עריכת הדף "העמק דבר/ויקרא/ה"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== א ==

'''ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה.''' פי׳ בשאלתות דר״א סימן ס״ט ונפש כי תחטא והדר ושמעה קול אלה. והחטא הוא אם לא יגיד אפילו לא שמע שבועה וביארנו בהע״ש דנ״ל דכך הפי׳ משום דנ״ל בג״ש תחטא תחטא משבועת הפקדון ושם ודאי ה״פ ונפש כי תחטא והדר ומעלה מעל בה׳. שהרי וכחש בעמיתו בפקדון וגו׳ ודאי חטא הוא שהרי כתיב לא תכחשו. וה״נ פי׳ ונפש כי תחטא היינו אם לא יגיד וכדאיתא ב״ק דנ״ו דהיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו עובר על אם לוא יגיד:

'''ושמעה קול אלה.''' היינו שבועה כדאיתא במסכת שבועות. מיהו יותר ראוי לכתוב ושמעה שבועה. מזה דרשו בתוספתא שבועות כונה שניה ותניא ר״א בן מתיא אומר אין אדם מתחייב אלא א״כ חטא שנא׳ ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה. וכצ״ל אין אדם מתחייב לשמוע אלא א״כ חטא שנאמר נפש וגו׳. פי׳ דזה מצוי שאחד יבזה את השני אפילו שלא חטא כלל שהרי גם אחר משה רבינו הביטו עזי פנים לרעה כדאיתא בקידושין דל״ג ב׳ אבל ושמעה קול אלה זה אינו אלא א״כ נתחייב לשמוע היינו שחטא וזה עונשו לשמוע דברים רעים{{תוספת|א|ותניא שם עוד וכן הי׳ ר״א בן מתיא אומר מתחייב לראות הרואה עושה מצוה זכה לראות. ויש כאן חסרון בדפוס וכצ״ל הרואה עושה עבירות נתחייב לראות הרואה עושי מצות כו׳ הי׳ מה שרואה בעיניו אחד עושה עבירה נגד רצונו וגם יש בזה חשש להכשילו ג״כ. כ״ז הוא שנתחייב לראות שחטא בעיניו וזה עונשו שיראה בעיניו דבר קשה וכן להיפך הרואה עושי מצוה זכה לראות. יש לו זכות שזכה לכך. וע׳ בב״ר פ׳ תולדות פס״ז שלשה אברים ברשותו של אדם כו׳:}}:

== ב ==

'''בכל דבר טמא.''' נגעי בגדים או בתים שאינו מפורש במקרא וא״א לטעות דבכל דבר טמא נכלל אפילו מאכל טמא מגע. דמדאיצטריך לכתוב או בנבלת וגו׳ מבואר דאוכל טמא מגע לא:

'''או בנבלת חיה טמאה.''' אין לפרש טמאה לאפוקי טהורה שנתנבלה. דמאי נ״מ הרי טומאתם שוה אלא משמעות טמאה שמצד הנבלות היא טמאה היינו טהורה שמתה. וטמאה אפי׳ נשחטה כמבואר להלן י״א כ״ו. לאפוקי טהורה שנשחטה שנבלתה אינה טמאה ועדיין ק׳ אמאי הוצרך הכתוב לפרש טמאה. פשיטא דבשר שהיא כשרה לאכול אינו מטמא. ונראה דבא לאפוקי טרפה ששחטה שאסור באכילה ומטמאה במוקדשין כדאיתא בחולין דע״ג א׳. ואינו מדרבנן גמור כפרש״י אלא מרומז בקראי. מכ״מ אין חייבין עליה בטומאת מו״ק. ומכאן למדו זה הדין:

'''ונעלם ממנו והוא טמא.''' שלא ידע בשעת מגע שהיא מטמאה. והנה באמת הוא טמא:

'''ואשם.''' ועשה עבירה בזה שנטמא. ובא בקבלה שהוא טומאת מו״ק דוקא:

== ג ==

'''והוא ידע.''' בשעה שנגע ידע שנטמא ומכ״מ ''' ואשם.''' עשה עבירה. והיינו משום שנעלם ממנו קדושת מו״ק. והא דכתיב בטומאת אדם והוא ידע. היינו משום שדרך אדם טמא להודיע את הנוגע בו שהוא טמא כדכתיב וטמא טמא יקרא. אלא שמכ״מ אין נ״מ בדין. ולמדנו טומאת נבילה מטומאת אדם ולהיפך. דבין בהעלם טומאה בין בהעלם מו״ק חייב קרבן עו״י. ואורחא דמילתא נקיט קרא:

== ד ==

'''כי תשבע לבטא בשפתים.''' תחלה תשבע ואח״כ יבטא על מה הוא נשבע. היינו ''' להרע או להיטיב.''' שיאמר נשבע אני שאוכל או לא אוכל:

'''לכל אשר יבטא האדם בשבועה.''' תחלה יבטא ואח״כ ישבע לחזק ביטויו היינו שיאמר אוכל היום ונשבע ע״ז:

'''לאחת מאלה.''' משום שלא כתיב או לכל וגו׳ הייתי אומר שאינו חייב אם לא שהיה בשני אופנים נשבע לפני הבטוי וגם אח״כ מש״ה כתיב לאחת מאלה{{תוספת|ב|זהו לפי פשוטו. ודרשת חז״ל על לכל אשר וגו׳ ידוע במס׳ שבועות דכ״ו. מיהו גם לסוגית הגמ׳ משמעות לבטא בשפתים קאי על בטוי שע״ז הוא נשבע ולא על השבועה עצמה. כמבואר שם ריב״א אומר א״ק כי תשבע לבטא בשפתים מי שהשבועה קודמת לבטוי ולא שהבטוי קדמה לשבועה. יצא אכלתי ולא אכלתי שהבטוי קדמה לשבועה. וכן הא דאי׳ שם גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו שנא׳ לבטא בשפתים. קאי על דבר שנשבע עליו כדמפרש התם שגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורין. אבל על גוף השבועה לא דברו מיהו עיקר פירוש שבועה הוא נשיאת שם ונשבע בו. וא״כ הוא בדבור שנושא השם על שפתיו. אבל בכ״ז אפי׳ בלי נשיאת שם ממש ה״ז בכלל ידות וכמש״כ הרא״ש שם פ״ד סי׳ כ״ד. וכן בלי דבור כלל אם כך הוא דרך שבועה ה״ז בכלל יד. ומזה ענין תקיעת כף שמבואר במשלי וביחזקאל דהנותן יד לחבירו על איזה ענין ה״ז כשבועה. והוא מענין ידות. ומזה יש ללמוד שהכותב נשבע אני ע״ז אפי׳ אי נימא דכתיבה לאו כדיבור כדעת האחרונים באו״ח סי׳ מ״ז שאינו אלא כהרהור מכ״מ לא גרע מידות. אבל הענין שע״ז הוא נשבע צריך לבטא בשפתיו דוקא. הארכתי בזה משום שראיתי הרבה מחברים שלא הבינו כן:}}:

== ה ==

'''כי יאשם.''' כאן הפי׳ שיבין שחטא כמש״כ לעיל ד׳ י״ג:

'''לאחת מאלה.''' מג׳ דברים אלו. היינו שבועת העדות וטומאת מו״ק ושבועת בטוי:

'''והתודה אשר חטא עליה.''' ה״ה חטאת קבוע טעון ודוי כמש״כ הרמב״ן והא שפירש הכתוב בקרבן עו״י יבואר בסמוך:

== ו ==

'''על חטאתו אשר חטא.''' אריכות לשון הוא. ונראה דמשום דבהני ג׳ חטאים יש קודם להשגגה עון במזיד שהביא אח״כ לידי עון חמור בשוגג היינו שבה״ע כבר חטא באם לוא יגיד. טומאת מו״ק כבר חטא באזהרת ובנבלתם לא תגעו ואיתא בר״ה דף ט״ז חייב אדם לטהר עצמו ברגל שנאמר ובנבלתם לא תגעו. ופשוט דה״ה בכל שעה שהגיע ליכנס לבהמ״ק או לאכול קדשים כמו בזמן רגלים. ושבועת בטוי כבר חטא במה שנשבע דאפילו נדרים אסור כש״כ שבועות. והקרבן שמביא על השגגה מכפר גם על המזיד שקדם לו. שהרי אפילו על עשה בעלמא החטאת מכפר כדאיתא בזבחים ד״ז א׳ מכש״כ על אותו דבר שמביא לידי קרבן. וא״כ יש להתודות גם את הזדון הקודם וזהו משמעות המקרא הקודם והתודה אשר חטא עליה. גם את הזדון שגרם להוסיף ולחטוא בשוגג באיסור חמור. ופי׳ המקרא הזה והביא את אשמו לה׳. מה שאשם לה׳ במזיד ג״כ מתכפר על חטאתו בשוגג אשר חטא. ועי׳ מש״כ בס׳ במדבר ה׳ ז׳ גבי קרבן גזל הגר:

'''כשבה.''' עיין מש״כ לעיל א׳ י׳ שמשמעותו גדולה דאע״ג דהיא בת שנתה מכ״מ רשאי להביא קרבן מהודר שיהא גדולה כמו שהיה מלפנים כמש״כ לעיל בשם המדרש וכמו שהקדים הכתוב כשבה לשעירת עזים כמו בעולה ושלמים ולא כמו בחטאת קבוע. ה״נ אפשר להיות גדולה ומהודרת:

== יא ==

'''והביא את קרבנו אשר חטא.''' בעשיר ודל כתיב את אשמו דמשמעו כת״א חובתי׳ דחב ובדלי דלות כתיב קרבנו אשר חטא. דבעשיר כל הכפרה הוא הקרבן ובלא הקרבן היה חייב בשלמות. אבל דלי דלות דקדוקי עניות מכפר הרבה ורק מכ״מ חייב קרבן. ומש״ה כתיב שם וכפר עליו הכהן מחטאתו. וכאן כתיב על חטאתו אשר חטא מאחת מאלה. וכבר דרשו ע״ז בת״כ. ולפי דברינו שמה הקרבן מכפר על עיקר העון ולא על הכל והיינו מחטאתו אבל כאן הקרבן מצטרף לשיח העני כי יעטף על הקרבן מש״ה מכפר הכל. וגם לא נשאר בידו כ״א זה העון ושארי חטאותיו כבר נתכפר:

== יב ==

'''קמצו את אזכרתה.''' הקומץ הוא האזכרה. ולא כמו מנחת נדבה שביארנו בשם הספרא דגם גוף המנחה הוא אזכרה. משא״כ כאן רק הקומץ הוא אזכרה שעומד תחת הדם:

== יג ==

'''והיתה לכהן כמנחה.''' אע״ג דאכילת כהנים במנחה זו אינו לאזכרה כמו במנחת נדבה מכ״מ בדין היא כמנחה. דמכ״מ כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים כבשר החטאת בבהמה אלא שאינו כמנחת נדבה דגוף המנחה אזכרה בפ״ע לתועלת וכפרה בפ״ע כמש״כ לעיל:

== טו ==

'''מקדשי ה׳.''' או קדשי בה״ב כולו לגבוה או קדשי קדשים שג״כ לע״ע כולו לה׳:

'''מן הצאן.''' פי׳ לא שמחויב לקנות איל בשני סלעים אלא מן הצאן שלו אע״ג שאין עומד אצלו בשני סלעים אבל רק ''' בערכך כסף שקלים''' וגו׳ שיהא איל כזה נמכר בשוק בכסף שקלים:

== טז ==

'''לכהן.''' קדשי קדשים ודאי טוב ליתן לכהן והוא יקריב. אפילו קדשי בה״ב דמקומו ליד הגזבר מכ״מ בעלים נותנים לכהן והכהן יודע יותר להושיט לגזבר:

== יז ==

'''ועשתה וגו׳.''' ולא כתיב בעשותה וגו׳ כמו בחטאת קבועה. מש״ה יש לפרש כמו להלן באשם גזילות. דמשמעות כי תחטא בפ״ע ואח״כ ועשתה וגו׳. והיינו משום דבאמת מי שחייב אשם תלוי גרוע ממי שחייב ודאי שהרי אחמיר ביה רחמנא שמביא דוקא אשם בכסף שקלים. ועדיין אינו מתכפר לגמרי ואם נודע שחייב חטאת בברור ה״ז מביא חטאת וא״ת אינו בא אלא להצילו מן היסורין. וע״כ חטא לפני ה׳ עד שנענש בזה שהגיע לידי כך. ''' ונשא עונו.''' פי׳ א״א להיות לו כפרה לעולם אפי׳ כשיבוא המחויב כמש״כ:

== יח ==

'''על שגגתו אשר שגג והוא לא ידע.''' על זה החטא שלא ידע אם שגג:

'''ונסלח לו.''' שלא יענש וה״ז כדאיתא במסכת כריתות דכ״ו דאשם תלוי בא להגין עליו מן היסורים בעוה״ז. וביאר זה הכתוב:

== יט ==

'''אשם הוא.''' שהוא חייב לשלם כמו שהאדם חייב לשלם לחבירו הוא בעוה״ז כך ''' אשם אשם לה׳.''' דהלוה מן המקום ב״ה כלוה מן האדם. וכדתנן באבות פרק ב׳ וע״ז נסלח בזה הקרבן. וקרוב להסביר טעם שהחמירה תורה בספק יותר מן הודאי ביוקר הקרבן. שהוא כמו כל חטא אשם שהוא קל מחטא שמביא חטאת ומכ״מ הקרבן ביוקר מחטאת והיינו משום דכל שעונשו קל בידי שמים נענש בעוה״ז אשר העונשין נוח הרבה לאדם מעונשי עוה״ב. וכל שהעונש בעוה״ז הקרבן ביוקר משבא לכפר על עונש הרוחני. ומש״ה ספק חלב דהקרבן בא רק לכפר כדי להגין מן היסורים ע״כ הקרבן עומד ביוקר:

== כא ==

'''נפש כי תחטא.''' במה שמפרש המקרא באיזה חטא מיירי. ואח״כ הוסיף לפשוע:

'''ומעלה מעל בה׳.''' פי׳ מעילה הוא שנוי רשות כדאיתא בת״כ ובמס׳ מעילה ד״כ. ובמה שנשבע להכחיש יצא מרשות בעלים לרשות הנפקד. היינו לרב בב״ק דק״ו א׳ דאמר שבועה קונה. הרי יצא לגמרי לרשות ואפי׳ להמסקנא דשבועה אינה קונה מכ״מ חייב באונסין ויצא בזה מגדר פקדון. ועתה מפרש המקרא באיזה חטא מדבר:

'''וכחש בעמיתו וגו׳.''' זה החטא על אזהרה לא תכחשו וגו׳. והיה ראוי לכתוב וכחש לעמיתו. אלא כמש״כ הרמב״ם ה״ע פי״ז. לא תענה ברעך ע״י רעך ה״נ פי׳ בעמיתו ע״י עמיתו היינו שתבעו וכחש משא״כ אם לא תבעו:

== כב ==

'''ונשבע על שקר.''' זהו המעילה בה׳:

'''על אחת מכל אשר יעשה האדם לחטא בהנה.''' דוקא אם נשבע על דבר שנקרא חוטא על הכחשה שלפני השבועה לאפוקי אם הכחיש בהבטחה ליתן. דאפילו אם היה מודה היה פטור על פי דין אז אין השבועה מחייבת אשם:

== כד ==

'''לאשר הוא לו.''' אפילו אם כבר מת הנגזל מי שכחש בו. אבל המעות מגיע ליורשיו:

'''יתננו''' ''' ביום אשמתו.''' לא כמו הקרבן שאינו מחויב להביא מיד ששב מחטאו אלא בבוא הרגל ויעלה לירושלים אז מחויב להביא כל חובותיו משא״כ הקרן וחומש יתננו ביום אשמתו ביום שמכיר כי אשם:

== כו ==

'''מכל אשר יעשה לאשמה בה.''' ולעיל כתיב לחטוא בהנה. וגם כל המקרא כאן מיותר. ובא ללמדנו דיש אופן שמביא על שבועה זו הרבה קרבנות. והוא מתחלק לכמה ואז מיקרי לחטוא בהנה. ויש אופן שאינו מתחלק ואז מיקרי לאשמה בה. ונתבאר במשנה שבועות פ״ה ובת״כ האופנים בזה. וכתיב כאן ''' לאשמה בה.''' למעט פחות מש״פ כדתניא בת״כ ובירושלמי קידושין פ״א ה״א. ללמדנו דבזה האופן דנשבע לכמה אנשים וקרבן א׳ על כולם וס״ד דא״כ תלוי בכפירה שאם כפר על ש״פ בין כולן חייב קרבן מש״ה כתיב לאשמה בה אם חייב לשלם. וזה אינו אלא בשוה פרוטה לכל תובע:

{{הרחב דבר}}
{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}