עריכת הדף "הון עשיר/נגעים/יד"

{{הועלה אוטומטית}}
{{ניווט כללי עליון}}

== א ==

'''ושני תולעת'''. עיין מ"ש בזה בריש פ"ט דכלאים, ועיין בספרי מעשה חושב מ"ש על השינוי שיש בין תולעת שני לשני תולעת הנזכר במצורע ובפרה אדומה:

== ד ==

'''הנזיר'''. הקדימו למצורע לסמכו לתיבת מצוה שבשבילו נשנית, ולכן לא חש לעיקר מכלתין:

== ה ==

'''ולקיחתן כאחד'''. דבענין זה בקל נמצאים שוות וכדפרשתי ביומא {{ממ|פ"ו מ"א}} בשני שעירים, וה"ט דלא קתני גבי לקח אחד היום וכו' אעפ"י כמו בשאינם שוות, וכדפרשתי ביומא ע"ש:

== ו ==

'''ארכו אמה'''. להיות כי עיקר טהרת המצורע ע"י שמוציא שם רע מסיבת גסות רוחו, תלויה ברמז שרומזים לו בארז הגבוה מכל האילנות שצריך שישפילנו ויצרפנו עם האזוב השפל מכל האילנות, כמשאז"ל {{ממ|תנחומא מצורע פ"ג הו"ד רש"י ויקרא יד, ד}} שישפיל עצמו, משום הכי תלאו שיעורו בדבר הגורם השפלה, ואין לך דבר שמשפיל לב בני אדם כמו זכרון בואו לעולם מטפה סרוחה המצטיירת ע"י זווג איש ואשה, כי אמה שהוא אורך הארז הוא שם משותף לאבר התשמיש, כמד"א לא יאחוז באמה וישתין {{ממ|עי' שבת מא.}}, ועביו תלאו ברובע, כי רובע הוא לשון המשמש לזווג כמו שאז"ל {{ממ|נדה לא.}} על פסוק {{ממ|במדבר כג, י}} ומספר את רובע ישראל. וזה הרובע יהיה של כרע, על שם ברא כרעיה דאבוה, שאינו חשוב אפילו כחלק עליון של אביו אלא ככרע, כי יוצא ירכו הוא, וזה הכרע יהיה של מטה הנקראת פוריא ע"ש שפרים ורבים עליה כמשאז"ל {{ממ|שבת עז:}}, וצריך שיהיה כרע זה שבור, להורות כי מטעם זה צריך שיהיה לבו נשבר, מלבד ההוראה פשוטה שיש לו משבירה זו של רגל המטה, שמאותו היום ואילך נאסר בתשמיש המטה כי כן הדין בימי ספורו כדתנן במשנה ב', אע"ג דבימי חלוטו מותר. ושבירה זו תהיה אחד לשנים ושנים לארבעה, כי טפה אחת יוצאת מהמח ונפרדת לשנים כשמתבשלת בשתי ביעי דדוכרא, ואח"כ הולכת לארבעה שהם בין שני צירים ושני דלתות שברחם האשה ומשם הוא נוצר, ומזה ידע כמה הויתו שפלה, וגם ידע ע"י שבירה זו שמכל זה הוא נעדר כל הימים שהם בזה המספר של אחד שנים וארבעה שהם שבעה, כנגד שבעה ימי ספורו המתחילים עתה שבהם אסור בתשמיש המטה כמ"ש, וגם יזכור ע"י שבירה זו יום המיתה שנוהגים עליו שבעה ימי אבלות הנחלקים לשלשה חלקים אלו של אחד שנים וארבעה, כי יום ראשון אסור בכמה דברים מן התורה משא"כ בשאר הימים, ובשני הימים שאחר יום ראשון אסור בכמה דברים מדרבנן שאינו אסור בהם אחר השני ימים ההם, כי אחר שלשה ימים של אבל יש כמה עניינים שהקלו בהם אע"ג דעוד ארבעה ימים נוהג אבלותו, נמצא היותם השבעה ימים של אבל חלוקים לאחד שנים וארבעה, הרי מבואר איך דרך חשבונות אלו שחשבו רז"ל בשיעור ארז זה כולם מורים על מה שצריך שיחשוב המצורע כאשר יטהר בו, כדי לטהר נפשו עם טהרת גופו בשבירת גאון לבו הרמוז בארז, וזה יזכור כשיתן אל לבו ששיעור הארז תלוי בדבר הנשבר בדרך הנ"ל:

'''המטה'''. בנונית, כן נראה:

== יג ==

'''נתערבו קרבנותיהן'''. החטאות לבד הוא שנתערבו הכי מבואר בתוספתא {{ממ|פ"ט ז-ח}}, וקרבנו אשר קרבו הוא זריקת דם החטאת שנתערב אשר הביא אחד מהם לעזרה עם אשמו ועולתו, ואמר שהקריבו אשמו כדין אשם מצורע הקודם לחטאת, אמר להם שהחטאת הוא מן התערובת וכדי שלא להפסיק בקרבנותיו שהיו עסוקים בו לא חשו להמתין על האחר שיביא אשמו אלא הקריבו מיד החטאת לשם מי שהוא, כי באמת דין קדימה לקרבן על חבירו הוא כשהובאו כלם שם לפניו אבל בלאו הכי אין מעבירין על המצות, וכן כתב הרמב"ם בפרק ט' מהלכות תמידין {{ממ|הי"א}} אחר דיני הקדימה, אימתי בזמן שבאו כלן כאחת אבל הבא ראשון קרב ראשון והבא אחרון קרב אחרון. ואח"כ מת המצורע, ודייקא נמי לשון המשנה דעל מעשה כזה שאלוהו, דלא קתני וקרבו אחד מן התערובות שהוא חטאת, ומסתמא הייתי יודע שכבר הקריבו שני האשמות של כל אחד ואחד מפני החטאות המסופקות של מי הם וצריכים שהאשמות יקדימו להם, אלא קתני והקריבו קרבנו של אחד מהם דמשמע שזה התערובת היה קרבנו המיוחד לו, ואין זה אלא כמו שאמרנו שבא הוא לבדו עם אחד מהם לעזרה שנראה כאילו זה היה קרבנו ממש שאין לאחר שייכות בו, ואירע המעשה כמ"ש, ושאלוהו איך יעשה האחר על חטאתו דווקא והכי מפורש בתוספתא, כי באמת על העולה והאשם לא היו צריכים לשאול לו מאומה כי הם לא נתערבו, והוא השיב להם מה שצריך לעשות בשביל תקון החטאת, ופשוט הוא שגם אשמו צריך שימתין להקריבו אחר שהפקיר נכסיו דבלאו הכי לפי פסק ההלכה לא היה לו תקנה, אלא דבהכי לא איירינן כמפורש בתוספתא.

'''וא"כ''' אין לנו תפיסה אלא על הר"ב דהזכיר תיקון לאשם, דא"א להיות על פי ההלכה, כי שמואל דמוקים אוקמתא זו {{ממ|נדה ע.}} לפי פירוש הר"ב דגם האשם נתערב, מוקי ליה דכבר קרב משום דס"ל כר"ש דאין האשם קובע {{ממ|לעיל מי"א}}, אבל אנן דקי"לן דאין הלכה כר"ש צריכים אנו לבקש דרך אחר שלא שייך לשאול ולא להשיב מה יהיה על האשם, ויהיה כהלכתא. ולפי פירוש הר"ב מלבד הקושיא דהוי דלא כהלכתא, קשיא נמי אמאי לא שתק ר' יהושע מיניה ולא הזכיר להם אלא תקון החטאת, דבשלמא לשמואל אתי שפיר דאף אם אמת שנתערב שאלו לו בענין שלא היה שייך שאלה עליו לפי דרכו כי בשקרב האשמות קודם שמת איירי, אבל לפי פירוש הר"ב דס"ד דזו היא סברת סתמא דתלמודא בשאול והא איכא אשם, דדוקא בהיות אשם נמי מעורב שאלו ומשום דס"ל כר' יהודה, מסתמא מוקים לה הפך שמואל כשלא קרב אשמו, קשה דסוף סוף למה לו לר' יהושע לשתוק מיניה אם גם הוא אחד מהדברים הצריכים לתקון המצורע ההוא שעליו שאלוהו, אלא ודאי אינו כן אלא על פי המסקנא דקי"לן כר' יהודה באשם מצורע, וכרבנן בספק אשם פשוט הוא דהוה מוקים לה תלמודא כמבואר בתוספתא בפירוש שלא אירע התערובת אלא בחטאות, ושהיה המעשה כמו שהצעתי לעיל, ואפילו שמואל על השאלה המפורשת אינו חולק אלא דאומר דאף אם אירע שהיה כך יש צד לומר לפי סברתו שאינו צריך שום תיקון כי אם על החטאת, אע"ג דאיכא מאן דס"ל דע"י הקרבת האשם נקבע בעשירות. אבל על הרמב"ם ז"ל אין לנו שום תפיסה דהמדקדק יפה בפירושו ובחבורו דעתו במשנה הזאת כמו שפרשתי, ומשום הכי העתיקה שם כצורתה, ואזלה להם התמיהה שתמה עליו הר"ב בעל כסף משנה והר"ב בעל תי"ט והניחוה בצ"ע, כי דבריו אמת וצדק לע"ד כמ"ש:

'''נגעים''' מתחיל במם ומסיים ביוד היינו ים, שהרשע שהוא כים נגרש {{ממ|ישעיה נז, כ}}. הוא הוא המוכה בנגעים, כמשאז"ל {{ממ|עי' בפתיחה למכילתין}} שעל כמה עוונות נגעים באים, וכמו שאם תהפוך נגע יהי ענג, כן אם תהפוך ים יהיה מי, על שם מי ירפא לך {{ממ|איכה ב, יג}}, כי היא המדה המרפא חולים כמבואר בספרי משנת חסידים מפתח הכוונות סדר מועד מסכת גמילות חסדים פרק א' פיסקא ח' ע"ש, נמצא שכשתהפוך ים למי, שנקראת התשובה כך, וכמו שהארכתי בספרי חושב מחשבות בכמה מקומות, תהפך הנגע לענג:

'''סליק''' מסכת נגעים. כי במלשינים נוגעים:

'''לא''' תלשין בני אדם כי תפריד לבין רעים.

'''גם''' תרבה שפיכות דם עם מכות ובנגעים:
{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}