עריכת הדף "העמק דבר/בראשית/מח"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== א ==

''' ויאמר ליוסף.''' שלח להודיע לו. נמצא שהוא כמו ויאמר יעקב. דהשליח אמר בשם משלחו. וצוהו בזה לבא לענין נחוץ מיוחד אליו: 

== ב ==

''' ויגד.''' יוסף בשליחותו וכתיב לשון הגדה. היינו שהשליח הודיע ליעקב שאינו בא לבקרו לבד אלא מוליך עמו בניו ומקוה לקבל ברכה מיוחדת בשעה זו ע״כ יכין יעקב עצמו לשפע רוה״ק. וכבר ביארנו לעיל מ״ה ב׳ שיעקב במצרים לא הי׳ באור רוה״ק תמיד. אלא בעת הצורך הי׳ מכין עצמו לכך. והשיג כמו אור הברק שמבהיק את הלילה ומכש״כ בעת שהיה חולה מסוגל יותר להשיג מעלתו כאור הנר לפני הכבוי כמש״כ בס׳ דברים ריש פ׳ ברכה: 

'''ויתחזק ישראל.''' הכין עצמו למעלתו ונודע לו כי אין חדשות לברך את יוסף עצמו עתה כ״א במה שכבר נתברך בלוז. ע״כ: 

== ג ==

''' ויאמר יעקב.''' ולא ישראל. כי לא אמר לו זה בנבואה חדשה אלא נתן לו מה שכבר הי׳ בידו מפי ה׳: 

'''ויברך אותי.''' כבר ביארנו לעיל ל״ה י״א שהודיע לו שיודע שמה שאמר לו ה׳ בלוז פרה ורבה אינו צווי שיעסוק בפו״ר ואז יהיה גוי וקהל גוים ממנו אלא ויברך אותי ולמד זה ממאמר יצחק כמו שביארנו שם: 

== ד ==

''' ונתתיך לקהל עמים.''' היינו לקהל גוים שאמר ה׳ וכל משמעות לשון גוי וקהל גוים שאמר ה׳ לא נתכוין בזה שיהיו אומות ממש בפ״ע כעיקר משמעות גוי. אלא למלוכה ולנחלה בא״י על שמו. באשר שכך הוא ענין גוי ואומה בפ״ע. וכמו שביאר ה׳ שם ומלכים מחלציך יצאו ואת הארץ וגו׳. וכאן לא אמר יעקב ליוסף אלא הנוגע אליו היינו לקהל גוים אבל גוי נאמר על בנימין. ועיקר לשון וקהל גוים אינו אלא בשביל לשון גוי שמורה על המלוכה וזה אינו בעם בפ״ע אלא בגוי בפ״ע אבל נחלה וארץ בפ״ע אפשר גם בעם בפ״ע תחת מלוכה אחרת. וא״כ הי׳ ראוי לומר וקהל עמים שמורה על נחלה בפ״ע לאפרים ולמנשה אלא בשביל שאמר גוי אמר וקהל גוים. מש״ה יעקב שלא הזכיר גוי כלל. אמר לקהל עמים. ופי׳ השייך לזה הברכה היינו ונתתי את הארץ וגו׳{{תוספת|א|ורש״י פי׳ כאן. בשרני שעתידים לצאת ממני קהל ועמים. דעת רבינו שכלל יעקב דבר ה׳ גוי וקהל גוים בקיצור בתיבת ונתתיך לקהל עמים. ויהי קהל בפ״ע שהוא בנימין. ועמים בפ״ע שהיינו בני יוסף. ולמד רבינו זה הפי׳ מסוגיא דהוריות ד״ה ב׳ דיליף מכאן דשבט א׳ איקרי קהל והרי לדברינו לא מוכח אלא דשני שבטים איקרי קהל. ולכן הוכרח רש״י לפרש דקהל קאי על בנימין לבדו אבל כ״ז הוא לפי קושית ראב״י שהקשה דילמא יהודה ובנימין דוקא שהיו שני שבטים מיקרי קהל. הרי דמחלק בין שבט א׳ לשני שבטים. אבל בירו׳ יליף מדכתיב גוי וקהל גוים יהיה ממך. ואע״ג דשם ודאי קאי וקהל על מנשה ואפרים. שהרי בנימין כתיב גוי בפ״ע. אלא ס״ל לירו׳ שאין מקום לחלק בין שבט א׳ לשני שבטים והכי סתים רש״י פסחים ד״פ דהוכחת ר״י דשבט א׳ איקרי קהל הוא מדכתיב גוי וקהל גוים וכהירו׳. וא״כ אין צריך לדחוק בפי׳ מקרא דילן. אלא לקהל עמים אינו בבנימין כלל. רק מה שנוגע ליוסף:}}: 

== ה ==

''' אפרים ומנשה כראובן ושמעון.''' יעקב ידע מכבר ברוה״ק שעוד בשעת ברכה שיברכם אח״כ יקדים אפרים למנשה אבל יוסף לא הבין וכסבור שמש״ה הקדים אפרים למנשה בשביל שרוצה להשפיל בזה את ראובן הקודם שאינו אלא כהשני בבני יוסף. ע״כ הי׳ נבוך בעת הברכה במה שהקדים ושינה את אפרים לטוב כמש״כ להלן ט׳: 

== ו ==

''' ומולדתך אשר הולדת אחריהם.''' כבר הסכימו הראב״ע והרמב״ן במקרא ט״ו שיוסף היו לו עוד בנים אלא שלא נזכרו בשם. וכיב״ז הי׳ בבני מנשה כמו שמבואר להלן נ׳ כ״ג: 

'''על שם אחיהם וגו׳.''' שלא תחשוב כי יהיו על שמך שבט יוסף בפ״ע וכאשר הי׳ כן במשמעות דבר ה׳ וקהל גוים יהיה ממך. היינו לבד מה שיש לו עתה ויוסף הרי הי׳ לו מכבר ובמה נגרע הוא מכל הבנים. אבל הודיע לו יעקב שאינו כן: 

== ז ==

''' ואני בבאי מפדן וגו׳.''' הראשונים ז״ל פירשו שבא להתנצל על הקבורה. והוא פלא. שא״כ הי׳ לו להתנצל בשעת בקשת קבורתו ולא בשעת מתנה. אלא הוא התנצלות וטעם על מה שאמר לו שנעקר שם שבט יוסף מאחוזה בפ״ע בארץ. ואמר שלמד זה מדאירע לרחל אמו סיבה פתאומית בקבורתה שמתה סמוך לבית לחם ולא הי׳ יכול להוליכה אפי׳ לבית לחם מחמת שהיתה חיה וא״א להשהות. וזה הי׳ נסבה מה׳ לדעת באחוזת נחלה לבניה. דזה כלל גדול דאחוזה בארץ וקבורה תליין זב״ז כדאי׳ בנדה דס״א משום שנא׳ לא תסיג גבול רעך וגו׳ בנחלתך אשר תנחל. מי שיש לו אחוזה בארץ יש לו נחלה (ואע״ג דהתם מביא הגמ׳ זה הדרש בשם כותאי. מכ״מ הדרש אמת כמבואר בש״ע או״ח סי׳ תקכ״ו ולא כמ״א שם סק״כ. ואכ״מ) ומזה יש לשפוט שכמו שאחוזה המובחרת שאפשר להיות בא״י היא אחוזת שבטי יה שנקרא על שמם לדור דור. כך הקבורה המובחרת שאפשר להיות היא קבורת מערת המכפלה ומעשי אבות ואמהות סימן לבנים. ולאה שנקברה במערת המכפלה. הי׳ לכל בניה אחוזה על שמם אבל רחל שלא זכתה להקבר במערת המכפלה. מזה שפט יעקב דכשם שלא זכתה רחל לקבורה המובחרת כך לא יזכה אחד מבניה לנחלה המובחרת. וא״א לומר דקאי על בנימין שהרי נזכר סמוך לברכת הארץ במאמר גוי וקהל גוים וגו׳ וגם לא הית׳ לרחל הכרה עמו כלל. אלא אות הוא על יוסף שלא תהיה האחוזה נקראת על שמו. אלא ע״ש אפרים ומנשה. ואע״ג דגם בלהה וזלפה לא נקברו במערת המכפלה. מ״מ הי׳ לבניהם אחוזת נחלה על שמם. משום דבלהה וזלפה לא נקראו אמהות כדאי׳ ברכות ט״ז ב׳ ואין מהן סימן לבניהם: 

== ח ==

''' ויאמר מי אלה.''' בלא ספק הכירם וידע שהמה בני יוסף. שהרי עדיין לא הזכיר הכתוב ועיני ישראל כבדו מזקן. וגם נהי שלא הכיר בטוב מי מהם מנשה ומי אפרים מכ״מ הי׳ אפשר להכיר קומתם ותוארם הכללי. ותו אם הית׳ השאלה פשוטה שלא ידע שהמה בני יוסף. ובא יוסף להודיע. א״כ לא הי׳ נצרך להאריך כ״כ. אלא לומר בני המה. ומזה בא הדרש שנסתלק ממנו רוה״ק כפרש״י. אכן לפי הפשט. כאן החל יעקב להמשיך עליו רוה״ק ולברכה. שהרי עד כה דבר בבחינת יעקב כמש״כ לעיל. והנה כבר ביארנו לעיל כ״ז כ״ד שמץ דבר. שהרוצה להמשיך רוה״ק לברכה לאהבה עושה פעולות להרגיל אהבה להמתברך והרבה מועיל לזה הבטה בעין חודרת לאהבה. ועוד מועיל לזה הזכרת שם המתברך{{תוספת|ב|והוא פי׳ הכתוב ירמיה ל״א. הבן יקיר לי אפרים וגו׳ כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד. הכונה בזה דמי שמדבר עם חבירו על דברת איזה אדם. אם הוא לא שונאו ולא אוהבו. מזכירו בשמו בתחלת הענין ואח״כ אומר בלשון נסתר הוא. וכבר מובן על מי הוא מדבר. אבל כשהנדבר הוא שונאו אינו מזכירו אפי׳ בתחלת דבורו. אלא מזכירו באיזה כנוי. כמו שהזכיר שאול את דוד בשם בן ישי. ושלמה אמר לאביתר ענתות לך על שדיך. קראו בשם ענתות ע״ש עירו. וכפי׳ הר״ן במס׳ ר״ה. ולהיפך אם הנדבר הוא אוהבו מזכירו בכל רגע בשמו. אע״ג שאינו לפי צורך הספור. והיינו דבר הכתוב בס׳ ירמיה. כי מדי דברי בו. ולא היה נצרך לפי הענין להזכיר שמו מכ״מ זכור אזכרנו עוד. והוא לאות על אהבה ושמחה לי בהזכירי שמו. וכן כתיב ה׳ זכרנו יברך. בשעה שמזכיר את שמנו מברך:}}. ולכן כשרצה יעקב להעיר אהבה ביקש שיזכיר יוסף אותם בשמם: 

== ט ==

''' בני הם אשר נתן לי אלהים בזה.''' יוסף לא רצה להזכירם בשמם כי היה נבוך במה שהזכיר יעקב אפרים ומנשה. וליוסף הי׳ קשה הדבר. וחשב אולי יש בזה כונה אחרת כמש״כ לעיל. ולהזכיר להיפך מלשון אביו ג״כ אין הדעת נותנת. ע״כ לא הזכיר שמם כלל. והעיר אהבה בדברים אלו. שאלהים נתן לו בזה זרע ברוכי ה׳. עד שהמה מתנת אלהים ולא כשארי ילדים בטבע האדם: 

== י ==

''' ועיני ישראל כבדו מזקן לא יוכל לראות.''' כדי להוסיף עוד אהבה ע״י הסתכלות יפה ע״כ עשה פעולות אחרות במשמוש ידים וברעיון שקוע בהם לאהבה: 

== יא ==

''' ויאמר ישראל וגו׳ לא פללתי.''' פלילה אינה מחשבה בעלמא. אלא בהשתדלות להשיג דבר. ואמר יעקב הן לא השתדלתי אפי׳ לראות פניך שהרי הייתי מיואש ממך. והנה בלי השתדלות ''' הראה אתי אלהים גם את זרעך.''' והיה בזה הקדמה למה שחפץ להקדים ברוה״ק את אפרים והוא הצעיר ולא חשב לגבוהות כאשר יבואר. ע״כ הקדים כי כך דרך השגחה העליונה לעשות דבר גם בלי שום השתדלות האדם. ויוסף הבין שמדבר במה שהגביה את יוסף בזה שנתן לבניו שני חלקים בלי השתדלות יוסף בזה. ע״כ ''' ויוצא יוסף אתם מעם ברכיו.''' כדי שתהיה ההשתחואה ליעקב פנים בפנים ''' וישתחו לאפיו ארצה.''' כמודה ומחזיק טובה ליעקב ע״ז. שהרי הי׳ הדבר תלוי אך בו והי׳ יכול לפרש וקהל גוים על שני בני בניו אחרים. ע״כ עליו להחזיק טובה ע״ז: 

== יד ==

''' והוא הצעיר.''' ביארו חז״ל במ״ר שהגיע לו זה בשביל שהי׳ מצעיר את עסקיו והיינו כדאי׳ במס׳ תמיד ששאל אלכסנדרוס מוקדון לחכמים מה יעשה אדם ויחיה א״ל ימית א״ע. ופרש״י ישפיל: 

'''שכל את ידיו כי מנשה הבכור.''' הוא מיותר. שהרי ידענו מענין הפרשה כי מנשה הבכור. אבל יש בזה עומק וכונה. דבאמת לא הי׳ ליעקב לשכל את ידיו. אלא להפוך את מעמד הבנים. אבל באשר מנשה הבכור מש״ה הי׳ מכוין שיעמוד מנשה לרגל הימיני של יעקב ואפרים לרגל השמאל ורק את ידיו שכל שיהי׳ להיפך. וטעמו ש״ד שאע״ג שהקדים יעקב את אפרים לפני מנשה ומש״ה הי׳ במדבר ראש הדגל מכ״מ בפקודי דפ׳ פינחס הי׳ להיפך. ולא עוד אלא אפי׳ בפקודי דפ׳ במדבר כתוב בכל הדגלים והחונים עליו משא״כ במנשה כתיב ועליו מטה מנשה. כ״ז בא ללמדנו שלא הי׳ אפרים קודם למנשה אלא בענינים רוחנים מה שלמעלה מהליכות עולם הטבע. אבל בהליכות עולם הי׳ מנשה קודם וגדול מאפרים. מש״ה במנין הראשון בהר חורב שהי׳ שכינת עולם על ראשם וכל ההנהגה הית׳ למעלה מה״ט היה אפרים קודם. אבל בפקודי דערבות מואב בכניסתם לארץ שהי׳ כמעט בהליכות הטבע כמבואר להלן ובס׳ במדבר ודברים. מש״ה הי׳ מנשה קודם וע׳ מש״כ בס׳ במדבר בשנוי ועליו מטה מנשה. וזה הגיע משום דבהליכות הטבע מעלת הבכורה מסוגלת הרבה כמש״כ לעיל כ״ז י״ט. והנה היד משמשת את הראש והדעת. והרגל משמשת הליכות הגוף לפי טבעו ומש״ה אמרו חז״ל במליצתם ברא כרעא דאבוה. פי׳ הרגל טבע אביו שמהלך מעצמו בלי מחשבה ושכל. מש״ה רצה יעקב אשר מנשה יעמוד לרגלו הימנית. ושכל את ידיו להיות אפרים אך לידו הימנית. וע״ע בסמוך מקרא כ׳. וזהו שפי׳ הכתוב הטעם כי מנשה הבכור: 

== טו ==

''' אשר התהלכו אבתי לפניו.''' עומק מליצה זו פירשו חז״ל ברבה כ״פ ר״י ור״ל חד א׳. כנשיא שהולך והזקנים לפניו. וח״א כרועה שהולך והצאן לפניו. ומפרשי עוד למ״ד כנשיא הוא צריך לזקנים ומ״ד כרועה הצאן צריכים לו ואין הוא צריך להם. הביאור בזה דמשמעות אשר התהלכו אבותי לפניו. משמעו בשני פנים. א׳ שפרסמו את כבודו בעולם וזהו כנשיא וזקנים. שבמה שהזקנים הולכים לפניו מתגדל כבוד הנשיא. וכך הי׳ המנהג אז. וע׳ ס׳ במדבר ט״ז כ״ה. ב׳ שפרנס הקב״ה אותם בהשגחה פרטית כרועה את צאנו. ושתי הכונות מוכרחות בפשט הכתוב. דמהא שלא כייל עצמו יחד עם האבות אברהם ויצחק. ואמר על עצמו בפ״ע האלהים הרועה אותי וגו׳ מוכרח כפי׳ הראשון מש״ה לא רצה ליטול זה השם על עצמו שהוא פרסם את כבודו ית׳ וכבר נענש יעקב על כיב״ז כמש״כ לעיל ל״ג כ׳. ומדלא אמר יעקב האלהים הרועה אותי ואת אבותי מוכרח שכבר נכלל גם זה הענין של השגחה פרטית במאמר אשר התהלכו אבותי לפניו. שהיה בזה שני אופני משמעות. ואח״כ פרט א״ע בכונה שני׳ לחוד: 

== טז ==

''' המלאך הגואל וגו׳ יברך את הנערים.''' האי יברך קאי גם על האלהים אשר במקרא הקודם גם על המלאך. אלא שלא אמר יברכו. שהרי גם המלאך אינו מברך אלא מדעת קונו ית׳ אלא שהוא בבחינה נמוכה ממעשה הבא ע״י הקב״ה בכבודו ית׳. מש״ה כתיב בלשון יחיד וכיב״ז בס׳ שמות י״ד כ׳{{תוספת|ג|והנה אמר יעקב לענין פרנסה האלהים. ולענין גאולה המלאך. באשר ראה ברוה״ק כי כך תהיה המעלה היותר גבוה של זרע יוסף. וכדאי׳ במגילה ד״ג שבשעה שראה יהושע ביריחו את המלאך א״ל אמש ביטלתם תמיד של בה״ע ועכשיו ביטלתם ת״ת א״ל יהושע על איזה מהם באת א״ל המלאך עתה באתי. וכבר נדחקו רש״י בסנהדרין דמ״ד והתוס׳ כאן להראות רמז לזה הדרוש. ויותר תמוה דלפי שטח המאמר משמע שהמלאך בא נגד ישראל בשביל החטא והרי בפשטא דקרא אינו כן. וגם במדרש בפ׳ זו מבואר שצווח המלאך מתוך צפורני רגליו של יהושע וא״ל אל תדיחני כשם שדיחני משה רבך. אלא כך הענין. יהושע ידע ודאי שהמלאך בא לעזור את ישראל. [והא דמקשה בגמ׳ מהא שאין נותנים שלום בלילה וכו׳ לא כפרש״י שם שהוכיח שהיה לילה דאי ביממא היה מכירו כו׳ אלא כפי׳ הרמ״ה בנימוקי סנהדרין מדכתיב שם ויהי בלילה ההוא] אלא שהיה קשה לו ביאת המלאך שהרי במדבר היה מתנהג הכל ע״י הקב״ה בכבודו ית׳ הן בעניני פרנסת ישראל הן בהנהגה מכל דבר רע כמש״כ ימינך ה׳ נאדרי בכח ימינך ה׳ תרעץ אויב. ובשעת העגל עלה בדעת שיהי׳ ע״י מלאך ולא הניח משה גם על שני הדברים כמבואר יפה בפ׳ תשא. ועתה כשבא המלאך והיה מוקשה הדבר ליהושע. א״ל המלאך שזה בא על החטא אתמול ביטלתם וכו׳ ועכשיו כו׳ ע״כ באתי אני בשליחות הקב״ה למענכם ולא הוא ית׳ בכבודו. והנה ידוע שאין מלאך א׳ עושה שני שליחות הבין יהושע שלא בא המלאך אלא לדבר אחד. והשנית תהי׳ עוד ע״י הקב״ה בכבודו ית׳ והיינו ששאל הלנו אתה אם בשבילנו באת להספיק צרכינו או לצרינו פי׳ על דבר צרינו היינו למלחמה עליהם. והשיב המלאך כי אני שר צבא ה׳ הלא חרב שלופה בידי כשר הצבא. ולא באתי במגל וכדומה כלי הפרנסה מזה הבין אשר עתה באתי לצורך השעה שהוא עת המלחמה ולא על פרנסה שהוא ענין תמידי. והנה כבר נתבאר כ״פ שעסק התורה הוא חרב ומגן של ישראל. ועסק העבודה הוא מקור חקם של ישראל. נמצא אם היה המלאך בא בשביל מלחמתם ש״י. ידוע שבשביל עון ביטול ת״ת בא להקטין מעלתם. ואם בשביל פרנסה בא. ידוע שבשביל ביטול התמיד בא להקטין מעלתם. וע׳ מש״כ לעיל י״ד י״ד. אחר כ״ז מבואר הברכה שראה יעקב דלפרנסה יהיה ע״י זרע יוסף בהשגחת האלהים הרועה וגו׳ ובהגנה יהיה ע״י המלאך הגואל וגו׳:}}: 

'''ויקרא בהם שמי ושם אבתי אברהם ויצחק.''' הקדים שמו לשם אבותיו. דפי׳ ויקרא בהם שמי הוא מה שאומרים בתפלה אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. ויבואר בפ׳ שמות שהוא ע״ש השגחה על ישראל בשלשה ענינים. מלחמה והגנה. פרנסה. ומדת השלום. שבאו נגד תורה עבודה גמ״ח וכמש״כ לעיל י״ב י״ז והתפלל יעקב שיקוים בהם שלש מדות הללו. ובזה יקרא בהם שם האבות. וכבר ידוע דזרע יוסף היו מיוחדים במדת השלום וגמ״ח יותר מבדרך תורה ועבודה שהי׳ עיקרם ביהודה ולוי כמש״כ לעיל מ״ו ד׳. מש״ה הקדים ויקרא בהם שמי תחלה ואח״כ. 

'''ושם אבותי אברהם ויצחק.''' דמכ״מ היו בהם גם תורה ועבודה: 

== יז ==

''' כי ישית.''' לא כתיב כי שת. דלא הי׳ אחר הברכה. דא״כ מה שעבר עבר אלא עוד לפני הברכה ראה והבין כי ישית וגו׳: 

'''וירע בעיניו.''' הרמב״ן כ׳ כי חשש שהי׳ הברכה בלי דעת רוה״ק. וקשה א״כ מה הועיל במה שרצה להסיר יד אביו ובמה שהודיע לו. אולי כונת הרמב״ן שיוסף רצה לעשות בחינה אם הוא בלי דעת וכונה. ע״כ עשה ודבר ובזה עמד ע״ד אביו. ולי נראה דאפי׳ ידע יוסף שיעקב יברך ברוה״ק יוכל להיות שטועה בדמיונו כמו שיצחק ברך את יעקב וטעה בדמיונו. והורע לו במה שהוא הגורם לכך שהחליף את מנשה לימינו ואביו לא ידע מזה וחושב שמנשה עומד לשמאלו ונמצא הוא הגורם לגרע כח בכורו. ע״כ השתדל בכך: 

'''ויתמך יד אביו.''' לא מצא לב להרים היד בפועל ממש אלא תמך יד אביו הכהה מזוקן וחולשה ובזה חשב לדחותה לאט לאט. וכאשר לא יכול בזה האופן אמר בפירוש. 

== יח ==

''' שים ימינך.''' שהוא לאות הכבוד וגם הברכה חלה בשפע יתירה ע״י יד ימין משהיא באה ע״י השמאל: 

== יט ==

''' וימאן אביו ויאמר.''' הוא כפל לשון. וע׳ מש״כ לעיל ל״ט ח׳. ולפי פשוטו באשר הי׳ עוד קודם שבירך כמש״כ. והי׳ עוד שקוע במחשבת הברכה לא ענה את יוסף מאומה ורק מאן להסיר היד. ואחר שבירך א״ל הטעם{{תוספת|ד|וי״ל עוד שהמיאון היה אפי׳ לא היה הטעם. אלא בטעות גדלו בימין. ג״כ אין להורידו. וכדאי׳ בסנהדרין ל״ב גברא רבא כיון דאיסתמיך סמיך וכן שם פ״ה ומעלין ומושיבין אותו ביניהם ולא היה יורד משם כל היום כלו. ומפרש בגמ׳ דמ״ב אפי׳ אין בדבריו ממש מ״מ אין מורידין אותו היום כדי שלא תהא עלייתו ירידה לו. ואח״כ הוסיף לאמר טעמו ונימוקו:}}: 

'''ידעתי בני.''' הבינותי שיש לך שכל להעמידם באופן שיהא מנשה בימיני: 

'''ידעתי.''' שמכ״מ יש לעשות כן ''' ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו.''' אינו ברכה. אלא שיודע ברוה״ק כי ראוי הוא לכבוד יתירה באשר יהיה מכובד וגם ע״כ נצרך לברכה זו ע״י ימין שיהא בשפע יתירה דמי שהוא גדול בהליכות עולמו נצרך לשפע יתירה לכלכל עניניו בשעתו: 

'''וזרעו יהיה מלא הגוים.''' אם קאי על יהושע כמשמעו זרע אפרים לא הי׳ ראוי לאמר וזרעו שהרי כל המאמר גם הוא יהיה לעם וגו׳ קאי על זרע מנשה. וכן הפי׳ אחיו הקטן יגדל ממנו. היינו זרעו. ועוד אינו מדויק מה ששינה המאמר במנשה הקדים יהי׳ לעם ואח״כ יגדל. ובאפרים הפך ואמר יגדל ממנו תחלה ואח״כ יהיה מלא הגוים. אלא כך הענין דגדעון הבא ממנשה לא הי׳ גדול בתורה כידוע שחשבוהו בגמ׳ מקלי עולם. אך באשר הי׳ לעם וקיבץ על ידו שלש מאות איש עם ה׳ המלקקים וראוים לנס. אח״כ נתגדל גדעון על ידם והלכה הצלחת המלחמה על שמו. משא״כ יהושע עד שלא הנהיג את הדור הי׳ גדול מאד בתורה אבי תורה שבע״פ בזמנו. וממילא הי׳ גדול על כל ישראל ונדרש לשפע יתירה לכלכל כל ישראל בבוא עת הנהגת הדור ע״י. וזהו פי׳ יגדל מאד. ואמר עוד בנבואה. וזרעו פי׳ תלמידיו אפי׳ מכל השבטים וכדאיתא בסנהדרין די״ט כל המלמד את בן חבירו תורה דומה כאלו ילדו. כך כל ישראל תלמידי יהושע המה: 

'''יהיה מלא הגוים.''' היינו כל העולם דעיקר פלפולה של תורה ועמק הלכה נתרחב בעת שהלכו ישראל בגולה כמ״ש בס׳ שמות י״ט י״ט. ובריש ס׳ דברים וכל בעלי התלמוד תלמידי׳ של יהושע המה ומש״ה רגילים לומר אלו אמר יהושע בן נון בפומי׳ כו׳. ודקדק יעקב אבינו לומר וזרעו. לא הוא שהם בני אפרים דבאמת לא נשאר כח הנפלא של יהושע ראש אפרים ביד בניו ושבטו אלא בידי שבטי לוי ויהודה. ואך המה האירו תבל בחכמת התורה שקבלו איש מפי איש עד יהושע{{תוספת|ה|והיינו דכתיב בתהלים ע״ח וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר ויבחר את שבט יהודה את הר ציון אשר אהב. ויש להבין מהו ובשבט אפרים לא בחר. הלא הוא בכלל שבט יוסף שנמאס. אבל הענין דשבט יוסף בכלל היה עיקר סגולתם בגמ״ח ולא בתורה עד שאפי׳ משכן שילה שהיה בחלק יוסף לא היה קדושתו בכח התורה אלא בכח גמ״ח נעלה כמו שנתבאר בס׳ שמות ל׳. וזהו דכתיב שם ויטש משכן שילה אהל שכן באדם. דקדושתו לא הי׳ במדה המיוחדת לישראל והיינו תורה. אלא גמ״ח המיוחדת לכל אדם המעלה. ואמר הכתוב עוד שהקב״ה מאס באוהל יוסף. שלא הי׳ בכח גמ״ח בלי תורה לנצור קדושת האומה מטומאת ע״ז ע״כ מאסו מלהקים בן משכן קדשו. ואפי׳ בשבט אפרים ביחוד שהיו עוד הרבה בני תורה מזמן יהושע גם בו לא בחר. משום שלא הי׳ מיועד שיהא כח התורה מתקיים בו ויבחר את שבט יהודה שהיו מוכשרים להעמיד מחוקקים. היינו ראשי ישיבות ולהרבות תורה בישראל. את הר ציון אשר אהב. וכמש״כ בס׳ דברים ג׳ כ״ג. דשם נעשה בית התלמוד וישיבה. ושער המצויין בהלכה:}}: 

== כ ==

''' ביום ההוא.''' אלו כתיב ויברכם לאמר או אפי׳ כתיב ויברכם ביום הזה. הייתי אומר דברכה של בך יברך וגו׳ שייך לברכה הקודמת המתחלת האלהים אשר וגו׳ ונמשכת אחריה. ובאמת אינו כן דברכה הקודמת חלה על יהושע וגדעון בעת שהנהיגו את דורם. וברכה זו של בך וגו׳ הוא על מנשה ואפרים עצמם שיהיו נזכרים לברכה. מש״ה כתיב ביום ההוא דמשמעו בכ״מ ביום אחר מן המדובר רק באותו יום שהגיע לכך כמ״ש בס׳ שמות ה׳ ו׳. וכן כאן לא אותו היום דוקא אלא ביום ההוא. מתי שבא יום לברך. 

'''יברך ישראל.''' ולא אמר בני ישראל דמשמעו כלל האומה. אבל ישראל משמעו אנשי המעלה מי שראוי להיות מכונה בשם ישראל. הוא ראוי לברך: 

'''כאפרים וכמנשה.''' באמת הי׳ עוד זרע ברוכי ה׳ בנכדי יעקב כמו פרץ וזרח עוד הרבה. אבל אפרים ומנשה הי׳ כל א׳ גדולתו משונה מחבירו אפרים הי׳ גדול בתורה ודבק לאלהיו. ומנשה בהליכות עולם ועוסק בצרכי ישראל כמ״ש לעיל י״ד{{תוספת|ו|והנה בת״י אי׳ ע״ז המקרא שבשעת מילה מברכין ככה. והענין שידוע שאינו ראוי לברך את האדם אלא מעין ברכותיו שברכו ה׳ עד כה לעשיר בעשרו ולחכם בחכמתו וכמש״כ בס׳ דברים ט״ז י״ז וא״כ אין ראוי לברך למי שאינו עוסק בתורה שיהיה כאפרים. וכן למי שהוא אינו עוסק בהויות העולם שיהיה כמנשה. אבל בשעת מילה דלא נודע עדיין את הדרך אשר הילד ילך בה אז יברך ישראל ישמך אלהים כאפרים אם יהא עוסק בתורה יצליח כמוהו וכמנשה אם יהי׳ עסוק בהויות העולם יהיו כמנשה:}}: 

'''וישם את אפרים לפני מנשה.''' הוסיף המקרא ללמדנו עוד מלשון יעקב אבינו. שמלבד שכבר ידענו ממנו שבענין רוחני אפרים קודם וע״כ קדם בדגלי מדבר ובחנוכת המזבח. ובהליכות העולם מנשה קודם. וע״כ קדם בפקודים בפ׳ פינחס בכניסתם לארץ כמש״כ לעיל. אבל עדיין לא ידענו למי ראוי להקדים בשם. והי׳ אפשר לחשוב שד״א קדמה לתורה וכמו זבולן נזכר קודם ליששכר. ה״נ ראוי להקדים זכרון מנשה קודם לאפרים. ע״ז בא הכתוב להגיד שיעקב שם את זכר אפרים לפני זכרון מנשה. ללמדנו שראוי להקדים כבוד התורה לפני גדולת הנהגה. והוא בכלל כבוד התורה ומעלת נפש ישראל ביחוד. ואינו דומה לזבולן ויששכר. שזבולן הי׳ הגורם לתורה של יששכר. וה״ז כמו דתנן שמעון אחי עזרי׳ שהוא נתלה במי שגרם גדולתו בתורה. משא״כ מנשה ואפרים שלא הי׳ כן. וכך הדין לדור דור: 

== כא ==

''' ויאמר ישראל.''' עוד ענין מחודש להנות את יוסף בנחלת א״י: 

== כב ==

''' שכם אחד.''' הוא חצי שבט מנשה שנטל חלקו בעה״י בשפע רב מאד. כמ״ש בס׳ דברים ג׳ ט״ז הסיבה לזה. אכן הגיע לזו הסיבה מתנת יעקב: 

'''בחרבי ובקשתי.''' לפי הפשט כמשמעו הוא שהגיע זה החלק למכיר בגבורתו שהוריש את האמורי וכתיב בס׳ יהושע י״ז א׳ כי הוא הי׳ איש מלחמה ויהי לו הגלעד והבשן. משא״כ כל ארץ סיחון ועוג וכן כל א״י ע״י יהושע לא נכבש בתכסיסי מלחמה ומפורש כתיב בס׳ תהלים כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו{{תוספת|ז|זהו לפי פשוטו. אבל בת״א אי׳ בצלותי ובעותי. וכן הוא בגמ׳ ב״ב דף קכ״ג בחרבי זו תפלה ובקשתי זו בקשה. ובתפלת שלמה אמר לשמוע אל הרנה ואל התפלה. ת״י לקבלא צלותא ובעותא. הביאור ע״ז דתפלה קבועה שהיה בכל זמן משעה שתקנו אבותינו ג׳ תפלות ביום. זה מיקרי צלותא. ומה שהאדם מוסיף צרכי עצמו באותה שעה מיקרי בעותא וכמש״כ בס׳ שמות ל״ב י״א בדקדוק לשון ת״א על ויחל משה. וצלי משה. וכבר ביארנו לעיל י״ח כ״ב שאין לאדם להעריך בקשה לצורך השעה כ״א בתוך תפלה קבועה. ומש״ה דקדק שלמה בסדר תפלתו במקרא כ״ט לשמוע את התפלה אשר יתפלל עבדך. ות״י צלותא היינו מה שיתפללו בכל יום תפלה קבועה ובמקרא ל״ג בהנגף עמך ישראל לפני אויב וגו׳ והתפללו והתחננו. ובמקרא ל״ה בהעצר שמים ולא יהיה מטר וגו׳ והתפללו אל המקום הזה. ולא כתיב והתחננו. היינו משום דמשמעות והתחננו כת״י ויבעון לצורך השעה שיוסיפו בתוך תפלה קבועה. משא״כ מטר שהוא פרנסה ועיקר תפלה קבועה באה לצורך פרנסה במקום קרבנות שהוא עבודה שמזין כמש״כ כ״פ וא״כ סגי תפלה קבועה לבד. ובמקרא מ״ד כתיב כי יצא עמך למלחמה וגו׳ והתפללו אל ה׳ דרך העיר וגו׳ והיינו תפלת ש״ע שהיא קבועה ואח״כ כתיב ושמעת אל תפלתם ואל תחנתם היינו צלותהון ובעותהון. ונמצא פי׳ לשמוע אל הרנה ואל התפלה. תחלה תפלה קבועה ואח״כ בקשה לצורך השעה. והיינו פי׳ הברייתא ברכות דל״א יכול ישאל אדם צרכיו ואח״כ יתפלל ת״ל לשמוע אל הרנה ואל התפלה רנה זו תפלה תפלה זו בקשה. היינו הך דאי׳ בב״ב הנ״ל תפלה הוא תפלה קבועה ובקשה הוא לצורך השעה. וא״כ צריך לפרש יכול ישאל אדם צרכיו ואח״כ יתפלל. תחלה צרכי עצמו ואח״כ תפלה קבועה. וכמשמעות אותו לשון עצמו במס׳ עבודת כוכבים ד״ח ר״א אומר שואל אדם צרכיו ואח״כ יתפלל שנא׳ תפלה לעני כי יעטוף ואח״כ ולפני ה׳ ישפוך שיחו ר״י אומר מתפלל ואח״כ שואל צרכיו שנאמר אשפוך לפניו שיחי ואח״כ צרתי לפניו אגיד. ושיח הוא תפלה קבועה. והכי הביא הרי״ף כאן סוגיא דעבודת כוכבים והכי מבואר בירו׳ ברכות פ״ד ה״ד אית תנוי תני מתפלל ואח״כ תובע צרכיו ואית תנוי תני תובע צרכיו ואח״כ מתפלל מאן דמר תובע צרכיו ואח״כ מתפלל שנא׳ תפלה לעני כי יעטוף וגו׳ מאן דמר מתפלל ואח״כ תובע צרכיו שנא׳ לשמוע אל הרנה ואל התפלה. [ובירו׳ לפנינו נתהפך בטה״ד] ממוצא דבר תשכיל בפי׳ הסוגיא דברכות הנ״ל לא כפרש״י בד״ה יכול ישאל צרכיו כגון ברכות אתה חונן ואחר כך יתפלל ג׳ ראשונות שהן של שבח. ורבינו פי׳ כן משום שהיה ק׳ דא״כ יקשה לר״א בע״ז. מש״ה פי׳ כאן בנוסח ש״ע. אבל מת״י והירו׳ מבואר כמש״כ. ולר״א צ״ל דכאן אמר שלמה לשמוע לתפלת רבים אשר יתפללו. וברבים מודה ר״א כדאיתא במס׳ עבודת כוכבים שם על משה דרב גוברי׳: וכד דייקת בס׳ דניאל בגזרת כורש שלא יבעון בעו מן כל אלה ואנש וגו׳ לא גזר אלא על בקשה לצורך השעה ולא על תפלה קבועה איש לאלהיו ודניאל לא עבר על גזרת המלך כלל אלא התפלל תפלה קבועה כל קבל די הוי עבד מן קדמת דנא ורק משום שדניאל החסיד לא עשה תפלתו קבע אלא רחמים ותחנונים לפני הקב״ה. ולא כדרך המון העם בתפלה קבועה. מש״ה כתיב והשכחו לדניאל בעה ומתחנן קדם אלהה פי׳ שחשדוהו שהוא מבקש רחמים על איזה דבר לפי השעה. והוא אמר האמת דלא עבד חבולה קדם מלכא. היינו שלא עבר על גזירתו. ואחר שכן ראינו שתפלה קבועה מכונה חרב ותפלה לצורך השעה מכונה בשם קשת. יש להבין טעם כינוים הללו. והענין דכמו מלחמת תנופה לכבוש את המלך או השר הצבא שעומדים מרחוק מעומק המלחמה אבל הרבה שומרים סביביו. ע״כ תחלה תופשים בחרב להרוג את כל סביביו וכשמתקרבים אל מקום הראש טוב ונוח לירות אל המטרה להרוג את הראש. כך עיקר המטרה למצוא רצון מה׳ לצורך השעה. אבל הרבה מסטינים בינינו ובין אבינו שבשמים שמקטרגים ומעכבים את התפלה כדאי׳ בסנהדרין דמ״ד ב׳ על המקרא היערוך שועך לא בצר. ע״כ בא הרנה זו תפלה קבועה להיות זמיר עריצים. ואח״כ בא בתפלת הבקשה אל המטרה מש״ה מכונה תפלות הללו בחרבי ובקשתי:}}:

{{הרחב דבר}}
{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}