עריכת הדף "העמק דבר/ויקרא/יב"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== ב ==

'''כי תזריע וילדה זכר.''' כי תזריע מיותר. ויש דרשות כידוע. אמנם יש להוסיף ע״פ האגדה בנדה דל״א תניא היה ר״מ אומר מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה מפני שרגיל בה וקץ בה א״ת תהא טמאה שבעת ימים כדי שתהיה חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה. ולמדו זה הטעם ממקרא זה שהפסוק הקדים דמש״ה היא טמאה באשר כי תזריע והיינו מעוברת ומסולקת מדמים ומותרת לבעלה מש״ה נתן הכתוב לה שבעת ימי יולדת להיות אסורה לבעלה כמו נדה. ומש״ה אם ילדה זכר שהולד מחבבה על בעלה די בפרישה ז׳ ימים. ונקבה שאינה כן ה״ז מפרשה ממנו שבועים:

'''כימי נדת דותה תטמא.''' אע״ג שעדיין לא נזכר דין נדה מכ״מ כבר היו נהוגים להיות מרוחקים מדבור ושאר צרכי ב״א כמש״כ הרמב״ן כאן ובפרשת ויצא{{תוספת|א|וזהו עצם הטעם דאי׳ בנדה שם מפני מה א״ת מילה לשמונה שלא יהא כולם שמחים ואביו ואמו עצבין. והנה מקור הטעם למדו חז״ל מדכתיב דין מילה כאן בפ׳ טומאת יולדת והכי פי׳ בת״י וביומא תמינאה תשתרי וברא יתגזר כו׳. אבל עדיין ק׳ הא מילה לשמונה הי׳ מימות א״א שלא הי׳ עדיין טומאת יולדת ומכ״מ הי׳ מצות מילה בשמיני. אלא צ״ל כמש״כ דגם אז היו רחוקים זמ״ז איזה ימים אחר לידה. והיינו דכתיב כימי נדת דותה. לשון כאב. דעפ״י רוב בעת הוסת שהוא נדות יש לה כאב ברחם ואינה מקבלת תשמיש ברצון והיא גורמת הרחקה. וע׳ להלן ט״ו כ״ד:}}:

== ה ==

'''תשב על דמי טהרה.''' פי׳ על דינים ואזהרות של דמי טהרה. היינו בכל קודש לא תגע וגו׳:

== ו ==

'''כבש בן שנתו.''' ידוע הדרש בערכין בן שנתו שלו ולא של מנין העולם. וכבר הקשו התוס׳ שם די״ח למ״ל קרא תיפוק ליה מתמידין ומוספין של ר״ה. דאי נימא שנה של מ״ע. לא משכחת תו״מ דמי שנולד לפני ר״ה עברה שנתו. ואם נולד בר״ה ה״ז מחוסר זמן עד שמיני. ומזה העלו בד׳ ל״א דלא צריך אלא לשעות של מעל״ע. ומזה העלו דבכ״ד דתנן שהם בשנים שלהם אינם מעל״ע משעה לשעה אבל באמת לק״מ שהרי בתו״מ באמת לא כתיב רמז ע״ז דפי׳ בן שנה הוא בשנה שלו ולא של מ״ע. ורק ביולדת ובכבש העומר הוא דפירש הכתוב בן שנתו. והיינו משום דבתו״מ היינו יודעים בל״ז וכקו׳ התוס׳. ''' ואדרבה''' בזה נתיישב הא שלא חש הכתוב לפרש משמעות בן שנה אי בתוך שנה ראשונה או להיפך פי׳ בן שנה שתהי׳ דוקא עברה עליו שנה. וכבר העיר ע״ז הראב״ע כאן וכ׳ שאינו אלא קבלה דפי׳ בתוך שנה. אבל לדברינו למדנו כ״ז מדיוק המקרא דכך פירושו. דאי היה הפי׳ לאחר שעברה עליו שנה א״כ הוצרכנו לבאר גם בתמידין ומוספין שיהיו בשנה שלהם ולא של מנין עולם וכמו שפי׳ הכתוב כאן ובעומר. ולעיל ט׳ ג׳ בחנוכת המשכן דכתיב ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה ג״כ ביארנו מדיוק הלשון דבא ללמדנו שיהיו בני שנתן ולא של מ״ע וא״כ אמאי לא נזכר רמז גם בתו״מ. אלא ע״כ משמעות בני שנה הוא בתוך שנה דוקא. ומש״ה ניחא דבתו״מ לא נצרכנו ללמד דמיירי בשנה שלהם ולא של מ״ע. [והא שהעלו בתוס׳ דבכ״ד אינם מעל״ע משעה לשעה עי׳ להלן כ״ה ל׳]:

'''ובן יונה או תור לחטאת.''' בכ״מ הקדים הכתוב תורים לב״י. משום דחשיבי יותר ורק בחטאת לחוד עדיף בן יונה שאינו מהודר כ״כ. וע״ע בסמוך מקרא ח׳. זהו פשטא דקרא. ודעת חז״ל ידוע:

== ז ==

'''וטהרה ממקור דמיה.''' תתרפא שלא תהא שופעת עוד כלל אפילו דם טוהר שהוא מחליש וחולי היא:

'''זאת תורת היולדת.''' ידוע דרשת חז״ל מכאן בת״כ ובכריתות ד״ט דעל כל לידה שאחר מלאת צריכה קרבן בפ״ע{{תוספת|ב|והנה אי׳ עוד שם ד״ח דרשב״ג למד בשעה שנתייקרו קינין דאפי׳ על חמש לידות וחמש זיבות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה. והוא תמוה ונגד ההלכה דלמדנו מזה הכתוב דהשאר עליה חובה. וכבר הוו בה טובא רבותינו רש״י ותוס׳ בכריתות שם. ורשב״ם ותוס׳ במס׳ ב״ב פ׳ גט פשוט. וע׳ רמב״ם וראב״ד וכ״מ ול״מ הל׳ מח״כ פ״א. ובני הרה״ג מ׳ חיים ברלין נ״י העיר בסדר הפ׳ שהי׳ ראוי להקדים ואם לא תמצא ידה וגו׳ ולבסוף זאת תורת היולדת. וכמו בקרבנות מצורע כתיב תחלה פ׳ ואם דל הוא וגו׳ ואח״כ זאת תורת וגו׳. אלא למדנו מזה דרבוי׳ דהאי קרא זאת תורת היולדת אינו אלא בעשירה. אבל בעניה דלא מצי למיקם בהכי סגי בקרבן א׳ על לידות הרבה מש״ה קודם שנתייקרו הקינין גם רשב״ג מודה דהשאר עליה חובה אבל לאחר שנתייקרו הקינין אין השאר עליה חובה. ולפי״ז מה שאמר רשב״ג ואין השאר עליה חובה אינו בהחלט אלא אם תעשיר ישוב לחובה. ולא העלה רשב״ג אלא שלשעה זו אין בזה משום בל תאחר או בעשה דובאת שמה והבאתם שמה כדאי׳ במס׳ ר״ה פ״א מש״ה למד רשב״ג דבכה״ג לא חייבה הכתוב כלל. וזה פשוט שלמדים אנו חיוב דזבות מיולדת:}}:

== ח ==

'''אחד לעלה ואחד לחטאת.''' כבר אמרו ע״ז בזבחים ד״צ למקראה הקדים הכתוב ונתקשו רבותינו התוס׳ למאי נ״מ שהקדים במקרא. ובשם ר״ח כהן רצו לומר דלהקדש עולה קודם. ודחו התוס׳. ובאמת מבואר לעיל בס׳ קרבן עו״י והביא את אשמו לה׳ שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה. וזה מיירי בהקדשה דבהקרבה על המזבח כתיב שם בפ״ע והקריב את אשר לחטאת ראשונה. והכי מוכח עוד במס׳ הוריות דהקדשה דומה להקרבה ואכ״מ לבאר. ואחר שכן יש להבין מקרא זה אכן לדברינו במקרא ו׳ דבחטאת בן יונה קודם לתור. וכאן דחטאת ועולה הקדים הכתוב תורים לבני יונה. והיינו משום דאע״ג דלהקדש והקרבה חטאת קודם לעולה מכ״מ למקראה הקדים עולה לחטאת לומר דעולה קודם לזה שתורים קודמין לב״י כמו בעולה. ומש״ה רק בפ׳ זו כתיב אחד לעולה וא׳ לחטאת משום דכאן הקדים הכתוב בחטאת לחוד בן יונה. ובחטאת ועולה תורים תחלה להכי פירש הכתוב דהעיקר הוא העולה. והכי דייק הכתוב בפ׳ זבין ועשה אותם הכהן אחד חטאת והאחד עולה. וידוע דהאחד הוא המובחר שבזוג. הרי דעולה עיקר בזה ג״כ דהמשובח קודם לעולה. וע״ע מש״כ בס׳ במדבר ח׳ ח׳ בס״ד:

{{הרחב דבר}}
{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}