עריכת הדף "הכתב והקבלה/ויקרא/ז"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== ז ==

'''הכהן אשר יכפר. ''' ה"א המחלטת כלעיל י"ט, וכל כהן הראוי לכפרה יש בו חלק, וכן הכהן המקריב כל כהן מבית אב העובדים באותו יום יש לו חלק בעורות, וכן לכהן הזורק (דלקמן י"ד) כל כהן הראוי לזריקה מאנשי בית אב של יום, וכן המקריב את דם השלמים (לקמן ל"ג) כל כהן הראוי להקריב מאנשי בית אב: 

== ט ==

'''לכהן המקריב. ''' לרבותינו המכוון לבית אב של יום שמקריבין אותה, כמ"ש רש"י. כי הכהנים היו נחלקים לכ"ד משמרות וכל משמרה נחלקה לששה בתי אבות, וכל בית אב מקריב ביום א' בשבוע, ולזה אף שהמקריב אינו אלא אחד מהם, כיון שכולם מוכנים ומזומנים להקריב באותו יום כולם יקראו מקריבים, ועליהם אמר לכהן המקריב. לפי"ז לכהן אינו מיחד הפרטי המקריב דוקא, כ"א כל אחד מכהני בית אב, וכדלעיל ו' י"ט. וכן המקריב אינו מתפרש ע"ד הפועל כ"א ע"ד התאר, וכענין מבכור פרעה היושב על כסאו (בא י"ב כ"ט) דהיושב פירושו ע"כ הראוי לישב שמוכן ומזומן לכך (כמ"ש ראב"ע שם) כן המקריב פירושו הראוי להקריב שמוכן ועומד לכך. אמנם הדבר ברור אף דלרבותינו כל כהני בית אב של היום זוכים בו, מכל מקום אין לומר בהם כל אחד הרוצה ליטול חלקו ילך ויטול לעצמו, דהא הקפידה תורה בנסוע המחנה להפקיד ממונה מיוחד אשר רק ברשותו יטול כל אחד מכלי המשכן לשאת, כמ"ש (במדבר ד' י"ט) אהרן ובניו יבאו ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו, ואין אחד מהם רשאי להקדים את חברו ליטול לשאת כרצונו רק כפי אשר יצוה מן הממונה, וכמו שספרו ביומא פ"ב בתרומות הדשן שדחפו זה אל זה, ואם בכלי המשכן הקפידה תורה שיהיה הכל על הסדר הראוי' כש"כ בקדשים עצמם. אבל הכהן המקריב באמת הוא זוכה לבדו במה שהקריב, ויש לו בו טובת הנאה לחלקו לכל אנשי בית אב, והכהן המקריב דומה בזה לישראל במתנות כהונה ולוי' שזכתה תורה לישראל טובת הנאה שאין שום כהן רשאי ליטול המתנות בלא רשות בעליו, כמשאה"כ (נשא ה' י') ואיש את קדשיו לו יהיה (ע"ש רש"י) ככה לכהן המקריב לו תהיה האמור כאן טעמו הכהן המקריב את המנחה הוא זוכה בה, ומהכרע המקראות למדונו רבותינו שאין הכהן המקריב זוכה לעצמו לבדו, אלא עשאתו תורה כבעלים עליו להיות לו בו טובת הנאה שהוא יחלקו לכהני בית אב, ואין אחד מהם רשאי ליטול ממנו בלא רשותו. ולכן אמר קרא בלשון יחיד לכהן המקריב לו תהיה, דעיקר קרא מן הכהן המקריב באמת קמשתעי וכאמור, ובדרך זה יבוארו כל המקומות שבפרשה זו שאמרו בהם רבותינו לכל אנשי משמר ולבית אב, המכוון בו המחטא והמקריב זוכה בו לבדו והוא בעליו שיש לו בו טובת הנאה שהוא יחלקו להם, ואין לאחרים ליטול ממנו בלא רשותו. ובזה אין רבותינו מוציאים המקראות מפשטן: 

== יב ==

'''אם על תודה. ''' לרשד"ל לשון הודאה שבלשון חכמים הנאמר לענין החזקת טובה לענין הלל ושבח אינה ההוראה העצמית, אמנם נמשך הוא בצד מה מענין הודה שבלשון מקרא, כי בלשון מקרא ענינה בעצם וראשונה הכנעה, כי שרש הודה הוא ידה וענינה נתינת יד, ולשון נתינת יד מורה בלשון המקרא הכנעת עצמו לרצון אחרים, ומן הענין הזה מצרים נתנו יד, נתנו יד תחת שלמה (עמ"ש לעיל בשמות בפ' ונתתי את ידי במצרים), וכן ענין הודה משמעותו הכנעת עצמו לעבודה, כאשר הוא ענין נתינת יד כי ממנו לוקח, ולזה כורעים במודים כי טעם מודים אנחנו לך נכנעים אנחנו לעבודתך, ואצל דבור כזה הכניעה ראוי', וכניעה המכוונת במלת הודה היא מפני הכרת מעלת האדון עליו לא מיראה ולא מתוחלת, והשם הנגזר מן הפעל הזה הוא תודה וענינו הכנעת עצמו לרצון אחרים (ובזה נבין מאד מאמר שלמה (ע"א ח') בהנגף עמך וגו' ושבו אליך והודו את שמך וגו' כלומר הכנעה הצריכה אל התשובה, ורש"י פי' שם חייב לברך על הרעה), יהושע אמר לעכן ותן לו תודה והטעם כי לא היו עדים בדבר, ואם היה עכן כופר היה יוצא נקי לפיכך אמר לו יהושע כי מאחר שהקב"ה גלה רצונו עפ"י הגורל ראוי לו שיכנע לפניו ואל יתנכל לברוח מגזרתו, וקודם לכן אמר לו שישים כבוד לה' אלהי ישראל כלומר שאם באמת יודע הוא היות אתו מן החרם אל יזלזל בגורל לאמר מקרה הוא, רק יקדש שמו של ה' שהוא אלהי ישראל והוא משגיח עליהם ומאתו גורלם, וכן זבח התודה הוא קרבן שאדם מביא להראות הכנעתו לפניו ית', לפיכך אחרי שהזכיר אסף כי אין חפץ לה, בעולות וזבחים כי לו כל חיתי יער וגו' אמר זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך, כלומר אע"פ שאין חפץ לה' בעולות אשר הן כליל לגבוה וכדמות מתנה ולא למתנותינו הוא צריך, הנה חפץ הוא בשלמים הנאכלים לבעלים, והם מב' מינים אם לתודה להראות הכנעתינו לפניו על כל אשר הטיב עמנו לשעבר, ואם לנדר ולנדבה להתחנן לו על העתיד, והוסיף ואמר קראני ביום צרה כנגד הנדרים, אחלצך ותכבדני כנגד התודה, והנה אין להכחיש כי הזבח הזה הוא כולל ענין החזקת טובה כעל כל אשר גמלנו ה', ואמנם איך יכלול לשון תודה ההוראה הזאת הנה הוא מפני שהזובח הזה הוא מכיר בלבו כי חסד חנם עשה לו האלהים בלי שיהיה הוא ראוי לכך והנה הוא משפיל ומכניע לפניו כטעם קטנתי מכל החסדים: 

'''על תודה. ''' שנעשה לו נס או טובה, אבל על נדר נקרא שלמים שאינו רק תשלום הנדר: 

== יח ==

'''האוכל יאכל. ''' במחשב בשחיטה לאכלו בשלישי (רש"י מרבותינו), כי משפט לשונינו הוא להשתמש ביו"ד העתיד על שם המחשבה, בין שתצא המחשבה אל הפועל בין לא כמו אז יבנה שלמה (מלכים א י״א:ז׳) שלא בנה אלה ביקש לבנות וכמ"ש רש"י בתחלת שירת הים במלת אז ישיר, חשב בלבו לשורר: 

'''המקריב אותו. ''' למסקנת התלמוד (זבחים כ"ח) קרא דידן בתרי עניני משתעי, רישא דקרא ואם האכל וגו' לא ירצה היינו מחשבת חוץ לזמנו, וסיפי' דקרא המקריב אותו לא יחשב לו פגול יהיה במחשבת חוץ למקומו מיירי, והנרצה בלישנא דקרא לדעת רבותינו שם, הוא. המקריב את הקרבן יתן דעתו שלא תעלה במחשבתו על הקרבן להיותו פגול כלומר לאכלו בריחוק מקום המיועד עליו לאכילה, ועל זה מסיים קרא והנפש האוכלת ממנה עונה תשא, רוצה במלת ממנו לשון יחיד להורות שאין עון כרת באוכל כל אחד מהנך תרי עניני דמשתעי בהו קרא כ"א באוכל אחד מהם לבד והיינו במחשבת חוץ לזמנו וז"ש רבותינו ממנו אחד ולא שנים ואיזה זה חוץ לזמנו דגמר עון עון מנותר; והתביר שבמלת יחשב והנופחא שבמלת לו המפרידו ממלת יחשב, יורה על אמתות פירוש זה, ומלת לו מוסב על הקרבן, ורש"י שכתב לא תעלה זאת במחשבה ואם חשב פגול יהיה הוצרך להוסיף על לשון המקרא, ודעתו דכולי קרא דהכא במחשבת חוץ לזמנו לבד איירי, ומחשבת חוץ למקומו מבואר לדעתו בקרא דפ' קדושים, והוא תמוה עמש"ש: 

'''פגול. ''' הרבה לשונות נאמרו על ענין הפגול, א"ת מרחק, יבע"ת פסול, רש"י ענין תיעוב (עי' עלי' ויקרא י"ט), ורד"ק אמר פגול הוא הבשר שנשתנה ריחו ומראהו, וע"פ ומרק פגולים כליהם (ישעי' ס"ה כ') כל הבהמות הטמאות והרמשים כולם נקראים פגול נתעב, ועל פגר מחנה פלשתים (שם י"ז מתורגם פגול משריית פלשתאי (עי' רש"י ע"ע וירד העיט על הפגרים), ויראה כי כל זה מכוון בלשון שתרגמו אונקלס ענין רחקות והוא ריחוק מחשבי (כמו תעבוני רחקו ממני) מסבת היות הדבר מתנגד לרצון האדם מבחינת מאסותו מצד עצמו, או מבחינת הרצון האלוה אשר צוה ההתרחקות מכל אלה. וקרוב לומר ששרש פגל הוא הפוך אתוון משרש פלג כמו כבש כשב והיינו התחלקות הדבר והתרחקות חלקיו זה מזה כמו בימיו נפלגה הארץ אשר יורה על התפרצות הדבר יותר מן הראוי, הן התפשטות טבעי או התפשטות מוסרי, יקראו לחכם גדול בשם מופלג על גודל חכמתו, ואמר חז"ל אל תהי מפליג לכל דבר להפריצו ולהגדיל התפשטותו, ורבותינו שקראו לשון פגול על מחשבת האכילה חוץ לזמנו או חוץ למקומו הוא ג"כ מענין ההתרחקות, כי יש התרחקות מקומי כמו כי ירחק ממך המקום, ויש התרחקות זמניי כמו רחוק מה שהיה, הלא שמעת למרחוק (מלכים ב י״ט:כ״ה) והוא על העתיד: 

'''האכל יאכל ביום השלישי. ''' אם בשעת שחיטה או קבלה או הולכה או זריקה, באחת מד' עבודות הללו הי' במחשבתו לאכלו ביום השלישי, שהוא חוץ לזמנו: 

'''לא ירצה. ''' כלומר ואין בדעתו לעשות בו כפי חפץ האדם ורצונו, ומה הוא חפץ אדם ורצונו שלא יעשה בו, ע"ז אמר. 

'''המקריב אותו לא יחשב לו. ''' כל העוסקים בהקרבתו, דהיינו השוחט והמקבל את דמו, והמוליכו והזורקו, כל אחד מן המקריבים הללו לא יהי' במחשבתו לעשות בו כמו שהאדם רגיל לעשות בבהמה שהיא שלו, דהיינו בהמת חולין, ואדם ששוחט בהמת חולין שלו מסתמא דעתו לאכול ממנו לפי חפצו ורצונו בכל מקום שיזדמן לו, וטעם המקרא, שחישב באחת מד' עבודות מחשבת חוץ לזמנו לבד (האכל יאכל ביום השלישי, ווען עס זאָללטע דאפאן געגעססען ווערדען) ולא הצטרף למחשבה זו עוד מחשבה אחרת דהיינו מחשבת חוץ למקומו, ע"ז אמר לא ירצה לא יחשב לו, כלומר לא יחשבנו כשלו לאכלו בחפצו ורצונו (ניכט זאָלל עס דער וויללקיהר איבערלאססען זיין, אכעעט עס ניכט אלס דאס זייניגע) אז פגול הוא והאוכלו חייב כרת, מלת ירצה כאן טעמו הרצון הפשוט שבאדם, כמו לעשות כרצון איש ואיש, ויעשו בשונאיהם כרצונם, והוא הרצון החפשי שבאדם לעשות כאשר תאוה נפשו בלתי מונע ומעכב, והנה כל אדם רגיל להיות חפשי במאכליו לאכלו בכל מקום שיזדמן, והרצון החפשי הזה מנעה התורה מן האדם בקרבנות שאינו רשאי לאכלו רק במקום מיוחד, לפנים מן העזרה או לפנים מחומות ירושלים, וע"ז אמר לא ירצה, כלומר לא העלה במחשבתו, לעשות בו כרצונו החפשי ולאכלו חוץ למקומו המיוחד, ומלת לו טעמו שלו, כמו כל אשר אתה רואה לי הוא כלומר שלי הוא - ואמר לא יֵחָשב בלשון נפעל ולא אמר יחשוב בלשון פועל, כי כל פעולה הנעשה ע"י סבה המסבבת עשייתו נאמר בלשון נפעל אף שהוא פועל, כמו נשבע לפי שנפעל לשבועה ע"י התובע והב"ד, הכא נמי לפי שכבר קדם בקרבן זה דבר הפוסל אותו דהיינו מחשבת חוץ לזמנו, מזה נפעל האדם להקל בו עוד יותר ואינו מחשבו עוד לקדושה גמורה ונקל לו לחשבו כחולין ולאכלו חוץ למקומו, הנה הוא נפעל למחשבת חוץ למקומו מסבת מחשבת חוץ לזמנו לכן אמר יחשב בנפעל - הכי נ"ל פירושא דקרא למה שלמדונו רבותינו שהפגול המחייב כרת לאוכלו אינו רק בשאין בו שום פסול מחשבה אחרת רק מחשבת חוץ לזמנו, אבל כשחישב גם מחשבת חוץ למקומו תו אין בו חיוב כרת, כאמרם (זבחים כ"ח ב') לא ירצה, כהרצאת כשר כך הרצאת פגול, מה הרצאת כשר עד שיקרבו כל מתיריו כך הרצאת פגול עד שיקרבו כל מתיריו, ואמרו (שם במתני' כ"ט ב') חוץ לזמנו פגול וחייבין עליו כרת ובלבד שיקרב המתיר כמצותו, ואמרו שם, לא יחשב, לא יערב בו מחשבה אחרת, (ערש"י מעילה ב' ד"ה הואיל ומרצין, ביאור לשונם כהרצאת כשר כך הרצאת פגול, על לשון לא ירצה דקרא, וכן הרמב"ם בפירושו למשנה פ"ב דזבחים האריך בביאור מאמרם זה, ולא זכיתי להבין דבריהם, דמלשון לא ירצה לחוד בלתי התחברות אל מה שאחריו הילפותא הוא להפך, ולדברינו חיובא דרבותינו יצא להם משלילת המקרא, כי מן השלילה החיוב נודע), והנה רש"י פירש כאן לא יחשב לו, לא תעלה זאת במחשבה, פירושו הוא מוסב על מחשבת הזמן המוזכר בקרא, היא כדעת אחרים שם בזבחים במחשבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי וכרבי ינאי המחשב בקדשים לוקה משום לא יחשב, ולא הבינותי דכבר אזהר לן קרא ע"ז במקום אחר, לא תזבח לה"א שור או שה אשר יהיה בו מום כל דבר רע (שופטים י"ז) שהיא אזהרה למפגל בקדשים, כמ"ש רש"י שם, ובספרי שם מנין לקדשים ששחטתן חוץ לזמנם וחוץ למקומם שהוא עובר בל"ת תלמוד לומר כל דבר, שתלוי בדבר, עיין רמב"ן בהשגותיו על הרמב"ם בסוף ס' המצות מצוה ד' ובמג"א שם בשם הסמ"ג, ובחינוך להרא"ה מצוה קמ"ד, על כל פנים נתיישב לנו לשון המקרא היטב על פי דעת רבותינו שאין בפגול חיוב כרת רק בתנאי שלא הצטרף עמו גם מחשבה אחרת הפסולה: 

== יט ==

'''בכל טמא. ''' ממלת כל למדנו (פסחים י"ט) שבשר קדש נטמא אף בשני: 

'''כל טהור יאכל. ''' למדנו בתורת כהנים שהשלמים נאכלים לכל אדם טהור אף לשאינו בעליו, ובסוטה כ"ט אמר רב גידל בשם רב, בכל טמא, ודאי טמא הוא דלא יאכל בשר, הא ספק טמא וספק טהור יאכל, כל טהור יאכל, ודאי טהור הוא דיאכל בשר, הא ספק טמא וספק טהור לא יאכל. נ"ל דעתם, כי מלת כל ישמש גם על כל אחד מהפרטים השייכים למין אחד, כמו כל איש ואשה, שהוא על כל יחיד ויחיד השייכים לכלל, וטעמו יהיה מי שיהיה (יעדער), כן בכל טמא טעמו כל אחד מפרטי הטמאים אף שני, וכן כל טהור, כל אחד ואחד שהוא מכלל הטהורים, אף שאינו בעל השלמים. וישמש מלת כל גם על כולו של דבר אחד ושלמותו, (גאנץ), כמו כל ארצו, ומצאנוהו להוראות שניהם גם יחד, כמו (עקב ח') כל המצוה וגו' תשמרון לעשות, שפ' כל אחת מן המצות, ופי' המצוה כולה בשלמותה. וישמש מלת כל גם לייחוסי התאר, כמו כלילת יופי (יחזקאל כ"ז ג') שפי' אם שמתואר ביופי תוך כלל האדם, כי כולם מיחסים לה תואר זה ומודים ביפיה (אללגעמיין שאן), או שפירושו סוף גמר היופי כלול בה (פאָללקאָממען שאֶן, כפירש"י), כי אין הבדל כ"כ בין כל לכליל, כי כליל תכלת פי' כולו תכלת, כליל תקטר פי' כולו, כליל העיר פירש כל העיר, וכן ישמש מלת כל בתוספת ה"א, כלה גרש יגרש, כקוץ מנד כלהם, וכבר ישמש כלה בפעלים על הגמר והשלמה, כמו כלה הבית (מ"א י'), וכן על גמר המחשבה כלתה הרעה מעמו (שמואל א כ׳:ז׳) (בעשלאָססען). והיטב דקדק רש"י בלשונו לפרש כלילת יופי סוף גמר היופי כלול בו. הנה כמו שתאמר כלילת יופי על מי שמתאחדים בו כל הפרטים המיפים ואין חסר בו שום דבר המגרע היופי, או שכלל האדם מיחסים לה היופי ומודים בה, ככה תפרש כל טמא, שהבשר מתואר לטמא מכלל האדם, כי כולם מודים בטומאתו ואין בלבב שום אחד מהם נדנוד ספק על טומאתו, או טעם כל טמא, שיש בבשר סוף וגמר הטומאה, שהתאחדו בו כל פרטי התנאים הצריכים אל טומאת הדבר ע"פ משפטי התורה, וכן כל טהור יובן באחד משני טעמים אלו. הנה בכל טמא, טעמו טמא גמור, כל טהור, טהור גמור, שאין בטומאת הבשר שום ספק, ואין בטהרת האיש שום פקפוק, וראיתי בספר חוות דעת סי' ק"י שהביא ממימרא דרב גידל הנזכר סייעת' לדעת הרמב"ם דסובר בכל התורה כולה ספיקא דאוריתא מה"ת לקולא, מדהבין רב גידל בלישנא דקרא דוקא הודאי ולא הספק, וכאן ליכא יתורא אלמא דלשון המקרא בכל המקומות משמעותו על הודאי ולא על הספק, ע"ש. ולפי המבואר בזה דמימרא דר"ג מיוסד על מלת כל, אין כאן סיוע להרמב"ם, ונהפוך הוא, דמכאן ראי' מוכרחת כדעת החולקים עליו, דספק דאורייתא מה"ת לחומרא, מדרבי כאן קרא במלת כל דבודאי משתעי, ש"מ דבשאר מקומות הכתיב מדבר גם על הספק; ולזה אמר ר"י אמר רב (פרק רבי ישמעאל נ"ג) דאשריהם תשרפון הוא מטעם דלא ידעינן איזה נעבדה באותה שעה, דמאן מוכח, הרי שהכתוב מדבר על הספק לרב התם, ולשיטתו כאן דמימרא דר"ג הוא בשם רב. ומכאן יש להתעורר אדעת המהרי"ט בתשו' חי"ד סי' א' והיא דעת הפר"ח בכללי ס"ס, דמאן דבעי באשם תלוי חתיכה מב' חתיכות ס"ל סד"א מה"ת שרי', הא רב הוא דאית ליה הכי (כריתות י"ז), ורב הוא דסובר דשריפת אשירה הוא מספק, ואין נראה לומר דהתם מקרי אתחזק איסורא. והנה הרב בחות דעת הוסיף בדבריו לומר דכאן ליכא יתורא, התכוין בזה נגד דעת החולקים על הרמב"ם שדוחים ראייתו מממזר, דשם איכא יתורא דקרא (עי' בהר"ן ספ"ק דקדושין), ולכן סבר לחזק דעת הרמב"ם מקרא דילן, דאין כאן יתורא. אמנם זה יותר תמוה דבפסחים כ"ד מבואר דהך קרא כולו מיותר לגמרי, עד שאמרו אם אינו ענין לגופו תנהו לכל איסורין שבתורה, יעו"ש. בסוגיא וכאן בת"כ: 

== כד ==

'''טרפה. ''' בהמה שנשתנה בה הסדר הטבעי המיועד לבריאותה, בין באיברים הפנימים בין באיברים הנגלים בה, בין מעצמה בין על ידי דבר אחר, נקרא טרפה (אנאָמאליש) לפי הקבלה לכלול בשם זה שבעים מיני טרפיות, מנאם הרמב"ם פ"י משחיטה, והענין מבואר יותר במשפטים בטרפה לא תאכלו, ועמ"ש ס"פ שמיני: 

== כה ==

'''חלב מן הבהמה. ''' לפי שמלת בהמה כוללת כל בע"ח ההולכים על הארץ זולת האדם [כמו אדם ובהמה תושיע ה'], וכולל חיות בייתות ומדבריות וכן לעוף השמים ולבהמת ארץ (פיערפיססיגטהיר), וכמ"ש רבותינו חיה בכלל בהמה וכן להפך (עי' לקמן י"א ב' זאת החיה וגו' מכל הבהמה), והיה א"כ גם כן חלב חיה טהורה בכלל האיסור לפי שהוא נכלל בכלל מלת בהמה, לכן ביארה התורה, מן הבהמה אשר יקריב וגו'. לומר שאינו אסור אלא מבהמה אשר ראויה להקריב ממנו קרבן, להוציא חלב חיה שאינה ראויה להקריבה וכן מוציא אני חלב מבהמה טמאה, שאינה קרבה, לכן חלבה אינו אלא כבשרה. ומלת יקריב תרגומו (מאן דארף אָפפערן), ומ"ש בפירוש הראב"ע על פ' זה אינו מהחכם המחבר עצמו כי כבר ידענוהו מכמה מקומות בבאוריו היותו ממחבבי דברי מעתיקי השמועה וממקבלי דבריהם באהבה, אבל הוא תוספת מתלמיד טועה כנודע ששלטה יד אחרים בדברי הראב"ע, ולא יטעה אחריו איש רק מחסרון דעת או מחוסר אמונה, וכבר התעורר הרמב"ן והרנ"ו על הדברים המוטעים האלה: 

== לז ==

'''ולמלואים. ''' רש"י פי' ליום חנוך הכהונה, והרמב"ן פ' תצוה השיב עליו בזה ואמר הנכון בלשון מלוי ידים בתורה שהוא לשון שלמות, כלשון מלאו ימי, ובמלאת הימים האלה, עד יום מלאת, בהשלימם, וכן בכסף מלא מחיר שלם, והטעם כי הזר אשר לא תשיג ידו בטהרתו להקריב קרבן או לעבוד עבודת המלכות הנה ידו חסרה בעבודה ההיא, וכאשר יכשר לעשות כן הנה ידו שלמה ראויה לכל העבודות והמלאכות, וכן מלאו ידכם היום כי עתה ידיכם מלאה בכל עבודת ה' כי איש בבנו ובאחיו עבדתם אותו, ודוד המלך אמר ומי מתנדב למלאות ידו היום לה' כי בהתנדבם לבנין הבית תהיה ידם שלמה בכל הקרבנות ובכל העבודות, כי אין עבודות ישראל להקב"ה שלמה אלא בבית המקדש, וכן איל המלואים שמלואי הכהנים בו, כי חטאת ועולה לכפר, וזה למלאת ידם בהקרבה, וכן תיב"ע ימי מלואיכם יומא אשלמנותכון, ודומה לענין (בעפאָללמאֶכטיגען) אשר יאמר הלועז על נתינת כח לאדם להרשות אותו לעשות דבר, כי על ידי הקרבנות מלא ה' את יד אהרן ובניו שיעבדו עבודת ה' במקדשו בעד כל ישראל, דכהנא שלוחי דרחמנא ושלוחי דידן, ומלת יד על הכח שיתמלא כחם לעשות, ומן התימה שאונקלס תרגם בכ"מ מלואים, קרבניא: 

'''ולמלואים. ''' הוא תודה, שכל שלחם בא עמו נקרא מלואים, וכן איל המלואים, וז"ש בת"א קורבניא, שהוא נקרא סתם קרבן שנאמר והקריב על זבח וגו' על חלת לחם חמץ יקריב קרבנו ר"ל ג' מיני מצות שנקראו קרבן וכל אלו על תודת שלמיו. (כת"י הגר"א): 



{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}