עריכת הדף "הון עשיר/עירובין/ד"

{{הועלה אוטומטית}}
{{ניווט כללי עליון}}

== ו ==

'''היו שנים וכו''''. שביררו ד' אמותיהם זה אצל זה, דכר' יהודה מוקמינן לה בש"ס דף מ"ו ע"ב: 

'''מקצת אמותיו'''. מעוט רבים שנים, ומכאן צ"ל דלמדו רש"י והר"ב לפרש שתי אמות, דמשמע שאם אינם מובלעי' אלא אמה שאע"פ שכל אחד יכול לטלטל באותה אמה, מ"מ אינם יכולים להצטרף לכתחילה לאכול יחד באמצע באותה אמה, כי בקל אתו להוציא ממנו כל אחד לכשנגדו הואיל והמקום צר. ואפשר דמסכה למדו כן, דבעינן אמה על אמה לראשו ורובו של אדם אחד, ואע"ג דהתם בעינן נמי טפח לשלחנו, ש[א]ני התם דשם דירה בעינן, ובלי שלחן אינה חשובה דירה: 

'''היו שלשה והאמצעי מבלע ביניהם'''. מדתנן מבלע ביניהם ולא תנן בהם, ש"מ דעיקר מקום האמצעי הוא בין זה לזה ממש, שארבע אמות של שניהם כלים אצלו משני צדדיו ממש, ושהוא בירר הארבע אמות שנים מימינו ושנים משמאלו, והם ביררום מרחוק ממנו ד' אמות אחד מימינו ואחד משמאלו כזה {{תמונה להוספה}}, כן נראה מלשון המשנה. דאי תוקמא למתניתין בחד עינינא, שאין בין הראשון לשלשי כי אם ו' אמות כמו ברישא דאין בין השנים כי אם ו' אמות, והכי קאמר היו שלשה בני אדם באלו הששה אמות דאיירינן ברישא דמתניתין, קשה דלמה יאסרו החצונים זה עם זה, וכי גריעי מאם לא היה שם שום אדם. אבל מ"מ קשה אף לפי זה דמאי קמ"לן פשיטא, דהיתר האמצעי עם כל אחד מהחצונים הרי הוא מפורש בהיתר דרישא, ואיסור החיצונים יחד נמי אנו למדים אותו מרישא, דתנן ובלבד שלא יוציא זה מתוך שלו לתוך של חבירו דהכא אין להם קרקע משותפת לשניהם כלל. ואם אמת הוא הדקדוק שדקדקנו לעיל, שיש הפרש בין כשהקרקע המשותף הוא אמה לכל אחד או לא, יש לאוקמי למתניתין כשאין בין הראשון לשלישי כי אם ז' אמות, ושסדר עמידתם כזה {{תמונה להוספה}} דנמצא שהאמצעי הוא מובלע ביניהם לגבי הב' שהרי הוא עומד בסוף תחומו ממש, אבל לגבי הא' הוא מבלע בו אמה אחת והיא האמה הא' שמצדו הסמוך לב', שהיא האמה הרביעית של הראשון, שאין הא' רחוק ממנו כי אם ג' אמות, ונמצא לפי זה שהאמצעי והא' יש להם ג' אמות בשתוף, וכן האמצעי עם הג' יש לו ב' אמות בשתוף, אבל הא' עם הג' אין לו כי אם אמה אחת משותפת, ואשמועינן מתניתין דאע"פ שיש להם אמה אחת בשתוף אינו יכול הא' להתקבץ עם הג' לאכול בהעמיד עמו את האמצעי, ושישב הג' באותה האמה המשותפת לשלשתם, והא' והאמצעי ישבו בשני אמות אחרות המשותפות לשניהם, דנמצא שיש לכל אחד אמה משותפת, דבעינן שיהיו כל האמות שאוכלים שם משותפות לשלשתם. וקמ"לן נמי דלא נאסור האמצעי עם כל אחד מהם מטעם זה, שמא יתחברו כלם יחד כי יאמר האמצעי מה לי להשתמש עם כל אחד בפני עצמו מה לי בשניהם כאחד, דהוה ליה גזרה לגזרה. ''' אבל''' עדיין הדבר קשה, דבשלמא ברישא דתנן בפירוש מביאין ואוכלין באמצעי, אפשר לדקדק דקדוקים אלו ולאסרם להסב יחד כשאין שותפות ביניהם כי אם של אמה אחת, אבל הכא תנן מותר ואסור סתם, דמשמע כל תשמיש, ואין הדעת סובל ששותפות חבירו המרובה או המועט יאסר עליו המקום המותר לו משום גזרה שלא יוציא למקום האסור, ואע"פ שגם לזה יש במה לתלות, מ"מ אין דעתי החלושה מתיישבת בזה, ואפשר לומר דהתנא ארישא סמיך, והאי מותר ואסור ר"ל הנזכר ברישא דהיינו הסיבת האכילה. הן אלו הדרכים אשר חשבתי בישוב משנה זו על כי בעיני היא כלה מקשה, אבל אין בי כח להחליט איזה מהם הוא דרך הישר:

== ז ==

'''נמצא מהלך משחשיכה ארבע אלפים אמה'''. נראה דקמ"לן דדוקא עד שיעור זה מותר לילך משחשיכה, אבל אם היה רחוק כשהחשיך היום מן האילן יותר משני אלפים אמה, אע"ג דאם היה רץ היה יכול להגיע שם מבעוד יום, מ"מ לא קנה שביתה שם, דלא התירו לו לילך משחשיכה אלא ד' אלפים אמה שהוא השיעור המרובה שמותר אדם לילך בו בשבת מן הקצה אל הקצה, ותו לא:

== ח ==

'''מרובעות'''. וכדי שלא נטעה לומר שהם מרובעות כזה {{תמונה להוספה}}, ושאינו יכול לילך במהלך שבין רבוע לרבוע כלל, ושכל שני אלפים אמה הוא רבוע בפני עצמו אלא שבסמוך להם פוגעים ונכנסים זה בזה, משום הכי קאמר כטבלה מרובעת, שכלם יהיו עומדות כטבלה מרובעת כזה {{תמונה להוספה}}, נמצא שמרויח הזוית, שכל זוית הוא מאלף על אלף אמה דוק ותשכח כי פשוט הוא, ואי לא תנן בפירוש כדי שיהיה נשכר את הזויות, הייתי אומר שהרבוע הזה דקאמרו רבנן צריך לעשותו דרך אלכסון, דהיינו שהאלפים יהיו האלכסון של הריבוע כזה {{תמונה להוספה}} כדי שלא ירבה הליכתו משום צד על האלפים, אלא אדרבא שימעט בו, משום הכי קתני כדי שיהיה נשכר את הזויות כמו שכתבנו שמוסיף הליכתו בהם על האלפים כתוספת האלכסון על הצלע המרובע של אלפים על אלפים, והר"ב כתב בשם הרמב"ם טעם אחר לאריכות לשון זה, אבל לע"ד זה הוא הנכון: 

'''כטבלה מרובעות'''. כתב הרב בשם הרמב"ם שא"א לעשות מרובע מצומצם, ע"כ. וזה אינו אלא בפעל על הקרקע שהוא בלתי שוה בכל מקום, דעל דבר השוה בכח חכמת ההנדסה אפשר ואפשר, והנני מראה במופת חותך, והוא שנניח עגול בכ"גי על מרכז א', ויחותך בקו בא"ג, ויהיה נקודת ג' מרכז אשר עליו תסוב עגולת זט"בחו, ויהיה נקודת ב' מרכז אשר עליו תסוב עגולת דטג"חה, ויחותכו שנים אלו בנקודת ח' ובנקודת ט', ויובא קו ישר מנקודת ח' אל נקודת ט' אשר יעבור על נקודת א', ויובא קו ב"כ ג"כ ב"י ג"י, ויהיו אלו ארבעה צלעי המרובע א' שוי' והאלכסון י"ב שוה לאלכסון {{ממ|ב"ג}} [כ"ג], וזהו המרובע המצומצם המבוקש: {{תמונה להוספה}}
''' והמופת''' בקצור הוא, כי גלוי וידוע שקו חיא"כט עומד על קו בא"ג מכאן ומכאן בזוית נצב, וטעמו מבואר למי שבקי קצת בחכמת ההנדסה בהסתכל בצורה שלפנינו, שארבעה חלקי שני העגולים אשר נבנו על מרחק שוה ב"ג ג"ב, אשר הם מקבילות לארבע הזויות חא"ב בא"ט ט"אג גא"ח, הם שוים. והראיה שקו חיא"בט הוא מיתר משותף לשני חלקי העגולים חב"ט חג"ט, ואם כן חב"ט חג"ט שהם חלקי עגולים השוים ושמיתר אחד משותף ביניהם הם שוים, והרי הם מחולקים לחלקים שוים בנקודת ב' ובנקודת ג', אם כן כל אחד מארבעתם הם שוים זה לזה, ולכן הארבעה זוייות שהם מקבילים אותם הם שוים, וכיון שהם שוים וארבעתם סובבים נקודה אחת א"א שיהיו כלם חדים ולא כלם מרווחים, שקו ישר אחד אשר יפול על חבירו ויחתכנו לא יעשה לעולם כל הזויות שסביב החתוך שוים אם לא יפול עליו בזוית נצב כזה {{תמונה להוספה}}, שאם לא יפול עליו בזוית נצב אלא בעקום כזה {{תמונה להוספה}}, יהיו סביב החיתוך שני זויות חדים שהם פחות מנצב, ושנים מרווחים שהם גדולים מהנצב, וא"כ אפוא אלו הארבעה זויות הסובבים נקודת א' שהם שוים הם נצבים, והנה בידינו ארבעה משולשים בא"י בא"כ כא"ג גא"י נצבי הזויות ושוי השוקים, שהרי א"י א"ב א"כ א"ג הם כלם קוים היוצאים מהמרכז אל ההיקף אשר הם שוים זה לזה ולכן יהיו מתיריהם המקבילים הזויות הנצבים והם ב"י י"ג ג"כ כ"ב, והם ארבעה צלעי המרובע שוים, ואין ספק שאלכסונו והוא ב"ג שוה לאלכסונו י"כ, שהרי י"א א"כ הם שוים לב"א א"ג, ושני הקוים י"א א"כ יחד הם אלכסון י"כ ושני הקוים ב"א א"ג הם האלכסון ב"ג אם כן הם שוים וזה הוא מה שרצינו לבאר:

== יא ==

'''רש"א אפילו חמש עשרה וכו''''. ירושלמי {{ממ|ה"י ל:}} הוון בעיין מימר מה{{ממ|ו}} דאמר ר"א ביוצא הא במחשיך לא, אשכח תנא היא הדא היא הדא, הוו בעיין מימר מה דאמר ר' שמעון במחשיך הא ביוצא לא, אשכח תנא היא הדא היא הדא, ע"כ. ותימא על הר"ב דחילק בדר"ש בין יצא להחשיך:

'''אפילו חמש עשרה אמה יכנס'''. התי"ט תמה, על מה שכתב הר"ב דלא ידע לישב יפה לאית דמפרשי דמנין זה דווקא, באמור שלא ראה דברי רש"י והר"ר יהונתן שעשו החשבון שכל כך אמות ממעטים ארבעים אחיזות החבל שאוחזים בידם שני מודדי התחומים, ע"כ. ולעד"נ שראה אותם ומ"מ אין לומר דשיעור זה דווקא הוא, שהרי אמת הוא שמדת חבלים עולים לשני אלפים אמה, אבל מ"מ אין התחום נמדד לעולם במדת חבלים לבד, כי צריך להוסיף בהם כמ"ש בפ"ה משנה ד' ד"ה וחוזר למדתו בהגיעו לגיא, וכן כשמקדרין בהרים שמודדים בחבל של ד"א נתוסף בתחום אחד כמה אחיזות, ולפי זה נתמעטו התחומים יותר מט"ו אמה, ומלישנא דמתניתין הכי מסתבר מדקתני אפילו, ואי דווקא הוא, עד ט"ו אמות הל"ל. ואף אם נאמר דקתני אפילו משום דהוי רבותא לפי דברי ת"ק דאסר ליכנס אפילו באמה אחת, מ"מ ה"ל להזכיר תיבת עד למעוטי ותו לא, ומדקתני אפילו ט"ו אמה כמ"ש הת"ק אפילו אמה אחת, ש"מ דפירושו לאו דווקא הוא, כמו שאמה אחת דת"ק לאו דווקא הוא, והזכיר סכום זה משום דלעולם האחיזות ממעטות כ"כ אמות אפי' במישור:
{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}