עריכת הדף "העמק דבר/דברים/י"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== א ==

''' בעת ההיא וגו׳.''' כל הפרשה עד סוף אשר נשבעתי לאבותם לתת להם. היא פרשה חמורה בהעדר הסדר. מדלג מענין לענין וממקום למקום ומזמן לזמן. ומתחלה יש להתבונן על כל מאמר בפ״ע בפ׳ זו שהוא מוקשה ואח״כ לחברם יחד. והנה מכאן עד כאשר צוני ה׳. אינו מובן לשון ועשית לך ארון עץ. למאי נצטוה ע״ז בלוחות אלו יותר מבלוחות הראשונות. והיאך יעלה עה״ד שמשה לא יעשה ארון להניחם. עוד פלא סדר הכתוב וכך הי׳ לו לומר עשה לך ארון עץ ופסל לך וגו׳. וכמו דכתיב כן במעשה משה ואעש ארון עצי שטים ואפסל וגו׳. מכל זה מבואר דעיקר הצווי ועשית לך ארון עץ לא בא בשביל ללמד למשה שיעשה מקום להניח הלוחות אלא להיפך. שיעשה דוקא ארון עץ ולא של כסף וזהב וכדומה. והסיבה לזה הוא מה שכבר נתבאר בפ׳ תשא ל״ד א׳ וכ״ז שלוחות השניות הי׳ ראש הכנה לעמלה של תורת התלמוד שניתן בכח הלוחות הללו לחדש מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. וע״ז דרשו בש״ר פמ״ז טוב לי כי עניתי למען אלמד חקיך. שבמה שנצטער משה הרבה עד השיגו הלוחות השניות זכה לקבל הלכות מדרשות ואגדות. ומשמעות אלמד חקיך. הוא כמו שכתבתי כ״פ לחקוק ולדייק דברי תורה שבכתב מלה במלה ואות באות ולבא מזה להלכות ואגדות. וע״ז אמר טוב לי כי עניתי. והכי לימד הקב״ה למשה שכ״ז בא ביגיעת האדם ומש״ה צוה למשה שיפסול בעצמו הלוחות וגם יכתוב בעצמו כל תורה שבכתב על הלוחות זולת עשרת הדברות. וכ״ז נתבאר שם יפה שבא ללמד על יגיעת האדם בס״ד ובא בזה הצווי ללמד שדבר זה נדרש עוד לחיי צער כדתנן זהו דרכה של תורה כו׳ ומש״ה צוה הקב״ה לעשות דוקא ארון עץ וכ״ז הודיע משה לישראל כאן כדי ללמדם דרך עמל תורה. וע״ע בסמוך מקרא ה׳:

== ב ==

''' את הדברים.''' ידוע הדרש בפ׳ תשא דברים הדברים את הדברים ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. והיא פלפולה ש״ת וביארנו שם ל״ד א׳ וכ״ז:

'''אשר היו.''' ולא כתיב אשר כתבתי ומבואר גם כן שם. שבאמת זה הלשון שמור ועוד שינויים לא נכתבו על הראשונות אלא היו נכללים בם:

== ד ==

''' אשר דבר ה׳ אליכם.''' ולעיל ט׳ י׳ כתיב ככל הדברים אשר דבר ה׳ עמכם. והוא כמש״כ לעיל ה׳ י״ט דבלוחות הראשונות היה כתוב דברות הראשונות ששמעו ישראל מפי הגבורה והיינו אשר דבר ה׳ עמכם. אבל בלוחות שניות היה כתוב דברות השניות שלא שמעו באזניהם אלא משה שמע שמור וזכור בדבור א׳. וכן כל השנויים מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכול לשמוע. אבל משה שמע ולימד לישראל. מש״ה כתיב אשר דבר ה׳ אליכם. דמשמעו כמו וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן דמשמעו משה דבר עם אהרן ה״נ משה דבר עם ישראל:

== ה ==

''' ואפן.''' בס׳ שמות ל״ב ט״ו ביארנו הא דכתיב ויפן בירידה ראשונה משום שמשה חזר אחורנית ופניו כלפי שכינה. ובשעה שהלוחות בידו היה חש שלא יפול ויכשל בדבר ויפלו הלוחות מידו ח״ו ע״כ היה נפנה לאחוריו. וכן הפי׳ לעיל ט׳ ט״ו בירידה ראשונה. וכאן כתיב כן בירידה שניה ללמדנו שבאמת מצד הליכת ההר לחוד לא היה צריך עוד להפנות לאחוריו שהרי כבר ידע דרך הלוכו מפעם הראשונה אבל גם ברדת מן ההר עד שהניח בארון הלך הכל לאחוריו. וזה לא היה בראשונה כי ברדתו מן ההר וראה העגל שבר הלוחות משא״כ בשניות הלך יותר לאחוריו עד שהניח בארון. וכך עשה רבא כד הוי מיפטר מרבי׳ הוי אזיל לאחוריו עד דמנגפין כרעי׳ על אסקופתא דר״י דמא כדאיתא ביומא דנ״ג. למדנו דלא רק ד״א צריך לעשות כן אלא עד שיתכסה מעיניו וכמו שעשה משה רבינו:

'''ויהיו שם כאשר צוני ה׳.''' הוא מיותר וללמד שלא רק ברגע הראשון היה של עץ אלא היו מונחים שם זמן רב עד בוא השעה שנגמר מלאכת המשכן וכ״ז ללמדנו כי יש לת״ח שנמשל לארון הקודש כמו שיבואר בסמוך לסבול הרבה חיי צער ועוני עד בוא דבר ה׳ להגביה קרנו:

== ו ==

''' ובני ישראל נסעו וגו׳.''' כבר מבואר במפרשים ראשונים ז״ל חומר מקרא זה לפי הפשט. ופרש״י עפ״י הדרש והוא במכילתא בשלח פ׳ ויסע שחזרו לאחור עד מוסרה והספידו את אהרן. והרמב״ן כתב שנתפשט מסע ישראל עד מוסרה ושם נתקבצו להספידו. אבל מה זה ענין לכאן. ולא ביארו לנו דבר המתקבל אבל כבר ביארנו בס׳ במדבר ט״ו ל״ג שהיה במדבר משה ואהרן שני ראשי סנהדראות. משה רבינו היה דרכו בבוא לפניו מעשה שלא היה מקובל מפי ה׳ להעלות הלכה למעשה ע״פ דרך החקירה והפלפול. ואהרן היה כחו רב בסברא שהיא דרך ההוראה בישראל ולו ניתן זה הכח ביחוד שאמר לו ה׳ ולהורות את ב״י. וכמש״כ באורך ר״פ תצוה ובהיותם במוסרה והספידו את אהרן שם התבוננו כי לא הניח כמותו מכוין ההוראה לשעה לאמתה ש״ת בלי שום פלפול וחקירה ומתה חכמתו עמו. ועי׳ בס׳ במדבר ל״ג ל״ט מש״כ בס״ד. ואפילו אלעזר בנו היה מתלמידי משה דומה ליהושע כדאיתא בסנהדרין די״ט כל המלמד את בן חבירו תורה דומה כאלו ילדו שנאמר ואלה תולדות אהרן ומשה. וע״כ הכוונה על דרך הפלפול שקבל אלעזר כתלמיד מובהק יותר מכל ישראל. ושוב לא היו שני סנהדראות ונמסר באותו מקום זה הדרך להורות עפ״י החקירה דוקא כל שאפשר. ומש״ה נקרא זה המקום מוסרה עפ״י שנמסר זה הכח לחק בישראל וכלשון המשנה משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע. ויש לפרש עוד שם מוסרה מלשון מוסר. וכמו דנקראת התורה מוסר ה׳ בס׳ משלי ג׳. והיינו משום דעמלה ש״ת הוא יסורין וכדאיתא בשו״ט תהלים ג׳ עה״פ אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו. אין לך אדם בלי יסורין יש אדם ששינו כואב ואינו יכול לישן יש אדם שבטנו כואבת וא״י לישן ויש אדם שיגע בתורה וא״י לישן זה יסורים וזה יסורים אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו. וישעיה הנביא סי׳ כ״ח הרבה להוכיח את ת״ח שבאותו הדור שבקשו תענוגי עוה״ז. מש״ה נקרא אותו המקום שנמסר חלק תורה בזה האופן מוסרה. ותדע בפ׳ מסעי על מוסרת ת״י מרדותא. והכי ת״י משלי ג׳ על מוסר ה׳ מרדותא. הרי דזה השם מוצאו מלשון מוסר. ועי׳ מש״כ בס׳ שמות ט״ז ד׳:

== ז ==

''' משם נסעו הגדגדה.''' היינו חר הגדגד. ולאותו מקום שבו בשובם שנית ממוסרות מקום הספדו של אהרן וקבורתו של כחו הגדול בהוראה. ולא שבו עתה דרך בני יעקן אלא ממוסרה לחר הגדגד. ונקרא עתה הגדגדה מלשון גדוד ללמד שמעתה שמת אהרן הרי לצורך קיום ההוראה בישראל ההכרח להרבות גדודי תלמידים וישיבות בדבוק חברים ופלפול תלמידים:

'''ומן הגדגדה יטבתה ארץ נחלי מים.''' אחר שמצליחים בלמוד ישיבות גדוד תלמידים סר מוסר העוני ומגיעים לעושר וכבוד. ומש״ה נקרא זה המקום השלישי שקבלו עמל תורה יטבתה. והראו מן השמים סימן לדבר שנמצא שם נחלי מים וכמו שהיה כן בתחלת בואם למדבר שמתחלה באו למרה ואח״כ לאילים בשביל זה האות כמש״כ בס׳ שמות ט״ו כ״ז בשם המכילתא ע״ש. כן הזמין ה׳ לפני ישראל שמות המקומות והנמצא שם להיות לאות:

== ח ==

''' בעת ההיא.''' פרש״י בשנה הראשונה. תמוה שאין לזה ענין לסמיכות הדברים הרחוקים בזמנם. ומה זה בא המקרא להודיע כאן. ויותר ק׳ סיפיה דקרא ''' לעמוד לפני ה׳ לשרתו ולברך בשמו.''' ופרש״י הכהנים ומדבר בברכת כהנים בנשיאת כפים. ואין זה משמעות שבט הלוי בכלל. ועי׳ להלן י״ח א׳. ותו קשה דא״כ מבואר מכאן דנ״כ בעמידה. והרי בסוטה פ״ז עשו הקישים לזה מדכתיב בפ׳ עגלה ערופה לשרתו ולברך בשם ה׳. איתקיש ברכה לשירות וכתיב לעמוד לשרת בשם ה׳. ולפרש״י קשה תיפוק לן מדכתיב כאן לעמוד וגו׳ ולברך בשמו. [ורש״י פי׳ עפ״י הת״כ במכילתא דמילואים פ׳ שמיני הכ״ט ע״ש. אבל לא לשיטת התלמוד]. וע״כ היה ברור לחז״ל דלא מדבר בזה המקרא בכהנים ביחוד אלא בכלל שבט לוי. והכי הבין הרמב״ם שכתב שלהי הל׳ שמיטין ויובלות בזה״ל ולמה לא זכה שבט לוי בנחלת א״י ובביזתה מפני שהובדל לעבוד את ה׳ ולשרתו ולהורות דרכיו הישרים וכו׳ ולא שבט לוי לבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה׳ לשרתו ולעבדו לדעה את ה׳ וכו׳. הרי שהביא לשון זה המקרא לא על שירות בהמ״ק ובכהנים אלא במובדל לגבוה. ובעת ההיא שהיו שבט לוי במוסרה או ביטבתה שמה קבלו זה השבט ביחוד עול עמלה ש״ת ולהיות פרושים לגבוה וכדאי׳ ביבמות דפ״ו בראשונה לא היו מעמידים שוטרים אלא מן הלוים שנאמר ושוטרים הלוים לפניכם עכשיו ושוטרים הרבים בראשיכם. פי׳ הרבים גדולי ישראל הא מיהא אז נהיו הלוים המבינים לכל ישראל וכמו שכתוב בדה״י ב׳ ל״ד ויאמר יאשיהו ללוים המבינים לכל ישראל הקדושים לה׳ תנו את ארון הקודש בבית שלמה מלך ישראל אין לכם משא בכתף עתה עבדו את ה׳ אלהיכם ואת עמו ישראל. וביארנו בס״פ בא ובר״פ דברים שצוה אותם שלא יהיו פרושים בפ״ע ומשוקעים בקדושת המחשבה. אלא יתעסקו ברבוי תלמידים ללמדם דרך פלפולה ש״ת. הרי שהם היו מיוחדים לזה. וכ״כ בס׳ נחמיה ח׳ והלוים המבינים לכל העם. וכ״ז נהיה בעת ההיא שהבדיל ה׳ אותם לשאת את התורה והגנוז בה ברמיזותיה ודקדוקיה וזה מכונה בשם ארון ברית ה׳. והיינו דכתיב להלן ל״א ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה׳. והרי לא היו הכהנים נושאים הארון של בצלאל. אלא הכוונה כמש״כ עמל תורה שבע״פ והכהנים נכללו אז בכלל בני לוי בזה המשא הקודש. וקדושת הכהונה מסייעת לקדושת עמל תורה שיהא עוד במעלה יתירה. וראוי לדעת דמכאן והלאה כתיב כ״פ הכהנים הלוים ולא בא הכתוב לייחס הכהנים בשבט לוי אלא הפי׳ הכהנים שהמה ג״כ ת״ח המכונים בשם הלוים עפ״י מקרא זה. ומבואר לפנינו בכ״מ דכתיב הכהנים הלוים. והיינו דאיתא בירושלמי תענית פ״ד ויקומו הכהנים הלוים ויברכו את העם בדורו של יחזקיהו שהיו יגעים בתורה הכ״מ. הרי דייקו מדכתיב הלוים דמיירי בת״ח. ומזה שכינה הכתוב עמלה ש״ת ארון ברית ה׳ למדנו כמה ענינים ממשא ארון הקודש של בצלאל למשא הארון שהוא התלמוד כמש״כ בס׳ שמות כ״ה י״ד שהתורה נתנה רמז להשוותם. ממילא יש להבין הא דאיתא בב״ב דצ״ט מסורת בידנו מאבותינו ארון וכרובים בנס הן עומדים ולא בחנם היה כן בבהמ״ק אלא ללמדנו כי כמו הארון שעשה בצלאל לא היה תופס מקום בטבע. כ״א עמד על דרך פלא. כך ארון התלמוד קיים בישראל בדרך פלא וכמש״כ בס׳ שמות עה״פ ויהי קול השופר הולך וגו׳ ע״ש. וכן הכרובים שהם אות על השגחת ה׳ על ישראל. הן בהגנה עליהם משבעים אומות הן בפרנסתם בלי שום יסוד נאמן כמו כל גוי בארצו הכל ברור שהוא אך פלא ואין לזה דעת וחשבון בטבע הליכות עולם. וכן מאמרם בש״ר פל״ו הארון סובל את סובליו. אחר הבחינה ושימת עין הוא מתקיים בארון התלמוד:

'''לעמוד לפני ה׳ לשרתו.''' חכמי הדור המה העומדים לפני ה׳ בתפלה שהיא עבודה כידוע ומיוחדת לת״ח כמש״כ לעיל ד׳ ז׳:

'''ולברך בשמו. ''' למי שנדרש לברכה יהיו הלוים עמלי תורה מיוחדים. ועי׳ להלן י״ח ה׳ ובס׳ במדבר ו׳ כ״ז. וכך הפי׳ בדה״י א׳ כ״ג י״ג להקטיר לפני ה׳ לשרתו ולברך בשמו. וא״א לפרש לשרתו עבודה דא״כ היינו להקטיר אלא כמש״כ:

== ט ==

''' על כן לא היה ללוי חלק ונחלה.''' לא כמש״כ בפ׳ קרח שרק נחלה לא יהיה לשבט לוי אבל חלק בביזת נכסים שוים לכל ישראל. ולא נשתוו אז לכהנים שכתוב בהם וחלק לא יהיה לך וגו׳. והוא משום שמפורשים לקדושת העבודה משא״כ הלוים. אבל משקבלו במוסרות עול התלמוד נתקדשו גם לזה שאין להם חלק והשתוות להמון ישראל. המרבים נכסים ונהנים מכל חפצי העולם:

'''ה׳ הוא נחלתו.''' הוא המעשר. ועד כה לא כתיב ע״ז ברכה מיוחדת רק שיהי כדגן מן הגורן. אבל עתה חלה ע״ז ברכת ה׳ וכדאיתא בע״ז די״ט כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין דבר זה נאמרה בתורה כו׳ נמצא דנחלתו באה בהשגחת ה׳:

'''כאשר דבר וגו׳.''' היינו אחר מעשה העגל שאמר משה ללוים ולתת עליכם היום ברכה. שאתם ראוים לכך וכאן נתקיים חלות הברכה ושם מבואר עוד. ועי׳ להלן י״ח ב׳:

== י ==

''' ואנכי עמדתי בהר וגו׳.''' ביאר משה רבינו כמה גדול כח חלק תורה שקיבל בלוחות שניות שאע״ג שכבר ישב מ׳ יום בפעם הראשונה ולמד תורה שבע״פ. ולא נצרך בפעם השנית כ״א בשביל להגיע לישראל כללי חקים ומשפטים שרמוזים בתורה שבכתב. והוא בא ע״י כתיבת התורה כמש״כ בפ׳ תשא ל״ד כ״ז. ולזה לבד עמדתי בהר עתה זה הסך מ׳ יום. שזה הכח הוא דרך כולל הרבה כמו בפעם הראשונה. באשר יש להוסיף ממנו חדשות בלי תכלית:

'''וישמע ה׳ אלי גם בפעם ההיא.''' כי בפעם השנית שמע אלי שלא להשמיד את הדור בכללו ועדיין לא הייתם מרוצים לגמרי שלא ישחית איזה חלק מישראל אבל משקבל עול תורה הלז בשביל ישראל נתקבלה תפלתו ברצון משום שמאז חוט ש״ח נמשך עליו כדאיתא בע״ז ד״ג כל הלומד תורה בלילה חוט ש״ח משוך עליו ביום שנאמר יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי. ע״כ ''' לא אבה ה׳ השחיתך.''' כל שום השחתה. ועי׳ ס׳ בראשית י״ח כ״ח במשמעות השחתה:

== יא ==

''' ויבואו ויירשו את הארץ וגו׳.''' אינו המאמר לך נחה אם העם כפרש״י. שזה נאמר אחר פיוס הראשון ועדיין היה בכעס. ומש״ה לא כתיב שם ויבאו ויירשו את הארץ ואדרבה כתיב שם וביום פקדי וגו׳ דמשמע שאינם בטוחים ושפוים עוד מזה העונש של אותו עון. אבל אחר פיוס השלישי היה המאמר ויבאו ויירשו אה״א וגו׳. והיינו אותו מאמר עצמו דכתיב לעיל א׳ ח׳ באו ורשו את הארץ:

== יב ==

''' כי אם ליראה וגו׳.''' הפ׳ תמוה שהרי כל מה שאפשר לבקש מכח אנוש מבואר בשאלה זו ומה יש עוד לשאול עד שבאמת בשוח״ט תהלים ל״ו איתא בבקשת דוד אחת שאלתי מאת ה׳ אותה אבקש. שבתי בבית ה׳ כל ימי חיי אמר הקב״ה לדוד אתה אמרת אחת שאלתי וגו׳ ואתה מבקש הרבה א״ל גם אתה אמרת מה ה׳ אלהיך שואל מעמך ובקשת הרבה. אבל זה אינו אלא לשון הלציי אבל ודאי גם הקב״ה גם דוד לא בקשו יתירה ממה שהחלו. ויותר מזה קשה הא דאיתא בגמ׳ אטו יראה מילתא זוטרתי היא. ומשני אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא. והפלא שהרי לא יראה לבד קא חשיב ולמה זה הקשה על יראה יותר מעל אהבה ולעבוד בכל נפש. ותו אינו מובן אחרי שהחל לשאול לאהבה אותו איך סתר שאלתו בתוך כ״ד לטוב לך. ופרש״י כדי שיהיה טוב לך שהוא אהבה חוזרת. אבל עכ״ז יש להבין למי נאמרה פ׳ זו. אם נאמר לכל ישראל בשוה היאך אפשר שתהא מדרגה זו יראה ואהבה בפחות שבישראל שאינו משיג אותם כלל והרי אהבה אינה נמצאת אלא באמצעות תורה או עבודת בהמ״ק. שהן המה הלחם המחברים אם ישראל לאביהם שבשמים כמש״כ בס׳ במדבר כ״ח ב׳ בפי׳ את קרבני לחמי ובכ״מ. והיאך יבא הקב״ה בטרוניא את בריותיו לשאול מהם מה שא״א בדרך הטבע. ואם נאמר שלא דבר כאן אלא עם מי שראוי לכך הלא לא נתפרש עם מי הוא מדבר. אלא ע״כ יש לדקדק ולהתבונן באותה פרשה עצמה שהקב״ה אינו שואל מישראל אלא מכל אדם לפי ערכו. שהרי כתיב ללכת בכל דרכיו. ולא כתיב וללכת בכל דרכיו. כמו שכתוב ולאהבה אתו ולעבד וגו׳ וכן בפסוק י״ג לשמור את מצות ה׳. ולא ולשמור וגו׳. מבואר דכמו התחלת הדבור הוא. ומזה נבוא לענין. דראוי לדעת שיש ארבע מדרגות בישראל כמו שביארנו בפ׳ בלק מה״ת מה טובו וגו׳. שהם א׳ ראשים ומנהיגים בישראל. ב׳ ת״ח הנקראים זקני ישראל. ג׳ בע״ב עוסקים בפרנסתם. ד׳ נשים ועבדים וקטנים. וכל אחד מכתות הללו אינו דומה לחבירו בשאלת הקב״ה ממנו. ומשום זה כתיב בפרשת אתם נצבים היום כולכם ראשיכם שבטיכם. זקניכם ושוטריכם. כל איש ישראל טפכם נשיכם וגו׳. לעברך בברית ה׳ וגו׳. ולכאורה מה מקרא חסר אלו כתיב אתם נצבים היום כולכם לעברך וגו׳. והכל בכלל אלא בשביל שלכל א׳ ברית בפ״ע ומה ששואל הקב״ה מזה אינו שואל מזה וכמעט שאסור לכת השנית כאשר יבואר. ונבא לפי סדר הכתוב. ראשיכם שבטיכם. שהם הראשים מנהיגי הדור. והם הנקראים עוסקים בצרכי צבור. שהם אינם רשאים להבטל מזה לא לעסוק באהבה ודביקות שהרי בזה לא תהיה שקידתו בעבודת הצבור תמה. ואמרו בשבת פ׳ מפנין גדול הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה שנא׳ אל נא תעבור מעל עבדך. ואין הפי׳ שמי שזכה להקביל פני שכינה אינו דומה לזה המעלה של המכניס אורח אלא שזו המצוה גדולה מזו. והיא נדחית ממנה כמו שעשה א״א בשעה שעמד לפני ה׳ כדכתיב וירא אליו ה׳ וגו׳ וכאשר ראה האורחים ביקש מה׳ שיסור ממנו ולא יעבר לגמרי אלא ימתין עליו עד שיעשה עם האורחים כראוי להם. ומזה נבין כל צרכי צבור שיש בהם מצוה עוד גדולה מהכנסת אורחים. שהרי עוסק בצרכי צבור פטור מק״ש כדתניא בתוספתא ברכות פ״א דמש״ה חשב ר״י שר״ע וראב״ע לא קראו ק״ש משום שעסוקים בצ״צ היו. מכש״כ שגדולה מצוה זו לדחות מצות אהבה ודביקות שנדחית מפני מצות מעשיות כמש״כ בפ׳ ציצית. וא״כ מה ה׳ שואל מראשי ישראל הלא לא אהבה ודביקות ולא שמירת מ״ע אלא יראה. היינו שיהא שקוע תמיד ביראת ה׳. באשר מי שהוא ראש ועוסק בצרכי רבים עלול לבוא להנאת עצמו וכבודו במעשיהם. ולראות לטוב למי שחונף לו ולהיפך למי שיגע בקצה כבודו יעלים עיניו מלראות בצר לו או אף תמצא ידו להרע לו. ע״כ עליו כתיב מה ה׳ שואל ממך כ״א ליראה וגו׳. ובכל שעה עליו לידע כי גבוה מעל גבוה וגו׳. עוד יש לפניו לירא יותר את ה׳ מכל ב״א באשר השגיאה בין אדם לחבירו אינו מתכפר בקל. שהרי אדם מועד לעולם בין שוגג כו׳ משא״כ בחטאים שבין אדם לשמים. ודוד המלך אמר הלא משנאיך ה׳ אשנא וגו׳ חקרני אל ודע לבבי וגו׳ וראה אם דרך עוצב בי ונחני בדרך עולם. פי׳ אם טעיתי לחשוב שפלוני הוא ממשנאיך ע״כ הנני רודפו ושונאו. אבל אם לא כוונתי לאמת הלא טוב לפני המות שתנחני בדרך עולם שא״א לתקן השגיאה ולא תועיל תשובה. זה הפרט מוטל על ראשים מנהיגי ישראל ולא יותר:

'''כי אם ליראה.''' על זקניכם ''' כי אם ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה׳ בכל לבבך ובכל נפשך.''' על המון עם ישראל ''' כי אם לשמור את מצות ה׳ וגו׳.''' על טפכם נשיכם וגרך כי אם ''' לטוב לך.''' ומכ״מ נאמרו כל אזהרות אלו יחד משום שנאמרה הפרשה בכלל קהל ה׳ שבהם נכללו כל אופני אנשים וכל המתבקש מכל א׳. וכמו כן עשה דוד המלך שביקש אחת מה׳. היינו לכל א׳ כראוי לו. ת״ח יהיו ישיבתם בית ה׳ לחזות בנועמו ולבקר בהיכלו. ומי שאינו מוכשר לכך והוא מהלך בעסקיו. כי יצפנו בסוכו ביום רעה. מי שהולך למלחמה עם אויביו בצור ירוממני. מכ״מ בכלל ישראל מתבקש כל זה והדבר מובן שיש אדם שפעם עומד בזה האופן והקב״ה שואל ממנו כך וגם הוא בקשתו כך ופעם הוא באופן אחר והרי הוא אז כאדם אחר כמותו:

== יג ==

''' ואת חקתיו.''' היינו קבלות שבע״פ. אבל משפטיו שהוא החקירות והפלפול אין כתיב כאן שהרי דברה תורה עם איש המוני שאינו בר תלמוד ואין לו אלא לשמור את החקוקים לפניו. וע׳ לעיל ו׳ י״ז:

== יד ==

''' הן לה׳ אלהיך וגו׳.''' באשר דבר משה עם כל כת בפ״ע הזהיר לכל כת כראוי לה. את הגדולים ודבוקים בה׳ שלא יהיו סבורים שפטורים ממצות מעשיות חלילה שהרי המה קרובים לה׳ והמקום ישא פניהם בשביל שמוסרים נפשם בשביל כבודו ואין לך יקר בעיני ה׳ מזה אפילו לא ישמרו המצות ח״ו. והזהיר את קטני הערך שלא יחשבו מה הוא נחשב מצות שעושים בלי ידיעה. מש״ה הזהיר גם אותם לפי ערכם ע״כ אמר הן לה׳ אלהיך השמים ושמי השמים וגו׳ המלאכים ושרפים וגבוה מהם הכל דבקים ועומדים לפני ה׳:

== טו ==

''' רק באבותיך חשק ה׳ וגו׳.''' כבר נתבאר לעיל ז׳ ז׳ דמשמעות חשיקה הוא משום שטוב בעיניו ביותר משא״כ בחירה אפשר שאינו טוב בעיניו כ״כ אלא משום שהוא נצרך לקנות ריע וכדומה ע״כ בוחר באיזה אדם שטוב לפניו יותר מאחרים ואמר הכתוב דבאבותיך חשק לאהבה אותם ולנו להבין מה זה החשק שמצא אותם נאמן לפניו ע״כ לא משום שהיו דבקים בה׳ ובאהבתו לבד. שהרי השמים ושמי השמים ואשר בם המה שרפים ואופנים השגתם מרובה מכל אדם ודבקים בה׳. אלא ע״כ משום שצרפו עבודת המעשה לאהבת ה׳ מה שאין זה במלה״ש:

'''ויבחר בזרעם וגו׳.''' דזה עלה במחשבה בשעת בריאת שו״א שיקח לו אומה אחת לחלקו כמבואר בשירת האזינו בהנחל עליון גוים וגו׳. ובס׳ במדבר בפ׳ בלעם כ״ג י״ט. אלא שלא נבחר איזה אומה עד שבאו אברהם יצחק ויעקב:

'''ויבחר בזרעם אחריהם.''' שיהיו המה חלק אלוה וממילא חשק בם לאהבה ג״כ כאהבת האב לבן אף ע״ג שאין מעשיו רצוים כ״כ וכמש״כ לעיל ז׳ ח׳:

'''בכם מכל העמים.''' אפילו תהיו פחותי ערך ושפלי הדעת כמו כל העמים מכ״מ הרי אתם נבחרים לכך וא״כ אפילו היותר הדיוט שבישראל יקרה עבודתו מצד שהוא נבחר לכך. אף על גב שאינו מוצא עצמו ראוי למעלה זו:

== טז ==

''' ומלתם את ערלת לבבכם.''' החובה על כל הדיוט שלא יהא בן תמותה וערל לב מכל וכל אלא לפי ערכו יחשוב דרכו שהוא נבחר מה׳ ולזה נוצר לעבדו. ע״כ עליו לפתוח עכ״פ קצה ערלת לבבו לידיעה כ״ש:

'''וערפכם לא תקשו עוד.''' כבר ביארנו דהחלטת הדעת מכונה בשם עורף כמש״כ בס׳ שמות ל״ב ט׳ ובכ״מ. ובא אזהרה זו לכאן לגדולי הדעת שמתקשים עפ״י אהבה ודביקות שיהי׳ לפי הבנתם ולא כחקי התורה והמצוה וכמו שהיה כבר בימי משה רבינו מחלוקת קרח ור״ן איש גדולי ישראל בזה הדעת כמו שביארנו שם במקומו. ע״ז הזהירה תורה שעוד לא יקשו ערפם:

== יז ==

''' אלהי האלהים.''' מנהיג עולמו על כל הכחות הטבעים המנהגים את העולם שיסד הבורא:

'''ואדוני האדונים.''' משדד הנהגה הטבעית כדרך האדון העושה בשלו כפי צורך השעה. והזכיר שני שבחים אלו לשתי אזהרות שהקדים לשני אופני אנשים בישראל וכאשר יבואר:

'''האל הגדול.''' הכח היותר גדול בהליכות עולם הטבע:

'''והגבור.''' הכח היותר חזק בגבורה לאחוז בגלגל הטבע וזהו יד חזקה. כמש״כ לעיל ג׳ כ״ד. ומש״ה מכונה בזה בשם גבור:

'''והנורא.''' שמורא ופחד עלינו להעמיק ולהתבונן על תמצית כחתיו ית׳ אלה וכמו שביארנו בשירת משה נורא תהלות יע״ש:

'''אשר לא ישא פנים.''' הוא טעם והסבר על אזהרה של ומלתם וגו׳ הנאמר לאיש המוני. ולא יחשוב שהקב״ה ישא פניו אם הוא מרחיב לשבת בעולם או אפילו ע״י מתן אדם בצדקה וחסד ומש״ה א״צ לחשוב דרכי כלל ביהדות. ע״ז אמרה תורה כי ה׳ שהוא אלהי האלהים וגדולת הליכות עולם הטבע נורא לספר ע״כ לא ישא פנים למה שהאדם מרחיב הליכות עולמו בצדקה וחסד. ויעניש אם אינו מל ערלות לבבו להיות מתבונן על יהדות כפי התורה והמצוה לפי ערכו:

'''ולא יקח שוחד.''' כבר העיר הרמב״ם בפי׳ המשניות אבות פ״ד שאינו מובן איך יצויר להקב״ה שוחד. וביאר הוא ז״ל שאפילו עשה אלף טובות ועשה רעה אחת לא ימחול הקב״ה ועדיין יש לבאר דע״כ לא מיירי באלף טובות שהאדם מחויב לעשות. דמה שהאדם מחויב לא מיקרי שוחד. אלא קאי על אזהרה של וערפכם וגו׳ הנאמר למתנהג בחסידות אשר הוא למעלה מטבע אנושי ובאמת א״א לגזור על האדם שיתנהג כן כמש״כ בס׳ שמות ל״ב כ״ז. וא״כ העושה כן לאהבת ה׳ ה״ז שוחד. אכל מכ״מ לא ינקה אם אינו הולך ע״פ חקי התורה והמצות. וע״ז הסביר שהקב״ה אדוני האדונים משדד חקי העולם וגבורתו נורא לספר. ע״כ לא יקח שוחד ממי שמתגבר על טבע אנושי ומעניש אם אינו מתהלך בחסידות כפי התורה והמצות ג״כ:

== יח ==

''' עושה משפט וגו׳.''' הוא הקדמה למקרא הסמוך ואהבתם וגו׳. שהקב״ה בגדולתו הוא מזדקק לדכאי רוח עד שתובע עלבון יתום ואלמנה. וזהו משמעות עושה משפט כמש״כ בס׳ שמות כ״ח ט״ז:

'''ואהב גר וגו׳.''' מזדקק לפרנסת גר שהוא הדיוט שבישראל. ונדרש להשגחה פרטית להשיג לחם ושמלה שהרי אין לו אחוזה ונחלה. ע״כ

== יט ==

''' ואהבתם את הגר.''' קאי על המתברך בלבבו כי הקב״ה ישא פניו בעשרו ובהליכות עולמו. אשר מכ״מ יאהוב את הגר:

'''כי גרים הייתם בארץ מצרים.''' ומכ״מ הרי אתם היום רבי הערך. כך הגר השפל הזה מי יודע הכח הצפון בו ובתולדותיו לימים יוצרו. וכתיב כאן את הגר ולא כמו בס׳ ויקרא ואהבת לו כמוך. דשם מיירי במעשה וכאן מיירי ברעיון וכמש״כ לעיל ו׳ ה׳:

== כ ==

''' את ה׳ אלהיך תירא וגו׳.''' קאי על דרך החסידות. ואי׳ במ״ר פ׳ מטות ונשבעת חי ה׳ באמת ובמשפט ובצדקה והתברכו בו גוים ובו יתהללו. אמר הקב״ה לישראל לא תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי אפילו באמת אין אתם רשאים להשבע בשמי אא״כ יהיו בכם כל המדות האלו. את ה׳ אלהיך תירא שתהא כאומן שנקראו יראי אלהים אברהם איוב ויוסף כו׳ ואותו תעבוד. אם אתה מפנה עצמך לתורה ולעסוק במצות ואין לך עבודה אחרת. ובו תדבק וכי כל אדם יכול לידבק בשכינה כו׳ אלא כל המשיא בתו לת״ח שקורא ושונה ועושה פרקמטיא ומהנהו מנכסיו. אם יש בך כל המדות הללו אז ובשמו תשבע. הרי דמפרשי חז״ל זה המקרא על דרך החסידות והקדימו במ״ר מקרא בירמיה ג׳ ונשבעת חי ה׳ באמת במשפט ובצדקה וגו׳ דפי׳ באמת היינו ביראת ה׳ העומדת ולא תנוד בחליפות הזמנים שעוברים על האדם מרעה לטובה או להיפך וכמו אברהם איוב ויוסף שבכל שנוי עתים עמדו בשם ירא אלהים. וזהו הכנוי אמת דקושטא קאי במשפט היינו ואותו תעבוד שדייק מופנה לה׳ ולא לעצמו ואשה ובנים אלא שופטים במדת הצמצום כדי להיות מופנה לה׳. ובצדקה היינו ובו תדבק שתהא הצדקה מקרבת את העושה לאביו שבשמים והיינו ע״י שמתקרב לת״ח. וכ״ז הוא דרך החסידות. אלא שלפי לשון המדרש מתפרש כל המקרא בתורת תנאי ומסובב אם את ה׳ אלהיך תירא ואותו תעבוד וגו׳ אז ובשמו תשבע. הוא מ״ע ג״כ שזהו כבודו ית׳ שיהא אדם כזה נשבע בשמו ומראה בזה שאין לו דבר יקר בעולם כהזכרת שמו יתברך כמש״כ בספר בראשית כ״א כ״ב. ומכ״מ נוח לפרש כל המקרא בתורת אזהרה ולימוד לדרך החסידות שיהא כך וכך. ומקרא כזה כתיב לעיל ו׳ י״ג בשנוי מעט כמו שנתבאר במקומו לפי הענין:

== כא ==

''' הוא תהלתך.''' המנהג שבמקרא הקודם. שהוא אינו בהליכות העולם וההולך בדרך שאינה כבושה לרבים מיקרי שוגה אשר לא יחכם והוא לחרפה. ע״כ העיר הכתוב כי השוגה באהבת ה׳ ובאהבת ת״ח מה שמהנהו תמיד מנכסיו אינו לחרפה. ואדרבה הוא תהלתך. שהגעת למדרגה זו:

'''והוא אלהיך אשר עשה אתך.''' הוא המסייעך להגיע לידי כך:

'''את הגדולות.''' היינו עשירות של ובו תדבק כמש״כ לעיל שהצליח הקב״ה אותך שתוכל להנות לת״ח כ״כ:

'''ואת הנוראות.''' היינו דרך החסידות של ואותו תעבוד. שהוא מפנה עצמו רק לתורה ועבודה. והרי הוא למעלה מגדר איש המוני ונורא עליהם. כ״ז בא בס״ד דוקא והיינו דכתיב אשר עשה אתך. ולא כתיב עשה לך. אלא הכונה שאתו ממש נעשה גדולות ונוראות:

'''אשר ראו עיניך.''' להיות איש מופשט מהליכות עולם הטבע ולהיות כצבא המרום:

== כב ==

''' בשבעים נפש וגו׳ ככוכבי השמים לרוב.''' בא המקרא להסביר איך הוא תהלה ותפארת לאדם והלא כל השוגה מדרך הכבושה לרבים לא יחכם. ע״ז אמרה תורה הלא בשבעים נפש כבר נתבאר לעיל א׳ י׳ דמשמעות אותו לשון הוא גדולי הדור המאירים ככוכבים ובבואם למצרים לא היו אנשים כאלה אלא שבעים נפש כמש״כ בס׳ בראשית מ״ו ז׳ שהיה הרבה יותר אבל אלו שבעים היו מצוינים משארי ב״א:

'''ועתה שמך וגו׳.''' הרבה גדולי המעלה בדור בחכמתם ובגדולתם וזה הגיע ע״י שנתקרבו לה׳ בשעת מ״ת ובאהל מועד יותר מהליכות עולם הטבע. מזה הגיע שאפילו אחרי כן שירדו ממעלת אותו מעמד מכ״מ נשארו בניהם גדולי דעה וכל מעלה. כך לדורות מי שהגיע למעלת החסידות ומופשט מהליכות עולם הטבע בא סופו להיות אור לרבים בניו ותלמידיו. ואם כן אינו לחרפה חס ושלום אלא הוא תהלתך{{תוספת|א|ובמשלי כתיב באהבתה תשגה תמיד. ואמרו בעירובין דנ״ד זה ר״א בן פדת שהי׳ יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי. פי׳ שאע״ג שהי׳ נראה כמו שוגה מדרך העולם מכ״מ לא הי׳ ר״א ב״פ לבוז. ואדרבה הי׳ מכובד מאד והוא משום שהכירו בו שהי׳ באהבתה. היינו באהבת התורה שכח את עצמו והוא תהלת האדם ותפארתו. וכיב״ז כל דרך חסידות ואהבת ה׳ אם רק הוא באמת בלי פניה ושלא לש״ש:}}:

{{הרחב דבר}}
{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}