עריכת הדף "הון עשיר/שביעית/ט"

{{הועלה אוטומטית}}
{{ניווט כללי עליון}}

== א ==

'''השוטים'''. יש ליתן טעם למאן דגריס והשוטים ושאלו הם האי ספר"סי, דלהכי נקראו שוטין מפני שהם עשויים כמקל ממש, הנקרא בלשון מקרא שוט {{ממ|עי' משלי כו,ג}}:

'''פטורים מן המעשרות ונלקחים מכל אדם בשביעית'''. אע"ג דעיקר מכלתין בשביעית, הקדים מעשרות משום דתדירי, לרמוז דתדיר קודם:

== ב ==

'''גליל העליון וכו''''. פתח במאי דסליק, ומשום דבעבר הירדן הוצרך להאריך בו לדמות ארצותיו לארצות אחרות פירשו בסוף, וברישא שנאו באמצע מפני שארכו של עבר הירדן הולך על רוחב שניהם:

'''ושפלת לוד וכו''''. הן אלו הארצות שבעבר הירדן, ולא הוצרך התנא להזכירו בפירוש, דכבר שמעינן דביה איירי כיון שכבר פירש גליל ויהודה:

== ה ==

'''והלכה כדבריו'''. דהטעם הרי הוא כמבוער, ואינו חייב לבער הירק אשר עדיין לא הגיע זמן הבעור שלה בשביל הטעם הנבלע בה שהגיע זמנו לבער, וכתב התי"ט ז"ל אבל תימא דאי הלכה כר"ג, אם כן הא דפי' הרב בסוף פ"ז שהשביעית אוסרת בנ"ט קודם הבעור, דלא כהלכתא, עכ"ל.

'''ולעד"נ''' שכשנדקדק בלשון הרב נראה דכהלכתא אתיא, שהרי לא הזכיר התם שיאסור השביעית קודם הביעור הפרי הבלוע ממנו אלא מסחורה והפסד, אבל לא שייחייבנו בביעור כמוהו, וכל פירושו דאותה משנ' דורך דרך זה כשתדקדק בו היטב, ולפי זה אם יהיה פרי זה הבלוע פרי הכלה, כשיהיה מינו כלה מן השדה אז יצטרך לבערו מן הבית, שאעפ"י שאינו מפירות שביעית מ"מ נתקדש בקדושת' מחמת הטעם הבלוע בו, ואם יהיה פרי בלתי כלה לא יהיה חייב בביעור, אע"פי שלעולם יהיה אסור להפסידו ולעשות בו סחורה על כי נתקדש, שאפילו אם היה הוא עצמו מפירות שביעית לא היה לו ביעור על כי אינו כלה, כ"ש הכא שלא נתקדש אלא מחמת טעם הבלוע, ואע"פ שהטעם הוא מהכלה מ"מ הואיל והוא כמבוער אין לו כח כל כך להחזיר אותו הפרי כעיקרו לחייבו בביעור בזמן ביעור עיקרו.

''' ואם''' לא תחלק בהכי אדמקשה להר"ב בפירושו יקשה להרמב"ם בחיבורו, דבפ' ז' דה' שמיטה פסק להא דר"ג, ובסוף הפרק העתיק להא דחרובין, וז"ל חרובין של שביעית שכבשן ביין של ששית או ביין מוצאי שביעית חייב לבער היין שהרי טעם פירות שביעית בו, עכ"ל. הרי שעשה טעם כעיקר לענין ביעור, ולמה לא נעשה כן בשלשה כבשים, אלא ודאי הוא כמו שאמרתי שלא יתחייב היין הזה בביעור בזמן ביעור החרובים, אלא בזמן ביעור שאר היין של שביעית, בין יהיה מוקדם בין מאוחר, ובענין זה דומה לשלשה כבשים, ואם פירות אלו של שביעית נתנו טעם אחר זמן ביעורם, אז יתחייב פרי המקבלו ביעור תכף ומיד, כי נעשה כמהו, והוא היה חייב בביעור, ולא דמי לכשנתן טעם קודם זמן ביעורו, דהתם זה הפרי המקבלו נעשה כמוהו להיות קדוש בקדושת שביעית, ונחשב כאילו הוא מפירות שביעית, ולכן אין לבערו עד יגיע זמנו, אם הוא פרי הכלה שזמן ביעורו בא עליו אח"כ מעצמו, שהרי לא היה חל חובת ביעור עדיין באותו הטעם בעת שקבלו, משא"כ כשקבלו אחר זמן ביעורו דעל ידו ממש נתחייב בביעור, שהרי כבר חל חובת ביעור באותו הטעם, ולכן נעשה כמוהו להתחייב בביעור תכף ומיד:

''' ''' או אפשר לחלק בענין אחר והוא, שכשנתערבו פירות שביעית בפירות אחרות שאינם של שביעית וקבלו טעם זה מזה, כגון החרובין ביין שאמרנו, אז יהיה חייב לבער פירות המקבלים הטעם מפירות שביעית, בזמן ביעור הפירות שביעית אשר מהם קבלו הטעם, אעפ"י שבעת שקבלו הטעם לא הגיע זמן הביעור של אותו הטעם, אבל כשנתערבו פירות שביעית בפירות שביעית, כגון ההיא דשלשה כבשים בחבית אחת, והגיע זמן הביעור של אחד מהם, אז צריך לשקול ולבחור ברע במעוטו שהרי שני הפירות האלו כל אחד בלוע מחבירו, ואנן ידעינן דדין הביעור הוא אם אינו מוצא אוכלין, שישרוף הפירות באש או כיוצא בו עד שיאבדם מן העולם, וידענו ג"כ שפירות שביעית כל שלא הגיע זמן ביעורם אסור להפסידם, ולכן אם אנו נבער עתה הפרי הכלה נמצא שאנו מפסידים טעם הבלתי כלה הבלוע בו, וכ"ש אם נבער הבלתי כלה בשביל טעם הכלה שהוא הפסד הפרי ממש, ואם נאכל הכלה בשביל טעם הבלתי כלה, נמצא שאנו אוכלים עיקר הפרי האסור כי עבר זמן ביעורו, ואם נאכל הבלתי כלה כמו כן אנו חוטאים שאנו אוכלים טעם הכלה, ולכן מוטב שנבער הכלה עם הטעם הבלתי כלה שהוא האיסור יותר קל, שהרי מה שהפסדנו מפירות שביעית אינו אלא טעם, וכן מה שנאכל מפירות שביעית אחר זמן ביעורו אינו אלא טעם, וגם יש לנו בזה תשובה נצחת למהרהר אחר זה, כי נאמר לו דכדין עשינו שלא חששנו לטעם כי אם לעיקר הפרי, ולכן ביערנו עיקר הפרי הכלה אע"פ שיש בו טעם מבלתי כלה, ואכלנו הבלתי כלה ואע"פ שיש בו טעם הכלה, משא"כ אם אנו מבערים את שניהם כי יאמרו לנו דממ"נ חטאנו, דאם אנו חושבים הטעם כעיקר למה ביערנו הכלה שבו טעם הבלתי כלה, ואם אין אנו חושבים אותו כעיקר למה ביערנו הבלתי כלה בשביל טעם הכלה לבד, ומשום הכי הכא איך אנו מבערים עתה הבלתי כלה בזמן בעור הטעם הכלה שבו, אלא אנו אוכלים אותו עד שיגיע זמן ביעורו, משא"כ כשפרי המקבל הטעם אינו מפירות שביעית דאנו מבערין אותו בזמן ביעור הטעם, דלא שייך ביה איסור הפסד מחמתו כי אם מחמת הטעם הבלוע בו והרי הגיע זמן ביעורו:

'''אבל''' על פי החילוק הראשון לע"ד משתמע שפיר מתניתין דורד חדש {{ממ|פ"ז מ"ז}}, כשנאמר דאין חילוק בין קודם הביעור לאחר הביעור לענין שיעור האוסר, אלא לעולם במינו במשהו שלא במינו בונתן טעם, כי כן נראה דעת הרמב"ם בחבורו שכתב בסוף פרק שביעי מהלכות שמיטה, זה הכלל פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות, מין במינו בכל שהו, שלא במינו בנותן טעם, עכ"ל. ולא חילק בין נתערבו קודם הביעור לאחר הביעור:

''' וזה''' פירושה על פי הירושלמי והתוספתא. ורד חדש, דהיינו של שביעית. שכבשו בשמן ישן, של ששית. ילקט את הורד, קודם שיגיע זמן ביעורה, ואז אף כי השמן נתקדש בקדושת שביעית כי קבל טעם מהורד, כי מ"ש הר"ש להפך הנסיון מכחישו, מ"מ לא יצטרך לבערו בזמן ביעור הורד, כי לא ילך אחר הורד בזה כלל. וישן, של שביעית, בשמן חדש, של מוצאי שביעית. חייבין בביעור, שניהם כאחד, שהרי הורד כבר נתחייבה בביעור כשנתערבה בשמן הזה של מוצאי שביעית, שזמן ביעור הורד לעולם קודם לזמן מסיקת הזתים של מוצאי שביעית, ולכן בקבלת השמן טעם אותו ורד, חל עליו מיד כל החומרות הנמצאות באותו הטעם, והוא כבר נתחייב בביעור.

''' חרובים''' חדשים וכו', פירושו הוא כפירוש הר"ב על פי התוספתא, דדינם שוה לורד, ודמתניתין איירי שנשתהו ביין עד שהגיע זמן ביעורם, ומשום הכי חייבין בביעור היין עם החרובים, שהרי קבל היין טעם החרובים אחר שהגיע זמן בעור' וכמ"ש לעיל, והא דלא נקט בפירוש ענין החרובין כענין הורד הואיל ודינם שוה, אפשר לומר דכדי שלא נטעה בלשונו הקצר ושנאמר דעיקר הדבר תלויה בפרי ההיתר אם הוא חדש או ישן, ולא בפרי האיסור אם הגיע זמן בעורו כשהיה מעורב או לא, נקט דין החרובים בענין זה שהישן והחדש שוה, כדי שנהיה מוכרחים לבקש טעם מ"ש מורד, ושנעמוד על האמת שהכל תלוי בזמן הביעור כמ"ש. ועוד אומר אני דעיקר בבא זו דווקא להכי נצרכה, דאי לאו הכי תרתי למה לי, ואמת הוא דלפי מה שכתב התי"ט במשנת הורד והכפר וכו' {{ממ|פ"ז מ"ו}} דנראה לו דהרמב"ם ס"ל דאין להם ביעור אע"פ שיש להם שביעית, היינו יכולים לומר דחדוש גדול אשמועינן תנא בהאי בבא דורד חדש וכו', דאע"ג דהורד עצמה אינה חייבת בביעור, מ"מ השמן שקבל טעם ממנה אחר זמן הראוי לבערה אילו היתה חייבת מתחייב בביעור, ומלתא בטעמא הוה אפשר לומר, דאע"ג דמכח ורד הפטורה מן הביעור נתקדש האי שמן בקדושת שביעית, מ"מ הואיל ושמן עצמו של שביעית בר ביעור הוא, אם לא יבערו האי שמן אחר שנהגו בו קדושת שביעית, יתנו מכשול לפני עור הבלתי יודע שהאי שמן מחמת ורד נתקדש, ואתי למטעי ולמימר דשמן של שביעית אין לו בעור, וזה אינו אמת דשמן של שביעית עצמו חייב בביעור, אבל אינו נכון לע"ד לדחוק משנה זו בפי' זה, לאשר סברא בעלמא שאין לה שום הכרח בדברי רז"ל, וכ"ש דלפי מ"ש הרמב"ם בחבורו פ"ז מ"ה שמיטה, נראה שאף הוא ס"ל דורד חייב בביעור, דלא כס"ד דתי"ט, שהרי כתב שם ז"ל הכובש ורד שביעית בשמן של ששית ולקט את הורד השמן מותר, כבשו בשמן של מוצאי שביעית חייב לבער השמן, שהרי הורד יבש הוא וכבר נתחייב בביעור, עכ"ל. הרי מפורש דס"ל דורד נתחייב בביעור, ואין לתמוה ממה שהזכיר הביעור דווקא בשמן, שהרי הדין בשבילו נצרך, כי הורד כבר ידענו שהיא של שביעית ושלא אבדה קדושתה בשביל תערובת זה כלל, והראיה שאף בפסקא שלאחריה בדין החרובין, קאמר חייב לבער היין ותו לא, אע"ג דאף החרובין חייבין בביעור לכ"ע:

''' ונחזור''' למשנתנו דאנו עסוקים בה, והיא דקאמר אחר זה, זה הכלל וכו', והוא כי עד עתה שנא לן דין התערובת של ורד בשמן, והחרובין ביין, אבל עדיין לא שמעינן אם זה התערובת הוא ממשהו דשביעית, או מכמות הראוי ליתן טעם, ועתה בזה הכלל אשמועינן דבנותן טעם איירי, שהרי במין שלא במינו עסקינן, וקתני ליה בלשון זה הכלל לכלול גם השאר איסורים כמ"ש התי"ט, ובתר הכי תני שביעית אוסרת וכו', והוא דבזה הכלל אשמועינן דין תערובת פירות שביעית אחר זמן הביעור, כדין החרובין ביין דסליק מיניה, וזהו אמרו התם חייב לבער, דחומרת הביעור היא, המקבל פירות היתר מפירות שביעית אשר כבר הגיע זמן ביעורם, ובבבא דשביעית אוסרת וכו' קמ"לן דין תערובת פירות שביעית עד שלא הגיע זמן איסורם, דאוסר' פירות ההיתר בסחורה ובהפסד, על כי מקדשת אותם בקדושת שביעית, ומפני שיש חילוק בדין הביעור בין אותם שקבלו טעם מפירות שהגיע זמן בעורם, לאותם שקבלו מפירות שלא הגיעו, פירט את שניהם בשני בבות, אע"ג דבשיעור הם שוים, דתרויהו במינו במשהו, שלא במינו בנ"ט:

''' הרי''' מפורש איך משנה זו מסכמת עם משנתנו דשלשה כבשים, אליבא דר"ג דהלכתא כותיה. ואין לתמוה ממה דשנה בזה הכלל, שלא במינו קודם במינו, דלא כמו שסדר בשביעית אוסרת שהוא הסדר הרגיל, משום דבבא דחרובין דסליק מיניה אשר עליו נשנה זה הכלל, הוא מין שלא במינו:

== ו ==

'''עלי קנים'''. ירושלמי {{ממ|ה"ה כו:}} לית כאן עלי קנים, דאין להם ביעור. ופסקו הרמב"ם בפ"ז מהלכות שמיטה:

'''ועלי גפנים'''. אע"ג דעושים פירות, אין הולכים אחריהם אלא אחר הגזע, ולפי זה יש בהם רבותא יותר מעלי קנים שאין להם פרי, משום הכי נשנו אחריהם:

== ז ==

'''עד שתרד'''. דמשכיר, ר"ל עד שיגיע זמנה. משא"כ עד שתרד דנדרים, דהוי דווקא, כדמשמע בנדרים {{ממ|דף סב:}}. משום הכי לא כללם בעד שתרד א':

'''מאימתי נהנין ושורפין בתבן או בקש של שביעית'''. משום דסליק במתניתין דלעיל בעד שתרד, דאגבו שנה המשכיר ודומיו שבכל שייך לומר עד שתרד, הקדימם לדין שביעית, אע"ג דעיקר מכלתין בה, דלא שייך לומר בה אלא משתרד:

== ט ==

'''שנפלו לו בירושה'''. שכיח יותר משיתנו לו במתנה, משום הכי הקדימו, אע"ג דהחזקת טובה שכיחא בנותן לו מתנה יותר מבנפלו לו בירושה הראויה לו מן הדין, ואע"ג דבפירות שביעית איירינן, דנותן מתנה מהם שכיח, מ"מ מיתה שכיחא יותר מבשביעית:
{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}