עריכת הדף "הון עשיר/ביכורים/א"

{{הועלה אוטומטית}}
{{ניווט כללי עליון}}

== א ==

'''ביכורים'''

'''בכורים''' יש בה ג' פרקים, כנגד ג' אבות, דכתיב בהו {{ממ|הושע ט, י}} כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם. ועוד בזהר פינחס {{ממ|רע"מ רנג.}} איתא דהג' ראשונות נקראים בכורים עילאין:

'''אלו שאינם מביאים'''. פתח במאי דסליק, דזוטר מיליה:

== ג ==

'''ולא מזתי שמן שאינם מן המבחר'''. אעפ"י שאינם גרועים כתמרים שבהרים, ולא זו אף זו קתני, משום הכי לא שנאם כסדר הכתוב:

== ד ==

'''הגר וכו''''. מה שכתב {{ממ|הר"ש}} [הרב] בשם הרמב"ם {{ממ|עי' פיה"מ כאן וה' ביכורים פ"ד ה"ג}} דאין הלכה כמשנה זו, ירושלמי מפורש הוא {{ממ|ה"ד ג:}} דאמר הלכה כר' יהודה דס"ל דהגר מביא וקורא. אבל קשה איך פסק {{ממ|ה' ביכורים פ"ד ה"ב}} דאשה אינה קוראת מפני שאינה יכולה לומר אשר נתת לי, שלא נטלה חלק בארץ, והלא הגר דומה לה בזה, דמהאי טעמא אינו מתודה כדתנן בפ"ה דמעשר שני {{ממ|מי"ד}} בפירוש, ופסקו הרמב"ם {{ממ|ה' מעשר שני פי"א הי"ז}}. וכן קשה למה לא אמעוט האשה מודוי מעשר מטעם זה דלא נטלה חלק בארץ, כמו דאמעיטא ממקרא בכורים. ואף המשניות עצמם צריכים ישוב, כי לכאורה סותרות זו את זו. אבל על פי אוקמתא אחת דירושלמי אפשר ליישבם, והוא דגרסינן {{ממ|ה"ד ג.}} ואלו מביאין ולא קורין, ר' יונה ור' ייסא תרויהון בשם ר' שמואל בר יצחק, בבני קני חותן משה היא מתניתא, ובני קני חותן משה מביאין וקורין דכתיב {{ממ|במדבר י, כט}} לכה אתנו והטבנו לך, ר' חזקיה בשם רבי אלעזר לא אמר כן, אלא מה טעם אמרו אפוטרופוס והשליח והעבד והאשה וטומטום ואנדרוגינוס מביאין ולא קורין, שהגר הרי אמור בפרשה, אמר ר' שמואל בר רב יצחק תפתר בההן גר דהכא בבני קני חותן משה, ובני קני חותן משה מביאין וקורין, ע"כ. והוא דתנא דידן ס"ל דשבועת האבות על מתנת הארץ לא היתה על הגרים כלל, ואפילו על בני קני חותן משה, וכן ס"ל דהגרים לא נטלו חלק בארץ חוץ מבני קני דכתיב בהו בפירוש לכה אתנו והטבנו לך, ומשום הכי הודוי מעשר דכתיב ביה {{ממ|דברים כו, טו}} {{ממ|על}} [ואת] האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו. אפילו בני קני אינם יכולים לאומרו, שהרי לא לקחו חלק בארץ מחמת השבועה, דהשבועה לא נאמרה לגרים, אלא בכח ההטבה שהטיב להם משה. אבל האשה מתודה אעפ"י שלא נטלה חלק בארץ, כי נתת לנו קאי אאביה ואבי אביה שהם נטלו חלק בארץ וכוללת עצמה עמהם על כי מחלקם זכתה אף היא, ודומה לויוציאנו ה' ממצרים דמקרא בכורים {{ממ|שם, ח}} וכיוצא בו, דכל אדם אומרים אותו אעפ"י שהם לא היו מיוצאי מצרים, הואיל ואילולי יצאו אבותינו הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים, וכמו כן הכא אילולי אבותינו שנטלו חלק בארץ לא היה לנו אותה הארץ. ומהאי טעמא אף הגר אפילו שלא מבני קני, שהיתה אמו מישראל, יכול להתודות. ולא הוצרך שם התנא לפרושי הואיל ולא מעט האשה, משא"כ הכא במקרא בכורים דכתיב ביה {{ממ|שם, ג. ט. י}} אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו. ויתן לנו את הארץ הזאת. {{ממ|על}} האדמה אשר נתת לי ה'. דהגר אפילו מבני קני אם לא היתה אמו מישראל אינו קורא, שאינו יכול לומר אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו, שהרי לא נשבע עליהם כמו שאמרנו לעיל, אעפ"י שבאמת נטלו חלק בארץ ויכולים לומר ויתן לנו את הארץ הזאת, וכן אשר נתת לי ה', וכ"ש שאר הגרים. אבל בהיות אמם מישראל הבני קני קורים, על כי נשבעת לאבותינו לתת לנו ידבר על זקני אמו שהיו מישראל, שעליהם נשבע וכמו שכתבנו לעיל. אבל שאר הגרים אף כי מטעם זה בהיות אמם מישראל היו יכולים לומר נשבעת לאבותינו לתת לנו, וכן ויתן לנו, מ"מ אינם קורים, מפני שאינם יכולים לומר אשר נתת לי, דמשמע לי בפרטות חלק כחלק, דלא כן היה דהגרים לא נטלו חלק בארץ. ומהאי טעמא דווקא אימעט נשים, ועל כי אימעוט נשים הוצרך התנא לפרש דהגר מבני קני קורא בהיות אמו מישראל, אע"ג דאמו אינה יכולה לקרות מפני שאינה יכולה לומר אשר נתת לי, משא"כ בנה מגר דאף זה יכול לומר בהיותו מבני קני מן הטעם שאמרנו, ולא הוצרך לו אמו ישראלית אלא משום אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו כמ"ש. נמצא היות המשנה הזאת מדברת דווקא בבני קני, דבשאר הגרים אפילו באמו מישראל אין להם תקנה לקרות.

'''וזה''' הוא פי' הירושלמי {{ממ|ר' יונא וכו' בבני קני היא מתניתא}} דבו דווקא יש חלוק בין אמו מישראל לאין אמו מישראל, והדר אמר {{ממ|ובני קני חותן וכו' מביאין וקורין דכתיב וכו'}} כלומר כשיש להם אם ישראלית קורים, משא"כ שאר הגרים. משום דכתיב בהו לכה וכו', והדר אמר {{ממ|ר' אלעזר וכו' לא אמר כן}} אלא הוכיח ענין זה בדרך אחר, והוא {{ממ|מה טעם אמרו אפוטרופוס וכו' דאינם קורין שהרי הגר אמור בפרשה}} דכתיב ושמחת וכו' והגר וכו', ופסוק זה מדבר בשמחת מקרא בכורים, דהרי מפסוק זה למדו שאדם קורא על בכורי אשתו מדכתיב ושמחת וכו' אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך, ומכיון שלמדנו מכאן שהגר קורא אעפ"י שאינו יכול לומר אשר נתת לי, שהרי לא נטל חלק בארץ, למה מעטנו אפוטרופוס וכו' מפני שאינם יכולים לומר פסוק זה, ומשני {{ממ|אמר ר' ישמעאל וכו' תפתר בההן גר דהכא}} הנזכר בפסוק {{ממ|בבני קני חותן משה, ובני קני חותן משה מביאין וקורין על כי נטלו חלק בארץ ויכולי' לומר אשר נתת לי ה', משא"כ באפוטרופוס וכו'. הרי נתבארו המשניות על פי אוקמתא זו באר היטב. אבל על מה שפסק הרמב"ם על פי מסקנת הירושלמי המסיק דאין הלכה כמשנה זו דבכורים, צ"ע עם מה שפסק כמ"ש, דאף כי י"ל דר"י דפסק כותיה ס"ל דאף הגרים היו בכלל שבועת האבות, אף שלא תתקיים להם אלא לעתיד שאז יטלו חלק בארץ, ככתוב בסוף יחזקאל (מז, כב-ג}} והיה תפילו אותה בנחלה לכם ולהגרים הגרים בתוככם וכו' כאזרח בבני ישראל אתכם יפלו וכו'. והיה בשבט אשר גר הגר אתו שם תתנו נחלתו וכו'. ומשום הכי אינם מתודים שאינם יכולים לומר אשר נתת לנו כאשר נשבע לאבותינו. דהיינו חלק בחלק, דאינו כן דעדיין לא נטלו, משא"כ במקרא בכורים דכתיב ביה אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו. דיכולים לומר זה, דהאמת כך הוא שכבר נשבע לתת להם לעתיד, מ"מ ויתן לנו את הארץ, ואת האדמה אשר נתת לי, אי ס"ל כר"י דאמעוט נשים מטעם זה כדתנן במתניתין אפוטרופוס וכו' והאשה וכו' ואינם קורים, שאינם יכולים לומר אשר נתת לי, משום דאין לפרש אשר נתת לי כמשמעותו דהיינו באיזה ענין שיהיה, אף שלא בתורת חלק, על כי לא כתוב אצלו כאשר נשבעת, אלא פירושו נמי הוא בתורת חלק, ואף כי ויתן לנו יש לישבו על האשה כמ"ש לעיל, מ"מ אשר נתת לי שהוא לשון יחיד אין לישבו עליה, א"כ ה"ה לגר. ואף כי בפירוש הילקוט חילק ביניהם ע"ש, מ"מ בעיני הוא דוחק, וכ"ש דקשה לי ענין זה מאד אחרי שראיתי בספרי פ' בהעלותך בפסוק נוסעים אנחנו וכו' דמוציא קרא דיחזקאל ממשמעותו וקאמר דאף לעתיד לא יטלו חלק בארץ עם שום שבט אלא פי' הפסוק הוא שיתכפרו עם אותו שבט שגרים עמו ופי' המפרש לענין פר העלם אליבא דמאן דאמר דכל שבט מביא פר בפני עצמו דהרי זו היא סברת רבי יהודה עצמו במס' הוריות ומזה מוכח דס"ל דאף לעתיד לא יש להם חלק וא"כ קשה מ"ש אשה דלא פליג מגר הלא כלם שוים שלעולם אין להם חלק ועוד קשה מ"ט לא פליג נמי בודוי מעשה וצל"ע:

== ה ==

'''עד עשרה דורות'''. לסימנא בעלמא דגיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפיה {{ממ|סנהדרין צד.}}, נקט למנין זה, דלאו דווקא הוא, כמ"ש התי"ט:

'''והעבד'''. קשה דהאי עבד היכי דמי, אם עברי הוא ובשלו למה לא יקרא, אם בשל רבו היינו שליח, ואי כנעני הוא היינו גר וגרוע ממנו. וי"ל דכנעני בשל רבו איירינן, ואצטריך דלא תימא הואיל ולענין פדיית מעשר שני מצינו דידו כיד רבו ממש {{ממ|מעשר שני פ"ד מ"ד}}, דה"נ ליהוי פיו כפי רבו ממש ושקריאתו חשובה כאילו רבו הוא הקורא, קמל"ן דאינו כן, דלא דמי מעשה לדבור, דשקורי קא משקר אי הוה אמר אשר נתתה לי, וכיוצא בו:

'''והאשה'''. בכולהו דוכתי הקדים הנשים לעבדים, והכא שנאה אחר העבד, לסמכה לטומטום ואנדרוגינוס, לרמוז דמשום ספיקה דאשה נגעו בהם:

== ח ==

'''או שנטמאו'''. חילק הטומאה מאחריני בתיבת או, משום דהוא היזק שאינו ניכר, משא"כ אחריני:

== ט ==

'''הרי שהביא וכו''''. כתב הר"ב לר' יהודה אצטריך, ע"כ. וסימניך הרי מיותר, הוא נוטריקון, הוא רבי יהודה:

== י ==

'''מפירות שבהרים'''. הכא הקדים הפירות לתמרות משא"כ במשנה ב', להקדים ההרים לעמקים כמו במשנה ב':

'''מתמרות'''. הכא שנאם לשון נקבה, משא"כ במשנה ב'. לפי שהכא זבות דבש הרבה כאשה זבה. ועוד ע"ש העמקים, שהם כנקבות לגבי ההרים, הזכירם הכא בלשון נקבה:

'''ומזיתי שמן'''. שנאם אחר התמרות, על כי סירכא דמשנה ב' נקט:

== יא ==

'''רמ"א אפילו שנים וכו''''. אע"ג דכבר שנה זו במשנה {{ממ|לעיל מ"ו}}, חזר לשנותו הכא לגלות טעמו, והוא מאי דאמר דקנה אילן וקרקעו:

'''וקרקעו'''. המיוחד לו, והיינו מ"ש הרב במשנה ו' כמלוא אורה וסלו:

'''בעלי אריסות וחכירות'''. לפי מה שפירשו {{ממ|עי' בתוי"ט}} דבחכירי בתי אבות היא מתניתין, אתי שפיר לשנות בעלי, משא"כ במשנה ב'. ובירושלמי יש עוד פ"א דבעלי דווקא:
{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}