עריכת הדף "המאיר לעולם/א/יז"

{{ניווט כללי עליון}}
{{OCR|קישור=https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14016&pgnum=1}}
סימן י"ז

'''בו יבואר חילוק בין מיגו להפה שאסר'''

שבועות מ"ה ע"ב אלא ממסה שמפת שומרים דכתב רסמנא היכי משכמת לה וכו' דאפקיד ליה בעדים ממוך שיכול וט' דאפקיד ליה בשטר. כקשה בספר כפות זכב מה סיגו הוא זה כלא אם יטמון לכד"ס או המזרחי מאמר שהתובס יודט שמשקר אולי יתפוס משלו שלא געדים. אך אם טומן נאנסו לא יומיל התפיסה. ונראה לסרן דככא אין זכ,מיגו רק כפה שאסר וההבדל בין מיגו לכפה שאסר הוא כן. דהראיה של כמיגו מזכה לנתבט ובלא כמיגו הוא חייב לשלם. וכפה שאסר אינו כן דהראיה של כפה שאסר אינה מזכה לכנתגט כי גם זולת הראיה אין כנתבט סייג והפירוש של כסה שאסר הוא כן דאין בית דין יכולים לחייב אם כנתבט יותר ממה שכסמייג את טצסו ומל מה שלא כתמייב אה מצמו בוא ממילא זכאי. ובמילות שונות מינו הוא כומיג והיה יכול לטמון מה שלא טמן. וכסה שאסר הוא הואיל והיה יכול שלא לטעון מה שטפו. נגיז בעדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו וכו' אמרינן מיגי שהיו יכולים שלא לטפול מה שטפנו ודיו וממילא כשטר אינו שטר ואין אנו אומרים מיגו שהיו יכולים נטמון טמנה סחרת. וכן שם כ"ג מ"א כאשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמלח שכפה שאסר הוא כפב שהתיר ג"כ יתבאר על אופן כנ"ל דמיגו שלא היתה טופלת מה שטמנה ואם לא כימה טוסנה כלל היתה יכולה נכנשח דהח מוקמינן אותה אחזקתה שנולדה פנויה וכן נמי ככא הואיל והיה יכול שלא לטסין מה שטען היינו נאנסו ודיו כי בעת כאדם תובס מחבירז מלוב או סקדון ואין לי שום ראיה על תביעתו אז אנו דנין את כנתבע לזכאי אף בלא שום ראיה ואף אם נא יעננו כנתבע כלל פל דבריו רק ישתוק. אז מכח תביעת כתובע אנו מושבין את כנתבע לזכאי. רק מה שהוא שותק אז אנו מחזיקין שתיקתו להודאה ודרוש לו שלא ישתוק למפן שלא יתחייב את מצעו בשתיקתו וככא מה שצריך גטטוו להד"ם מו כחזרתי הוא רק בל נסזיקנו כמודה. והא ראיה שאם כנתבע נשתתק אחד תביעת כתובע היכן פקדוני אז כנתבע סטור משא"כ אם ישתתק אמר סביפת כחונס במקום שאנו מזכין את כנתבע בראיית כמיגו סז יכיה חייב הואיל ודרוש לו ראיה דאין לו. אבל בכסכ שאסר שאין דרוש לראיה רק הוא ממילא זכאי. אם נשתתק כנתבע כוחיל שחין ראיה משתיקתו שהוא מודה הוא זכאי. ולפי זה בכל מקום שהוא נאמן מצד כסה שאסר הוא נאמן גם אם כטענב שאינו טומן כיא גרועה מהטענה שטומן עתה. דזה לא שיין במיגו שכנתבס דרוש לראיה וכל הראיה הוא רק מה שהיה יכול לטפון מה שלא טמן פג כן אם הטענה מה שלא טען היא גרועה מהטענה שטען עתה אם כן הלא אין לו ראיה והוא דרוש לראיה לכן הוא חייב. משא"כ כהסה שאסר לא איכפת לן מה שהטענה שאינו טוען היא גרועה מהטענה שטוען עתה ואם כן הלא אין לרנסנע ראיה דמה בכך שאין לו ראיה הא אינו דרוש לראיה דהא הוא ממילא זכאי במה שלא התחייב את עצמו. וגם בנידון דידן אך שטענת נאנסו היא יותר טובה מהטענות לרד"ס או החזרתי מ"מ נאמן: ובב"ס ז' ע"א שניה אדוקים בשטר כו' אי מקיים ליה פליג ואי לא לא סליג. מקשים כעולם מה מינו הוא זה הלא אם יטעון מזויף אולי יקיימנו המלוה ויצטרך לשלס לו כל השטר אבל אם ימעון פרוע לסחוס יהיה נאמן על החצי במה שבידו אף אם יקיימנו. ולפי מה שכתבתי אין זו קישיא דבאמת קי"ל דטענינן ליתמי מזויף וא"כ מהסתם אמרינן שהשטר הוא מזויף גם זולת טענת הנתבע בלתי אם יודה שאינו מזויף. ולכן טענת סרוע במיצו ומזויף היא בבחינת הפה שאסר ולא איכפת לן במה שמזויף היא טענה יותר גרוע מפרוע. ובדף י"ג בתוס' ד"ה הא וא"ת לפיל דאמר רבי יוסי נפל ליד דיין היי הוא בחזקתו ואמאי לא יהיה נאמן לומר פרעתי במינו דמזויף דאז גם מקוים לא יועיל. וי"ל דטוב לו לטעון פרוע ממזויף דירא פן יקיימנו וימצא שקרן ואף דהקיום לא יועיל מ"ת אינו ריצה שידעו שהוא שקרן פכ"ל. ולכאורה הוא תמוה דהא קי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואם לא יקיימנו המלוה נאמן הלוה לטעון פרעתי במיגו דמזויף ולדברי התוס' אין כאן מיגו כלל. ולפי מה שכתבתי אין זו קישיא דבאמת אין כאן מיגו כמש" כ התוס' ומה שנאמן לומר פרוע במיגו דמזויף הוא לפי מה דקי"ל דטפנינן ליתמי מזויף א"כ הדל הסה שאסר משא"כ הכא דמיירי בשטר מקוים אלא דהדין הוא דכיון שנפל איתרע ואם הלוה טוען מזויף לא יחזיר חף במקוים. זה ודאי לא הוי רק מיגו דבמה שנפל הוא רק איתרע אבל אין אצלנו ודאי שהשטר הוא מזויף דהא אם אין הלוה בפנינו מחזירין למלוה וכיין דזה הוא רק מיגו כתבו התוס' שפיר דאין זה מיגי: ובכתובות כ"ח ע"א תוס' ד"ה קיום הקשו כיון דמה"ה אין צריך קיום הרי כל אחד יזייף שטר על חבירו וכו' ותירצי דא"ל כגון שהלוה מודה שכתבו וטוען פרוע וסובר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וקיום זה לא הוי רק מדרבנן. וקשה כיון דבטוען מזויף צריך קיום מן התורה א'יכ גם בטוען פרוע יהא צריך קיוס מן התורה דהא מינו דאורייתא הוא' ולפי מה שכתבתי אפשר לומר דדוקא אם טוען מזויף צריך קיום מן התורה אבל מכשטפנינן ליחמי שהוא מזויף הוא רק מדרבנן ילכן מדרבנן הוא פה שאסר אבל מן התורה אין זה רק מיני וכיון דאתינן פלה רק מטעם מיני א"כ אינו נאמן דהא כבר כתבו התוס' בב"מ י"ג כנ"ל דאין זה מיגי דירא לטעון מזויף. וראיה לזה מכא דאבעי לן בבבא בתרא אי אמ-ינן כחזרתי במיגו דנאנסו והקשו בתוס' מה מספקא לכי דהא נאמן לומר פרוע במיגי דמזויף למ"ד צריך לקיימו והש"ך סימן ק"ח תירק בשס היייב"ן דפמע במיגו דמזייף הוא הסה שאסר אבל כחזרתי במיני דנאנס היא רק מינו דהא צריך לטעון רק נאנסו וכיין דאתינן פלה מטעם מיני נכן מספקא להש"ס שטק■ כידי רר כעי מד ידגי רי הינייהי עדיף(ט?) ומכתר אין סתי־ה נדב־ייי דכי־רל לומר דהתוס' הכא אזלי בשיטת הסיבריה דנת י־ענ•ן דהרי "זייף ולכן הוי הכא ג"כ רק מיני. ורף ר• ודר •היקית מוי י,"נ הפה שאסר לפי דברי הר". מר :ציר־ "•:ה מ!" מה איי־ה תירה מודה במקצת ונו' רזן" "יו '4דת י•ן•ן •■ מ־י דנ"ל מה בכך שאין אדם ממי! ■י"	'•' י"' <. מ	־־"■ז הו* הפר שאסר ולא
י.'■-	---־־ ןדיי 'ימן אי אמש* לי לטעין. דאי אפשר להוציא מזה רק שאין לכנתגע ראיה אבל בכסה שאסר אינו לריך לראיה (ת) שאני כתם דאי אפשר לומר כפה שאסר דאין זה בטבע כאדם. ויש לעיין נגבא בחרא ל"א תוס' ד"ה אבל כקשה ריב"ם וכו' יהא נאמן לומר לקחתיה קודם מינך במינו דאי געי אמר מינך זבינתה ואומר ר"י דאין זה מיגו דמפיקרא לא יטעה כלל כר. ולכאורה קשה סל זה ככלל דלפי זה גם ככא לא היה סיגו רק כסה שאסר דהא בשני חזקה קיי"ל דטענינן ליתמי וא"כ מה איכפת לן הא דאין זה מיגו (יח) אך אין זה קושיא דלא שייך לומר כפה שאשר רק במקום שבכטפנה שמוען הוא מחייב עצמו יותר מאלו שתק ולא טען כגון בעדים שאמרו כ"י הוא זה אכל אנוסים היינו וכו' דאילו שחקו היינו אומרים שהשטר הוא מזויף לגמרי אך פתה אנו אומרים שאינו מזויף רק הוא פסול מטעם שעדותם כים בפסלות וכן בטוען גאנסו במיגו דכסזרתי או לכד"ם דאם יאמר להד"מ או החזרתי כרי לא נתקלקל החפץ של המפקיד אצלו כלל ועתה שטוען נאנסו כרי מודה שנתקלקל הפקדון אצלו רק שפטור. משא"כ ככא בב"ב ל"א ע"א מדרבה כפטוען שלקת מהמוכר אין הוא בעל דברים שלו כלל משא"כ אם יטפון שלקח ממנו ולכן אין זה בבחינת כפה שאסר אף דטמגינן ליתמי:


{{ניווט כללי תחתון}}