עריכת הדף "המאיר לעולם/א/יד"

{{ניווט כללי עליון}}
{{OCR|קישור=https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14016&pgnum=52}}
סימן י"ד

'''בענין קמי שמיא גליא'''

'''שאלה זו שמע אאמו"ר בשם הגאון ר' אלי' מקאליש'''

הא דתנן בסוכה [[בבלי/סוכה/לד/ב|לד:]] דאתרוג של אשרה ושל שאר איסורים פסול מטעם דכתותי מיכתית שעורי' או משום שאין בו היתר אכילה ודין ממון כמבואר שם [[בבלי/סוכה/לה/א|לה.]] ועיין בתוס' שם ד"ה לפי וכו'. אם נתערב האתרוג האסור הזה באתרוג אחר שהוא כשר ואינו ניכר מי הוא הכשר ומי הוא הפסול והוא לקח בידו את שניהם ומכוין לצאת ידי חובתו בהאתרוג הכשר בכל מקום שהוא אם יוצא ידי חובתו אם לא:

'''וזו היא תשובת אאמו"ר'''

לכאורה דבר פשוט הוא שיוצא ידי חובתו מאחר דממה נפשך יש כאן אתרוג אחד כשר הראוי לאכילה וקמי שמיא גליא מי הוא ככשר וראוי לאכילה והוא מכויי לצאת בו בכל מקום שהוא,ומה בכך שאין אנו מכירין אותו. ודומה למה דאיתא בחולין כ"ב ע"ב דאם נדר להביא עולה מן התורים או מן בני יונה והביא תחילת הציכוב שבזה ושבזה דאם תחילת כציהוב ספיקא הוא יוצא ידי הויתו ממה נפשך. אמנם באמת אין זה דבר פשוט בנידון דידן ואינו דומה כלל לכך דחולין דשאני כאם דאע"ג דלכתחילה לא היה רשאי להקריבם דהא ממנ"פ אחד מהם פסיל לסזנח מכל מקום הואיל וכבר הקריבם איפורא דעבד במין הפסול למזבח עבד והוא יוצא ידי חובתו במין ככשרלמזבח ומה שהיה אסור לכתמי' להקריבם אין זה גורם שיהא מטעס זה פסול נדיעבל בעבר וכקריבם. משא"כ בנידון דידן מאחר דקיי"ל דבעינן שיהא באתרוג כיתר אכילה כמבואר בסוכה ל"ה ע"א דהכל מודים דבעינן שיהא בו כיתר אכילה. א"כ אע"ג דיש כאן בודאי אתרוג א' כשר וקמי שמיא גליא איזו הכשר מ"מ הואיל ואנן לא מ־עינן מי הוא ככשר וצריכין אנו לנהוג אישור אכילה בשניהם מספיקמ כדין ספ$ דאורייתא שהוא לחומרא א"כ הרי גם בכאתרוג ככשר אין בו כיתר אכילה לפי ספיקא דיין ומה מדיפות יש במה דקמי שמיא גליא מי הוא ככשר הואיל וסו"ס לדידן דמספקח לן איזהו ככשר כלא אסור לנו לאכול את שניהם וקרא כתיב ולקחתם לכם וכו' שיהא ראוי לכם בכל דרכי כנאתו כמבואר ברש"י שם ד"ה לסי וכו' וא"כ בעינן שיהא ראוי לאכילה לבני אדם וכאן גם האתרוג ככשר אינו ראוי לאכילה לישראל וא"כ אינו יוצא ידי חובתו גם בלקח את שניכם. ועיין מה שכתב הר"ן בתשובה סימן נ"א. או דילמא יוצא ידי חובתו הואיל וממה נפשך אחד מהם כשר לא אזלינן בתר ספיקא דידן רק אזלינן בחל מה דקמי שמיא גליא שהוא כשר ושפיר יוצא ידי חובתו באתרוג ככשר בכל מקום שהוא:

ולכאורה יש להביא ראיה דבנידון דידן אינו יוצא ידי חובתו דבתר ססיקא דידן אזלינן מהא דגרסיגן בעירובין ל"ו ע"א בעא מני' רב שמואל בר רב יצחק מר"ה היו לפניו ב' ככרות אמת טמאה ואחת טהורה ואמר עירבו לי בטהורה בכל מקום שהיא מהו תבעי לר"מ ותבעי לר"י וכו' א"ל בין לר"י ובין לר"מ בעינן סעודה הראויה מבעו"י וליכא ע"כ סוגיות הש"ס. הרי חזינן דהואיל ובעירוב בעינן שיהא ראוי לאכילה אינו מועיל מה שיש כאן ממה נפשך ככר אחד טהור וקמי שמיא גליא אלא אזלינן בתר ספיקא דידן דשני כככרות אסורים לנו אם כן כמו כן לענין אתרוג בנידון דידן בתר ספיקא דידן אזלינן ואינו יוצא ידי חובתו גם בשניכם:

אמנם אחר כעיון נראה דאין מגס' דעירובין כנ"ל שום ראי' לנידון דידן דאס"ג דשניהם שויס סירוב ואתרוג דבעינן שיהא בכס כיתר אכילה מ"מ יש חילוק ביניכם דנעירוב אע"ג דכוא מצד עצמו ראוי לאכילה אם אירע שמצד איזה סיבה מבחוץ אי אפשר לאוכלו כגון שנפל עליו גל ואי אפשר לטלו כי אם על ידי מרא וחצינא אין עירובו עירוב כמבואר בעירובין ל"ה ע"א. וכן אם נתנו במגדל ואבד כמפתח ואי אפשר לטלו רק אם יעשה מלאכה דאורייתא אינו עירוב כמבואר שם ל"ד ע"ב . ואלו לעני[ אתרוג לא בעינן רק שמצד עצמו יהיה ראוי לאכילה שלא יהיה בו שום איסור אכילה אבל אם מצד עצמו מותר באכילה אלא שמצד סבה צדדית אי אפשר לאוכלו כגון שנפל עליו גל ויש חור קטן בגל שיכול להושיט ידו שם לקחת אותו לשם מצוה אלא שאי אפשר להביאו אל פיו לאוכלו גגון שהאתרוג הוא גדול ואינו יוצא דרך החור רק אם יעשה מלאכה דאורייתא סשיטא דיוצא ידי חובתו אע"ג שאי אפשר לאוכלו וזה א"צ לפנים, ובכיות כן אין מגמ' דעירובין שום ראי' לנידון דידן דבשלמא לענין עירוב ודאי לא סגי במה שקמי שמיא גליא איזו ככר טהור דאע"ג דככר הטהור מצד עצמו ראוי לאכילה מ"מ הואיל ומספקא לן מי היא הטהור א"כ אי אפשר לאכל את שתי ככפרות דלא יהא אלא שנפל עליו גל ואי אפשר סל ידי זה לאוכלו דאינו עירוב כנ"ל. משא"כ לענין אחרוג דלא בעינן רק שמ?ד עצמו יהא ראוי נאכילה אספר דהואיל והאתרוג הכשר גליא קמי שסיא שהוא כשר הרי הוא מצד עצמו ראוי לאכילה ומה שאי אפשר ?.אכלו אינו רק בשביל הספק דמספקא לן דילמא האתרוג כאסור הוא א"כ אין זה רק כסיבה מבחוץ פאי אפשר לאוכלו עי"ז כנפל עליו גל וכיוצא בזה דאין זה עיכוב לענין אתרוג וכנ"ל:

ועיקר החילוק שבין אתרוג לעירוב הוא דבאתרוג מה דבעינן שיהא בו היתר אכילה אינו רק גזרת הכתוב לכן סגי במה שהוא מצד עצמו ראוי לאכילה. משא"כ לענין עירוב מה דבעינן שיהא ראוי לאכילה הוא ע' ס סברא דהואיל ועיקר כיתר העירוב הוא דעל ידי מה שמניח מזון ב' סעודות במקום שביתתו נחשב כאילו שם ביתו משום דדירת האדם נחשב במקום שמונח מזונו א"כ לא סגי במה שהעירוב מצד עצמו ראוי לאכילה ובעינן שיהא אפשר לאוכלו ממש ואם נפל עליו גל או שנתון דמגדול ואי אספר לטלו לאכלו רק אם יעשה מלאכה דאורייתא סי־ב אין מקום שביתתו נחשב כביתו. ובסברא כזו חילקו בש"ס ביומא פ"ד ע"א בין שבועת ביטוי לשבועת כפדוס לפגין מלות שבועת ביטוי על איסור דרבנן ובין הלוה שגופה בטלוה על פסולי מדות מדרבנן פ"ש ודו"ק:

והנה לפי מה שכתבתי לעיל א"ש סב דלסומכים יש חילוק בין פירוב לאתרוג דלענין פירוב ס"ל דאין ממרבין לישראל בתרומה משום דבעינן בפירוב שיהא לכצגפרב פצמו ראוי לאכילה ולא סגי במה שהוא ראוי לאמריס. ואלו לענין אתרוג מודה סומכוס דיוצא ידי חובתו ישראל באתרוג של תרומה טהורה אע"ג דלא מזי לדידי' משום דחזי לכהן כדמוכח מדברי התוס' בסוכה ל"ה פ"ב ד"ה דאי בפי וכו'. ולכאורה הא מלתא טפמא בעי מה חילוק יש בין אתרוג לפירוב ופל פי הסברא הנ"ל אחי שפיר:

ולפי הנ"ל על עלינו חובת ביאור דאיך פלה על דעת רב שמואל בר רב יצחק בעירובין ל'ץ ע"א לומר דאם הניח שני ככרות אחד טמא ואחד טהור ואמר מרבו לי בהטהור בכל מקום שהוא שיהא עירובו מירוב ואיך יהא מירוב ומירוג נהי דממה נפשך אחד מהם טהור מכל מקום הואיל והוא אינו יודט איזו הטהור אסור לו לאוכלו וא"כ לא גרט מנפל עליו גל או נתנו במגדול ואבד המפתח וכנ"ל. ונראה דסברת רב ושמואל בר רב יצחק הוא דהואיל דקי"ל דמטרבין לישראל בתרומה אט"ג דלא חזי לדידיה הואיל וחזי לאמריני א"כש"מ דלא קפדינן שיהא הטירוב ממם ראוי לאכילה להמטרב רק שיהא הטירוב מצד עצמו ראוי לאכילה ולכן היה טולה על דפתו דטדיף זה מנפל סליו גל דאין הטירוב לפניו ואין יכול לטלו כלל. משא"כ במניח ב' הככרות כדל דיש כאן בודאי ככר אחד מהורוקמי שמיא הוא גלוי והוא מונח לפניו אפשר דפירובו טירוב וכיוצא בזה מבואר לעיל בגנד דעירובין ל"ה פ"א וצריכא דאי הנא נתגלגל משום דליתא גביה וכו' ט"ם היטב. ורב הונא השיב לו דבין לר"מ ובין לר"י אין מירובו פירוב ולא דמי להא דקי"ל מטרבין לנזיר ביין וכישראל בתרומה מהי דלא חזי לדידי' מ"מ הא מזי לאחריני משא"כ הכא לא מזי לא לדידי' ולא לאמריני לכן אינו מוטיל ־הא דקמי שמיא ־־ גליא מי הוא הככר הטהור דסוף סוף אין זה הפודה הראויה מבפוד יום לשוס אדם ודומה לנפל סליו גל או נתנו במגדול ונתבאר דאין מש"ס דטירובין ראי' לנידון דידן: והנה יש להביא ראי' לכאורה דבנידון דידן יוצא ידי חובתו מסוגיא ליבמות מ"א ע"ב. מתיב רב חיננא הספיקות חולצות ולא מתיבמות וכו' ומשני הכי השתא התם אם יבוא אליהו ויאמר דהאקידם בת חליצה ויבוש היא• הכא אם יבוא אליהו ויאמר דהא לא אטברא מי משגחינן בי' וכו'. הרי לענין חליצה דבעינן שתהא ראויה ליבום ושם לענין הספיקית אי אפשר את שתיהס ליבם מ"מ טולים למליצה משום דאם יבוא אליהו ויאמר וכו' מ"מ דמוטיל מה דקמי שמיא גליא א"נ כמו כן בנידון דידן מוטיל ג"כ מה דקמי שמיא גליא איזו האתרוג הכשר ושפיר יוצא ירי חובתי. והגם דסוגיא דב"ב פ"א פ"ב מוכח בהיפוך דמקשה שם הש"ס ודילמא בכורים נעלו ובטי קריאה ומשני קריאה לא מעכבח. ומקשה ולא והאמר רבי זירא כל הראוי לבילה וכו' הרי שם אם בכורים היא גליא קמי שמיא שהוא בכורים וראוי לקריאה ומ"מ מקשה הש"ס מדרבי זירא משום דאינו ראוי לקריאה לפי ספיקא דידן כ"מ דאינו מומיל מה דקמי כמיא גליא. והוא סותר לכסוציא דיבמות כדל. כבר ממד על כסתירה כזאת הגאון ר שמואל אביגדור זצ"ל בספרו תנא תוספאה על כתוספתא ותירץ דבכך דבבא בחרא דמלבד דמצוח קריאה הוא תנאי לענין אכילת הביכורים פצמם דאם אינו ראוי לקריאה לא כותרו כביכורים לאכילה. מלבד זה יש מצוה לכתחלה בקריאה ג"כ שיקרא בפומל והואיל ויש מצוה לכהסלה שיקרא בפוטל לכן גם לענין מה דבעינן שיהא ראוי לקריאה לא סגי במה דקמי שפיא גליא שהוא ראוי לקריאה אלא דבעינן שיהא ראוי לקריאה בפוטל וכאן אינו ראוי לקריאה בפוטל בשביל ספיקא דידן. משא"כ בהך דיגסות דלא בעינן לענין מליצה רק שיהא ראוי ליבום אבל י?ום ממש בפוטל לא בעינן אפילו לכתחלה אם מלץ לה. לכן גם לפגין הא דבעינן שתהא היבמה ראויה ליבום סגי במה שהיא מצד מצמוחה ראויה ליבום כלומר מה שקמישמיא גליא שהיא ראויה ליבום ולא בפיק שתהא ראויה ליבום בפוטל והוא חילוק נכון בסברא. ולפי זה יש ראי' מש"ס דיבמות כנ"ל לנידון דידן דיוצא ידי חובתו דנידץ דידן דומה להך דיגמוח ולא לכך דב"ב דהא באתרוג לא בעינן רק שיהא ראוי לאכילה אבל אכילה ממם לא בעינן אפי' לכתחילה:

ומטעם זה נראה דאין ראי' ג"כ מסוגיא דפסחים ס"ה ע"ב לנידון דידן דלא יצא ידי חובתו. דגרסינן ההם שכח רגו וכי' אמר אביי לא שנו אלא ששכח אמר זריקה דבעידנא דאיזריק דם הוי מזי לאכילה. אבל שכח לפני זריקה דכי אזריק דם לא כוה מזי לאכילה חייבים למשות פסח שני. איכא דמתני לה אברייתא חמשה שנחטרבו מורות פסחיכן זה בזה ונמלא יבלת באחד מכם וכו' אמר אני"לא שנו וכו' מאן דמתני אמתניתין כל שכן אברייתא מאן דמתני אברייתא אבל אמתניהין לא כיון דכשרין נינכו דאי אדכר כוה חזי לאכילה קמישמיא גליא. וכתבו התוס' קמישמיא גליא פירוש ולא פסול כל כך הואיל ואינו בגוף כקרבן. והרמב"ם בפ"ג מהלכות קרבן פסח הלכה ב' פסק כלישנא קמא כמאן דמתני לה אטתניחין ט"ש הרי חזינן דאינו מוטיל מה דקמי שמיא גליא רק אזלינן לסי מה דמספקא לן ושני הפסחים אינם ראוים לאכילה. א"כ גם בנידון דידן לא יצא ידי חובתו אף שלקח בידו שני האתרוגים דמ"מ שני האתרוגים אינם ראוים לאכילה בשביל ספיקא דידן. אמנם לפי כמבואר לעיל אין ראי' מזה לנידון דידן דשאני התם דמלגד מה דבעינן שיהא ראוי כפסח בשמת זריקת דם לאכילה נטען גם כן אכילה־ בפוטל למציה. לכן גם לענין הא דבטען ראוי לאכילה בעינן גם כן ־ שיהא ראוי לאכילה בפוטל ולא סגיא במה דקתי שמיא גליא. משא"כ בנידון דידן דלא בעינן רק שיהא האתרוג ראוי לאכילה אבל אכילה ממש בפוטל לא בפען אף למצוה לכן אפשר דיוצא באתרוג ככשר בכל מקום שהוא דסגיא נמה דקמי שמיא גליא. שהוא כשר וראוי לאכילה ונמצא דאין ראיה לא מסוגיא דב"ב ולא מסוגיא דססמים דאין יוצא ידי חובתו. אבל יש ראי' מסוגי' דיבמות מ"א פ"ג בהיפוך דיוצא ירי חובתו בנידון דידן:

אמנם אחר העיון נראה דאין ראיה מסוגיא דיבמות לנידון דידן דיוצא ידי חיבתו. דהן אמת אם נסכים לדברי הגאון ר' שמואל אביגדור בישוב הסתירה מסוגי' דיבמות לסוגי' דג"כ יש ראי' מסוגיא דינמית לנידון דידן דיוצא ידי חובתו אבל באמת אין חילוקו של הג' רש"א מוכרח וכסוגיוחי^יבמות ודנ"ב נלא"ה אינן סותרות כאשר אבאר בם"ד:

אלא דכתוס' ביבמות י' ט"א ד"ה למולם וכו' הקשו וז"ל וא"ת לתני אשת איש שפיטרת צרתה כגון דאמר לה הרי זה גיטך על מנת שלא חנשאי לפלוני ונדם באורך מה שתירצו בשם כירושלמי. וכרשב"א בחידושיו רס"ק דיבמות כתב ע"ז וז"ל ומסהברא לי דאפילו היא עצמה חולצת דאין אני קורא בה כל שאינה טולה ליבום אינה טולה למליצה דגסנאין לא קא מיירי קרא. ונאאמרינן אלא באיסור פרוה אבל בזו שאיסור דגר אחר גרס לה לכאסר דהיינו תנאי חולצת אט"ס שאינה מחיבמח ואט"ס שאף זו אם ממדה ונשאת נזכ שנאסרה עליו נמצא גט נטל ותאסר לו איסור פרוה מ"מ אין איסורה פכשיו אלא מחמה תנאו ולא מחמת מרוה שהרי גיטה גמור ואין כאן שיור בגט מירי דכוה אסנאין דעלמא והרי זו כגודרס כנאה מיבמה במיי בטלה לתכן בפרק ביח שמאי כופין אוהו שיחלוץ לה והרי זו אינה עולם ליבום דבר תורה דקימה מלי' בלאו ועשה ואעפ"כ עולה לחליצה משים שדבר אחר גרם לה להאסר וכו' פכ"ל הדשב"א ז"ל. והנה מתחלה צריך לבאר את דברי הישב"א כי המה תמוהים למאור לכאורה כאשר המה עליהם בספר שער המלך בפ"ו מהלכות יבום הלכה י"א פ"ש בד"ה ודע שכתב וז"ל ולא זכיתי להבין דבריו דנודרת הנאה דבעינן חליצה לאו משום שדבר אחר גרם לה להאסד אלא משום שריבה הכתוב יבמתו לח"ל ועשה דבעי חליצה ומטעמא דקדושין תופסין בחייבי לאוין. והרי אלמנה מן הגשואין דאיסורה מהמת עצמה ולא רמיא ליבום דבר תורה ואפ"ה בעי חניצה כמש"כ הוא בעצמו בשם בעל כ"ג וא"כ איך כתב הוא ז"ל דטעמא דנודלת כנאה משום שדבר אאר גרם לה להאסר דהא ציתא דאלמנה מן כגשוחין יוכיח. משא"כ באומר על מגת שלא הנשאי כיון דלא חזא ליבום כלל ולא תפסי בה קדושין דקחי עלה באיסור ערוה איכא למימר דכו"ל כחייבי כריתות ממש וצ"ע עכ"ל כשער המלך. ועיין בספר אמי מלואים בסי' קע"ד סעיף א' כתב ליישב קושיא זאת ע"ש שירד להציל ונא הציל וכל דבריו שם אינם ראוים למי שאמרם במחינה מכבוד תורה־ ואין להאריך בזה: ולענ"ך נראה ניישב דברי הרשב"א דכונתו במה שהביא ראי' מנודרת כנאה מיבמה דצריכה חליצה. הוא דמסתמא גם רבי עקיבא מודה בנודרת הנאה מיבמה שצריכה חלמה אע"ן דלרבי עקיבא חייבי לאוין לאו בני חליצה ויבום נינהו כתו צדיק חייבי כריתות כמבואר ביבמות ט' ע"א ודף ע"ט ע"ב ובסנהדרין נ"ג ע"ב . ומכל מקום ס"ל לרבי עקיבא בנודרת כנאה מיבמה דצריכה מליצה אע"ג שהיא מחייבי לאוין ועשה. אלא ודאי דשאני איסור שע"י דבר אחר מאיסור שע"י עצמו וא"כ מגודרת כנאה מיבמה שהוא חייבי לאמן אליבא דרבי עקיבא נשמע בחייבי כריתות לדידן שגם כן יש חילוק בין איסור שעג ידי עצמו מאיסור שעל ידי דבר אחר. ואין להתעקש וצורר דילמא באמת צרבי עקיבא הנודרת כנאה מיבמה אינה צריכה חליצה. ומה דחנן בפרק בית שמאי קייא ע"ב דצריכה חליצה אתיא דנא כרבי עקיבא. דזה ודאי אינו דהא עיקר כטעם כיב מיניק בין חייבי כריתות לחייבי לאוין ופשה דהייבי כריתות פטורות אף מחליצה וחייבי עשה או חייבי לאוין ועשה צריכי חליצה הוא משום דחייבי כריתות לא תפסי בכו קדושין וחייבי לאוין ועשה תפסי בכו קדושין. וא"כ הא ודאי דנודרת כנאה מיבמה צריכה חליצה גם לר' עקיבא דהא תפסי בה קדושין דאטו אשה שאסרה על עצמה הנאת תשמישו שג ראובן או בהיפוך אטו אם ראובן יקדש אותה לא יחולו כקדושין לרבי עקיבא הא ודאי דזה לא ניתן להאמר. ואין נהקשות דא"כ הדרא קושית השעה"מ לדוכתא דמאי ראי' היא מגודרת הנאה מיבמה דצריכה חליצה אליבא דרבי עקיבא לחייבי כריתות אליבא דידן דיש חילוק בין איסור שעל ידי עצמו לאיסור שעג ירי דבר אחר. דלמא שאני נידרת הנאה מיבמה דהא ־צריכה חליצה גם אליבא דרבי עקיבא הוא משום דתפסי בה קדושין נכן מודה רבי עקיבא דצריכה חליצה דדומה לחייבי לאוין ועשה אליבא דידן דצריכי חליצה משום דתפסי בה קדושין. מבא"כ באומר על מנת שלא תנשאי ולא תנעלי דאין בה תפיסת קדושין אפשר דאין צריכה חליצה אע"ג שאיסור דבר אחר גרם לה. נראה דלק"ס דמ"מ א"ש ראיית כרשנ"א דהא מכל מקים חזינן שיש חילוק בין אישור שעל ידי עצמו לאיסור שע"י דבר אחר. שבאיסור שעל ידי עצמו חייבי לאוין אינם בני קדושין לרבי עקיבא ואינן צריכות חליצה וננודרת כנאם מפלוני אע"ג שהוא גם כן מחייבי לאוין מכל מקום תפסי בה קדושין גם לרבי עקיבא אם יקדש אותה כאיש שנאסרה עליו הנאתה בקונס. ש"מ שיש חילוק בין איסור שעל ידי עצמו נאיסור שעל ידי דבר אחר. א"כ מסתברא דגם מה שכתוב בתורה אם לא יחפוץ וכו' שמזה למדו בשים דחייבי כריתות שאינן עוצין ליבום אינן פולין לחליצה דלא מיירי רק באיסור בעל ידי עצמו ולא באיסור שעל ידי דבר אחר דבתנאין לא מיירי קרא ונמצא שנתיישבו דברי כרשב'"א ולק"מ קושית השעכ"מ הנ"ל:

ומעתה נחזור לענינגו דלדעת הרשב"א דס"ל דהא לקי"ל דמי שאינו עולה ליבום באיסור כרת אינה עולה נחליצה הוא רק בתנאי אם הוא איסור עצמו ולא באיסור שעל ידי דבר אחר. אין כסוגיא דיבמות מ"א ע"ב סותרת כלל לסוגיא דב"ב פ"א ע"ב ואין אנו צריכים למה שסילק הגאון רש"א ז"ל. דבשלמא בסוגיא דב"ב לענין בכורים דבעינן שיהא ראוים לקריאה ואם אינם ראוים לקריאה יהיה מאתו טעם שיהי' אין הביכורי' ניתרי' באכילה שפיר מקשה הש"ס והא בעינן קריאה וכו' והאמר ר' זירא כל הראוי לבילה וכו' דאע"ג דאם ביכירים הם קמי שמיא נליא שכס ביכורים וראוי' לקריאה מכל מקום סו"ס אינם ראוים לקריאה לפי מה דמספקא לן אם כס ביכורים או לא והואיל ואינם ראוים לקריאה בשביל איזו טסם שיכי' לכן לא כותרו כביכורים באכילה. משא"כ ביבמות לענין חליצה דלא כל כאסורה ליבם פטורה מחליצה דרק כאסורה ליבום באיסור עצמי פטורה מחליצה ולא סי שאסורה ליבום מצד דבר אחר א"כ שפיר משני הש"ס שם אבך דספיקות הכי כשחא כתם אם יבוא אליהו ויאמר דהא קדיש בת חליצה ויכום היא כלומר דאם אותה קידש הרי היא מצד עצמה בה יבום היא ואע"ג דלפי מה דמספקא לן שמא את הברחה קידש אסורה לכתיבם מכל מקום זה הוא איסור שעל ידי דבר אחר ואיסור יבום כזה אינו פוטר מחליצה כנ"ל בשם הרשב"א. ונמצא דאין הסוגיא דיבמות סוחרת לסוגיא דב"ב כלל ואין אט צריכין לחילוקו של הגאון ר' שמואל אביגדור ז"ל. והואיל וכן שוב אין לנו ראיה ססוגיא דיבמות הנ"ל צנידון דידן דיוצא ידי חובתו דאפשר לאמר דבנידון דידן אינו יוצא ידי חובתו משום דבתר ספיקא דידן אזצינן ושאני בסוגיא מבמות דאף אם ניזיל בתר ספיקא מדן אין איסור יגום כזה מונע את כחליצה משום שהוא איסור שעל ידי דבר אחר. משא"כ לענין אתרוג דנעינן שיהא ראוי לאכילה ואם אינו ראוי לאכילה פסול לצאת בו ואין חילוק בין האיסור הוא מצד עצמו ובין אם הוא איסור שטל ידי דבר אחר א"כ אפשר דבנידון דידן אינו יוצא ידי חובתו דאף האתרוג ככשר אינו ראוי לאכילה משום ססיקא דידן ואף שהוא איסור שמל ידי דבר אחר מכל מקום לענין אתרוג אין חילוק בין כאיסורים ואם אינו ראוי לאכילה מחמת איסור יהיה איזה איסור שיהיה שוב אין אני קירא בו ולקחתם לכם שיהא ראוי לכם בכל דרכי כנאום וכו'. וא"כ בנידון דידן אפשר דאינו יוצא ידי חובתו. ומכל מקום גם בהיפוך אין להביא ראי' ססוגיא דב"ב פ"א ע"ב ומסוגיא דפפחיס פ"ח ע"ב דבנידון מדן אינו יוצא ידי חובתו דכבר נתבאר לעיל חילוקו של הגאון רש"א ז"ל וטל פי חילוקו אין ראי' משתי כסוגיות כנ"ל לנידון מדן. והגם דלפי מש"כ אין חילוקו של הגאון רש"א מוכרה מ"מ גם בלא ראי' נוכל לחלק כ חילוקו כנ"ל שהוא מסתבר בשכל• באופן שאין לנו ראי' נא מסוגיא דב"ב ודפכחיס וגם אין לנו ראי' מסוניא מבמות:

אמנם דברים הנ"ל שכתבתי אינס מוסכמים אליבא דכו"ע רק הרשב"א שכתב כן דמסחברא לי' דכאומר הרי זה גיטך על מנת שלא חנשאי לפלוני אף היא טצמס צריכה חליצה. אבל כבר כתב הוא ז"ל שהרמב"ן נסתפק בדבר ומטין דבריו לפוטרה מן כמליצה ומן היגום וכרשג"א גיטל את דעתו מפני ומת כרמב"ן ע"ש לכן אמרתי ליישב כססירה מסוגיא דב"ב פ"א פ"ב לכסוגיא דיבמוס מ"א מ"ב באופן אחר וג"כ לא גצטרך לחילוקו של הגאון רש"א זצ"ל: ואעתיה מש"כ במ"א על סש"ב בששובת צ"צ סימן ס"ט בדבר שנשאל לפרש להם מש"כ הרשב"א הביאו כטור יו"ד בס"ק"ב ביצת ספק טריפה לא כויא דבר שיש לו מתירין משום דלא הוי אלא ספק וכוי והוקשה לכם מה דוסקיי לתלות כהיתר בטעם זה תיפוק לי' רבלא"ה לא שייך כאן מנין דבר שיש לו מתירין דממה נפשך אם לא תמי' התרנגולת י"ב סודם וטרפה היא אם כן אינו דבר שיש לו מחירין. ואם כשרה היא ותהי' י"ב חודש אם כן נס עכשיו כביצה מותרת בלא ביטול. והשיב לכם הגאון בטל צ"צ דלא כן הוא כאשר טלה סל דמתיכם לאמר דאם תחיה כתרנגולת י"ב חורש או חטסון ביצים תהיה מותרת לגמרי למפרט והאוכל ביצתה מתחלה קודם שנודע כיתרה לא מגיד איסורא כלל למפרט דלפ"ז ודאי דקושיחכם חזקה. אבל באמת אין הדבר ק אלא דאפילו אם תמצא כתרנגולת אסרי כן שאינה טריפה כגון שתתי' י"ב חודש או שתטעון ביצים מ"מ מי שאכל ביצתה קודם שנודע כיתרה מביד איסורא כמבואר בנזיר כ"ג מ"א ובקדושין פ"א ע"ב מקרא ראשה כפרם וה' יסלס לה. וא"כ הו לק"מ על הרשג"א דסד"א דעיקרי דבר שיש לו מחירין ולא יתבטל כיון שאפשר שתטעון ביצים או תחיה י"ב חודש ימתין עד שתחיה י"ב חודש או תטעון ביצים ואז יאכל בהיתר גמור בלא ביטול קמ"ל הרשב"א דאין זה דבר שיש לו מתירין הואיל ואינו רק ספק כיתר דשמא לא תטמון ביצים ולא תחיה י"ב חודש ע"ש מכ"ד כצ"צ. ואני הקשיתי עליו דהא בהך דיבמות מ"א ע"ב דמקשה הש"ס מברייתא דכספיקות חולצות ולא מחיבמות מיקר קושיתו היא דכיה לה להמתין טד שיבואו עדים ויבררו נד היא יבמתו כמו שפירש רש"י שם ד"ה שקידש וכו' הרי דשם הוא ממש כמו כגזירה שגזרו חז"ל דדגר שיש לו מתירין לא יתבטל מטטם דמה לו לאכול מכשיו ויצטרך להיתר הביטול ימתין ויאכל בהיתר גמור בלא ביטול. כמו כן הוא בכך דספיקות מקשה הש"ס דאמאי המלון עכשיו בשעה שכדבר בספק וא"כ החליצה אינה חליצה הוגנת דהא אינה עולה ליבום ימתין עד שיבואו עדים ויגידו איזו מכן קידש ותהא כחליצה הוגנת, ומ"מ משני הש"ס שם הכי השתא התם אם יבוא אליהו וכו' הרי דאתי טלה בתורת ממה נפשך דיופיל החליצה דאם לא אותה קידש כלא אינה צריכה חליצה ואם אותה קידש היא עולה ליבום גם כן ושפיר היא חליצה הוגנת. וא"כ גם לענין דבר שים לו מתירין גם כן ניסא דאף אם שייך גזירת חז"ל גם בספק כיתר מכל מקום יתבטל ויועיל ממה נפשך דאם טריפה כתרנגולת הרי אין לה מתירין ואם כשרה היא אינה צריכה ביטול. ואולי יש לומר דרק באיסור דאורייתא כטריפה אמרינן דגם אם קמי שמיא גליא שהוא כשר מכל מקום אם יאכלנו בספיקא פביד איסורא. מםא"כ באיסור דרבנן כמו בספק אמות זקוקה דיבמות שם אינו כן אלא אם קמי שמיא גליא שאותה קידש ואינה אחות זקוקה לא פביד איסורא אם ייבם אותה עכשיו אף שעדיין כדבר בספק. ואם כן אתי שסיר דביבמות שס לא שייך כלל סברת כצ"צ הדל. והנה צפי מה שכתבתי לפיל ליישב כסתירה מסוגיא דיבמות מ"א פ"ב לכסוגיא דב"ב פ"א ע"ב על סי דברי הרשב"א בחידושיו רפ"ק דיבמות שכתב לחלק בדין מי שאינה עולה ליבום דאינה פולה למליצה בין איסור שהוא מצד עצמו לאיסור שהוא על ידי דגר אסר לק"ס על כצ"צ גם כן מגס' דיבמות כדל דהא איהו כסב כן ליישב דמיי הרשב"א ולכרשס'א לשיטתו לק"מ מגס"מגמות הדל דאפשר לומר דשם לאי בתורת ממה נפשך אתי פלה אלא משום דאם לא אותה קידש הוא איסור שטל ידי דבר אחר שאיסור כזה אינו מונע כמליצה וכדל:

אבל אמרתי ליישב דברי כצ"צ כדל באופן אסר. והוא דלכאורה יש להקשות במה דמקשה הש"ס ביבמות שם מברייתא דהספיקוה חולצות ולא מתיבמות דהא לעיל כ' טייב מסקינן דרק מי שאינה פולה ליבום בשביל איסור כרת אז אינה מולה גם למליצה. אבל מי שאינה פולה ליבום בשביל איסור עשה או לאו ופשה פולה לחליצה אפ"ס שאמה מולה ליבום. וא"כ קושית הש"ס שם מכך דספיקות לק"מ דבשלמא תוך ג' חדשים למיתת בפלה שיש בה ספק איסור כרת דשמא מעוברת היא והיא בכרת דאשת אח שלא במקום מצוה לכן אינה עולה למליצה(לפי סברת כמקשה דגם בשביל ספק איסור מקרי אינה עולה ליבום) דהא אינה מולה ליבום בשביל ספק איסור כרת ומ"מ אי אפשר לפוטרה בלא כלום דהא סוף סוף אינה רק ספק איסור דהא אפשר דאינה מפוברח. ובארוסה אנדג דודאי אינה מפומה גזרו אסו נשואה כמש"כ הרשב"א בחידושיו דלר"ל דס"ל דמליצת מעוברת לא שמה חליצה אין אנו צריכין לתימן הש"ס שם משום דאינה עולה ליבום רק דהואיל ובנשואה אי אפשר שהחלון בשביל חשש ספק של תורה דשמא מעוברת היא ואח"כ תפיל ותסמוך על כחליצה לכן גזרו גם בארוסה. משא"כ לרבי יוחנן דס"ל דמליצת מפוברת שמה חלילה גם בנשואה אין בה חשש דאורייתא לכן לא שייך לגזור ארוסה אמו נשואה פ"ש בדברי הרשב"א בחידושיו(וכוא דלא כמש"כ התוס' שם ד"ה קרא וכו') וקושיה התוס' בדיה קרא מיישב הרשב"א שם באופן אחר ט"ש, ולכן משני הש"ס דגם לרבי יוחנן יש בתוך ג' חדשים משש דאורייתא בנשואה ולכן גזרו באמסה אטו נשואה. משא"כ בכך דספיקות גם אם נאמר כסברת כמקשה דאף מי שאינה טולה ליבום בשביל ספק איסור אינה מולה למליצה. מ"מ הא אמות זקוקה אינה רק איסור דרבנן ואטו ממור איסור אמות זקוקה דרבנן מאיסור עשה או לאו ומשה של תירה דאט"ט שאינה פולה ליבום בשביל משה או לאו ומשה מכל מקום פולה למליצה. ואין ליישב על סי מה שכתב רש"י שם ד"ה הרי קטנה וכו' וכל כנך דאמרי רבנן חולצת ולא מהיבמח וכו'. דלס"ז לק"מ מחייבי עשה או לאו ועשה דמולצת אט"פ שאינה פולה ליבום דשאני כתם דלא אפשר דאל"כ לסולם תאסר. משא"כ בהך דספיקות שאפשר להמחיז סד שיתברר כדבר כמו שפירש רש"י לעיל בד"ה שקידש וכו'. דז"א דהא חייבי עשה ולאו ופשה מן התורה פולים למליצה אס"ג שאינם פוליס ליבום. ולפנין דין התורה לא מסתבר כלל לאמר דמשו"ה אמרה התורה שהמלון אפ"פ שאינה פולה ליבום משום דאל"כ לעולם תאסר וא"כ מדחזינן דמייני עשה או לאו ומשה מן התורה חולצות אט"פ שאינם פולים ליבום ש"מ דוק מי שאינה פילה ליבום בשביל איסור ממור דכרת אז אינה פולה לחליצה ולא מי שאינה פולה ליבום בשביל איסור קל כסו משה או לאו ועשה. וא"כ בודאי קשה דמאי מקשה הש"ס מכך דספיקוס. וצריך לומר דסברת כמקשה הוא מכי דמייבי עשה או לאו ועשה פילות לחליצה אע"ג שאינם פולים ליבום היינו משום דאין בהם איסור כרת משא"כ איסור אחות זקוקה דגזרו עליה חכמים אמו אחות אשה דבכרת. א"כ כמו שגזרו על פיקר כנשואין שלא לישא אחות זקוקה אפו אמות אשה כסו כן היה לכם לגזור שספק אחות זקוקה לא החלון סד שיתברר כדבר כמו באחות אשה. כסו שאם יארע שראובן קידש אתת. משלש אתיות וידע אתו מהם קידש ואח"כ קידש שמעון אחיו אסם משהי אחיות הנותרות וידע ג"כ איזו קידש ואס"כ נתערבו ששי האסיוש ולא נודע איזו מהם קידש שמעין ואס"כ משה אחש סכמערמות ואס"כ מס ראען דאסור לשמעון לעס אה אששו של ראובן דשמא אששו של שמעון קיימש אך אהושה כפנויה משה וא"כ אשש ראובן כיא אהוש אשד. וגם לפוטרה בלא כלום אי אפשר דשמא המקידשש לשמעון משה ממצא שמשה קודם מישש ראובן וא"כ זקוקה אשש ראובן לשמעון ובכה"ג לפי דעש כמקשה שנס מי שאינה עולה ליבום בשביל ספק איסור ג"כ אינה עילה לשלילה א"א שתחלוץ אשש ראובן משמעון דהא אינה עולה ליבום:שביל ספק איסור אחוש אשה של שורה אלא שמשין עד שישבר• הדבר וא"כ גם בספק אחוש זקוקה הו"ל לגזור שלא ששלון עד שישברר הדבר, ועיין במג"א סימן שמ"ז ס"ק ה' שהעלה דנוקשה בטל בששים ואינו בעשהו משום למקשה אינו רק מדרבנן ע"ש ולפי מש"כ אין דבריו מוכרשים דאפשר דכמו שגזרו על עיקר האיסור נוקשה אטו שמן גמור דבכרש כמו כן גזרו שיאסר במשכו אטו סמן גמור דבכרת. ויש לומר דלא דמי לנידון דידן דשאני השה לאיסור משכו בשמן גמור גם כן אינו מן כשורה ולכן במקשה לא רצו לנזיר רק על פסוה מס' דכיוצא בזה בשמן גמור הוא אסור מן התורה. משא"כ הכא דגאסוה אשה היכא שאינה טולה ליבוה בשביל ספק כנ"ל אינו מועיל לה חליצה מן השורה א"כ הו"ל למגזר גם בספק אחוש זקוקה שלא ששלון עד שיהברר כדבר אטו אחוש אשה דאוריישא. דכמו שגזרו על עיקר האיסור שלא לישא אחוש זקוקה אטו אחוש אשה שהיא מן כשורה כמו כן כו"ל למגזר בספק אחוש זקוקה שלא השלוץ עד שישברר כדבר אטו אחוס אשה דזה הוא גם כן דין התורה דכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לשליצה. זו היא סברת כמקשה שם מכך דהספיקות. וע"ז משני לו הכי הששא וכו' כלומר דלעולס בספק איסור לא אמרינן סי שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה. דבשוך ג־ שדשיס למיתה בעלה אינו ספק איסור דאפילו אם יבוא אליהו ויאמר דאינה מעוברת לא משגסינן בו דמ"מ אסורה להשיבם דשכמיס נזרו עליה שלא חתינם אטו מעוברת ודאיה. וא"כ כמו דמעוברש ודאית דאסור ליבם אותם בשביל ספק כרת וא"כ גם לשלוץ גזרו כמו במעוברת ודאיח. משא"כ בספק אחוש זקוקה דעיקר האיסור אינו רק בשביל ספק לכן הסלון ממה נפשך ולא שייך כאן לאמר סברת הצ"צ דאך אם קמי שמיא גליא שהיא אינה אחות זקוקה מ"ס אם ייבמנה עביד אסורא. דז"א דהא אם באמת אינה אחוש זקוקה נא עביד רק איסור קל כמש"כ התוס' בסוטה כ"ח ע"א ד"ה מה ת"ל וכו' ואיכיר קל כזה אמו מונע את כחליצה. וגם אם יארע כן בספק איסור אחות אשה רשאה לחלון ואינה צריכה להמתין חד שיתברר הדבר משום דממה נפשך אם משה אששו קידם הרי היא פולה גם ליבום ואם אשהו עדיין קימה הרי אינה צריכה חליצה. מאי אמרה דילמא מסה אשתו קידה והיא צריכה מליצה ומכל תקוס אינה עולה ליבום בבביל הספ- שיש לנו כמש"כ כצ"צ מגמ' מזיר ודקדושין דזה אינו. דאיסי, זס הוא איסור קל ובשביל איסור יביס כזה אין החליצה נמנעת דהא רק בשביל איסור חמור של כרת נמנעה השל'ה ולא בשביל חיסור קל כמו עשה וחייבי לאוין ועשה. מכש"כ באיסור כזה שאינו חמור אפילו כחייבי עשה כמש"ב השום' בסוטה הנ"ל:

היוצא לנו מזה דכמקשה ביבמות שהקשה מברייתא דהספיקות היה סובר דתוך ג' מה שאסירה להשיבם הוא מטעם ספק שמא היא מעוברת בולד של קימא ו6"כ בע"כ מוכח דלא שייך לומר דתחלון ממה נפשך דאם מעוברת היא אינה צריכה מליצה ואם אינה מעוברת בולד של קיימא הרי היא עולה גם ציבום. ועכצ"ל כסברת הצ"צ דגם אם קמי שמיא גליא שאינה מעוברת מ"מ אם יבוא טליה כעס שאנו מסיפקיס אם היא מעוכרת או נא איסווא עביד וא"נ לא שייך ממה נפשך ואע"ג ראם קמי שמיא גליא שהיא מעוברת אע"ג דעביד איסורא מ"מ הוא איסור קל כנ"ל דאיסור ינום כזה אינו מונע כמליצה. צ"ל דכס איסור קל נזה מונע כחליצה לכשחלה משום דנס האיסור הקל כזה שייך ביה דררא דאיסור כרת משום דאסור לעשות כן משום ספק איסור כרת דשמא מעוברת היא בולד של קיימא. ומשו"ה שפיר מקשה מכך דספיקית ומשני הכי השתא וכו' כלומר צעולס בשביל ספק איסור לא אמרינן כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה משום דאם יבא אניהו ויאמר שאינו אסור הרי היא בת חליצה ויבים ואם היא אסורה הרי אינה צריכה חליצה וסברח כצ"צ לא שייך כאן דאם קמי שמיא גליא שהיא מושרש אע"ג דאם יבוא עליה בהסיקו איסורא קעביד מ"מ הוא איסור קל ואין זה דררא דאיסור כרה ולכן בשביל איסור יבום קל כזה אינו מונע החליצה וא"כ שפיר חילצת ממ"נ. ומה שגזרו על תוך ג' חדשים למיתת נעלה שלא שחלון מטעם שאינה עולה ליבום הוא משום דשס מה שאסרו חכמים ליבם אותה תוך ג' חדשים אינה בשורת ספק רק בתורת ודאי דמכמיס גזרו עליה איסור יבום כמו במעוברת ודאית בולד של קיימא דאך אם יבוא אליהו ויאמר דאינה מעוברת לא משגחינן ביה ולק גזרו חז"ל שלא שחלון גם כן שוך ג' חדשים משום דאינה עולה ליבום דכמו במעוברת ודאית בולד של קיימא דאינה חוצצת משום דאינה עולה ליבום בשביל שיש עליה איסור כרש דאשת אח. כמו רן בשוך ג' חדשיס דאסרו חז"ל בשורש ודאי ליבם אותה דומיא דמעיברש ודאית לכן לעני[ לחלוץ לכשהלה דינה כמעוברת ודאית דאין חליצתה כלום משום שאינה עולה ליבום ולא שייך שס ששחלון ממה נפשך. משא"כ בהך דספיקות דהאיסור אינו רק מטעם ספק דהא אם יבוא אלי' וכו' א"כ שפיר חולצת ממה נפשך וסברת כצ"צ לא שייך כאן. דבשלמא לענין דבר שיש לו משירין שהשוו חכמים מדושיהס ואך באיסור קל אינו בטל אם הוא דבר שיש לו מתירין ואפילו איסור דרבנן כמביאר בביצה ד' מ"א ולכן שפיר שייך סברת כצ"$ דלא שייך לומר שיתבטל ממה נפשך דאם התרנגולת טריפה הרי אין לה מסירי[ ואם היא כשרה הרי אינה צריכה ביטול דז"א. דגם אם קמי שמיא גליא שהיא כשרה אם יאכל אותה בספיקא איסורא עביד וצריך ביטול. ואע"ג דאיסור זה הוא איסור קל מ"מ גם איסור קל אינו בטל אם הוא דגר שיש לו מתירין. וא"כ בהך דהרשב"א לענין ביצת ספק טריפה סד"א דלא התבטל אלא ימתין אולי תחי' התרנגולת י"ב חודש או הטעון ביצים ויאנלנה בהיתר גמור וקמ"נ הרשב"א דמ"מ בטצה מבוס דאינו אלא ספק הישר. מםא"כ בה ך דספיקות שס שפיר חילצת ממ"נ דאם יבוא אליהו ויאמר דהא קדיש בת חליצה ויבום היא. ואם גלוי קמי שמיא דלא אותה קדיש הרי חינה צריכה חליצה וא"כ שפיר מועיל בה חליצה ממה נפשך. '.:

אי אמרת דגם אם קמי שמיא גליא דאותה קידש מכל מקום אה יבוא עליה בספיקי איסורא מביד נמש"כ הצ"צ אם כן לא שייך ממה נפשך. ז"א דאם קמי שהיא גליא דהא קידש אעיג שאם יבוא עליה בספיקואיסורא עביד. אינו רק איסור קל ואין בו דררא דכרת ואיסור יבום כזה אינו מונע המליצה. באופן שנתיישב קישיתי מסוגיא דיבמות על הצ"צ. ולפי זה מיושב גם הסתירה מסוגיא דב"ב על כסוגיא דיבמות דבשלמא בה ך דג"כ לא שייך לומר דיותרו כביכורים באכילה ממה נפשך דאם קמי שמיא גליא דביטרים כס הרי כס ראוים לקריאה גם כן ואם קמי שמיא גליא שאינם ביכורים הרי הס מותרים ממילא. דז"א דהואיל וחכמים אסרו לקרוח סל ספק ביכורים משום דממזי כשיקרא או משום דילמא אתי לאפקסינכו מתו"מ כמבואר שם פ"ב ע"א אע"ג דלשני כטעמים אינו רק איסור דרבנן מכל מקום סוף סוף מאחר בחכמים אסרו לקרות מספיקא א"כ גם אם קמי שמיא גליא שביכורים כס גם כן עביר איסורא אם יקרא סליהם בעת שהוא בספק וא"כ לא שייך שוב לאמר הממה נפשך כנ"ל. ואף אם נחסום דאם קמי שמיא גליא שביכורים הם אם יקרא סליהם בספיקו הוא איסור קל מכל מקום סוף סוף אינם ראוים לקריאה לנס בשביל איסור קל כו"ל אינו ראוי לקריאה ושפיר מקשה הש"ס שם בג"כ מדרבי זירא. משא"כ בכך דיבמות מ"א ע"ב דרק איסור חמור של כרת מונס כחליצה א"כ הספיקות שפיר חולצה ממ"נ דאם יבוא אליהו ונו'. מאי אמרת דילמא אותה קידש וצריכה חליצה ומ"מ אינה עולה ליבום בשביל כספק שיש לנו. ז"א דאם באמת אותה קידש אע"ג דאם יבוא סליה _ עביד איסורא מ"מ איסור קל אינו מונס כחליצה: ולפי זה ג"כ אין ראיה מסוגיא דיבמות לנידון כשאלה שלנו דאפשר לומר דבנידון דידן אינו יוצא ידי חובתו אף אם לקח בידו את פניהם דבתר ספיקא דידן אזלינן ולדידן גם האתרוג ככשר אסור באכילה משום ספק ואם י&כלנו איסורא מביד ואף שהוא רק איסור קל מכל מקום סוף סוף אינו ראוי לאכילה וגם אתרוג כאסור באכילה משום איסור קל פסול לצאת בו. משא"כ בכך דיבמות דאם יש סל כיבום איסור קל אינו מונס כחליצה:

ולפי מה שכתבתי לעיל בלאו הכי אין לנו שום לאי' מגמ' דיבמות כנ"ל לנידון כשאלה הנ"ל שיוצא ידי חובתו. דיש לומר דלמולם אינו יוצא ידי חובתו דאע"ג דממה נפשך אחד מהאתרוגים הוא כשר מ"מ בתר ספיקא דידן אזלינן ולדידן תרוייהו אסורים מן התורה בשביל כספק שלנו לכן אינו יוצא ידי חובתו מן כתורכ. משא"כ בכך דיבמות דלל סיקר מה שכספיקות אינן סולין ליבום הוא מדרמן דאיזץת זקוקה אינו אלא איסור דרבנן וגם אם היה איסוד דאורייתא מ"מ אינו בכרת. וכל כשקלא וטריא שס אינן דרק לענין גזרה דרבנן שגזרו שלא תחלוץ משום שאינה עולה ליבום מדרבנן לכן סגי לן במה דקמי שמיא גליא שהיא ראויה ליבום ולא מחמירינן כל כך לחיל בחר ססיקא דידן ושפיר משני הש"ס הכי השתא כתם אם יבוא אליהו ויאמר דהא קדיש בת מליצה ויבים היא:

והנה במה שכתבתי לעיל ליישב כסתירה מסוגיא דב"ב לסוגיא דיבמות נ"ל ליישב בזה גם קושית מהרי"ט אלגאזי בס"ק דבכורות דתנן כתם ט' ס"א חמורה שלא בכרה וילדה שני זכרים נותן טלה אחד לכהן. זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו' ושם מ"ב בגס' מקשה וכיון דלמצמו למה ליה לאסרושי. לאסקומי לאיסורי' מיני'. מני מתניתין רבי יהודא היא וכו'. וכתבו התוס' שם ד"ה לאפקוסי וכו' וז"ל דלסוטרו ממצות עריסה לא היה צריך להפריש מספק כמו שאינו נותן לכהן מספק כמו כן אינו סורסו מספק עכ"ל התוס'. וכתב שם מכרי"ט אלגאזי דס"כ הוא משום דכתיב ואם לא תפדה וערפתו דמשמס דמי שיש בו מצות פדיה יש בו מצות עריסה ומי שאין בו מצות פדיה אין בו מצות עריפה. וכתב דקשה דהא זה הוא ג"כ בסיגנון אחד מה שדרשו סז"ל לענין מליצה ויבום. אם לא יחפוץ כאיש לקחת את יבמתו ופלחה יבמתו כשערה דמזה דרשו חז"ל כ' ס"א דכל שאינה פולה ליבום אינה עולה לחליצה. וא"כ הא מבואר ביבמות מ"א ס"ב דרק מי שאינה עולה ליבום בודאי אז אינה פולה לסליצה אבל מי שאינה עולה ליבום מטעם ספק פולס למליצה כמודאמרינן שם הכי השתא וכו' וא"כ בכך דבכורות בחמורה שילדה זכר ונקבה דרק מספק פטור מפדיה אמאי פטור מעריסה נימא דאם יבוא אליהו ויאמר דיצא הזכר תחלה בר פדיה הוא ואם כן יתחייב בעריפה מספק. ולפי מה שכתבתי לעיל ליישב כסוגיות דב"ב ויבמות שלא יסתרו אהדדי בכל אחד משני האופנים יתיישב גם קושית מהרי"ט אלגאזי כנ"ל כמובן. וגם לפי מה שכתבתי דאין ראיה מסוגיא דיבמות לנידון השאלה שלנו משום דבסוגיא דיבמות כל עיקר כשקלא וטריא דשם אינו רק לענין דבר שהוא מדרבנן ג"כ יתיישב קושית מכריי'ט אלגאזי כנ"ל:

ועוד נ'"ל ליישב קושית מהרי"ט אלגאזי. דהך דבכורות אינו דומה להך דיבמות דהא בכך דבכורות אק אנו מסופקים אם מועיל העריפה או לא אלא שאנו מסופקים אם הוא צריך עריפה או לא לכן הואיל ואם יצאה כנקבה תחלה אינו צריך עריפה ואינו צריך עריפם רק לחד צד אם יצא כזכר תחלה לכן פטור מטריפה כמו שפטור תפדיס סואיל ואין כאן ממס נפשך לחייבו בעריפה. משא"כ בכך.דיבמוה שם אין אנו מסופקין על כל אמת מהספיקות אם היא צריכה חליצה או לא דבודאי כל אחת מכס צריכם מליצה מספק ואי אפשר לפוטרן בלא כלום אפילו אם היה איסור אחות זקיקה דאורייתא מ"מ אי אפשר לפוטרן בלא חליצה מספק וכל גייקר כשקלא וטריא שם אינו רק לענין שלא יועיל מליצה לכל אחת מכן כל זמן שכן בספק הואיל ואינן ראויות ליבום. על זס שפיר משני הכי השתא התם אם יבוא אליהו ויאמר דהא קידש בת מליצה ויבום היא כלומר דאיך נוכל לומר שלא יועיל להס חליצה שגם אמר החליצה תהיה אסורה להנשא הואיל וממה נפשך כל אחת מכם מותרת להנשא אחר חליצה דאם לא אותה קידש הרי אינה צריכה חליצה ואם אותה קידש הרי היא עולה גם ליבום ואין לנו להרכיב אותה אתרי רכשי ולהטיל עליה חומרות שני כצדדין ביחד לאמר שצריכה חליצה מחשש שמא אותה קידש ולומר שאינו מועיל לה מחשש שמא לא אותה קידש. משא"כ בכך דבכורות שם כספק לנו אם הוא צריך עריפה או לא והואיל ואין לנו ממה נפשך להצריכו סריסס לכן הוא פטור מעריפס כמו שפטור מפדיה. אמנם בכך דנ"ב פ"א ע"ב גם כן כספק לנו אם מועיל הבאת כביכורים להתירו באכילה או לא ויש גם כן ממה נפשך להתירו באכילה דאם אינו ביכורים אם כן מותרים ממילא בלא קריאה ואם כס ביכורים הרי הם ראוים לקריאה ג"כ. וא"כ הוא דומה ממש להך דהססיקות ביבמות שם שיש ממה נפשך להתיר כביכורים באכילה בלא קריאה ומכל מקום מקשה הש"ס שם מדרבי זירא. בע"כ צריך לאמר כרש"כ הגאון רש"א זצ"ל דשאני בהך דב"ב דמלבד שהקריאה הוא תנאי לעכוגא בככבאה לענין דבעינן שיהא ראוי לקריאה. מלבד זה כקריאה היא מצוה לכתחלה שתהא בפועל ולכן גם לענין הא דבעינן שתהא ראוי לקריאה בעינן גם כן שיהא ראוי לקריאה בפועל ואינו מועיל מה דקמי שמיא גליא שכס ביכורים וראוים לקריאה ואינו מועיל הממה נפשך ואנו חוששין דילמא באמת הם ביכורים ואינם נחרים באכילם רק אם הם ראוים לקריאה בפועל וכאן אינם ראוים לקריאה בפיעל בשביל הספק שיש לנו. משא"כ בכך דיבמות דלא בעינן רק שתהא ראויה ליבום אבל יבום ממש לא בעינן אף לכתחלה אם הוא חולץ ילה לכן הגי במה דקמי שמיא גליא שהיא ראויה ליבום. אמנם זה הוא דוקא גגונא דשם שהספק הוא אם מועיל להם חליצה או לא וים ממה נפשך שיועיל חליצה. משא"כ בכך דבכורות אע"ג דרומה בזם לכך דיבמות דלא בעינן פדיה אף לכתחלה אם עורפו ולא בעינן רק ראוי לסדיה מ"מ הואיל ושם כספק הוא אם צריך עריפה או לא ואין לנו ממה נפשך לכצריכו עריפה לכן לא שגי כמה דקמי שמען גליא שהוא בכור וצריך גם פדיה אלא אזלינן בסר ספיקא דידן דפטרינן איתו מפריה בשביל כספק ומשום כני פטור גם מטריפה: 1נראךן דיש להביא ראיה למש"כ לעיל לסלק בין היכא ששייך לומר ממה נפשך לבין היכא דלא שייך מכא דגרפינן בגינזין מ"ב ע"ב אבעי נהו מעוכב גט שסרור אוכל בתרומה או לא קנין כססו אמר רהמנא והאי לאו קנין כספו הוא או דילמא כיון דמסוסר גט שחרור קנין כספו קרינא ביה סא שמע דאמר רב משרשיא כהנת שנתערב ולדה בולד שפמסס הרי אלו אוכלין בתרומה וכו' הגדילו התערובות -השסררין זה את זה. הכי השתא הסס אם יבוא אציהו ויאמר בסד מנייהו דעבד הוא קנין כספו קרינא ביה הכא לאו קנין כספו הוא כלנ ע"כ סוגית הש"ס. ולכאורה קשה טובא אם הדין הוא דמעוכב גט שארור אינו אוכל משום דאין זה קנין כספו מה יםן ומה יוסיף לנו שום עדיפות במה שאם יבוא אליהו ויאמר דעבד הוא קנין כססו קרינן ביה סוף סוף השתא מיהא עדיין נא בא אלי' לגלית לנו מי הוא העבד והדבר מסופק לנו מי הוא העבד ומכס זה הספק אי אפשר להשתעבד בו דספק ממון הוא קילה לנתבע דיאמר צי אייתי ראי' דעבד אני ואעבוד אותך וא"כ הו"ל כמו ולאי שאין רשאי להשתעבד בו דכל ספק ממון דין התורה הוא שיהא קילא לנתבע בתורת ודאי כמו ספק ממזר שהתירה התורה כמו כן התירה התורה ספק ממון. ותדע דהרי מכס זה כתבו התוה' בבכורות ט' ע"ב דמי שפטור מפדיה פטור מעריסה ובע"כ הוא משום דכפטור מפדיה מטעס ספק דינו כמו שהוא פטור בודאי דאם לא כן לא היינו מקילין משום זה לפוטרו מעריסה. וכן מוכח בב"מ ו' ע"ב דספק ממון הוא קולא לנתבע בתורת ודאי דהא מבואר שס דהספיקות נכנסץ לדיר להתעשר ומזה הוכיח שס רב הנני' דסקפו כהן מוציאין מידו דאל"כ איך נכנסין לדיר להתעשר נמצא זה סוטר מייונו בממונו של כהן אבל אם תקפו כהן מוציאין מידו א"ש ואין זה פוטר ממונו בממון של כהן. אע"ג דעיקר הזכיה שיש להישראל בבכור אינו רק משום שהוא מוחזק וא' א להוציא מידו מספק ש"ס דספק ממון הוא קולא לנתבע בהירת ודאי עד שמטעם זה יכול לפטור ממונו ממעשר בספק פדיון סטר חמור. ורה שקשה על זה מסוגיא דב"ב פ"א ע"ב דאמרינן כס דהקינה ב' אילנות מחויב צכביא ביכורים מספק דדילמא קנה קרקע אע"ג דאי אתי לקמן נדינא כמוכר והצוקת יפסקו ב"ד את הדין דאין ללוקח קרקע ונשאר כקרקע ביד המוכר מכת חזקת מרא קמא ומ"מ חייב כלוקה להביא ביכוריה דדילמא קנה קיקע וש"מ דהא דספק ממון הוא קולא לנתבע היא בתורת ספק ולא בתורת ודאי. כבר עמד ענ הסתירה הזאת בתשובת חמדת שלמה ותירוצו אינו נראה לי ואין להאריך. והנראה לי דיש חילוק בין ספק במעשה ובין ספק בדין דבססק במעשה דין התורה שיהא קולא לנתבע בתורת ודאי דאסילו קמי שמיא גליא שהוא של כתובע מכל מקוס פסקה התורה את כדין שיהא שייך נכנתבע הואיל ואצלנו כדבר בספק דהתורה פסקה את הדין לפי הספק שיש לנו. ולס שייך להקשות הא ליכא ספיקא קמי שמיא דז"א. דבספק במעשה לא שייך נכקשות כן דהא סעמיס הוא ק ופעמים הוא להיפוך ואי אפשר להתירה לפסוק דין על זה לפי ידיעת הקב"ה רק פסקה התורה כדין לפי כספק שאצלנו. משא"כ בספק בדין אע"ג שגם בזה דין הוא שחין להוציא ממין מיד המוחזק מ"מ אין זה רק משום שסין לעשות מעשה ולהוציא מיד המוחזק עבור ספק דמה בצע כלא גם אח"כ יהיה כדבר בספק אצל שכנגדו ומשום הכי כדין הוא שישאר הממון אצל המוחזק. אבל אין זה רק בתורת ספק. אבל אם קמי שמיא גליא שכדין הוא לזכות את התובע באמת שייך הממון להתובע דלא שייך לומר דאף אם קמי שמיא גליא שהדין הוא עם התובע גזרה התורה שיהא שייך לכנהבע מאחר שספק הוא נבני אדס דהא ליכא ספיקא קמי שמיא דכדין הוא לעולם אחד ולא ישתנה מסעס לפעס ומדוע תפסוק התורה את הדין לפי הספק שלנו. ולכן אם באמת גלוי קמי שמיא דהדין עם כתובע כנס שבית דין פוסקין שישאר הממון ביד הנתבע מ"מ שייך הממון לכתובע ולכן לעמן איסור והיתר דינו כאלו הממון ביד התובע. וכ"כ התוס' בחולין כ"ב ע"ב ד"ה איצטריך וכו' לחלק בענין מה שמבואר בהמה מקומית בש"ס אצטריך קרא למעוטי ספיקא. בין ספק שא"א להתברר דפעמיס הוא כך ופעמים הוא לכיפך ובין היכא שאפשר לברר כספק דלעולם הוא שוה ע"ש. ובהיות כן אין סתירה בין הסוגיות. דבב"מ שס הוא ספק במעשה לכן אם הדין הוא דתקסו כהן מוליאין מידו נעשה הספק פדיון פטר חמור של כישראל בתורת ודאי עד שיכול לסטור ביה ממונו ממעשר. אבל בב"ב פ"א ע"ב דשם הספק הוא בדין אם כקונה ב' אילנות קונה קרקע או לא לכן אף שנשאר הקרקע ביד כמוכר מטעס חזקת מרא קמא מ"מ אם קמי שמיא גליא דהלוקח ב' איננות יש לו קרקע שייך כקרקע להלוקח וצריך מספיקא להניא בכורים. הרי נתבאר לנו דהא דקי"ל דספק ממון הוא קולא לנתבע אם הוא ספק במעשה הוא בתורת ספק ודאי ומשו"ה שסיר כתבו התוס' בבכורות ט' דכסטור מפדיה פטור מעריפה. וא"כ תקשה בההיא דגיטין מ"ב דאמרינן שם הכי השתא התם אם יבוא אליהו ויאמר בחד מינייהו דעבד הוא קנין כספו קרינא ביה, דמה בכך הא השתא מיהא כדבר בספק לנו מי הוא העבד ומי הוא הכהן ומספק אסורים שניכם להשתעבד זה בזה וזה הוא בתורת ודאי כדין כל ספק ממון שהוא במעשה וא"כ אה הדין הוא דמפוכב גט שיחרור אינו אוכל בתרומה איך אוכלים בני התערובות בתרומה כלא על כל אחד יש להסתפק שמא קמי שמיא גליא שהוא כעבד ואסור להשתעבד בו בהורת ודאי בשביל ססיקא דידן ונמצא דלא קרינן ביה קנין כססו ואיך אוכלים בתרומה. ואם בבכורות ט' אזלינן לקולא נסטור הספק סט"ח מעריסה בשביל מה דקי"ל דספק ממון הוא קולא לנתבע בתורת ודאי אם הוא ספק במעשה מכש"כ שתועיל סברא זו להחמיר מטעם זה בבני התערובות שלא יאכלו בחרומה וא"כ דברי הש"ס בגיטין תמוה מאוד. אבל לפי מה שכתבתי לעיל לחלק בין מקום ששייך לבוא סליו מכה ממה נפשך להיכא דליכא ממה נפשך אתי שפיר ולק"מ" דבבכורוה לענין ספק ס"ח לפוטרו מעריסה שם ליכא ממ"נ לחייבו בעריפה לכן הוא פטור מעריסה כשם שהוא פטור מפדיה מטפס ספק מטפס דגם הפטור מספק הוא פטור בתורת ודאי הואיל והספק הוא במעשה. משא"כ בכך דגיטין ששס יש לכל אחד מבני התערובות כח לאכול ממ"נ דאם אינו עבד הרי הוא כהן ואוכל בתרומה מכח כהונתו ואם הוא עבד אוכל בתרומה משום שהוא עבד כהן לכן שפיר הס אוכלים ולא שייך לומר שלכל אחד מכס יש ספק דילמא קמי שמיא גליא שכוא עבד ולפי ססיקא דידן אי אפשר להשתעבד בו בתורת ודאי וא"כ אינו קנין כספו דככן ואיך יאכל בתרומה. דז"א דכל עיקר שאנו צריכין שיהא קנין כססו דכסן אינו רק לסי הצד שהוא מבד אבל אם אינו עבד הרי בלא"ה אוכל מכח ככונתו א"כ שוב לא שייך להרכיב אותם אתרי רכשי ולהטיל עליהם חומרות שני הצדדים ביחד לאמר דילמא עבד הוא ולא כהן ולא יאכל בתרומה מחמת שאינו יכול להשתעבד בו דילמא כהן הוא ולא עבד מאחר דאם אינו עבד אוכל הוא בשביל כהונתו הרי יש לנו ראיה דיש חילוק בין היכא ששייך מסנ"פ לכיכא שלא שייך:

ויצא לנו טחה שיש ראיה לחילוקו של הגאון ר' שמואל אביגדור זצ"ל כמבואר לעיל מכי שמן כסיגיא דיבמוה אין ראיה לחילוקו דהא מבואר לעיל דבלא חילוקו אין סתירה ססוגיא דיבמוש מ"א פ"ב לסוגיא דב"ב ס"א מ"ב באסד משני כאופנים המבוארים לעיל. אבל מכסוגיא דגיטין גדב ט"ג שפיר יש ראי' לחילוקו דהא בגיטין שם מבואר דאוכלים כחטרובר בתרומה גם אם נאמר דמסוכב גם שמרור אינו אוכל בחרומה והיינו בע"כ מכס הממה נפשך ואם כן מה מקשה הש"ס בב"ב פ"א ע"ב ודילמא ביכורים נינכו ובטי קריאה וכו' וכאמר רבי זירא וכו'. ואמאי לא יוסרו כספק ביכורים מכס ממה נפשך דאם קמי שמיא גליא שכם ביכורים הרי הם ראוים לקריאה ואם קמי שמיא גליא שאינם ביכורים הרי הם מותרים ממילא. אלא ודאי דיש חילוק נין כך דבכורים דמלבד שהקריאה הוא שנאי למיכובא בהבאה לענין הא דבעינן שיהא ראוי לקריאה. מלבד זו כקריאה היא מצוה לכתחלה שתהיה בפוטל ממש ולכן גם לענין הא דבעינן שיהא ראוי לקריאה בעינן גם כן שיהא ראוי לקריאה בפוטל לכן לא סגי גם הממה נפשךכנ"ל דמכל מקום יש לכסספק שמא ביכורים הם ואי אפשר שיותרו באכילה רק אם יהיו ראוים לקריאה בפוטל וכאן אי אפשר לקרוא בפוטל טבור כספק שלנו שאסור לקרות מספק כמבואר שם בב"ב. ובין כך דגיטין מ"ב ע"ב . דשם כגם דלענין תרומה אי אפשר שיאכל כטבד בתרומה רק אם קרינן ביה מקנת כספו דככן ואינו קרוי קנין כספו רק אם יכול לכשתטבד בו מ"מ הא לא בעינן רק שיהא ראוי לכשתטנד בו אבל שטבוד בפוטל לא בעינן ולכן שפיר מוטיל הממה נפשך הנ"ל. הרי שיש מזה ראיה לחילוקו של הגאון ד שמואל אביגדור זצ"ל:

ואפשר דגכך דגיטין מוטיל הממה נפשך משום דהואיל ואם יבוא אליהו ויאמר במד מינייכו דטבד הוא הרי הוא מגד גמור. אם כן גם השתא שטדיין לא בא אליהו לגלות מי הוא המגד מכל מקום שפיר קרינן ביה קנין כספו דהא יכול להיות שמסיד להתגלות שטבד הוא ולכן גם טכשיו יש לו זכיה ביה שיכול למוכרו בטובת כנאה שאם יתברר דפבד הוא יתקיים כמכירה. משא"כ גמטוכב גט שיחרור שאין לו לכאדון בכטבד שום זכית ממון אינו אוכל בתרומה משום שאינו קנין כספו כלל. אך אולי יש לומר דאינו יכול למוכרו משום דאינו יכול להוציאו בדיינים כמבואר בג"ס ז' ט"א. ואפשר ימכל מקום נמשב לו כספק כזכות ממון. ואם נאמר כן גם מסוגיא דגימין מ"ב ע"ב אין לנו ראיה לחילוקו של הגאון רש"א זצ"ל:

והנה אם נאמר כמש"כ לעיל דבסוגיא דיבמות מ"א ע"ב דאמרינן הכי השתא כתם אם יבוא אליהו ויאמר דהא קדיש בת מליצה ויבום הוא דכונת הש"ס הוא משום המרה נפשך כנ"ל יש לדמות בזה ג"כ הראיה מסוגיא דיבמוה מ"א ע"ב לנידון כשאלה כנ"ל דשאני בכך דיבמות שיש ממה נפשך בכל אחת מהספיקות. משא"כ בנידון כשאלה כגם שבצירוף שני האתרוגים המטורבים יש אחד בודאי שהוא כשר מכל מקום בכל אחד מכם בפני מצמו יש ספק שמא הוא כאתרוג האסור וזיל לגבי כל אחד מכם והוא אסור באכילה כנ"ל:

ונם אין להביא ראיה בהיפוך מכא דבכורוש ט' ט"א דבנידון דידן אינו יוצא ידי חובתו דבתר ספיקא דירן אזלינן דהא שם פטרינן ליה מטריפה משום דפטור מפדיה אנר'ג דאינו פטור מפדיה רק מספיקא ש"מ דבסר ספיקא דידן אזלינן ואם שם אזלינן בשר ספיקא דידן לקולא לפוטרו מטריפה מכש"כ דניזיל בסר ספיקא דידן בנידון דידן לחומרא לומר שאינו יוצא ידי סוגסו. ואין לומר דשאני ההם משום שכן הוא דין התורה בסמן ממון שהוא ספק במטפה שהוא קולא לנתבט בתורה ודאי משום הכי דינו כודאי סנוור מפדיה. משא"כ בנידון דידן אע"ג דספק איסורא למוסרא מכל מקים אינו רק בתורת ספק וא'יכ בצירוף שני האתרוגים כמטורבים יוצא ידי חובתו שבודאי אחד מכם כשר. דז"א דגם בספק איסור יש ודאי איסור ג"כ כמש"כ לעיל גשם כצ"צ דהא התורה אסרה אה כספק. ואה כן אם יאכל דבר שהוא ספק איסור הוא טושה ודאי איסור אפילו אם קמי שמיא גליא שהוא דבר כמוהר אלא שאם קמי שמיא גליא שהוא דבר כמוהר לא פביד רק איסור קל כמש"כ כתום• בסוטה כ"ח פ"איד"ה מה תיל וכו' ומכל מקום זה האיסור הקל הוא בודאי על כל ספק איסור ואם כן אינו יוצא ידי חובתו בנידון דידן. ופל סי כנ"ל אמרתי במקום אסר ליישב מה שכקשה כנדב נמית מלק יויד סימן נ' סל הרי"ף בססמים שכתב דאט"ג דמחמירינן כמר טוקבא דאפילו לא גתבקטו ממש כ"מ לענין לאכול כחיטים בטינייכו אבלהיכא דמשתכחי בתטרובוס תבשיל לא אסרינן המבשיל רק אם נהבקפו ממש משום דכו"ל ססיקא דרבנן וכתב כמג"א אטיג דלא פליגי מר מוקבא ושמואל רק בלתיתא דפסיק בה ולא היכא דמיגם ניימא מכל מקום אינו רק ספק ממן. והקשה הנדב בשם חכם אחד דזה הוא ספק דרבנן על ידי גלגול דלא מקילינן ביה כשאר ספק דרבנן פ"ש מה שתירץ בדוחק, ולפי כנ"ל אתי שפיר ולקים. דנ"ל דמה שהחמירו בספק איסור הורה שנתטרב ברוב פחות מששים משום שנעשה איסור דרבנן על ידי גלגול. הטעם הוא משום דכל ספק של מורה יש בו גם כן איסור ודאי וכנ"ל גשם התוס' דפוסה כיח פ"א ד"ה מה היל וכר. וא"כ הואיל' והוא איסור ודאי לכן צריך מדרבנן ששים במין במינו כשאר איסור ודאי והגם שאיסור זה הוא איסור קל כמשיב התוס' בסוטה שם מכל מקום סם כל קלותו הוא חמור מאיסור דרבנן כמו שכוכיס כפרי מגדים בפתיחה לאויח שספק איסור תורה הוא ממור מאיסור דרבנן וכניא ראיה מריה ליד טיב דאמרינן שם לא צריכא אסיג דהא ודאי והא ספק מיש. ואם כן מאחר דאפילו איסור דרבנן שנתטרב מין במינו אינו בטל נפסוה מששים קל וחומר לאיסור קל כניל של חורה שנא יתבטל במין במינו פחות מששים. וכן הוא לענין ספק איסור תורה והוא בריה או חתיכה כראויה לכתכנד דאינו בטל הוא גם כן מטטם כנ"ל דלא קיל איסור של ספק כניל מאיסור דרבנו והא אפילו באיכיר דרבנן גזרו שלא יתבטל אם הוא בריה או חתיכה הריי יה להתכבד. וזה שייך לענין מץ במינו בפחות מששים או גבריה וחתיכה כראויה להתכבד שלא חילקו חכמים בגזרתם כלל שאפילו על איסור מדרבנן גזרו כנ"ל. משום ככי שייך לומר כנ"ל דססק איסור הואיל ויש בו איסור ודאי אע"ג שהוא איסור קל מכל מקום לא גרס מאיסור דרבנן. משא'יכ לענין ממן שגזרו שיכא אוסר במשכו כא בזה באמת לא גזרו רק משום שהוא איסור כרה. וגטרב פסח ממצות כיוס ואילך אנדג שאסור מן התורה בלאו מכל מקום נמל בששים ומוקשה דאינו רק דרבנן גם כן לא גזרו שיכא במשכו ואפילו בתוך כפסח כמש"כ כמג"א בסימן תמ"ז ס"ק כ' וא"כ מכה האיסור ודאי שיש סל כמטר שהוא ספק חמן הואיל והוא איסור קל אינו אוסר במשכו ולא שייך לאוסרו במשכו רק מהחשש שמא הוא ממן נזה שסיר אמרינן דהואיל ואיסור משכו הוא מדרבנן לכן סמכינן לענין איסור משכו דאין זה ממן דספק דרבנן להקל: תחזור לסניננו דמאחר שמל כל איסור ספק יש איסור ודאי א"כ יש ראיה מכך דבכורוס ט' ס"ב דפטריגן להספק סמר סמור מפריסה משום דסטור ממדיה לנידון דידן דאין יוצא ידי חובתו, ומכל מקים יש לומר דלאו ראיה לנידון דידן דשאני כתם דאין לנו רק ספק על הספק פטר סמור אם הוא חייב בעריפס או לא משום כני פטור. משא"כ בנידון דידן נכי דעל כל אחד מכאתרוגיס אין אנו יכולים לבוא מכס ממה נפשך מכל מקום בצירוף שני כאהרוגיס ביחד יש ממה נפשך דממ"נ אחד מהם כשר ואם כן יוצא ידי חובתו באתרוג הנשר בכל מקום שהוא הואיל וקמי שמיא גליא איזכו הכפר. ואין לאמר דמה טדיסותא הוא במה שבצירוף שני האתרוגים ביחד יש ממה נפשך אחד מהם כשר מאחר דטג כל אחד מהאתרוגים בפני עצמו אין בו ממה נפשך. נראה דלאו מילסא היא. דהח חזינן בטירובין ל"ו ע"א דעלה על דעת רב שמואל בר רב יצחק נאמר דכמניח ב' ככרות א' טמא וא' טהור לטירוב ואינו יודט איזו טהור ואיזו טמא ואמר טרבו לי בהטהור בכל מקום שהוא שיהא סירובו טירוב אפילו לר"מ דס"ל במניח ככר אחד ספק טמא וספק טהור דאין טירובו טירוב הייני טטמא משום דליכא טהור ולאי משא"ב במניח נ' ככרות ואינו יודע איזו הטהור ואיזו הטמא דאיכא ניכור ודאי. הרי חזינן דטדיף נדידיה ב' ככרות מנכר אחד ספק והיינו משום דעל כל פנים יש כאן אחד טהור ממה נפשך. ואפילו רב כונא דפשיט ליה שם דאין טירוני טירוב אפילו לר"י כבר כתבתי לעיל דאפשר דעירוב שחני דאפילו אם מצד מצמית כעירוב הוא ראוי לאכילה אלא מסבה צדדית אי אפשר לאוכלו כגון שנפל עליו גל גם כן אין עירובו עירוב א"כ במניח ב' ככרות אע"ג שהכפר הטהור מצד עצמו ראוי לאכילה מכל מקום מאחר שאנו מסופקים איזו הטהור ואיזו כטמא אין אנו יכולים לאכול גם את כניכור לא גרע מנפל עליו גל דאין עירובו עירוב. משא"כ לענין אתרוג דלא קפדינן רק שיהא מצד עצמו ראוי לאכילה אבל אם מצד עצמו ראוי הוא לאכילה אלא שמצד סבה צדדית אינו ראוי לאכילה אין זכ קפידא אם כן יכול להיות שנשארה כאן סברת רב שמואל בר רב יצחק בטירובין שם לסברא קיימת ואמיתית דמאחר שיש כאן ממ"נ אתרוג אחד שהוא כשר יוצא ידי חובתו בו בכל מקום שהוא:

ודע דאע'"ג שכתבתי לפיל דמסוגיא דיבמות מ"א ע"ב אין קושיא על כצ"צ סימן ס"ט שהבאתי לעיר מכל מקום מסוגיא דגיטין מ"ב ע"ב שהבאתי נטיל לימא תיהוי חיובחא להגאון בעל כצ"צ. דאמרינן שם דאט"ג דמטוכב גם שיחרור אינו אוכל בתרומה מכל מקום אוכלים בני התערובות תרומה אע"ג שאינם יכולים להשתעבד זה בזה. משום דסס יבוא אליהו ויאמר בחד מנייסו דעבד הוא קנין כספו קרינן ביה. והיינו משום דבכל אחד מכם יש ממה נפשך שמותר לאכול תרומה. דלפי זה גם לענין דבר שיש לו מתירין מהראוי לאמר כן דאף אם נימא דגם בספק היתר גזרו שלא יתבטל מ"מ בביצת ספק טריפה דין הוא שיועיל לה ביטול מטעם ממה נפשך וכמו שהקשה השואל שם בחשובה צ"צ ותירוץ של כצ"צ אינו מספיק כלל דכל עיקר תירוצו הוא דכל ספק איסור הוא אסור בתורת ודאי גם אם קמי שמיא גלוי שהוא מותר. וכנך רואה בסוגיא דגיטין שם לענין בני התעריבות שאוכלים בתרומה אף אם מעוכב גט שיחרור אינו אוכל בתרומה והיינו משום דבכל אחד מכם יש ממה נפשך אע"ג שאסורים כל אחר להשתעבד זה בזה בתורת ודאי כדין כל ספק ממון שהוא ספק במעשה שדנינן קולא לנתבע בתורת ודאי אף אם קמי שמיא גלוי שהממון הוא של כתובע. אך אם נפרש כמש"כ לעיל דמה דאמרינן בגיטין שם. החס אה יבוא אליהו ויאמר בחד מנייהו דעבד הוא קנין כספו קרינן בום. דהכונה כיא דהואיל ואם יבוא אליהו וכו' לכן גם עתה שלא בא אליהו ולא בילה איך הוא מ"מ קנין כספו קרינן ביה הואיל ויכול למוכרו בטובת הנאה שאם יתברר שהוא עבד תהיה כמכירה קיימת. ואף אם נאמר דאינו יכיל נמוכרו משום שאינו יכול להוציאו בדיינין כמבואר בב"מ ז' ט"א וכמו שכתבתי לפיג. מכל מקום להבן התערובות השני שהוא אדונו שוה ספק כזה ממון וכיוצא בזה כסב בספר נתיבות המשפט בסימן קמ"ח בביאורים ס"ק א' ט"ם: אמנם הראי' שם שהביא בס' כנ"ל מב"ק פ"ט ע"א הוא תמוה מאד והארכתי בזה במקום אחר. לכן אין לבנות יסוד על דבריו אלה. אך נראה לי דאף אם נאמר דאין יכול למוכרו כל זמן שהוא בספק משום שאין יכול להוציאו בדיינים מ"מ נראה דהיינו דוקא למוכרו לאחר. אבל מ"מ יכיל כל אחד מבני התערובות למכור בטובת הנאה את זכותו שיש לו בכשני אם יתברר קודם שיגדילו שהשני עבד ימכור זכותו זה להשני בעצמי דהיינו אם יתנו לו אחרים ממון על מנת שלא יהיה לאדונו זכות בזה הממון רק שיתן לאדוני בפדיון גופו. דאף דקי"ל בב"מ ז' ע"ח דממון שאין יכול להוציאו בדיינים הקדישו אינו מוקדש והוא הדין שאינו יכול למוכרו. היינו דוקא למוכרו לאחר אבל למוכרו לכגזלן עצמו יכול וכיוצא לזה כתב השאגת אריה סימן צ"ג בסוף כתשובה צענין הא דקי"ל כרבי יוחנן דגזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו והוא כדין דאינו יכול למוכרו היינו דוקא למכור לאחר אבל להגזלן עצמו יכול למכור וא"כ הכ"ג לענין גזילת קרקע או עבד שהוא דומה לקרקע דקי"ל דאם אינו יכול להוציאו בדיינים אינו יכול להקדישו ולמוכרו היינו למוכרו לאחר אבל למכור לגזלן עצמו יכול. לכן אין קושיא לכצ"צ מסוגיא דגיטין: ונחזור לעניננו הן לכאורה יש להביא ראיה לנידון השאלה כנ"ל מכא שכתבו התוס' בזבחים ע"א ע"ב ד"ה ובטריפה וכו' וז"ל א"נ כי אמרינן אין פודין את כקדשים להאכילן לכלבים הנ"מ היכא דלא חזי אלא לכלבים כגון קדשים שמתו או נטרפו. אבל כני אסורים מחמת טריפות חולין שנתערב בהם אבל קדשים גופייהו אם היה מכירן דחזי לדידיה שרי להאכילן לכלבים ולעובד כוכבים וכו' עכ"ל. הרי חזינן דאע"ג דלפום ספיקא דידן אסור לנו לאכול את כל אחד מכתערובות משום ספק טריפה מ"מ שרי להאכילם לכלבים משום דקמי שמיא גלוי איזו מכם הם כקדשים וכס אינם טריפה ומותרים גם לאדם ולכן מותר להאכילם לכלבים. הרי חזינן דלא אזלינן בתר ספיקא דידן רק אזלינן בחר הגלוי קמי שמיא וא"כ יש מזה ראי' לנידון דידן שיוצא ידי חובתו. אך באמת אין זה ראיה וגם כאן נוכל לדחות דשאני הכא דבכל אחד מהתטרובות יש ממה נפשך שיועיל לו פדיון להתירו לאכילת כצביס דאם הוא טריפה הרי הוא חולין ואינו צריך פדיון כלל ואם הוא קדשים וצריך פדיון הרי אינו טריפה ומותר גם לאדם אחר כפדיון ולכן מועיל כפדיון להאכילו לכלבים. משא"כ בנידון דידן שאין לנו ממה נפשך ענ כצ אחד מכאתרוגיס כמעורבים רק אם נצרף את שניהם לכן אפשר דאין יוצא ידי חיבתו דזיל בכל אחד מהאתרוגיס הלא הוא אסור באכילה. והנה גם מדברי התוס' דזבחים הנ"ל שהבאתי יש תשיבה על דברי כצ"צ כמובן. אך דברי הצ"צ סובבים ליישב דברי הרשב"א, וכרשב"א ז"ל אינו משועבד לתירוץ השני של התוס' דזבחים הנ"ל ואולי לא ס"ל לכרשב"א כתירוץ השני של התוס' דזבחים רק כתירוצם כראשון שכתבו ושמא קסבר פודין את כקדשים להאכילן לכלבים יכו':

והנה גם על דברי התוס' דזבחים הנ"ל שהבאתי יש להק' מסוגיא דב"ב פ"א ע"ב דמבואר שם דאין מועיל כממ"נ לקרותו ראוי לקריאה ואין לנו שום דרך ליישב הקושיא רק ע"ס חילוקו של הגאון ר' שמואל אביגדור זצ"ל:

והנה כסוסי בסוכה י' טע ד"ה עד וכו' כתבו ודל ובפרק בכל ממרגין גגי לגין של טבול יום וכו' הא אם המילה כיום קונה עירוב ולא בפי סעודה כראוי' מבעוד יום הוי עירוב ולא אמרינן לאו ראויה היא בשבה מיגו דאתקצאי ביכש"ס משום יום שעבר וכו' פכ"ל. לכאורה אין דבריכם מובנים דלא הועילו כלום בהירוצם מכי דלא אמרינן מינו דאהקצאי וכו' משום יום שעבר היינו רק לפגין שלא יהא אסור משום זה לכולי יומא אבל מכ"מ בחמילח כיום ממש ודאי דאסיר משום ספק טבל וא"כ כדרא קושיהס לדוכהא דאפילו אם תהילה כיום קונה עירוב וגם לא בעינן סעודה ראויה מבפו"י לא יהא עירובו עירוב דנשפת קנית עירוב לא היה ראוי לאכילה משום ספק טבל ומ"ש מאם הניח סירוב גככר ספק טבל דאין סירובו עירוב כדאמרינן בסירובין ליו פ"א. אבל אם עירב בתרומה ספק טהורה ספק טמאה וכן בפירות ספק נתקנו ספק לא נתקנו אין• זה ספק עירוב כשר. וכן אם סירב ספק מבעו"י נתקנו ספק משחשכה נתקנו אינו עירוב כדמסיק שם ואפילו אם הניח שתי ככרות אמה טמאה ואמת טהורה ואמר עירבו לי בטהורה בכל מקום שהיא פשיט ליה רב כונא לרב שמואל בר רב יצחק דאין עירובו עירוב ואע"ג דממה נפשך יש אחד טהור. מכש"כ אם לא הניח רק ככר אחד ספק טהור סמן טמא או ספק טבל או אינו טבל דבודאי אינו עירוב וא"כ כדרי קושיתם לדוכתא דגם אם תחילת כיום קונה עירוב ולא בפיק סעודה כראוי' מבפו"י לא ליכוי סירוב משום דגתחילת כיום שהוא שטת קנית כסירוב היה אסור לאכול את כעירוב מספק ואז היה כעירוב ספק טבל או אינו טבל. אך לסי מה שכתבתי לפיל א"ש דכטפם דלא אמרינן סיגו דאחקצאי משום יום שעבר הוא משום דאמרינן ממה נפשך אם ביכש"מ הוא יום של אחמול א"כ אין זה יכול לגרום איסור סל יום כזה ואם היה תחילת כיום כזה א"כ לסי זה לא היה אסור גם ביכש"מ• ומה שנהגנו בו איסור ביהש"מ הוא רק בשביל חסרון ידיעתנו כנ"ל. וא"כ מטעם זה ג"כ אין אנו יכולים לפסול אח העירוב בשביל האיסור שאנו צריכים לנהוג בו ביכש"מ מטעם ספק שמא הוא כפת סוף יום של אתמול דלפנין שלא לפסול כעירוב יש לנו ממה נפשך ראם מתה הוא סוף יום של אתמול אין האיסור של העירוב גורם שלא יהא העירוב עירוב דהא מחילת כיום קונה עירוב. ואם כעת הוא תחילת יום דלממר א"כ לפי זה אינו אסור. ומה שאנו צריכין לנהוג בו איסור אינו רק בשביל חסרון ידיעתנו. ולא דמי להניח ב' ככרות אחת טמאה ואמת טהורה דמסקינן שם דאין עירובו עירוב אע"ג דגם שם יש ממה נפשך ככר אחד טהור. דשאני כחם דאין לנו ממה נפשך רק בצירוף ב' הככרות אבל בכל ככר בפני עצמו אין לנו ממה נפשך לכן אינו עירוב דזיל לגבי כל אחד מכם ואינו ראוי לאכילה. אבל הכא אם תחילת כיום קונה עירוב ולא בעינן סעודה כראויה מבעו"י יש ממה נפשך בזה הסירוב עצמו שלא לפוסלו דאם מה שאנו נוכגין בו חיסור ביכש"מ הוא כדין דכסת הוא סוף יום של אתמול א"כ אין האיסור כזה מונע שיועיל כסירוב דהא תחילת כיום קונה עירוב ואם הוא כעת ממילת יום כמחרת א"כ לסי זכ האיסור מה שאנו נוהגים בו כפת הוא בטעות דהא בתחילת כיום אינו טבל. וא"כ דברי התוס' נכונים. דאם היינו אומרים מיגו דאתקצאי בשביל יום שעבר א"כ אין אנו משגימין סל הממה נפשך כנ"ל רק אגו מרכיבים חומרות שני כצדדים גימד. א"כ לסי זה ודאי קשה דגם אם תחילת כיום קונה עירוב ולא בעינן סעודה כראויה מבסו"י ג"כ לא יהא סירובו לעירוב ולא סבסיא מכח האיסור של ביכש"מ סנמו אלא דגם כל כיום י^י 1ר אסור משום מיגו דאהקצאי וכו' אבל מאמר דלא אמרינן מיגו דאחקצאי משום יום שמגר שוב לא קשה כלל גם מכח האיסור שאנו נורגין גהפירוב נניכשימ מצמר משום דלענין שלא לפסול את העירוב יש לנו ממה נפשך והא בהא תליא ודו"ק. וזו היא ראיה להא שחלקתי לפיל בין אם יש ממה נפשך גזה כדבר בעצמו ובין אם אין ממה נפשך בזה כדבר בעצמו רק בצירוף שני דברים ומזה ג"כ לימא תכוי חיוגתא כלפי סנאי דהגאון גמל צ"צ וכנ"ל:

ןהנה בכל מה שהארכתי עד כה עדיין אין לי ראיה לנידון כשאלה כנ"ל לשום אחד מהצדדים ולא העליתי רק כמודמסיק תמלא מביכרבא. אך נראה לי להביא ראיהדיוצא ידי חובתי מגמי חבחים דחנן כתם י פ' מ"ב. כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתוח או בשור הנסקל אפילו אחת בריבוא ימותו כולם ושם מ"ג פ"ג גרסינן אמר רבא השתא דאמור רבנן לא נקריב אי נקריב לא מרצי. איתני' רב כונא בריכודא לרבא. חטאת שנתערבה בעולה ועולה שנתערבה בחטאת אפילו אחת בריבוא ימותו כולם. בד"א בכהן נמלך אבל בכהן שאינו נמלך משאן למעלה ממצה כשר וממצה פסול למטה ממצה כשר ומחצה פסול וכו' אלא כאכמ"ד בעלי חיים נדחים כאכמ"ד בסלי חיים אינם נדחים וכו' כן הוא מסקנת כשיים שם: והנה קשה לי על זה דממה נפשך אם אזלינן בתר ספיקא דידן א"כ גם למ"ד בעלי חיים אינן נדחים גם כן לא ירצו דהא כל התערובות אסור גם להדיוט דהא נתערב בשור הנסקל שנגמר דינו ובחטאות המתוח ואם כן הואיל ואמרו רבנן דאינם בטלים א"כ כל התערובות אסור גם להדיוט דמל כל אחד ישססקשמאכואשורכנסקל או חטאת כמתה. ואם כן הואיל וכל התערובות אסור גם להדיוט הא קרי כאן ממשקה ישראל מן כמומר לישראל ומה בכך שגלוי קמי שמיא איזהו ככשר כלא לדידן דמספקא לן מי הוא ככשר אסור להדיוט משום ספיקא ואם כן גם לקרבן הוא פסול דקרי כאן ממשקה ישראל וכו'. ואם לא אזלינן בהר ספיקא דידן רק אזלינן בהר מה דקמי שמיא גלוי אם כן גם למ"ד בעלי חיים נדחים ג"כ ירצו דקמי שמיא גלוי מי הוא ככשר ולא נדחה כלל דהא לא נדמה רק בשביל ספיקא דידן. וא"כ מה חילוק יש בין למ"ד בעלי חיים אינן נדחים ובין למ"ד בסלי חיים נדחים. ובשלמא לשיטת התוס' בחולין ק"מ ע"א ד"ה למעוטי וכו'דלאמעטטינן מקרא דממשקה ישראל אלא דומיא דערלכ וכלאי ככרם שלא היתה לכם שפת ככושר אמי שסיר ולק"מ דלעולם אזלינן בתר ספיקא דידן ולכן למ"ד בעלי חיים נדחים לא מרצי דגם קרבן ככשר נדמה בשביל ספיקא דידן. אבל למ"ד בעלי חיים אינם נדחים מרצי דאע"ג שכל התערובות אסור להדיוט משום ססיקא מכל מקום לא נפסל בשביל זה כקרבן ככשר דהא היה לו שעת הכושר קודם שנתערב. ואע"ג דלכחחילה היה אסור להקריבו בשביל כספק דשמא היא כשור הנסקל או חטאת כמתה מכל מקים עכשיו שסבר והקריבו כשר דקמי שמיא גלוי שאינו שור הנסקל וחטאת כמתה. ואם כן לק"מ מה שהקשיתי לפיל על הש"ס דזבחים כנ"ל. אבל לשימת כפום' במנחות ו' פ"א ד"ה כתג וכו' שכתבו דט'יי תלתא קראי מסקינן דאין לחלק סכ"ל ולדבריהם לא בטרפה לחוד אמרינן דאין לחלק בין היה לו שעת ככושר ללא היה לו שמת ככושר אלא בכל פסול שאינו ראוי להדיוט אמרינן דאין לחלק בין היה לו שטת ככושר ללא היה לו שפת הכושר. ולענין הקושיא שהקשו התוס' בחולין ק"מ פ"א ד"ה למעוטי וכו' מבואר אצלי במקום אמר איך יחרצו אותה התוס' במנחות כנ"ל ואין כאן מקום נהאריך בזה. ובאמת לפנ"ד דבריכם במנחות שם מוכרייין מכחכסוגיא דתמורה שהביאו דלשיטח התוס' בחולין שה לא ידעתי כלל ליישב כסומא מזמורה שם. והגם שרש"י ותוס' טרחו שם בתמורה ליישב הסיגיא ולפי הנראה דאזלי בשיטת היזום' דיזילץ שם ־לשיטת התים' במנתוה שס לא היו לריבים לטרוה כלל ליישי הסוייא דתהירה שם כמובן. מכל מקים לא הבנזי דבריכם כלל בחמורה שם דסוף סוף מאחר דלפי האמת לא מעטגיילן מקרא דממשקה ישראל רק היכא דלא היה לי שטת הכישר מוץ מפסול דניריפה דכתיב ביה תלתא קראי כייבואר במנחות ו' ט"א א"כ כדרא קישיא לדוכי־ה דמנלן דנעבד ומוקצה מותר להדיוט דלעולס אימא לך דאסור גהדיוט ומכל מקום אלטריך קרא לאםור לגבוה היאיל והיה ני שטת הכושר לא נוכל למטט זאת מקרא דממשקה ישראל. ונחזור לטניננו דלשיטס התוס' במנחות ו' ט"א דנכל כסיל שאסי־ להדיוט מעטטינן מקרא דממשקה ישראנ ולח מהלקינן בין היה נו שעת הכושר ללא היה לו שטת הכושר קשה טיבא סוגיא דזבחים ע"ג ע"ב :

אמנם לפי חילוקו של הגאון' ר' שמואל אביגדור הנ"ל שחילק ליישב הסתירה דיבמות י־"א ע"ב להסיגיא גלוי שהוא כשר ממשקה ישראל קרינן ביה 'ולא אכפת לן במה שהוא אסור בשביל ספיקא דידן דהואיל ולא בעינן רק שיהא ראוי להדיוט לאכילה אבל אכילת הדיוט בפועל לא בעינן וסגי לן במה דקמי שמיא גליא שהוא כשר. משא"כ למ"ד בעלי חיים נדחים דבעינן להכשר כקרבן בדיעבד שיהא ראוי להק־יבו נכתחלה דאל"כ הוי לי' דיחיי בזה בעינן שיהא ראוי להק־בה לכתחלה בפועל דהוא דומה ממש להך דב"ב פ"א ע"ב דכמו דלא סגי לן התם במה דקמי שמיא גלוי שהם בטייס וראוים לקריאה אך בעינן שיהיו ראוים לקריאה בפוטל דוקא משום דמלות קריאה מלבד שהוא תנאי בהבאה גם נענין דיעבד דבכייכן לעכובא שיהיו ראוים לקריאה מלבד זה יש בקריאה שתהיה בפועל לענין לכתחלה. ולכן גם לענין התנאי מה דבעינן לעכובא שיהיו ראוים לקריאה גם כן בעינן שיהיו יאוים לק־יאה בפיעל. כמו כן הכא בזבחים דהתנאי והמעשה הוא בדבר אחד דכהקרבה הוא תנאי נטכובא דבעינן שיהא ראוי להקרבה ומלבד זה שיהא מעשה ההקרבה בפיעל דאם נא יהיה מעשה ההקרבה בפועל בודאי נא ירלה. ואם כן כמו דההקרבה של לכתחלה הוא תנאי לענין ההכש־ של דיעבד אם עבד והקריבו דבעינן לעכובא שיהא ראוי להקריבו לכתחלה ולא יהיה נדחה מלהקריבו לכתחלה. מלבד זה בעינן שיהא ההקרבה בפועל המש דאם לא יהיה ההקרבה בפועל ממש לא ידלה. ולכן הואיל ובעינן דוקא שיהא מעשה ההקרבה בפיעל ממש לכן גם לענין התנאי מה דבעינן שיהא ראיי להקרבה לכתחלה בעינן גם כן שיהא ראוי להקרבה בפועל. ואדרבה כך דזבחים עדיף מהך דב"ב דהא שם בב"ב מה דבעיכן שיהא קריאה בפועל אינו לעכובא רק למלוה לכתחלה מכל מקים מועיל זה לענין שגם התנאי מה דבעינן לעכיבא שיהא ראוי לקריאה נבטי גם כן שיהא ראוי לקריאה בפוטל. מכש"כ בהך דזבחים דגם מה דבעינן ההקרבה בפועל הוא גם כן לעכובא גם בדיעבד. מכש"כ דיועיל זה לענין התנאי גם כן מה דבעינן שיהא ראוי להקרבה לכתחלה דנבעי שיהא ראוי לכתחלה להקריבו בפועל ולכן הואיל וגם את הקרבן הכשר לא היס ראוי להקריבו לכתחלה בפועל מספיקא לכן גם בדיעבד אם עבר והקריבו לא מרלה דהואיל ונדחה מלהקריבו לכתחלה בפועל לכן אינו מרצה בדיעבד ג"כולא סגי לן במה דקמי שמיא גלוי שהוא כשר ולא נדחה כלל דסוף סוף הוא נדחה מלהקריבו בפועל לכפחלה משום ספיקא דידן. משא"ב למ"ד דאין בעלי חיים נדחים שפיר מרצה אם עבר והקריב כולם דאע"ג דכל התערובות היה אסור באכילה להדיוט ובכלל זה גם כקרבן ככשר מכל מקום הואיל ואינו אסור רק מספיקא אבל קמי שמיא גלוי שהוא כשר לכן ממשקה ישראל קרינא ביה דמה שהיה אסור להדיוט לאכלו בפועל בשביל הספק אין זה גורס לפסול כקרבן ככשר דהואיל ולא בעינן רק שיהא ראוי לאכילת הדיוט אבל אכילס הדיוט ממש לא בעינן גם לכתחלה לכן םגי לן במה דקמי שמיא גלוי שהוא כשר וראוי לאכילת הדיוט ולא בעינן ראוי לאכילה בפועל:

ודע דלפי כמבואר בסוגיא דזבחים הנ"ל דלמ"ד בעלי חיים נדחים גם אם עבר וכקריבם אינו מיצה הואיל ונדחם הקי־בן הכשר מלהקריבו לכתחילה. לפי זה נראם לי דמה דמבואר בחולין כ"ב ע"ב דכאומר הרי עלי עולה מן התורים או מן בני יונה והביא תחילת כציהוב שבזה ושבזה דאם תחילת הציהוב ספיקא הוא ונא כריה בפני עצמה יוצא ידי נדרו ממה נפשך. נ"ל דאין זה רק למ"ד דאין בעלי חיים נדחים דהכי כלכתא כמו שפסק הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות מעה"ק הלכה ד' ובפרק ו' מהלכות םכ"מ הלכה א'. אבל למ"ד בעלי חיים נדחים גם אם תחילת כציכוב ספיקא הוא ולא בריה בפני עצמה והוא הביא תחילת כציכוב שבזה ושבזה לא יצא עדיין ידי נדרו בודאי דדילמא תחילת הציכוב עדיין קטנים הם ולא יצא ידי חובתו עם התורים וגם לא יצא ידי חובתו עם הבני יונה הואיל ונרחס מלהקריבו לכתחילה דהא אסור להקריבו לכתחילה מספיקא דדילמא גדולים הם וכבר עבר זמנם ופסול למזבח, אבל בהיפוך נראה דלא שייך לומר דשמא תחילת הציכוב כס גדולים ונא יצא ידי חובתו מתורת בני יונה וגם משום תורים לא יצא הואיל והיה אסור להקריבם לכתחלה מספיקא דדילמא עדיין קטנים הם לכן הוחיל ונדמו מלכקריבם לכתחילה נדחו לעולם וגם בדיעבד פסולים. דז"א דהא מה שנדחו מלהקריבם לכתחלה מינו רק מספק דדילמא עדיין קטנים הס והם מחוסרי זמן ובמחוסר זמן כ"ע מודים דלא אמרינן הואיל ונדחה ידחה. עיין ביומא ס"ד ע"א ובתוס' שם ד"ה התם וכר. ויש לדחות זאת דכטעם דלא ילפינן לרבי יוחנן ממחוסר זמן דלא נדחה משום פסול זה לעולם הוא כמש"כ התוס' ביומא ס"ד ע"א ד"ה ההם וכוי משום דאינו מחיסר מעשה בגופו לא חשיב נדחה עכ"ל. וכ"כ התוס' בזבחים י"ב ע"א ד"ה וש"מ וכו' וי"ל דשאני מחוסר זמן שחוזר ונראה ממילא עכ"ל. וזה לא שייך רק לענין שלא יו דתה גם מלהקריבו כשיגיע זמנו. אבל לענין אם הקריב תורים בתחילה כציהוב דכמו שהיה ספק מעיקרא אם כבר הגיע זמנם או לא כן גם בשעת הקרבה כדבר מסופק אם הגיע זמנם או לא וא"כ הואיל ולכחחצה היה אסור להקריבם שפיר השיבי דחייס דזה נקרא מחוסר מעשה בגופו דהיינו' מעשה ההקרבה ואין להאריך:

ונחזור לעניננו שפל פי חילוקו של הגאון ר' שמואל אביגדור זצ"ל נתיישבה הקושיא כנ"ל שכקשיתי בגמ' דזבחים בטוב טעם. ויוצא לנו מזה דים ראי' לנידון כשאלה שלנו דיוצא ידי חובתו. דהא חזינן דלמ"ד דאין בטלי חיים נדהים אם מבר והקריב את כל התערובות מרצה אע"ג דכל אחד מכתערובות אסור להדיוט מספיקא מ"מ אם עבר והקריב את כולם מרצה. ולא אמרינן דאינו מרצה משום דלא קרינן ביה ממשקה ישראל מאחר דקמי שמיא גלוי שהוא כשר וראוי לאכילת הדיוט ולא אכפית לן במה שגם כקרבן ככשר אסור לאכילת הדיוט בשביל הססק שלנו. א"כ כסו כן בנידון כשאלה שלנו יוצא ידי חובתו אם לקח את שניכם הואיל וממה נפשך אחד מהס כשר וראוי לאכילה וקמי שמיא גלוי איזו ככשר. דהא נידון כשאלה שלנו הוא ממש דומה לכך דזנחים דכמו דלענין אחרוג בעינן שיהא ראוי לאכילה כן לענין קרנן בעינן שיהא ראוי לאכילה דממשקה ישראל בעינן ושם כל אסד מכחמרובוח אסור באכילה ובכלל גם קרבן ככשר אסור באכילה מספיקא. ומ"מ אם הקריב אש כולם מרצה משום דממ"נ יש בהם אחד שהוא כשר ש"מ דלא איכפח לן במה שהוא אסור מספיקא דידן רק אזלינן בהר מה דקמי שמיא גלוי. א"כ כמו כן בנידון השאלה הואיל ולקח בידו אש כל התערובוח שפיר יוצא י"ח דממה נפשך אחד מכם כשר וקמי שמיא גלוי איזהו ככשר אבל אין להביא ראיה בהיפוך דלא יצא ידי מובשו ממה דחזינן דלמ"ד בעצי חיים נדחים אינו מרצה אע"ג דגלוי קמי שמיא מי הוא קרבן ככשר ולא נדחה כלל מ"מ חשבינן ליה דיחוי לפי מה דסספקא לן ש"מ דבשר ספיקא דידן אזלינן ואם כן בנידון השאלה לא יצא ידי חובשו מאמר דלפי כספק שלנו יש על כל כחערובות איסור אכילה דזה אינו ראיה. דכבר כחבשי לעיל דלמ"ד בטלי חיים נדחים הוא דומה לכך דב"ב פ"א ע"ב דבסינן שיהא ראוי לקריאה בפוטל הואיל ומצוש קריאה היא מצוה מלבד מה שהוא שנאי שהכא ראוי לקריאה לכתחלה ולכן בעינן ששכא ראוי לקריאה בפוטל. וכמו כן הוא בכך דזבחים לרדד בעלי חיים נדחים דהואיל וההקרבה מלבד מה שהוא שנאי לענין זה דנטינן שיהא ראוי להקרבה לכתחלה בעינן נמי שיהא מעשה ההקרבה בפוטל. לכן גם לענין כחנאי בעינן שיהא ראוי בפוטל ולכן הואיל וגם קרבן ככשר אינו ראוי להקרבה בפועל לכשחלה לכן גם אם מבר והקריבו אינו מרצה דבעלי חיים נדחים:

ולכאורה יש לדחות גם הראיה כזאש כמו שדחיתי לעיל הראיה מיבמות מ"א ע"ב דשאני הכא דמה שכל כחטרובות אסור גם להדיוט הוא רק מדרבנן דמן כשורה בטל האיסור ברובא ורק מדרבנן לא בטל משום דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי ומיין בשום' בזבחים שם ר"ה אלא וכו' ולכן הואיל ומן כשורה בטל ברוב ממשקה ישראל קרינא בי' מן השוד והגם דמדרבנן לא בטל ולא קרינן ביה ממשקה ישראל מ"מ הואיל ואין זה רק מדרבנן לא מחמירינן כולי האי וסגי לן במה דקמי שמיא גלוי איזו כקרבן ככשר, משא"כ בנידון שללו דבעינן מן החו' שיהא כאשרוג ראוי לאכילה אפשר דלא סגי לן במה דקמי שמיא גלוי מי כואככשר.אבל באמש אין זה דחוי דהא מדשנן שם במשנה דזבחים ט' ע"ב כל כזבחי' שנחערבו בחטאוח כמשוש או בשור הנסקל אפילו אחד בריבוא ימושו כולם וכו' ומשרץ לה בגמ' שם ט"א ע"ב דכ"ק כל הזבחים שנשערב בהם חטאוח כמשוש וכו' אפי' א' בריבוא ימושו כולם. ומדקשניאפי' א' בריבוא וכו' משמע דגסבנחטרב חד בחד ג"כ דינא הכי. ודוחק לומר דרק לכנין איסור הקרבה לכתחלה נקט השנא לשון אפילו אבל לענין מה שאמר רבא שם ט"ג ע"ב דגם בדיסבד אם טבר וכקריבם אינו מרצה ולמ"ד בעל"ח אינם נדחים מרצה. זה הוא רק אם נחערב ברוב כישר דמן השורה במל ברובא אבל אם נשסרב חד במד באמש אינו מרצה אפילו נעבר והקריב אש כולם ואפילו לרדד דבעלי חיים אינם נדחים משום' דהואיל ומן כשורה אין כאן ביטול לכן אסור כשערובוח גם להדיוט ולכן אפי' אם סבר וכקריבם אינו מרצה משום דלא קרינן ביה ממשקה ישראל ולא סגי לן במה דקמי שמיא גלוי. דסתימש דברי הש"ס לא משמע כן. וכן לשון כרמב"ם לא משמע לפרש כן דז"ל ברפ"ו מהלכות םכ"מ הלכה א' כל הזבחים שנתערב ברם א' מחטאוח כמשוש או שור הנסקל אפילו א' בריבוא ימושו כולם וכו' ואם הקריב הורצה שאין בטלי חיים נדחים סכ"ל. משמע דגם מה שסיים. ואם הקריב הורצה. נמשך אסר לשון אמי' דרישא שכסב אפילו אחד בריבוא וכו' משמע דגם בנתערב חד בחד הדין שוה בין לענין איסור הקרבה לכתחלה ובין לענין הא דאם הקריב הורצה:

וראיתי להרב בעל לחם משנה שכתב על דברי הרמב"ם הנ"ל וז"ל, נראה דטמם זה לא שייך אלא כשינוד אושם דלא להוי כקבוט כדאמרן בסרק כסערונות דאז ודאי אמרינן כל דפריש מרובא סריש והם מותרין ואט"פ שמשחילה כשכן במקום כקביעות נדחו. ע"ז אמרינן דאין בטלי חיים גדמים. אבל כשלקמן ממקום כקניטוס והקריבן אז ודאי כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואם הקריב לא הורצה יכן מוכח שם בש"ס. ואט"פ שרניצו ז"ל סחס כדברים ולא ביאר סמך על כמבין ומ"מ סשס כדברים יותר מדאי טכ"ל הלח"מ. ולמדד דבריו תמוכין דהא מה דאמר רבא בזבחים פ"ג מ"ב דהואיל ואמרינן לא יקריב אם נקריב לא מרצי אפילו אם הקריב אש כל כשמרובות ג"נ צא מרצי אנדג דממ"נ יש בהם אחד שהוא כשר ומיס לא מרצי משום דבעלי חיים צדמיס דהואיל ולכשמלה היה אסור להקריבם לא כולם ולא מקצשם לכן הואיל ואדמו אדמו. ועל זה מקשה רב כונא בר יכודא מהא דשנן' חטאת שנתערבה נטולה וכו' בד"א בכהן נמלך וכו־ אבל בכהן שאינו נמלך משאן למטלה ממצה כשר ומחצה פסול וכו' דמזה מוכח דאנדג דלכשמלה היה אסור להקריב אש כתטרובות לא כולן ולא מקצתן מ"מ אם הקריב אש כל כתטרובות ממצה כשר. א"כ גם הכא אם הקריב את כל כתסרובות יהא כשר בדיטבד דהא ממה נפשך יש בהם אחד שהוא כשר. וטל זה משני הש"ס הא כמ"ד בטלי חיים נדחים והא כמ"ד בטלי חיים אינם נדחים. כלומר דמה שאמר רבא דגם אם הקריב כל כחערובות אינו מרצה הוא רק למ"ד בטלי חיים נדחים אבל למ"ד דבמלי חיים אינם נדחים אם הקריב את כל כתטרובות מרצה הואיל וממה נפשך הקריב גם אח ככשר. באופן דמה דאמרינן שם דלמ"ד בסלי חיים אינם נדחים אם טבר והקריב מרצה הוא רק אם הקריב כל כחטרובוח דאז ממה נפשך הקריב גם אש ככשר. אבל אם לא הקריב רק מקצת מן כשמרובות באמש לא יצא ידי נדרו דמי יאמר שהקריב אח כקרבן ככשר דילמא הקריב אש כפסול וכמו דלענין להקריב לכשמלה אמרינן דאסור משום דבעלי חיים משיבי ולא בטלי כמו כן בסבר והקריב ג"כ לא יצא ידי נדרו דחיישינן שמא הקריב את כפסול הואיל ובטלי חיים חשיבי ולא בטלי. אבל אם עבר והקריב אם כולן דממה נפשך הקריב גם את הכשר בזה אמרו בזבחים שם דלמייד בטלי חיים אינם נדחים מרצה, ובחנם השיג על הרמב"ם:


{{ניווט כללי תחתון}}