גם מאז דברך אל עבדך.''' אפילו משעה שנפתחו עיני ודעתי בהיותי נדבר את ה׳ איני מוצא עצמי ראוי לכך:

'''כי כבד פה וכבד לשון אנכי.''' שבטבעי אני עומד דלשוני הולך בכבדות. ויש מי שאפילו אינו כבד פה ואינו מדבר בלעגי שפה. מ״מ אין לו כח בלשונו להוציא אמרי שפר מכח אל הפועל. שהרי בזה נתברך נפתלי בברכת יעקב. וזהו הנקרא כבד לשון. והיה בזה בקשת משה שיתן לו זה הכח בדרך נס:

== יא ==

'''מי שם פה לאדם וגו׳ הלא אנכי ה׳.''' שנויים המתהוה באנשים זה מדבר וזה אלם וכדומה. אע״ג שהוא נראה בא במנהג העולם. ויש סיבה טבעית על מה הוא נעשה אלם או חרש מ״מ מי סבב הטבע. הלא אנכי ה׳. וא״כ גם זה בא בכוונה ממני שתהי׳ אתה כבד פה וכבד לשון. ומ״מ לאותו ענין של הגאולה תהי׳ איש דברים. וכך הוא ברבה. והובא ברמב״ן:

== יב ==

'''אהיה עם פיך.''' בשעה שתרצה לדבר מעניני הגאולה עם ישראל אהיה אני עם פיך. שלא תהי כבד פה:

'''והוריתיך אשר תדבר.''' אתן לך מדע ושפע אמרי שפר מה לדבר. ולא תהי׳ כבד לשון:

== יג ==

'''בי אדני.''' אתה השם המשדד הטבע. בכל רגע שאהיה צריך לכך. אחר שאינך רוצה לשדד הטבע ברגע זה ולעשות אותי לאיש דברים וא״כ יהי׳ שידוד הטבע בכל רגע שאהי׳ נצרך לכך. ודבר זה קשה עלי להטריח לשכינה בכל רגע שתהי׳ מדברת מתוך גרוני:

'''שלח נא ביד תשלח.''' ביד אדם שלשונו מסוגל לכך. ויהי׳ הוא בתורת שליח ולא יהי׳ נצרך שהשכינ׳ תדבר מגרונו.שתהא אתה המדבר ולא האיש אשר תבחר בו ולכן אני איני שליח לישראל כלל. משא״כ אם יהא איש דברים ואתה תמסור לו דברים והוא ידבר לישראל בתורת שליחות. וא״כ יהא ביד תשלח:

== יד ==

'''ויחר אף ה׳ במשה.''' על סרבנותו. שעפ״י זה ישתנה סדרי הגאולה ממה שחשב תחלה כאשר יבואר:

'''הלא אהרן וגו׳.''' בזה סר טעם הסירוב הראשון שלא יאמינו לו שיהא נראה ה׳ למשה ולא לאהרן שהוא מוחזק בחסידות ובנבואה מכבר. אבל עתה אשר אהרן עצמו ידבר ויראו הכל אשר גם הוא מאמין שנראה אליך. ואמונת אהרן באה ע״פ דבר ה׳ לאהרן לך לקראת משה וגו׳. בזה הבין גדולת משה וכי ידעו ה׳ יותר ממנו. ואמר ''' הלוי''' להגיד כי גדולת אהרן באה באשר הוא משבט לוי מוחזקים בחסידות אבל גדולת משה אינו כן. אלא מופשט ונעלה מכל. ועי׳ ו׳ י״ד:

'''כי דבר ידבר הוא.''' כמה פעמים ידבר להסביר לישראל דבר ה׳ ובזה סר טעם סירוב השני:

'''וגם הנה הוא וגו׳.''' לא תחוש שיהא הדבר קשה עליו להיות נטפל לך. לא כן. אלא הוא ''' יצא לקראתך.''' ולא אך בפעולה הנראית לעין אדם. שהיה אפשר לחשוב דמ״מ נפשו ירעה לו. לא כן. אלא וראך ושמח בלבו:

== טו ==

'''אהיה עם פיך.''' בשעה שתגיד לו דבר ה׳ כאשר הוא:

'''ועם פיהו.''' בשעה שיסביר אח״כ כוונת הדברים ועומק שבהם. ועם פיו מיבעי. אלא בא לרמז שדבר אהרן בביאור דברי משה הוא כמו תורה שבע״פ שמכונה בשם פיהו בסימן ה״א הנקיבה וכמו שכתוב בשה״ש ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין. הכוונה מנשיקות וערבות דברי דודים שהוא תורה שבע״פ:

'''והוריתי אתכם את אשר תעשון.''' בעת שהיה דבר ה׳ למשה שילך לבדו כבר הורה איך לעשות כמבואר לעיל ג׳ כ׳. אבל עתה כשסירב משה לא עשו מאומה אפילו אות התנין לא עשו עד אשר צוה ה׳. והיינו משום שכך אמר ה׳ והוריתי אתכם וגו׳. וכבר נתבאר טעם השנוי. כי עפ״ז שלא שמעו הזקנים קולו של משה. נשתנה ההכנה אצלם ולא היתה אמונתם במסירת נפש. ולא הלכו לפרעה. משום זה לא היו ישראל ראוים לנס עדיין עד אח״כ שהרבו המצרים להרע ישראל בדבר התבן:

== טז ==

'''ודבר הוא לך אל העם.''' הוא עיקר סרבנותו של משה כמו שביארנו. משא״כ עם פרעה לא היה קשה למשה לדבר פעם דבר ה׳ והיתה שכינה מדברת מתוך גרונו בעת ידוע ששלחו ה׳ לילך ולדבר. משא״כ עם ישראל היה עליו העסק תמיד להציע לפניהם תמיד דברים. וכן כתיב להלן ה׳ א׳ ויאמרו אל פרעה וגו׳. מה שאם כן בישראל כתיב וידבר אהרן את כל הדברים וגו׳ וכ״כ הרמב״ן ז״ל:

'''והיה הוא יהיה לך לפה.''' לדבר בהסבר דבר ה׳ וביאורו וכוונתו שמוטל עליך הוא יהיה במקום פיך:

'''ואתה תהיה לו לאלהים.''' להגיד לו דבר ה׳ כמו אלהים לנביאו. ועי׳ להלן ז׳ א׳:

== יז ==

'''את המטה וגו׳.''' באשר הייתי סבור דשוב אין צריך לאותות אלה. שהרי לא בא אות המטה אלא בשביל שהיה קשה להאמין שנראה ה׳ למשה ולא לאהרן. משא״כ עתה שאהרן עצמו נמשך אחריו. מש״ה הוצרך ה׳ לומר דגם עתה יקח המטה ולעשות אותותם אותות לישראל. פן יהי נמצא מ״מ מי שחכם בעיניו מאהרן. מש״ה נצרכו להאותות ואהרן יסביר עומק הכונה של האותות. והא שאמר האותות ולא האות של הנחש לבדו. משום שנכלל בשם אותות גם המופתים שהם המכות שהרי המה ג״כ לאות על אמיתותו:

== יח ==

'''וישב אל יתר חותנו.''' ליטול רשות ממנו. אי משום שנשבע לו כמו שהביא רש״י בשם המכילתא או כדאיתא בש״ר פ״ו שאמר משה שחייב בכבודו יותר מאביו ואמו שפתח לו פתח בהיותו נודד. והנה כתיב יתר בשמו הקודם. והרי כבר כתיב יתרו ע״ש שנתחכם ונתעלה. בא ללמדנו שלא נימא דמה שהעמיס משה על עצמו ליטול רשות הוא משום שהיה יתרו חשוב מאד. ואין ד״א להפליג עצמו ממנו בלי רשותו. לא כן אלא אפילו משום שהוא יתר. אלא כיון שהוא חותנו ועשה טובה עמו שנתן לו אשה ולחם:

'''ואראה העודם חיים.''' כבר ביארנו בס׳ בראשית מ״ה כ״ח דלשון זה של ואראה משמעו רק להתראות שעה קלה ולשוב אח״כ. והיינו שכבר ידע משה ממה שאמר לו ה׳ והוריתי אתכם וגו׳. שלא תהיה הגאולה מיד בסירוב הראשון. וא״כ היה בדעתו לשוב אחר כך למדין. ולילך עתה בעצמו בלי אשתו ובניו שהרי ירא מהאנשים המבקשים נפשו. מש״ה אמר ליתרו שילך לשעה ולא גלה לו שהולך בשליחות הגאולה. שאין בזה תועלת להודיעו. ע״כ א״ל לראות את אחיו. והרי ג״ז אמת שהיה רואה שלום בית אביו:

== יט ==

'''לך שוב מצרים.''' לחלוטין ולא בדרך עראי:

'''כי מתו כל האנשים וגו׳.''' ולא אמר כי מת אותו פרעה שרדף אחריו. כי באמת לא ירא מפרעה כלל. שהרי גם בל״ז הוא שלוח קשה אליו. והרי הוא מובטח מפי ה׳ כי אהי׳ עמך. אבל מאנשי ישראל שהיו רודפיו ירא מאד כמש״כ לעיל ג׳ י״ב. שלישראל לא היתה ההבטחה מה׳ שיהי׳ עמו להעניש לכל מי שיפגע בו לרעה חלילה. מש״ה הודיע לו ה׳ כי מתו כל האנשים. שכוון ביחוד על ישראל. כדאיתא בנדרים ד״ז. וכ״כ בת״י להלן י׳ כ״ח עה״פ כי ביום ראותך פני תמות. אמסור יתך בין ידיהון דעמא האלין דתבעי ית נפשך למקטל יתך. השכיל לתרגם שבודאי ידע פרעה שאין בידו להרגו. דאלו הי׳ בידו להרגו כבר הי׳ הורגו אלא ע״כ הפחידו שימסרהו ליד רשעי ישראל. [נמצא פי׳ הגמרא שם כי מתו כל האנשים שהענו. לא כמש״כ הר״ן שם שלא היה עוד דבריהם נשמעים למלכות. אלא כאשר הענו לא מצאו בעצמם ידים לעשות רע. וכ״כ התוס׳ ע״ז ד״ה א׳ בשם י״מ והכי מפורש בת״י להלן י׳ כ״ט]. והנה מדאמר ה׳ למשה טעם כי מתו וגו׳ מבואר שלא הי׳ במה שאמר לך שוב מצרים אזהרה לעשות כן. דאלו היה אזהרה. שוב אין פחד האנשים פחד נגד שומר מצות ה׳. אלא ודאי שלא הי׳ אלא ידיעה שיוכל לשוב אם ירצה כי אין ממה לפחוד עוד ועי׳ בסמוך:

== כ ==

'''ויקח משה''' ''' וגו׳.''' אחר שהודיעו ה׳ שאין לו לירא מרשעי ישראל המבקשים נפשו. שוב נתחזק באמונה ולא ירא אפילו לקחת אשתו ובניו למצרים. אע״ג שהיה לו לירא עבורם מפני פרעה שהרי לא הובטח אלא על עצמו כי אהיה עמך. וכמש״כ בס׳ בראשית ל״ב י׳ דבזה הלשון אין משמעו שמירת הנשים ג״כ. אבל מ״מ כבר בטח לבו שלא יאונה רע גם לאשתו ובניו:

'''וישב ארצה מצרים.''' והא דכתיב בפ׳ יתרו אחר שלוחיה. איתא במדרש שבשביל שראתה צערן של ישראל בעת גזרת תבן לא יכלה לסבול ושבה אל אביה. ובמכילתא ר״פ יתרו תניא כי בעת שפגע משה עם אהרן א״ל אהרן על הראשונים אנו מצטערין כו׳ אז שבה לבית אביה:

== כא ==

'''בלכתך לשוב מצרימה.''' בשכר שהלכת לשוב. ולא יראת מפני פרעה ואע״ג שלא הי׳ מוזהר ע״ז. אלא שהראה משה אמונתו ובטחונו בה׳. ע״כ ''' ראה.''' התבונן על שאני מבטיחך:

'''כל המופתים אשר שמתי בידך.''' המכות המיועדות שיעשו ע״י משה:

'''ועשיתם לפני פרעה.''' לא שתעשה בידך שלא בפני פרעה אלא תעשה לעיני פרעה ולא יהי בכחו למחות:

'''ואני אחזק וגו׳.''' דמצד הסברא אע״ג שהאדם מחזק לבו לסבול יסורין כדי לעמוד על דעתו. מ״מ כ״ז כשאינו רואה הפלא האיך נעשית. ואין לו להתפעל אלא מעצם היסורין. אבל כשיעשה המכות לעיניו הי׳ לו להתפעל הרבה יותר ולהרך לבבו מיד. ע״ז הבטיח לו ה׳ דמ״מ יקשה את לבבו:

== כב ==

'''ואמרת אל פרעה וגו׳.''' כ״כ יהי כחך גדול נגד פרעה עד שלבסוף תאמר אליו ''' בני בכרי ישראל.''' דאע״ג שכל אוה״ע המה בתכלית הבריאה דאפי׳ המה היו עובדי כוכבים נמצא בהם חסידי אוה״ע המכירים כבוד ה׳ בכל דור. אבל ישראל נמשל לבן בכור של המלך שהוא יורש הכתר. שעוד בחיי המלך מסייע בהנהגת המלוכה כך ישראל מסייעים כ״י להשגחה והליכות עולם וכמבואר באורך בס׳ דברים ל״ג ג׳ עה״פ אף חובב עמים וגו׳:

== כג ==

'''את בנך בכרך.''' שהוא המסייע בעניני מלוכה. והי׳ בזה המאמר לפרעה סכנה גדולה יותר מכל המכות שלא נגעו בעצם המלוכה רק עונשי המדינה. או אפי׳ הגיעה המכה לפרעה עצמו. מ״מ לא הגיע׳ לעצם המלוכה. משא״כ כשאמר לו הנה אנכי הורג את בנך בכרך. הי׳ לו להתפעל ולעשות כל האפשר איזה רע למשה. כמו שמצינו ביהויקים המלך כשקרא לפניו איכה ישבה בדד אמר אנא מלכא וכן עוד. וכשהגיע לפסוק היו צריה לראש ונגע בזה למלכותו יצא מן הגדר ושרף המגילה וביקש להרוג את הנביא. אע״ג שידע כי דבר ה׳ הוא. כך כל המכות שהרעו לפרעה לא הי׳ בהם להוציא את פרעה מן הגדר שהי׳ גדור לבלי ליגע במשה מחמת שיודע כי דבר ה׳ בפיו אבל באותו מאמר הי׳ בכח להוציאו מן הגדר ולשלוח יד במשה. וא״כ הי׳ למשה לירא להגיד לפרעה כזאת. אבל בשכר הבטחון שהי׳ למשה בלכתו לשוב מצרימה זכה לחוזק הלב שלא יירא מפרעה משום דבר. ועי׳ מש״כ להלן י״א י׳:

== כד ==

'''ויהי בדרך במלון.''' שנתעסק במלון. וסר ממעלתו כרגע שנתחייב לשול נעלו מעל רגליו. וכמו שביארנו לעיל שיהי׳ תמיד מופשט מטבע בני אדם. רק תמיד דבוק ומופרש להיות מרכבה לשכינה. וכאן בהיותו במלון. ואולי הי׳ מחמת ענותו הנפלאה כשהגיע בין אנשים זרים ממנו. שלא יהא נראה בפניהם שהוא מורם מכל אדם והליכות עולם הטבע. ע״כ נתעסק במלון:

'''ויפגשהו ה׳.''' לא כתיב וירא אליו. אלא ויפגשהו. שהי׳ המראה בדרך פגישה שלא במקומו. משום דמשה רבינו כבר נתקדש להיות מרכבה לשכינה. הגיע אליו מראה ה׳ ותוקף עוזה. גם בהיותו מתעסק בהליכות עולם. והי׳ כמו מלך המוצא את עבדו העומד לפניו תמיד כי הלך לו לעצמו לדרך עסקיו:

'''ויבקש המיתו.''' הי׳ כבוד ה׳ שפגשו למשא עליו כמו אם היא באה על מי שאינו ראוי לישא מרכבת הקדושה. ורובץ תחת משאו עד שמת. וכמו שיבואר להלן י״ב י״ב שזה הי׳ סיבת מכת בכורות ע״י העברה של הקב״ה. כך הי׳ פגישה זו במשה. ומש״ה סמך ענין מכת בכורות לזה הענין ללמדנו דשני הענינים שוין בסיבתן:

== כה ==

'''ותכרת את ערלת בנה.''' כדי להטיף דמו ויהא לכפרה על אישה שנתחייב למות. ולא רצתה לחתוך אבר אחר של הבן ולעשותו בע״מ. ע״כ כרתה ערלת בנה. והוסיפה עוד. ''' ותגע לרגליו.''' בחתכה את הערלה נגעה בצור גם בבשר רגליו באשר לא הית׳ הכונה משום מצות מילה רק כדי שילך שפע דם מבנה להיות כפרה על אישה:

'''ותאמר.''' כאלו מדברת עם בנה:

'''כי חתן דמים אתה לי.''' הבן מכונה בלשון חתן בשעת מותו כדתנן בנדה דף מ״ד. והרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם. ומפרש בגמ׳ לענין אבלות. ואמרה להבן כי ניתן לה הבן להיות חתן דמים שתוציא דמו ממנו לכפרה על אישה:

== כו ==

'''וירף ממנו.''' סר כח הפגישה הנוראה ממשה:

'''אז אמרה.''' צפורה בשמחת לבה:

'''חתן דמים.''' מה שנתחייב להיות חתן דמים. הגיע רק. ''' למולות''' . שיהא רק נימול ובזה יצא ידי חובת שפע דמו. ומה שלא נימול באמת ידוע דעת רז״ל. ולפי הפשט עוד לא הגיע לבן שמונה. וגם במה שכרתה ערלתו לא נימול ורק להוציא דמו משם כדי להיות לכפרה על אישה:

== כז ==

'''ויפגשהו.''' ולא כתיב וימצאהו. אלא ויפגשהו שמצא אותו פרוש ומובדל בדביקות מאד נעלה עד שלא הרגיש משה בביאת אהרן אליו. עד שפגע בו. ובזה נתפעל אהרן והבין כי גבה ממנו ערך משה. ומכ״ש בבואו אל הר האלהים אשר שם ראה מראה נפלאה בסנה. וגם מיועד להעלות שם לערך שאין כמוהו בקבלת התורה. ע״כ בבואו לשם השיג הערה מיוחדת גם עתה:

'''וישק לו.''' אהרן נשק למשה מרוב אהבה. וכי הבין כמה זכה למעלה למשכיל ממנו:

== כח ==

'''את כל דברי ה׳ אשר שלחו.''' אין הלשון מדויק. אלא שני דברים הם. והאי את קאי על דברי ה׳ ועל אשר שלחו. היינו את כל דברי ה׳. במראה הסנה. שהוא המשגיח עד כה שלא יכלו. ואשר ירד כדי לגאול את ישראל. ועוד הגיד לו את אשר שלחו. להתעסק בזה. וכן הרבה בתורה. כמ״ש בפתח העמק:

'''אשר צוהו.''' מיותר. אלא הכונה כמו שכתבנו בס׳ בראשית ב׳ ט״ז ובכ״מ דבכ״מ שהלשון צווי מיותר מורה על כונת הגמרא ברכות דף ה׳ והמצוה זו משנה. דגוף הדבור הוא כמו תורה שבכתב ואח״כ באה ההערה להבנת הדבור בכמה אופנים שזה הוא תורה שבע״פ. וזה נכלל בכונת צווי. וכן כאן הגיד משה לאהרן גם גוף הדברים כהויתן. גם ביאורם כפי אשר קיבל בהערה מה׳. וקאי אשר צוהו על הדברים ועל האותות. והיינו דאיתא ברבה שם המפורש גלה לו. וג״ז בכלל אשר צוהו. הוא תורה שבע״פ:

== ל ==

'''את כל הדברים וגו׳.''' היינו ג״כ בין גוף המאמר שהוא כתורה שבכתב. בין ביאורם שהוא כתורה שבע״פ. ועי׳ לעיל ט״ז:

'''ויעש האתת וגו׳.''' כמו שאמר ה׳ ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האתת. אפי׳ כשיהי׳ אהרן עמו:

== לא ==

'''ויאמן העם.''' שנראה ה׳ למשה. אע״ג שהוא פלא. כמש״כ ריש פ׳ זו:

'''וישמעו.''' בזה שהאמינו שמעו:

'''כי פקד וגו׳.''' להוציאם לחרות:

'''וכי ראה את ענים.''' להנקם על ענוייהם:

'''ויקדו וישתחוו.''' על הגאולה ועל הנקמה:

{{הרחב דבר}}
{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}