עריכת הדף "העמק דבר/ויקרא/טז"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== א ==

'''בקרבתם לפני ה׳ וימותו.''' אם נפרש שבא להשלמת ספור הסבה שמתו. הרי מיותר תיבת וימותו. ותו ק׳ מאי וידבר ה׳ והדר ויאמר ה׳. אלא האי בקרבתם לפני ה׳ וימותו הוא הדבור הראשון. והענין דאע״ג שמתו נו״א בהקריבם אש זרה ולכל תנא כדאית ליה ביומא פ׳ הוציאו לו. בכ״ז לא היו ראוים שימותו מיד. וכי מי שהעובר על חייבי מיתה ב״ש פוגע בו מדה״ד מיד ולמה מתו נו״א מיד ע״ז בא הדבור מפי הגבורה למשה. כי בקרבתם לפני ה׳ וימותו. משום שחטאם היה בעת שקרבו לפני ה׳ בפלטין של ממה״מ הקב״ה מש״ה פגעו בהם תומ״י מלאכי מות. ואח״כ אמר ה׳ למשה כל הפ׳ והא שהקדים לה זה הדבור למאמר הפ׳ הוא כדי ללמד לדורות הבאים דבר הנוגע לפ׳ של יוה״כ. אשר מי שלא יהא נזהר בקטרת לפני ולפנים דמו בראשו וכמו שאירע בבית שני כדאי׳ ביומא די״ט. והיינו משום שפגע בהם עונש בקרבתם לפני ה׳:

== ב ==

'''דבר אל אהרן אחיך.''' כבר נדרש בת״כ דה״ה בניו וכהנים הדיוטים באזהרה זו וא״כ למאי כתיב אל אהרן ולא כתיב בפירוש אל אהרן ובניו. אלא ע״כ נאמרה פ׳ זו ביחוד לאהרן וכדאי׳ ברבה בפ׳ זו. דאהרן היה רשאי ליכנס בכל יום אל הקודש רק שיהא בהכנה זו. שהרי לא נזכר יוה״כ בכל הענין עד אח״כ. משא״כ בניו לא הותרו אלא ביוה״כ. ובזה יבואר סדר הפ׳ כאשר יבואר:

'''אל הקדש מבית לפרכת וגו׳.''' אריכות הלשון כבר נדרש בת״כ והובא במנחות דכ״ז מחלוקת ר״י ורבנן. ובת״כ תניא מבית לפרכת להזהיר על כל הבית יכול על כל הבית במיתה ת״ל אל פני הכפרת וגו׳ הא כיצד אל פני הכפרת במיתה ושאר כל הבית באזהרה וסתמא דת״כ כר״י במנחות שם. דקד״ק ג״כ אינו אלא באזהרה זולת אל פני הכפרת שהוא במיתה. אמנם לפי הפשט מיירי הכל בקדק״ד. ואע״ג דכתיב אל הקודש שהוא ההיכל. דקדק״ד מיקרי קודש הקדשים. מכ״מ כבר נתבאר בספר שמות כ״ו ל״ג דמקום שהיה בולט שני בדי ארון כשני דדי אשה מן הפרכת. היה אותו מקום נחשב לפני ה׳ כקודש ולא החל קדושת קדהק״ד לגבי השראת שכינה כ״א בכלות עשרים אמה של היכל בצמצום. אבל לנו הבדיל הפרכת בין הקודש ובין קדה״ק כמש״כ והבדילה הפרכת לכם בין הקודש וגו׳ לכם דייקא. מעתה נתבאר המקרא ואל יבא בכל עת אל הקודש. שכך הוא ודאי קודש לגבי שכינה רק שהוא מבית לפרכת וגו׳. וא״כ פי׳ אל פני הכפרת נגד הכפרת ששם היו בולטין ולא מן הצדדין. ומכש״כ דלהלאה בקדה״ק ודאי מוזהר. וע״ע בסמוך. ומ״מ דרש חז״ל מוכרח מדכתיב אל הקודש ומה מקרא חסר ולא יבא בכל עת אל מבית לפרכת אלא לדרשה ג״כ:

'''אל פני הכפרת אשר על הארון.''' סיים הכתוב שהוא על הארון להגיד טעמו של דבר שהחשש שלא ימות תומ״י כמש״כ משום שהוא על הארון אשר כבוד ה׳ עליו. ובמקרא י״ג כתיב אשר על העדות ויבואר שם:

'''כי בענן אראה על הכפרת.''' רש״י ורשב״ם והספורנו כ׳ דלפי הפשט הוא ענן השכינה והוא טעם על העונש. אבל חז״ל פירשו דקאי על ענן הקטרת ג״כ. והיינו משום שדרשו אראה כמו שדרשו בחגיגה ד״ג על יראה. שהוא יראה ויראה. וכן הפי׳ ולא יראה את פני ה׳ ריקם וכמש״כ בס׳ דברים במקומו. וה״נ משמעות אראה מלשון הקל אראה את הבא. ולפי״ז כי בענן הוא ענן שכינה. ומשמעו נמי בבנין נפעל אראה לכל הבא וראוי לכך. ולפי״ז כי בענן ענן הקטרת:

== ג ==

'''אל הקדש.''' הכא ודאי אינו מדויק שהרי בא אל קדה״ק. ומכאן דרשו אפילו בשעה שאין ארון וכפרת. אכן לפי הפשט הוא כדברינו דאפילו בשעה שנכנס אינו עומד אלא בין הבדים במקום שהיו בולטין והוא מקום הקודש. וכדתנן נותן את המחתה בין שני הבדים וא״כ הוא עומד בקצה הבדים:

== ד ==

'''ומכנסי בד יהיו.''' מכבר קודם שילבש את הכתונת ולא נזכר הכתונת תחלה אלא בשביל קדושתו שהוא המיוחד בקדושה יותר מכולם באשר הוא מכסה כל הגוף כמו דס״ת קדוש מתפילין. ותפילין יותר ממזוזה לפי רבוי הפרשיות. ה״נ לפי רבוי האברים המתלבשים בעבודה כך רבוי קדושתו אבל המכנסים קודם ללבישה לכסות בשר ערוה:

'''בגדי קדש הם.''' הם שכתוב בס׳ שמות ל״ט א׳ ויעשו את בגדי הקודש אשר לאהרן כמש״כ שם:

== ה ==

'''שני שעירי עזים לחטאת.''' לשם חטאת וגם לתכלית אחד דשניהם מכפרים חטאות. אבל לא למעשה נקראים שניהם חטאת כאשר יבואר במקרא ט׳:

== ח ==

'''גורלות.''' בירושלמי יומא פ״ג ה״ו פליגי במשמעות הפסוק ולבני אהרן תעשה כתנות אי כתונת לכל א׳ או שתי כתונות לכל א׳. והנה למ״ד דמשמעות שתי כתונות לכל א׳ גם כאן היה במשמע שני גורלות על כל א׳ מהשעירים מש״ה מפרש הכתוב גורל א׳ לה׳ וגו׳. אבל למ״ד דבל״ז משמע גורל א׳ לכל א׳ למדנו זה גופא מפירושא דהאי קרא. וע׳ מש״כ בהע״ש שאי׳ ע״ט אות א׳ דהכי שיטת ש״ס דילן:

== ט ==

'''ועשהו חטאת.''' גם במעשה כדין חטאת הפנימי שנזכר כבר בפ׳ ויקרא. וכאשר יבואר עוד בפ׳. משא״כ שעיר המשתלח אע״ג שנקרא חטאת אבל אין עושין בו מעשה חטאת:

== י ==

'''יעמד חי.''' הוא מיותר שאין עמידה אלא בחי. אלא בא ללמד למש״כ הרמב״ם הל׳ עבודת יוה״כ פ״ה ה״ג שבא למעט אם נטרף אחר הגרלה. דמצד שאין כשר לעזאזל אלא אם ראוי לשם. אינו פסול אלא אם אירע הפסול לפני הגרלה אבל אם אירע פסול אחר הגרלה כשר. תדע שהרי בעינן ביומא דס״ג לפסול שעיר לעזאזל במום. והכי מוכח שלהי חולין דק״מ דשעיר המשתלח כשר בנוגח אע״ג שפסול לשם. וע״כ היינו שנגח אחר הגרלה משא״כ טריפה פסול משום דרשה יעמד חי. [ולא כפרש״י שם משום שאינו ראוי לשם. והוא תמוה. אלא שיש הוכחה לפרש״י מסוגיא דחולין די״א ראב״י א׳ אתי׳ משעיר המשתלח כו׳ וכ״ת מאי נ״מ הא אין הגורל קובע כו׳ והדברים עתיקים]:

== יא ==

'''ושחט את פר החטאת אשר לו.''' פירש הכתוב הטעם שמצוה שישחוט בעצמו משום דהוא שלו. וכל קרבן מצוה לבעלים שישחטו בעצמן כדאיתא בפסחים ד״ז אלא מעתה פסח וקדשים מא״ל כו׳ וה״נ מצוה מה״ת שישחוט בעצמו אף ע״ג שאינו עבודה וכשר בדיעבד בשחיטת אחר:

== יג ==

'''ונתן את הקטרת וגו׳.''' בכ״מ כתיב בקטרת לשון שימה. וישימו עליה קטרת וכן הרבה וע׳ ספר במדבר י״ז י״ב מש״כ:

'''אשר על העדות ולא ימות.''' ביאר הכתוב שלא בא הקטרת לכפר כ״ז שלא הזה הדם. אלא הקדים הקטרת כדי שיהא הענן ולא ימות. וע״ע להלן י״ז. ופירש עוד ''' אשר על העדות''' דגם זכות התורה מסייעתו שלא ימות:

== יד ==

'''ולקח מדם הפר.''' סתם לקיחה הוא קבלת הדם מן הצואר. והכי הפי׳ לעיל ד׳ ה׳ גבי פר הע״ד של צבור. אבל כאן הרי כבר נתקבל בשעת שחיטה וא״כ היה ראוי לכתוב והביא מדם הפר וכמו דכתיב בשעיר. ובת״כ תניא ולקח מדם הפר נוטלו ממי שהוא ממרס בו. ועדיין אינו מובן מאי אשמעינן בזה. והרי אי היה כתוב והביא מדם הפר הייתי יודע ג״כ שמקבלו ממי שהוא ממרס בו. וגם דיוק מדם הפר אינו מובן ולקח דם הפר מיבעי. והנה לעיל שם כתיב ג״כ הכי וביארנו משום דדרך הפר שדמו מרובה לקבל בכמה כלים ואשמעינן דבכלי א׳ מביא לא״מ. אבל כאן אחר שהכלי כבר ביד הממרס למאי כתיב מדם. ונראה דבא ללמדנו שאם מ״מ נקרש מקצת הדם ונפסל כדאי׳ במנחות דכ״א דם שנקרש בחטאת הפנימית פסול מכ״מ לא נפסל אותו מקצת שלא נקרש ומערה מה שלא נקרש לכלי אחר ומביא וזהו ולקח מדם הפר נוטל מהממרס מקצת דם בכלי אחר:

== טז ==

'''ומפשעיהם לכל חטאתם.''' דעת חז״ל דוקא טומאת מו״ק. וזהו משמעות על הקודש. אבל כל שאר עבירות מתכפר בשעיר המשתלח. ולכאורה היה יותר נראה לפרש דהדם מכפר על כמה חטאות שגורמים סלוק שכינה והכל בכלל וכפר על הקודש שע״י סלוק שכינה אין הקודש מכפר. ושעיר עזאזל מכפר על אותן עבירות שאין גורמים סלוק שכינה מן הקודש. אבל אאל״כ. שהרי עזאזל מכפר על מעשה עזה ועזאל שהוא זנות. ואין מסלק שכינה ומטמא את המקדש יותר מזה העון. ומכ״מ אינו מתכפר בדם. אלא כקבלת חז״ל:

'''לכל חטאתם.''' לכל אופני שגגה וזדון היינו טומאת מו״ק שהן בשגגה ממש והשגגות שהן חמורות כזדונות. היינו שגגת תלמוד שעולה זדון כדאיתא בב״מ ספ״ב{{תוספת|א|וכן אי׳ שם הגד לעמי פשעם אלו ת״ח ששגגתם עולה זדון ולבית יעקב חטאתם אלו ע״ה שזדונם נחשב כשגגות. ואותה פרשה מיירי ביוה״כ ביום צום וקדוש ה׳ מכובד. ומש״ה עה״א זדונות נחשב להם כשגגות דביוה״כ המה עושין תשובה מיראה מיהת. מש״ה נהפך הזדון לשגגה כדאי׳ פ׳ יוה״כ דפ״ו ב׳. אבל ת״ח אפי׳ ביוה״כ השגגות נחשב כזדונות שהרי אין תשובה על מיעוט עמל תורה. וזהו דקאמרה תורה כאן בטומאת מו״ק דנעשה עפ״י רוב ע״י ת״ח דרגילים במו״ק מפשעיהם לכל חטאתם בכל אופני זדון בין כמשמעו בין ע״י שגגת תלמוד דגרע מזדון הבא במקרה. ובזה יש לבאר לשון המשנה שבגמ׳. דבודוי ראשון של כה״ג תנן עויתי פשעתי חטאתי וכן בודוי שני של כהנים. ובודוי שלישי תנן חטאו עוו פשעו עמך ב״י. וידוע שמחלוקת ר״מ ורבנן בזה אבל משנתנו דלא כמאן. ולדברינו י״ל דבאמת סתים כרבנן דחטא משמעו קל שהוא בשגגה אבל בכה״ג וכהנים שהם ת״ח הוא להיפך שהחטא שהוא שגגה הבא בשגגת תלמוד חמור מזדון ממש שהוא מקלקל הרבה לו ולאחרים שיראו וכן יעשו כסבורים שכך הדין מש״ה תנן בודוי שלהם עויתי פשעתי חטאתי:}} וגרע מזדון הבא במקרה:

'''השכן אתם בתוך טמאתם.''' הדרש ידוע בת״כ ובגמ׳ יומא שאע״ג שהם טמאים שכינה שרויה ביניהם. והדבר צריך ביאור מה זה שייך ביחוד לאהל מועד יותר מקודש הקדשים אכן כבר נתבאר בפ׳ תצוה ובכ״מ דכח התורה שבארון היה לתורה שבכתב או לתורה שבע״פ להורות הלכה למעשה בסברא ודמוי מילתא למילתא כדאיתא בב״ב דק״ל כה״ת דמוי מילתא למילתא. אבל לא לכח חידוש הלכה הבא מתוך הפלפול והכרח. ולזה הפרט היה אור המנורה שבהיכל מסייע והקטרת בא להזכיר כח גמ״ח שנדרש להחזקת כח הפלפול וכמש״כ ס״פ תצוה. וגם השלחן בא לשפע פרנסה בשביל החזקת לומדי תורה כמש״כ בס׳ שמות כ״ו ל״ה ולהלן כ״ד ה׳ מעתה מובן דמרמז לנו דכח הקדושה שבקה״ק ודאי אינו אלא בשעה שישראל זכאין ומש״ה בבית שני שלא היה טהרת ישראל בשלימות נעדר הארון. אבל קדושת פלפולא ש״ת שבאה״מ הוא ההיכל שוכן לעולם ומשכין השכינה בישראל אפילו כשהם טמאים וע״ז החלק תורה אי׳ בברכות דכ״ב אין ד״ת מקבל טומאה שנאמר הלא כה דברי כאש. ''' והא''' שהודיענו הכתוב כאן כ״ז בעבודת יוה״כ מלמדנו דעת שיוה״כ הוא יום מלחמה לישראל עם שרי מעלה שמקטרגים הרבה על ישראל. כמבואר ברבה פרשה אחרי עה״פ לדוד ה׳ אורי וגו׳ מכאן ואילך אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח. ומפרשי שם עוד עה״פ בזאת יבא אהרן. בזכות התורה דכתיב וזאת התורה. וכבר ביארנו שם בס׳ דברים ד׳ מ״ד שזה המקרא מדבר בפלפולה ש״ת. והודיענו הכתוב כאן שכח א״מ משכין השכינה בישראל אפילו בתוך טומאותם להלחם מלחמתם וכמש״כ כ״פ דכח התורה הוא חרבם של ישראל. וע״ע להלן כ״ט. ''' ובאשר''' שנגד זכות התורה המגין על ישראל יש עון לה״ר לקנטר כדאי׳ במ״ר פ׳ אמור פ׳ כ״ו דבימי דוד היה הרבה תורה ומכ״מ היו יוצאים למלחמה ונופלין כ״פ ע״י שהיו בהם דלטורין. מש״ה כתיב כאן אח״ז

== יז ==

'''וכפר בעדו וגו׳.''' ולפי הדרש קאי על הקטרת שמכפר על לשה״ר. ויש לפרש עוד המשך הפסוקים דמשום שעד שלא נתכפרו בדם לא היה הקטרת מועיל לכפרה אלא להגין שלא ימות כמש״כ לעיל י״ג אבל עתה בא ענן הקטרת גם לכפרה אמנם לפי הפשט קאי האי כפרה ג״כ על שני הדמים. אלא ''' וכפר על הקדש''' דלעיל היה הכפרה על הקודש והמקדש עצמם שלא יהיו פגומים מטומאה:

'''וכפר בעדו וגו׳.''' דהאי קרא הוא כפרה על ישראל מעון טומאת מו״ק. וע׳ בסמוך ובאמת ג״ז הפי׳ מפורש בת״כ וביומא דמ״ד דמפרש האי קרא כפרתו קודם לכפרת ביתו וכו׳. וזה אינו אלא בכפרת דמים:

== יח ==

'''וכפר עליו.''' ותניא בת״כ כפרה שהיא בגופו. פי׳ לא ככפרה שהיא על הפרכת שמתחלה כיפר על גוף הקודש כמש״כ. ואח״כ כיפר על ישראל אבל כפרה זו דמזבח אינו אלא לכפר עליו לבד ולא על עון ישראל. שהרי המה כבר נתכפרו. והיינו דמסיים המקרא ''' ולקח מדם הפר ומדם השעיר וגו׳''' בתערובת. ולא כמו בפרכת. והוא דכיון שאינו בא לכפרת ישראל ג״כ אלא על המזבח לבדו סגי במה שמערבין דם הפר שבא על הכהנים עם דם השעיר שבא על ישראל ביחד. ובזה מתיישב ג״כ מה שהקדים הכתוב וכפר עליו קודם המעשה שלא כדרך המקרא בכ״מ:

== כ ==

'''וכלה מכפר את הקדש.''' לפי הפשט ה״פ דכלפי דכפרת מזבח החיצון ראוי להיות כל שעה וכדאי׳ בזבחים ד״ו ומש״ה באמת באים הרבה שעירים בשנה. ע״כ כתיב דכפרת מזבח הפנימי והקודש וא״מ בהזאות דמים אלו ביוה״כ יכלה לגמרי על כל השנה עד יוה״כ הבא:

== כא ==

'''את שתי ידיו.''' ע׳ מש״כ לעיל א׳ ד׳:

'''לכל חטאתם.''' לכל מיני עבירות:

'''איש עתי.''' פי׳ הפרחון שהוא מלשון הכתוב בס׳ ישעיה ו׳ לעות את יעף דבר. היינו חכם לב ויודע איך לעשות דבר בעתו:

'''המדברה.''' משמעות הלשון שילך חפשי במדבר. כמו לשון י״ד ז׳ גבי צפור מצורע וכ״כ בספר פענח רזי. אבל חז״ל דרשו אל ארץ גזרה שהוא מתגזר ויורד כדאיתא בת״כ והובא ביומא דס״ז. ומכ״מ אין המקרא יוצא מידי משמעו והשלוח פועל בא׳ משני אופנים. אם הדור זכאי יורד השעיר לגזירה וכת״י דאתי זיקא כו׳ ואם אין הדור זכאי הוא להיפך שהשעיר מתחזק ובורח למדבר וכדאי׳ בירושלמי פ׳ שני שעירי כל ימים שהיה שמעון הצדיק קיים לא היה מגיע למחצית ההר עד שנעשה איברין משמת שמעון הצדיק היה בורח למדבר והסרקין אוכלין אותו:

== כב ==

'''ושלח את השעיר במדבר.''' הוא מיותר. ולמדנו מפרש״י יומא דס״ח ב׳ שאינו רשאי להתחיל עבודה אחרת עד שהגיע שעיר למדבר שנאמר ושלח את השעיר במדבר ואח״כ ואת חלב החטאת ול״ד נקיט רש״י ואת חלב החטאת אלא גם הקודם לו ויצא ועשה את עולתו וגו׳ ולא עוד אלא אפילו קרה״ת דוקא אחר שנודע שכבר הגיע השעיר למדבר כמובן מסדר המשנה דתנן אמרו לו לכה״ג הגיע שעיר כו׳ ואח״כ בא לו כה״ג לקרות. שגם קרה״ת עבודה היא לענין זה משום דצורך עבודה שאחריה היא:

== כג ==

'''ובא אהרן אל אהל מועד.''' לפי הפשט חוזר לתחלת הענין דמדבר באהרן לבדו שאם רצה באיזה יום בשנה לבא אל א״מ יהי׳ אחר כל הכנות הללו. אבל כ״ז אינו אלא באהרן לבדו. אבל לדורות מתפרש המקרא להוציא כף ומחתה וכפירש הגמ׳:

== כד ==

'''וכפר בעדו ובעד העם.''' מכפר על חייבי עשה שלו ושל ישראל. דאע״ג שכל החטאות מכפרין על כל עשה כדאיתא בזבחים ד״ז דחטאת מכפרת על ח״ע כו׳ מכ״מ זה אינו אלא בחטאת החיצון במזבח שמכפר על עשה ע״י עולה. משא״כ בזה החטאת שבא לפנים אין בו כפרה על מ״ע ומש״ה מביאין עולות אלו לכפרה בפ״ע:

== כה ==

'''ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה.''' אחר עשיית עולתו ועולת העם. ובכלל עשיה נכלל גם הקטרה כמבואר בספרי פ׳ ראה והובא בתוס׳ זבחים ד״ז ב׳ ד״ה וזבחת. ואח״כ מקטיר חלב החטאות. וכך הדין דהקטרות עולה קודם להקטרת חטאת כדאי׳ פ׳ כל התדיר. ורק בשמיני למלואים ט׳ י׳ כתיב ואת החלב וגו׳ ואח״כ וישחט את העולה וגו׳ וחדוש הוא באותה שעה כמו שהיה יוצא מן הכלל גם בזה דחטאת החיצון היה נשרף כדין עולה בזה הפרט שאינו נאכל משא״כ כאן בחטאת הפנימי שהוא כדינו. בדין חטאת קאי שהקטרות עולה קודם לחלבו. ועוד נתבאר שם טעמו ש״ד דשם נשתנה הדין:

== כז ==

'''יוציא אל מחוץ למחנה.''' יוציאו מיבעי כמו דכתיב ושרפו ובא ללמד דיציאת אחד נקרא יציאה וכדתנן פ׳ טבול יום היו סובלין אותו במוטות יצאו הראשונים והאחרונים לא יצאו הראשונים מטמאים בגדים והשניים אינם מטמאים בגדים ומש״ה כתיב יוציא דביציאת האחד מיקרי יציאה ומזה למדנו עיקר דין טומאה במוציא שאינו מפורש במקרא אלא השורף אלא משום דיוק יוציא למדנו. וע״ע בסמוך:

'''את''' ''' עורותם ואת בשרם ואת פרשם.''' לפי סוגית הגמ׳ ד״נ הוא פי׳ על הכתוב הקודם ואת פר החטאת ומפרש מה נקרא פר עור ובשר ופרש. ומיהו לעיל ח׳ י״ז דכתיב ואת הפר ואת עורו ואת בשרו ואת פרשו א״א לפרש הכי. ע״כ ביארנו דהיינו ראשו שחשוב ככל הפר וא״כ אפשר ג״כ כאן לפרש הכי ואת פר החטאת היינו הראש יוציא יחיד לבדו שאין כבוד קרבן שיהיה הראש הנשחט נגרר ותלוי ע״כ טוב לחתכו ולהוציאו בפ״ע:

'''ושרפו באש.''' הרבה יתעסקו בשריפה והוצאה לשם שריפה בכלל:

'''את עורתם וגו׳.''' פי׳ עם עורותם. וע״כ צריך אתה לפרש הכי לר״ש דס״ל בפ׳ טבול יום דאין המוציא מטמא בגדים עד שיוצת האש ברובן וא״כ א״א לפרש יוציא בלשון יחיד כמש״כ אלא דמפרש דמיירי בראש הפר:

== כט ==

'''והיתה לכם וגו׳.''' מה שכתוב להלן היינו הענוי והשביתה בחודש השביעי:

'''האזרח.''' פי׳ בסוכה דכ״ח דאזרח גברי משמע. אלא דמרבינן מהאזרח לרבות נשים אפילו לתוספת יוה״כ יע״ש. ויש להבין למאי פי׳ הכתוב האזרח והגר. דיהא משמע דעיקר אזהרה שייך יותר באזרח לא לכתוב כלל. וממילא הכל בכלל. אכן לפי מה שרמז לנו הכתוב לעיל ט״ז שיוה״כ הוא יום מלחמה לישראל. וזה ברור שאין מלחמתן של שרי אוה״ע עם כל יחיד מישראל דמה להם עם יחיד. ותו דא״כ היאך יתבאר לשון חז״ל ברבה עה״פ ולקחתם לכם. נעימות בימינך נצח דמצות לקיחת הלולב בא ללמד שנצחנו המלחמה והרי אין אדם יודע דינו. אלא המלחמה הוא עם כלל קיום האומה שהוא נגד טבע הבריאה ואין מזל לישראל ורק השגחת ה׳ שבא ע״פ תורה ועבודה וגמ״ח מקיימם. וע״ז המה שרי אוה״ע מדיינים או שראוים לאבדם או להכניסם בכלל אוה״ע{{תוספת|ב|וכלשון המקרא בהלל. אפפוני חבלי מות. היינו שהמה מדיינים אותנו לחבלי מות. או מצרי שאול מצאוני. היינו שאומרים להיות ככל הגוים בית ישראל. ומפרש צרה ויגון אמצא. פי׳ שרוצים שאמצא או צרה היינו מפן הא׳. או יגון מפן הב׳. אבל ואנחנו בשם ה׳ נזכיר ובטוחים אשר ה׳ אתנו וישמרנו לעולם מכל צרה ויגון:}}. וע"ז נכרת ברית עם משה אחר העגל כמש"כ בספר שמות ל"ד י'. אכן איכא צערא בעלמא מכח הדין וע"ז נצטוינו על הצום הקדוש ובמצותיו. והרי ידוע שאין נשים בעלי מלחמה, וכן לא שייך המלחמה לגרים גרורים כ"א לאזרחי ישראל אלא שמכ"מ הכל מצווין בצום, משום כפרת עון שיש לכל א'. וזה שייך גם לנשים וגרים, אבל עסק המלחמה אינו שייך כ"א לאזרח מש"ה נתפרש האזרח וע"ע במצות סוכה להלן כ"ג מ"ב וע"ע להלן כ"ד ט"ז:

== ל ==

'''לפני ה׳ תטהרו.''' האי תטהרו מיותר שהרי קאמר לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה׳. ע״ז דרש ר״ע שלהי משנה דיומא אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים. ומפרש ר״ע האי תטהרו על שתי הכוונות ויהא מתפרש לפני ה׳ גם על לפניו גם על לאחריו וכאלו כתיב לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה׳. לפני ה׳ תטהרו. והכונה בפי׳ הראשון כמשמעו שאתם מיטהרין לעמוד לפני ה׳ ולעבדו מכאן ולהבא בטהרה. והוסיף עוד פי׳ לפני ה׳ תטהרו. ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים. פי׳ קדושת היום בעצמו מכפר על עשה אפילו לא עשה תשובה כמבואר בירושלמי יומא פ״ח ושבועות פ״א וכ״ה ברמב״ם ה״ת פ״א ה״ב. אבל אינו מכפר אלא סוף היום כדתניא בתוספתא יומא ספ״ד חומר בשעיר שהשעיר מכפר מיד ויוה״כ עם חשיכה. ע״כ בא הכתוב לזרז את האדם שישוב ויהיה מיטהר עצמו קודם שהקב״ה יטהר אותו בסוף היום. וזהו לפני ה׳ תטהרו. ובא ר״ע והסביר הזרוז ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים. וה״ז דומה לילד שטינף א״ע ובא אביו לרחצו ולנקותו בא פקח אחד וא״ל איך לא תבוש להעמיס על האב כל הטורח אלא הקדם ורחץ עצמך כל האפשר עד שלא בא אביך ואח״כ יגמור האב הנקיון. כך התשובה מכפרת על עשה בלי עצם היום של יוה״כ וזה מיקרי שהאדם מטהר עצמו. ועצם היום בגזרת ה׳ מכפר על ל״ת. או אפילו על עשה אם לא עשה תשובה הנ״ל ואמר הכתוב תנקו עצמכם קודם שבא ה׳ לנקות אתכם:

== לא ==

'''שבת שבתון.''' יבואר להלן כ״ג ל״ב:

== לב ==

'''וכפר וגו׳.''' חוזר לענין הפ׳ דבאותו יום הכפרה יעשה הכהן כך. וע״ז מסיים והיתה זאת לכם וגו׳ היינו עיקר עבודת היום בפרשה:

== לד ==

'''והיתה זאת לכם לחקת עולם.''' דייק המקרא זאת. פי׳ דכל הפרשה שנאמר לאהרן שמותר בכל יום לבא אל הקודש אם ירצה רק בזה הסדר של הפרשה. כ״ז אינו לחקת עולם אלא לאהרן. אבל הא דכתיב בעשור לחודש וגו׳ מחויב אהרן לבא אל הקודש בזה הסדר. זאת לכם לחקת עולם:

'''אחת בשנה.''' כבר נדרש בת״כ ע״ז. ולפי דברינו דאהרן היה יכול להביא זה הסדר בכל יום שירצה מתפרש משמעות הכתוב דלדורות אינו כן. ודוקא אחת בשנה ולא יותר:

'''ויעש וגו׳.''' כלפי דתנן במנחות פ״ג שכל האמור בת״כ לא קרב במדבר וס״ד דה״ה קרבנות יוה״כ לא היה חובה עליו מש״ה כתיב

{{הרחב דבר}}
{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}