עריכת הדף "הון עשיר/ברכות/ז"

{{הועלה אוטומטית}}
{{ניווט כללי עליון}}

== א ==

'''אכל דמאי וכו''''. סירכא דסיפא דאכל טבל וכו', דהתם הוי רבותא, שאפילו על אחד מהם לבד שאכל טבל וכיוצא בו, אין מזמנין עליו, נקט:

'''והשמש שאכל פחות מכזית'''. הואיל ואגב רישא נקטיה, כמ"ש הר"ב. נקט שמש, אע"ג דאף באיש אחר העומד על השלחן עמהם, דינא הכי:

== ב ==

'''עד כמה מזמנין'''. עד זה הוא מלשון אתה סכת בעדו {{ממ|איוב א, י}}, וסימניך דכתיב אחריו {{ממ|שם}} מעשה ידיו ברכת. ופירושו, על כמה מזמנין. א"נ עד כמה מגיע כמות האכילה, של כל אחד, שמזמנין עליה, מכלל דפחות מאותו השיעור אין מזמנין עליו, ולא קתני בפירוש עד כמה אין מזמנין, כדי שלא נטעה לומר, דאאין מזמנים עליהם דנשים ועבדים וקטנים דסליק מיניה קאי:

== ג ==

'''לאלהינו'''. תקנו בברכת המזון אלהינו, משא"כ בתורה דתקנו בשם של הויה, משום דברכת הזמון נתקנה על הכוס, כל היכא דאפשר, וכוס בגי' אלהי"ם, והתורה ניתנה לכ"ו דורות {{ממ|עי' רש"י שבת פח: ד"ה תתקע"ד דורות}} כמנין שם הויה. והתי"ט נתן טעם אחר על זה. אבל נלע"ד, כי זה הוא אמיתי:

'''אחד עשרה ואחד עשרה רבוא, זה לבד, דברי ר"ע הוא'''. ושארית הרישא, דברי הכל. וכדי שלא נטעה לומר דכולה ר"ע היא, לא שנה אחריו בפירוש דברי ר"ע:

'''במאה'''. עד אלף, מספר המאות. ומאלף ועד רבוא, מספר האלפים. ומריבוא ואילך אין למספר שם מיוחד, אלא אותו השם בריבו'. ומשום הכי נראה, דלא עלה על דעת התנא לחלק ממנו ולמעלה. ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר, דאלו המספרים אשר הם משונים זה מזה בברכת המזון, הם רומזים למקומות העליונים המשונים זה מזה, דהכי איתא בס' מבוא שערים שער ג' חלק ב' פ"ט, שהחשבון כל מה שהוא בעולם העליון, הוא יותר גדול, כי הג', יהיו רומזים לשלש עדרי צאן, הרובצים על הבאר. וכשמגיעים לעשרה, רומזים שעלה למעלה בקדושתם, כל עולם העשייה, ולכן מוסיפים שבח. ובהגיעם למאה, רומזים שעלה קדושתם עוד למעלה, בעולם היצירה, ולכן מרבים בשבחם. ובהיותם אלף, תרבה הקדושה ביניהם, עד למעלה בבריאה, ששם סוד האלף, ולכן מרבים עוד בשבח. ובהגיעם לרבוא, יהיה מורה קדושתם הגדולה, אשר מגעת עד עולם האצילות, ולכן אז מאריכים בשבחם, יותר מבשאר המנינים, כי באמת, ברב עם הדרת מלך מרבה עליהם, אבל מרבוא ולמעלה, אין מי שישיג, ולכן לא נשתנה שבחם משם ולמעלה. נמצאו היות ראשי המספרים ארבעה, והם עשרה, מאה, אלף, ורבוא. והאחד, הוא ראש לכלם, והוא בסוף כלם, והוא באמצע כלם. שהרי כל המספרים האלה, בין כל אחד לבדו, בין כלם כאחד, יכולים להיות לאחדים בידך. וכמו כן מאחד עד עשרה, עד סוף כל המספרים כלם. משא"כ במספר אשר הוא מאחד ולמעלה, שלא בכל המספרים תמצא אותו שלם, וזה מורה היות האחד יחיד ומיוחד, כלל כל העולמות כלם, ואין עוד מלבדו, וה' יאיר עינינו בתורתו:

'''רבי יוסי הגלילי אומר וכו''''. ועל פי הדברים האלה, חלק התנא בין המספרים, אבל ר' יוסי לא חלקם בפירוש. ומשום הכי לא קתני ר"י הגלילי אומר במאה וכו', ולא אמר ר' יוסי משום דפליג אאחריני:

'''אמר רבי עקיבא וכו''''. להשיב לר' יוסי הגלילי דדעתו כבר היא מפורשת ברישא, ואין זו סברא חדשה, ומשום הכי לא תני רע"א מה מצינו וכו'. וכן הוא בכל מקום שהחולק הוא כמקשה לבר פלוגתיה בראייתו:

== ד ==

'''עשרה אינם נחלקים'''. משום דלפעמים נחלקים מלזמן בשם, כשהחבורה גדולה, כדאיתא בש"ס בפרקין {{ממ|דף נ.}} ופסקוה הפוסקים {{ממ|טושו"ע ר"ס קצג}}, לא קתני אינם רשאים ליחלק, כמו ברישא:

== ה ==

'''בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו'''. בעת שהיו אוכלין, משום הכי קתני שהיו אוכלות, ולא קתני שאכלו:

'''אין מברכין על היין וכו''''. לא תנא דין זה בכיצד מברכין, אלא הכא אחר דיני ברכת הזמון, לרמוז דטעון כוס כל היכא דאפשר:
{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}