עריכת הדף "הגדה של פסח (מרבה לספר)/מגיד/תחילת ההלל וכוס שניה"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|{{גופן|5|דרוגולין|'''מרבה לספר'''}}}}
----
{{הועלה אוטומטית}}
</noinclude>


'''לפיכך אנחנו חייבים.''' הגרס' הישנה הוא ז' מיני הודאו' וכ' תוס' כנגד ז' רקיעים וגרסתינו הוא ט' וכ' תי"ט נגד ז' כוכבי' וגלגל היומי וגלגל התשיעי. ויותר נר' דתשע הודאו' רומז לט' ספירות מלמעלה למטה. ואח"כ אמר למי שעשה וכו' רומז למלכות שכולל לדין ורחמי' כאשר יושפע כן היא וללבנה אמר עטרת תפאר' לעמוסי בטן כידוע והנה ט' הודאות. ניסים. חירות. שמחה. יום טוב. אור. גאולה. הם ששה. בצירוף הם ט"ו הוא כנגד ט"ו מעלות דיינו שהזכיר למעלה וכנגד השם י"ה ולזה מסיים ונאמר לפניו הללויה:


'''הללויה הללו עבדי ה' הללו את שם ה'.''' ונר' דכל זמן שאנו בגלות אין אנחנו נקראי' עבדי ה' כדאי' במגילה דף י"ד דאין קורין הלל בפורי' משום דכתיב עבדי ה' ואנן אכתי עבדי אחשורוש. נמצא לאחר הגאולה העתידה אנו נקראין עבדי ה'. ואי' בעירובין [[בבלי/עירובין/יח/ב|דף י"ח ע"ב]] א"ר ירמי' בן אליעזר מיום שחרב בהמ"ק דיו לעולם שישתמש בשתי אותיות שנ' כל הנשמה תהלל יה ופרש"י בבהמ"ק היו הכהנים מברכים בשם המפורש. וכן לעתיד יהיו רשאים לדבר בשם המפורש דכתיב יהי' ה' אחד ושמו אחד כדאי' בפסחים שלהי אלו עוברין וזש"ה הללו עבדי ה' כשנקראין עבדי ה' אז הללו את ה' ר"ל ההלל יהי' בשם ה' השלם. ומפרש עוד יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם ר"ל כי לעתיד לא יאמרו עוד אמן רק בשכמל"ו כמו במקדש כששומעין השם לא עונין אמן רק בשכמל"ו כדאי' ביומא או דנפרש המזמור הזה שרבו בה הדקדוקים כמ"ש האלשוך. ונ"ל הללו עבדי ה' וכו' כי בזמן הגלו' אז יראי ה' נקראו עבדי ה' בלשון עבדים. אמנם לעתיד ובזמן הגאולה נקראי' אנחנו בנים לה'. לזה אמר אף בהיותינו בגלות החל הזה מחויבים אנו להודו' ולהלל לה' כי בו בטחנו בשביל שמו הגדול שנקרא עלינו. ושמו מוכיח שאנו יהיו נגאלים כי שם הוי' עצמותו הי' הוה יהי' וכמו שאמר השם למשה אהי' אשר אהי' כי לא יטוש ה' עמו בעבור שמו הגדול וכל פעם שאנו מזכירין את שם ה' בגלות. אזי אנו מעוררין הזכרון שאין השם שלם. והקב"ה יחוס על כבודו לגאול אותנו. וא"כ בגלות מחוייבים אנו לפאר שמו כדי ברוגז רחם תזכור. ומכ"ש דאנו יהי' מחוייבים להודות לשמו הגדול לעתיד אם יהי' השם שלם וזהו הללו עבדי ה' בגלות שאנו נקראים עבדי ה'. ומפרש ומה יהי' ההלל ומפרש הללו את שם ה' ואז יעורר רחמים בשביל שמו ותאמרו יהי שם ה' וכו': יהי שם ה' מבורך שיהי' השם שלם מעתה ר"ל בגלות ועד עולם לעתיד שיהי' ה' אחד ושמו אחד וגם אנו מברכין על הרעה מעין על הטובה וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד וכרח' אב על הבנים ריחם ה' על יראיו ולא סילק השגחה פרטיות מעלינו כי הוא משגיח מן החלונות ומציץ מן החרכים וגדול הרועה וכו' ומביא ראי' להשגחתו:


'''ממזרח שמש עד מבואו מהלל שם ה'.''' כי באמת תנועו' השמש בגלגלו הוא ממערב למזרח סיבובו וכן שאר כוכבי לכת ומפרט השמש בעבור שהוא לכולם כמלך. ותקופ' השמש בגלגל הוא בשס"ה ימים בקרוב. ועל ידו מובן קיץ וחורף ואריכ' ימים ולילו' לפי ערך אופק וגובה הקוטב ומצעד המזלו' שניכר לבאי עולם אמנם בהכרח תנועה היומי שמכריח השמש בכל יום להיו' זורח השמש במזרח. ובא השמש במערב להקיף כדור הארץ בכל יום. מזה מוכרח שיש הכרח עליוניות לעשות כן כי השכינה במערב. וצריכה לקלס ולומר שירה לה' כמ"ש ארז"ל על פסוק אז ידבר יהושיע וכו' שלא רצה השמש לעמוד ע"ש שכל זמן הלוכה אומרות השמש שירה מעת זריחתו ועד שקיעתו הולכת מקלסת להש"י שנ' ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה' הכוונה כי שם ה' הוא לשון הוה על הכל והתנועה הזאת ההכרחיות מורהר על כח העליון המניע השמש ויוודע שמו בעולם שהוא הי' והוה וזהו השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע ופירשו המפרשים כי אין השם מושג מצד עצמותו רק מצד בחינת מעשיו הרי דהשגחתו על התחתונים והוא הבורא הכל אעפ"י שגלגל יומי מכריח התנועה ההפכיות אמנם אי אפשר למתנוע תנועה בלי מניע כמ"ש חובת הלבבות ביחוד והמורה והעקרים וא"כ מצד מזרח שמש עד מבואו ויעשה תנועת היומי היפך תנועתו מהולל שם ה' שהוא הוה ובורא הכל ויוצר אור. אך הכופרים אומרים:


'''רם על כל גוים ה' על שמים כבודו.''' ר"ל כל האומו' וגוים הם מודים לזה שהוא אלקי אלקים רק אומרים בכפרותם שמצד רוממות גדולתו אינו משגיח רק בצבא מעלה. וסילק השגחה פרטיות מעולם השפל הזה רק על השמים כבודו ולא על יושבי ארץ ומלואה השגחתו ולכך הם מריעים לנו ואין משים על לבן לירא את ה' להשחית עמו. יען יש לנו מופת חותך שהוא תמיד משגיח על ישרי: מי כה' אלקינו וכו' שגילה שכינתו בינינו ולא לעם אחר והראיות '''(א)''' ביציאת מצרים ומתן תורה ושם הי' גילוי שכינה בהרבה דברים '''(ב)''' שהי' משפיל עצמו והשרה שכינתו בין שני בדי ארון '''(ג)''' במה שהי' מכניס ישראל לארצם והגיעו לרום המעלה '''(ד)''' יהי' לעתיד בעדת צדיקים וחסידים ואלו ראיות אמר המשורר:


'''המגביהי לשבת.''' רמז ליציאת מצרים ומתן תורה שהקב"ה הגביהי אותנו לעיני כל העמי' כדכתיב וה' הולך לפניהם יומם וכו' וישראל אמרו זה אלי ואנוהו. והגביל ההר במ"ת וירד ה' על ההר למעלה. וכל העם רואים הקולות. ונדמה להם הקבק"ה כזקן ויושב בישיבה וזהו המגביהי לשבת. והא דכתיבי חמשה יודין נוספות המגביהי המשפילי מקימי מושיבי דורשי רשומו' אמרו למלאות הנון שחסר באשרי וי"מ להורות שלא ירדה השכינה למטה מעשרה טפחים כדאי' בריש סוכה [[בבלי/סוכה/ד/א|דף ד']] ועל דרך פשוט נר' כי ידוע זמן שהשכינה בגילוי על ישראל אז שמו משותף בשמינו והיוד הוא או' תחילת משם הוי'. גם יוד הוא ראשית משם ישראל. לכך יוד מורה על אחדות כי יוד הוא סוף מספר אחדות לפי סדר המספר ואחד למספר עשיריו' ומפני זה מתחיל השם ביוד להורו' אני ראשון ואני אחרון. וכן ישראל אחרון וראשון לכל העמים והם בהתדבקו' השכינה ה' אחד. וישראל גוי אחד. ומפני זה בי"מ ומתן תורה כתיב המגביה היו"ד לשבת:


'''המשפילי לראות בשמים וארץ.''' רמז לצמצם שכינתו בין שני בדי ארון ושלמה אמר הן שמים ושמי השמים לא יכלכלוך ומרוב החיבה השפיל והי' שרוי' בינינו לראות בשמים וארץ כי מלא כל הארץ כבודו ולזה כתיב המשפיל יוד ר"ל שכינתו במקדש:


'''מקימי מעפר דל.''' קאי על ביאת הארץ בניסים הנגלות שה' אתנו כי במדבר חיינו כמו דלים מאחוזת ארץ והכניס עם רב שדומה לעפר כדכתיב מי מנה עפר יעקב ותמיד לא זז שכינה מאתנו עד יום חרבן. ומזה נראה השגחתו עליון לכך כתיב מקים יוד נוספת אחדות שכינה עם ישראל. אמנם בבית שני לא הי' כל כך גילוי שכינה לכך כתיב מאשפות ירום אביון ולא כתיב ירימי אביון כי אשפה נקרא מה שהי' תחילה מאכל ואח"כ נעשה אשפה וכן אביון תחילה עושר ואח"כ ירד מנכסיו. או מאשפות היינו גלות המר אנו מתפללין שירום אותנו והבחינה שבכל דור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילינו מידם ברוב השגחתו: להושיבי עם נדיבים. כי החסידים אשר עושים דברי חסידות יותר מאשר מצווים בתורה ובמצות הם נקראים נדיבים כי זהו החילוק בין נדבה לחובה וקאמ' עם נדיבי עמו ר"ל ואלו יהיו טפלים לנדיבי עמו כלו' נדיבי עמו הם גדולי הדור המתנדבים בעם ומדריכם בדרך ישר להיות נוהג בחסידו' ומעוררים התשובה כמו הנביאי' וחוזים. ואנו מצפי' שהקב"ה. מושיבי עקרת הבית. שישראל נקראי' בשם עקרה שאין לה בית וולד כדאי' במדרש. והטעם כי לפעמים אשה אין לה וולד אין מסיבתה רק מסי' הבעל שאין ראוי לה. אבל אם אין לה בית וולד הכל יודעין שהוא מסיבתה וכן הגלות הוא מצד סיבתה ולא מסיבת הבעל גורם וכן אמר הנביא רני עקרה ולא ילדה. או שנא' עקרת לשון עקירה כלומר שאנו נעקרים מבית קדשינו ותפארתינו ושם היינו שמחים בשמחת בית השואבה ששואבים רוח הקודש והנבואה כמ"ש תוס' ריש החליל בשם הירושלמי ואנו מייחלים שאז אם ר"ל ירושלים ומקדש הבנים שמחה:


'''אם הבנים שמחה.''' בעלי גמט' אמרו דנקט לשון אם כי הגאולת הוא בר"ת א"ם במצרי' אהרן משה בגאולת אחשורש אסתר מרדכי. ולעתיד אלי' משיח. אי' בילקוט אם הבנים שמחה אריב"ל. זו מילה שנתנה בשמיני ולכאורה האי בשמיני מיות' ולמה האם משמח. ונלע"ד עפ"י מה דאי' בנד' דף ל"ב למה נתנ' מילה בשמיני שלא יהי' הכל שמחי' ואביו ואמו עצבי'. ולכך מפרש אם הבני' שמחה במילה שנתנה בשמיני ולא קודם. אבל האמת יורה דרכו שיש טעות בילקוט בהעתקה. כי בגמ' דגיטין [[בבלי/גיטין/נז/א|דף נ"ז]] אריב"ל דרש זה על פסוק כי עליך הרגנו כל יו' ונלע"ד דקשה היאך כל יום משמע אפי' בשב' לכך קאמר שנתנה בשמיני ובשבת פרק ר"א דמילה דף קאמר דרש דמילה דוחה שבת שנ' בשמיני אפי' בשב' ע"ש ונכון. בגמ' דסוטה אי' דפסוק זה אמרו אהרן ומרים בשעה שהחזיר עמרם את יוכבד אשתו ע"ש ונלע"ד דהנה יוכבד נקראת עקרת הבית כדאי' שם דף י"א ויעש להם בתים רב ולוי ח"א בתי כהונה ולוי' וח"א בתי מלכות דדוד נמי ממרים קאתי. הרי עיקר הבית היא יוכבד שהית מושיבי משום בתי לוי' שתלד את משה ראש לבית לוי. אם הבנים שעשה מעשה לקוחין ואהרן ומרים רקדו לפניהם ומלאכי שרת אומרים אם הבנים שמחה. משום אם ר"ת אהרן מרים. יהללו יה ר"ל שאם זכו איש ואשה שכינה שרוי' ביניהם יוד באיש והי באשה וכ"ש בלידת משה:


'''בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו.''' מזמור זה רבו הדקדוקים בשינוי לשון ועיין באלשוך. והנר' לבאר הפוסקים כי אית' תכוסו על השה תכוסו אותיות כוסות רמז לד' כוסו'. ודבר זה פליאה מה ענין כוסות לשה דפסח. כי מצות כוסות לא בשביל פסח באו. כי מצות פסח הוא על מצות ומרורים יאכלוהו. והענין הוא כך דאית' במדרש אר"א הקפר ארבע מצות היו בידם של ישראל שאין כל העולם כדאי להם '''(א)''' שלא נחשדו על העריו' אחת היתה ופרסמה הכתוב וכה"א גן נעול אחותי כלה '''(ב)''' ולא נחשדו על לשון הרע שנ' ושאלה אשה משכנתה וכבר היו בידם דבר זה שנים עשר חודש ואין אתה מוציא אחד מהן שהלשין על חבירו (ונלע"ד דזה כוונ' הכתוב תהלים סי' ק"ה ויוציא' בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל ר"ל ואין שום אדם משבטים עשה מכשול לחבירו כי לא הי' בהם לה"ר) '''(ג)''' ולא שינו את דיבור' ולשונם כדי שלא להתחבר עמהם '''(ד)''' ולא שינו את שמם כדי שידעו שהם מרוחקים מהם ועוד ששמם הוא על שם הגאולה ראובן ראה ראיתי. שמעון וישמע אלקים את נאקתם וכן כולם ע"ש שהאריך וכן ר' מאיר הי' מדייק בשמי' ועיין בש"ך דף מ"ז ע"ב. ונר' משום זה זכו ישראל לארבע לשונות הגאולה. והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. וכנגדן תקנו ארבע כוסו' כמ"ש רש"י בפ' ערבי פסחי'. נמצא ד' כוסות הוא בשביל ד' שנזהרו במצרי' ורמז זה בפסוק תכוסו '''על השה''' ר"ת עריו"ת. לשו"ן הרע שמ"ם הדיבו"ר וז"ש תכוסו אותיות כוסות הוא משום על השה. ובזה יובנו הפסוקים בצאת ישראל ממצרים ר"ל שניכר לעין כל שהם ישראל מצד ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה שלא שינו שמם. ובית יעקב אלו הנשים (כמו שפרש"י בפסוק כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים) ור"ל שלא בהם עריות כראוי לבית יעקב ולא נתערב בהם זרע אחר. מעם לועז שלא שינו ישראל את לשונם. היתה יהודה לקדשו שלא הי' בהם לשון הרע וחילול השם רק קידוש השם. ומפני זה זכו ישראל לממשלותיו וכו'. או שנאמר פי' הפסוק דקשה היינו ישראל והיינו בית יעקב. ועוד למה שינה הלשון דתחילה קראו מצרים ואח"כ מעם לועז. ונר' בזה דכל המפרשים התמיהו היאך דרין עכשיו יהודים במצרים הא כתיב לא ישוב בדרך זה עוד לעולם ולא תוסיפון לראותו עוד. ותירצו בשם האר"י ז"ל כיון דעיקר ירידתם למצרים הי' בשביל נשמות העשוקות בין האומות וכדי להיות מוסיף עליהם גרים ללקט נשמות הקדושות מן הטומאה. ובשעת יציאת מצרים לא הי' עוד שם שום נצוץ קדושה והיינו דכתיב וינצלו את מצרים עשאו כמצולה שאין בו דגים (וזהו טעם שצריכין ישראל לפזרן בין האומות בכל ד' כנפות הארץ) אבל עכשיו בעו"ה חזרו כמה נצוצי קדושה למצרים לכך מותר לדור שם ע"ש שהאריך בזה הענין וגם לזה כיוון יעקב בענין צאן דלבן וסודו עמוק ובדברי האר"י ז"ל יובן פסוק בפ' בא ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים דהל"ל יצאו כל בני ישראל. אלא שבא לרמז על כל נצוצי קדושה שהם נקראו צבאות ה' יצאו כולם מארץ מצרים ונכון. ואי' במדרש כה תאמר לבית יעקב אלו הגרים. וזה כוונת הפסוק בצאת ישראל ממצרים וגם בית יעקב אלו הגרים ר"ל הנשמות הקדושות מעם לועז היתה יהודה לקדשו ר"ל כבר לקטו יהודה כל הקדושה שהיתה במצרים. ומפני זה ישראל ממשלותיו וזכו לצאת קודם זמנו להיות ממשלה לישראל:


'''הים ראה וינוס''' והנמשך. הדקדוקים בזה רבו עד מאוד ובפרט מענין הרים וגבעות דלפי פשוטו קאי על מתן תורה וא"כ למה סידר בעל הגדה זה לומ' בפסח אלא דע"כ דיש ג"כ לפרש מזמור זה על קריע' ים סוף. וגם לשון ההופכי וכו' דהל"ל ההופך דיוד הנוספות הוא לשון נקבה כמו ברכי נפשי ועוד יתר דקדוקים. והענין בזה הוא דאי' במדרש מה הים ראה. כי ראה ארונו של יוסף ויש להבין הא כתיב בקרא מלפני אדון חולי ארץ. וכן אי' במדרש דאין הים הי' רוצה לבקוע עד שנגלה הקב"ה בעצמו. אבל הדבר כך הוא כמו שאמר בעל הגדה אלו קרע לנו את הים. ולא העבירנו בתוכו בחרבה דיינו. וא"כ י"ל בוודאי נקרע מיד. יען עדיין הי' מעורב ברפש וטיט ולא נחרבה כמו יבשה גמורה. והקב"ה רצה להראות ביציאת מצרים מעין בריאת עולם דכתיב יקוו המים ותראה היבשה שלא נשארה שום טיפה מן מי הים. וזה לא נעשה עד שנגלה הקב"ה בעצמו בכבודו ואז העבירנו בתוכו בחרבה. והיינו דכתיב מלפני אדון חולי הארץ כלו' בורא ארץ כמו ותחולל ארץ ותבל ר"ל שרצה הקב"ה להראו' מעין בריא' הארץ. הנה שלמה אמר כל הנחלי' הולכין אל הים והים אינו מלא. שכמה וכמה סולמות ממים הנובעים מן התהום לתוך הים מלמטה למעלה. וידוע דבכל מקום הרים שם התהום ומים מצויין לכך העמיד הרים וגבעות כדי לסתום פי התהום וכמו שדרשו על פסוק צדקתך כהררי משפטיך תהום רבה (ומפני זה כשנעשה רעדת הארץ ונבקעו הרים המצא בתוכו מים רבים) וא"כ עדיין בקריעת ים סוף יש לחוש למי התהום. ועוד יש חשש כי בתוך הים יש עמקים וגומות שלא יוכלו לעבור בדרך הישר. והקב"ה רצה להעבירם במסלול ונתיב היושר כמו שאמר ישעי' הנביא הנותן דרך בים ונתיבה במים עזים. לכך נטל הרים וגבעות ונתנו על פי נקבי הים לסתו' פיהם וליישב הדרכי' שיהיו ישראל הולכים בדרך ישר יבשה ממש. ובמדרש אי' כשעברו ישראל בתוך הים. וישראל היו רוצים לשתות מים מתוקי' היו שם באורות ומעיינות מסלעים שבתוך הים ושותין מהם. והם היו מימי הירדן שנוזלים מתחת לארץ כמים נוזלים מן הלבנון. וגם היו אוכלין פירות מאותן הרים וגבעות שהיו עליה' אילנות טובות מלאים פירות מריחים ריח טוב והיו נחמדים למראה וטובי' למאכל. הם היו בתוך הים כשעברו כמבואר במדרש. ומעתה יבארו הפסוקים כי הי' ארבע דברים בשעת קריעת ים סוף הים ראה וינו'. הירדן יסוב לאחור ושב מתחת לארץ וההרים רקדו כאילים והגבעות כבני צאן ר"ל עם האילנות שבראש כמו קרני איל וצאן ולזה בא הכתו' כשואל למה נעשה כל אלה. ובא כמשיב מלפני אדון חולי ארץ ר"ל שרוצה הקב"ה להראות דוגמת הבריאה שקוו המים ותראה היבשה. וגם הוציא אילנות כמו יום שלישי מלפני אלקי יעקב ר"ל דכל זה נעשה לכבוד יעקב אבינו שהי' שם בשע' יציאת מצרי' וקריע' י"ס כמה שהבטיח לו הקב"ה אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה מפרשי' גם עלה על נצוצי קדושה שהיו במצרי' ואי' בזוהר שהוציא הקבק"ה את יעקב אבינו ממערת המכפלה והראה לו כל אלה והיינו דכתיב וירא ישראל מצרים מת על שפת הים היינו ישראל סבא ע"ש ומפרש הטעם על רקידת של הרים לתוך הים משום ההופכי הצור אגם מים כי אגמי מים היו נובעים מתהו' למעלה אל הים לכך הארץ עקר הרים לסתו' פי אגמי מים ונקבי התהום. וקאי ההופכי על הארץ שהיתה מגלגלת הרים חזקים על אגמי מים ובזה גם הי' העקום למישור והרכסים לבקעה. וקאמר עוד טעם שהירדן תסוב לאחור משום וחלמיש למעיינו מים כי מימי הירדן היו נוזלים כמעיין הנובע מתוך חלמיש סלע חזק שמימיו צלולין ומתוקים. ומה שאמר עוד. מלפני אדון חולי ארץ וכו' ויש לדקדק למה לא כתיב מלפני בורא ארץ. ונר' דהוא לשון חול הים כדאי' במדרש דהים לא רצה לקרוע אעפ"י שא"ל משה בשם הקב"ה הראה לו המטה ולא קיבל. כי הים אמר שהקב"ה עשה לו חול על שפתו לבל יעברון היבשה בים וכן הים לא יעבור הארץ כדכתיב בירמי' {{ממ|[[תנ"ך/ירמיה/ה#|סי' ה']]}} שמת חול גבול לים עד שנגלה הקב"ה בעצמו ואז נבקע (ועיין בפי' הפייט במערבית ליל ז' של פסח) וא"ל משה לים כל היום לא קבלת עליך ועתה מה לך הים כי תנוס. א"ל הים לא מפניך אני בורח אלא מפני אדון חולי ארץ ר"ל שהוא האדון אשר שם חול שלי הארץ לבל יעברון גבול זה לזה והוא אדון עולם:


{{מרכז|{{גופן|5||'''כוס שניה'''}}}}

'''בא"י וכו' אשר גאלנו וגאל את אבותינו וכו'.''' דהא מחויב לראות עצמו כאלו הוא יצא ממצרים ואע"ג בנשמת כל חי וכו' קאמ' שעשית עם אבותינו ועמנו ממצרי' גאלתינו וא"כ מקדי' אבותינו קוד' עמנו וכאן מקדי' גאלנו קודם אבותינו וי"ל משום דבעי חתימה מעין פתיחה וכיון שמסיים גאל ישראל ר"ל אנחנו נקראים ישראל. קאמר גאלנו. '''והגיענו''' לילה הזה. אעפ"י שכבר אמ' שהחיינו וכו' תי' אבודרהם דברכ' שהחיינו הוא הודאה ושבח. וכאן אומ' לשון בקשה על העתיד עכ"ל עוד כ' שם דלא גרסינן יגיענו למועדים דהוי לשון נסתר. אלא '''הַגִיעֵנוּ''' למועדים שכל הענין עד למטה הוא מדבר לנוכח וכן הוא בסדר רבינו סעדי' עכ"ל. '''למועדים''' ולרגלים. הנה כולם מפורשי' למועדי' היינו ר"ה וי"כ ולרגלים היינו שבועות וסוכו' דמחויב לעלו' לרגל. אבל לפענ"ד קאי על קרבן פסח שנ' {{ממ|[[תנ"ך/דברים/טז#ו|דברים טז ו]]}} שם תזבח את הפסח וגו' מועד צאתך ממצרים ולרגלים היינו חג המצות עצמו '''שמחים''' בבנין עירך. כי אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רינה ועד"ה כי ניחם ה' ציון וגו' ששון ושמחה ימצא בה '''וששים''' בעבודתך כדאית' בפסחים {{ממ|[[בבלי/פסחים/פה/ב|דף פ"ה ע"ב]]}} כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא:


'''ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים.''' ויש גורסין איפכא ורוצין לקיים השתי גרסאות דאם חל פסח במוצאי שבת דאז אין החגיגת י"ד דוחה שבת א"כ י"ל מן הפסחים ומן הזבחים דקאי הזבחים אחגיג' ט"ו. אבל בחל פסח בשאר ימים אז י"ל מן הזבחים ומן הפסחי' דפסח אינו נאכל רק על השובע. ומקורו מן מהרי"ו וכל האחרונים העתיקו להלכה וכן נוהגין (ובשו"ת כנסת יחזקאל [[כנסת יחזקאל/כג#|סס"י כ"ג]] חולק על האהרוני' דאנו מתפללי' על העתיד ושמא לא יהי' בשבת ואין דבריו נראין לדחות כל הפוסקים מסברא. דהא כל תפילתינו כעין לילה זו נאכל לעתיד. ואם לעתיד יהי' כך אנו נוהגין ואין לזוז מדבריהם) אמנם הר"י מקורביל אומ' דאם חל ע"פ בשבת אז הי' נשחט חגיגת י"ד מע"ש דאוקי לילות להדי ימים וא"כ שפיר אמרינין נוסחא מן הזבחים ומן הפסחים דתמיד הי' נאכל חגיג' י"ד. וצ"ל דלא קיי"ל כהר"י מקורביל. וק' הא כ' ב[[שולחן ערוך/אורח חיים/תעג#ד|סי' תע"ג ס"ד]] ועושין שני תבשילין אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה ומדסתם בש"ע משמע אפי' חל י"ד בשבת וכ"כ בחק יעקב בהדי' וא"כ מוכח דס"ל כהר"י מקורביל והביאו הרא"ש בע"פ [[רא"ש/פסחים/י#כו|סי' כ"ו]]. וא"כ אי יאמר מן פסחי' ומן הזבחים ש"מ דלא כר"י מקורביל. ונלע"ד דאנן מסופקים אי קיי"ל כר"י מקורביל ומש"ה לענין מנהג שני תבשילין עבדינין כר"י מקורביל דאין נפ"מ כל כך. אבל לענין נוסח הברכה עבדינין דלא כר"י מקורביל לחומרא ונר' דלפ"ז אם חל י"ד בשבת יש להסיר בשעת ברכה תבשיל אחד דהוי כתרתי דסתרי אהדדי ועיין. ונר' דמי שאומר תמיד מן הפסחי' ומן הזבחים לא משתבש. ואע"ג דאבודרהם כתב דטעות הוא כי הזבח דהיינו החגיגה הוא קודם לפסח שהי' נאכל על השובע עכ"ל אין ראי' כלל דהא בשלה"י פסחים דף קכ"א תנן בירך ברכת הפסח פטר את של זבח. והקשה בקול רמז הא חגיגה הי' נאכל קוד' לשל פסח דהא הפסח נאכל על השובע ותוס' כ' בדף ע' דזהו הטע' של חגיגת י"ד ונכנס בדוחק. אבל ראה זה מצאתי בכל בו {{ממ|דף נ"ד ע"ג}} דפסח נאכל על השובע כדי שלא ישברו בו עצם והא דתנן בירך על הפסח פטר את של זבח ואם הי' אוכלו אחר החגיגה איך יפטרוהו. אלא ש"מ שמתחילה הי' מברך על של פסח (ר"ל בתחילה הסעודה) כמו שאנו עושין במצה. ואח"כ אוכלין אותו על השובע כמו שאנו אוכלין כזית מצה באחרונה שישאר הטעם בפיו עכ"ל הרי דהיו אוכלין מפסח וחגיגה שני פעמים והוא חידוש ושפיר יש לקיים הגירסא ישנה מן הפסחים ומן הזבחים על תחילת הסעודה:


'''על קיר מזבחך.''' עש"ה ונמצא דמו על קיר המזבח ולענ"ד הוא משו' דפסח הוא בשפיכה ולא בזריקה ופי' רשב"ם בשלה"י פסחים שפיכה מקרוב עומד על היסוד ושופך דם. וזהו שיגיע דמים של פסחים על (ר"ל על בסמוך) קיר מזבחך. אבל אי הגי' מן פסחים ומן הזבחים צ"ל כפי' ראשון דהא זבחים בזריקה ע"ש:


'''ונודה לך שיר חדש.''' כי נקבה תסובב גבר כמ"ש למעלה בפסקא והיא שעמדה. '''ועל פדות נפשינו''' ר"ל ממצרים והוי שפיר מעין החתימה סמוך לחתימה כי בא"י גאל ישראל ממצרים. ולפ"ז יש להפסיק בין על גאולתינו דהוא גאולת לעתיד ובין על פדות נפשינו שהוא גאולת מצרים ולעתיד נזכיר גם י"מ כמ"ש בשלח"י פ"ק דברכות [[בבלי/ברכות/יב/ב|דף י"ב ע"ב]] שתהא שיעבוד מלכיות עיקר וי"מ טפל ע"ש: והא דלא אמר על פדותינו מאי פדות נפשינו. ונר' דרמז בזה על נפש הרוחניות. כמ"ש המקובלים דישראל נשתקעו במצרים תוך מ"ט שערי טומאה. ואלמלא היו משהין עוד רגע אחת הי' שולט עליה' נון שערי טומאה ולא היו יכולין לטהר מזוהמתן ולצאת מעבדות שלהם וכ' השל"ה דזהו הטעם דחמץ במשהו דאין בין חי"ת דחמץ לה"י דמצה בכתיבה רק משהו. וכל כך הי' הטומאה גובר במצרים שאפי' מלאכי שרת לא יכולין לכנוס לשם מפני התגברות הטומאה לכך הי' הקב"ה צריך בעצמו ובכבודו לגאול אותנו דווקא. ולכך אנו סופרין ספיר' עומר מ"ט יום כנגד מ"ט שערי טומאה לטהרתן כמו נדה בספירת לבנים. וזהו הכוונה על פדות נפשינו הטהורים שנשתקעו במ"ט שערי טומאה אך היאך הפדתינו אם גדלה הטומאה כל כך הלא אפילו מלאכי שרת לא יכנסו בזה הטומאה לזה מסיים בא"י גאל ישראל הקב"ה בעצמו גאלנו משם:


<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>