עריכת הדף "דרישה/יורה דעה/שלא"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== א ==

ואין בה תרומות ומעשרות כלומר כיון דאין זורעים בה לא שכיחי כו' א"נ לפי שהדברים צומחים כו' ומיהו אם נכרי מכר לישראל פירות בשביעית וגמר מלאכתן ביד ישראל משמע דודאי נוהגין בהם תרומות ומעשרות ובמקום מעשר שני יפריש מעשר עני כדין עמון ומואב ב"י: 

== ב ==

ושמיטה היא בשנת פ"ח לר"י ולרש"י בשנת פ"ז וכן עיקר וכתב ב"י שלדעת הרמב"ם היה שנת פ"ט שמיטה ובח"מ סימן ס"ז הביא דברי מהר"ר לוי בן חביב כו' סוגיא דגמרא דפ"ק דע"ז דף ט' ע"ב ז"ל אמר רב הונא בריה דרב יהושע האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע נטפי חד שתא ונחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי ונשקל ממאה תרי ונשדי אפרטי ונחשבינהו לפרטי בשבועי וידע כמה שני בשבועי כו' ופירש"י נטפי חד שתא על שנין דמחורבן הבית שנית עד שנה שעומד ומה"ט דתניא אותו השנה שנחרב הבית בראשונה ובשנייה מוצאי שביעית היה אלמא שתא דחורבן אתחלתא דשמיטה למהדר הוה ומאן דמני לשני חורבן לא מני לההיא שתא בהדי שני חורבן אלא בהדי שני דקם ביתא הואיל ונפק רובא בתשעה באב שבו נחרב הבית הלכך מאן דבעי למימני שמיטה לוספי לשנת חורבן שהוא היה שנת התחלה שמיטה על שנים דבתר חורבן הבית. ונחשב כללי מכל מאה לישקל תרי כר"י דאמר שנת החמשים עולה לכאן ולכאן היא שנת היובל היא שנת תחילת השמיטה הבאה ולאפוקי מדרבנן דאמרי ששנת החמישים ואחד היה התחלת השמיטה ולרבי יהודה משהתחילו למנות השמיטין בבית שני לא זז הסדר משבעה שנה לשבעה שנה רק שלא התחילו למנות שמיטות עד אחר ששה שנים שנכנסו לארץ שאז עלה עזרא וקידש הבית והתחילו למנות והבית עמד ת"ך שנה דל מיניה ששה שנים הראשונים אשתכח ששנת ת"ך היתה התחלת השמיטה וקע"ב שנים לאחר חורבן נשלמו ד' אלפים ליצירה הוסיף עליהם שנת ת"ך הרי קע"ג ואלף חמישית כולו ועוד י' שנים מאלף הששי הרי אלף קפ"ג הוציא אותם בז"ז ולא ישאר בידך כלום נמצא ששנת י"א לאלף הששי היתה התחלת השמיטה ור"י הקשה שם ארש"י והוכיח ששנת תכ"א חרב הבית והוא היה התחלת השמיטה נמצא ששנת י"ב לאלף הששי היה התחלת השמיטה וממילא נשמע שבשנת פ"ז לרש"י ושנת פ"ח לר"י לאלף הששי היה שנת השמיטה ועיין באשר"י דף פ"ב ע"ג שהסכים לפרש"י ומש"ה כתב רבינו שדעת רש"י עיקר וסמך אמה שהוכיח הרא"ש שם כן ע"ש. והא דפליג בשנת החורבן ולא נחתי לחשוב השמיטות משנת התחלות מנין השמיטות משום שהמה מחולקים בשנויא דרב אשי דאמר שלא מנו הששה שנים הראשונים אי קאי גם אליבא דרבי יהודה דהלכתא כוותיה או אליבא דרבנן לחוד שלפי פירש"י קאי גם לרבי יהודה וכמ"ש הרא"ש שם בשינוייא קמא ובשנוייא בתרא כתב דקאי לרבי יודא לחוד ולפירוש ר"י לא קמשני הכי אלא אליבא דרבנן אבל לרבי יודא לא צריכין להכי ע"ש בתוספות ובאשר"י ועיין מ"ש בח"מ סימן ס"ז בדרישה והרחבתי בביאור דבריהן הנ"ל. והרמב"ם פירש מה שסתמו הם וז"ל הרמב"ם פ"י דהלכות שמיטה נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה שתחילתה מתשרי שאחר החורבן כ"ב חדשים שהרי מתשרי הוא המנין לשמיטות וליובלות אותה השנה מוצאי שביעית היתה ע"כ וכתב כ"מ כלומר כשאתה מונה שנה מיום החורבן עד י"ב חודש שכל מה שאירע באותה שנה מיקרי שאירע בשנת החורבן כשאתה תופס תחילתה מתשרי שאחר החורבן כ"ב חדשים אותה שנה מוצאי שביעית היתה (כלומר נמצא ששנת תכ"ב היתה מוצאי שביעית ובשנת תכ"א היתה השמיטה) וכתב אחר זה עוד הרמב"ם ולפי חשבון זה תהיה שנה זו שהיא שנת שבעה ומאה ואלף לחורבן מוצאי שביעית וכתב עליו כ"מ ז"ל כלומר ומאחר שנתבאר שהחורבן היה בשנת השמיטה כשתחלק אלף ומאה ליובלות יותרו בידך כ"ב שנים תוסיף עליהם שבעה הנשארים הם כ"ט הכ"ח הם ארבע שמיטות ישאר בידך אחד היא תחלת שמיטה שהיא מ"ש והוא שנת ד' אלפים ותת"ק ל"ו ליצירה עכ"ל נמצא לחשבון זה שנת ה' אלפים וע"ה היא שמיטה ובשנת פ"ב ופ"ט הרי לך פ"ט להרמב"ם ועיין שם כי שם הכל מבואר יפה: 

== ג ==

(אפי' חטה אחת כו' והיינו דוקא תרומה גדולה אבל תרומת מעשר אפי' האידנא צריך להפריש לפי חשבון וכ"כ רמב"ם פ"ב דתרומה ב"י: 

== ד ==

אבל זר אסור ליהנות משריפתה ובמרדכי ביבמות פרק אלמנה לכ"ג כהן שאוכל אצל ישראל יכול לתת בנר שמן שלו אע"פ שעמד הכהן והלך לו אינו חייב לכבותו עד שכבה מעצמו עכ"ה): 

== ה ==

פן יבא לידי מכשול כו' ז"ל ב"י תימה שזה סותר מ"ש לעיל בסמוך ויכול להניחה עד שישרפנה כו' ולא חיישינן שמא יבא ליהנות ממנה כו' וא"ל דשאני התם שהיתה טמאה מתחילה אבל הכא היתה טהורה והכשירה בידים דאין טעם לחלק ביניהם מפני כך עכ"ל ב"י אבל ל"נ כמ"ש בפרישה ועוד י"ל דלעיל אע"פ שהיא אסורה באכילה מ"מ מותרת ליהנות ממנה בשריפתה ולכך לא גזרו כולי האי שלא ישהנה פן יבא לידי מכשול משא"כ בתרומה זו שאסורה אפי' בהנאה לכך גזרו ודוגמת חילוק זה כתב ב"י בא"ח סימן תמ"ח על ב"ה שאסר חמץ שעבר עליו הפסח באכילה ולא בהנאה ע"ש ומ"ש וישרפנו מיד פן יבא לידי מכשול כו' יתפרש כמ"ש בתירוץ שכתבתי בפרישה זה כתבתי לכאורה למ"ש רבינו פן יבא לידי מכשול להנות ממנו דמשמע: דמתרומה טהורה אסור להנות דזה מקרי שינוי גבה ולא נתנה טהורה אלא לאכילה מיהו זה דוחק בעיני דמ"ש מזה דמותר לערב לו בתרומה הוא הדין נמי הכא אע"פ שאסורה באכילה ובהנאת שריפה מכל מקום מותר לשאר הנאות עירוב וכיוצא בו והא דקתני פן יבא לידי מכשול להנות ממנה ר"ל אכילה או שריפה וכמ"ש לפני זה ולא חיישינן שמא יבא להנות ממנה ור"ל באכילה לכן צריכין לתרץ כדכתיבנא בפרישה אם לא שנחלק לומר דלעיל שיכול להנות ממנה ע"י שריפה לא גזרו שיבא לאוכלה ששריפה גם כן נחשב להנאה חשובה אבל הכא שאסור ליהנות ממנה אפי' בשריפה חיישינן שיבא להנות ממנה או על ידי אכילה או על ידי שריפה שהם הנאות חשובים לאפוקי שאר הנאות אינם חשובים. והיותר נראה דהאי נתינת טעם פן יבא לידי מכשול אדלעיל קאי שקאמר אלא תקבר וכתב וטוב יותר להכשירה ולהביאה לידי שריפה שאף אם תקבר יש לחשוש שתחזור ותתגלה ותבא לידי אדם שלא ידע שהיא תרומה ויבא להנות ממנה משא"כ אם נטמאת וישרפנה שיוציאה מן העולם תו לא יבא לא הוא ולא אחרים לידי מכשול והאי מיד לאו ר"ל דבעי שריפה מיד אלא ר"ל שתשרף ותכלה מיד משא"כ בקבורה וק"ל: 

== ו ==

וכן כהן ולוי צריכין להפריש מעשר משלהן כו' כדי להפריש ממנה ת"מ כו' קשה הא דכתב אף על פי שהיא לעצמן כדי להפריש ממנה ת"מ תינח לוי אבל כהן דת"מ נמי שלו ומעכבו לעצמו למה צריך להפריש מעשר ואי משום שהוא מטבל (ר"ל הת"מ הוא מטבל אפילו לכהן ועיקר קושית רבינו במ"ש אף על פי שהוא לעצמן הוא למה צריך מעשר וק"ל עכ"ה) ועיקר הקושיא היה למה צריך להפריש מעשר שמעשר אינו עושה טבל ז"א שהרי כתב רבינו בסמוך לקמן וכל אלו התרומות והמעשר ואפי' מעשר עני טובלין שאסור לאכול מהתבואה קודם הפרשתן וראייתו מהגמרא וכמ"ש ב"י שם וז"ל הרמב"ם דפ"א מהלכות מעשר לויים וכהנים מפרישין מעשר ראשון כדי להפריש ממנו תרומת מעשר יכן הכהנים מפרישין שאר תרומות ומעשרות לעצמן לפי שהכהנים נוטלין מן הכל יכול יאכלו פירותיהן בטבלן ת"ל כן תרימו גם אתם מפי השמועה למדו אתם אלו הלוים גם אתם לרבות הכהנים עכ"ל והנה אף שלכאורה לשון רבינו הוא כלשון הרמב"ם מכל מקום לשון הרמב"ם יתיישב טפי דמתחילה קאמר דאף בלא טעם טבל צריכין להפריש מעשר כדי להפריש ממנו ת"מ ועיקר טעם זה נקט משום לויים ומשום טעם כהנים מסיק וכן שאר תרומות ומעשרות צריכין להפריש משום שהם טובלין וממילא האי טעמא נמי ללוים דמש"ה צריכין להפריש המעשר אבל רבינו שכתב אף על פי שהוא לעצמן לא יתיישב שפיר ועל כל פנים צריכין לדחוק ולפרש דמשום לוים כתב כן ור"ל בלא טעם דמטבל צריך להפריש המעשר כדי להפריש תרומת מעשר ואחר כך מסיק וכן הדין בכל כו' כלומר ועוד ט"א שהרי בכל התרומות כו' והיינו מטעם שמטבלין וכמ"ש הרמב"ם אבל זה דוחק לכן נראה כמ"ש בפרישה: 

== ז ==

(תרומת מעשר שלא מן המוקף וכב"י דת"ח אין תורמין אלא מן המוקף ואפי' ת"מ רמב"ם וסמ"ג עכ"ה): 

== ח ==

הלכך מותר להכשירו כדי שיטמא כו' וקשה הא כתב בסמוך בשם הרמב"ם אלא מניחין אותו שם עד שירקב ושמא יש לומר דהרמב"ם ורבינו חולקין בזה א"נ דהרמב"ם ל"ד נקט עד שירקב דהוא הדין אם ירצה להכשירו דיכול לעשות וכן אמרינן בירושלמי סתמא רבי פנחס מסאב לה ופדי לה ולא מחלק בין קודם מירוח לאחר מירוח וכן משמע מכסף משנה דהרמב"ם סובר גם כן כרבינו שכתב בפ"ב דהלכות מעשר שני על דברי הרמב"ם שכתב אלא מניחין אותו שם עד שירקב ז"ל וכתב הטור מעשר שני בזמן הזה מותר להכשירו כדי שיטמא והכי אמרינן בירושלמי בפ"ג דמעשר שני הלכה ששית רבי פנחס מסאב לה ופדי לה עכ"ל ומדכתב וכתב הטור כו' ולא כתב והטור כתב כו' משמע שאינם חולקין ולכאורה היה נראה לומר דכאן מיירי קודם מירוח ולהכי מותר להכשירו אבל אחר מירוח אסור להכשירו כדאמרינן לעיל גבי תרומה והרמב"ם איירי במ"ש שנכנס בירושלים ממקומות אחרים אם כן ודאי כבר נתמרחו הלכך אסור להכשירו משא"כ הכא דמיירי בבני ירושלים עצמן כמ"ש ז"ל ואם הוא בירושלים כו' אבל לשון מותר שכתב לא משמע וכן מהירושלמי משמע שאין חלוק אבל בספרים אחרים מצאתי שכתב בהן הלכך מוטב להכשירו כו' וא"כ שפיר נוכל לחלק בין קודם מירוח לאחר מירוח כמ"ש: 

== ט ==

והתורם משל חבירו שלא ברשות ומצאו ב"ה כו' כלשון הזה כתב הרמב"ם והסמ"ג סתמא והוא מל' הגמרא התורם שלא מדעת אבל מ"מ איירי דשוייה שליח והא דקאמר שלא מדעת היינו שלא נתן לו רשות לתרום מן היפה כן איתא להדיא בפ"ב דב"מ ד' כ"ב ע"ש מ"ו רז"ל שם ע"א דאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וקי"ל כוותיה ולא אמרינן כיון דאם היה ידע היה מתיאש בודאי השתא נמי דלא ידע הו"ל יאוש למפרע כאילו ידע ונתייאש ופרכינן עלה מברייתא זו דקתני בה דאם נמצאו יפות ה"ז תרומה למפרע ומשני דעשאו שליח וכ"כ ב"י בתחילה אבל חוזר ומוכיח מדברי הרמב"ם דפי' שלא ברשות היינו שלא ברשות לגמרי ואפ"ה מועיל מ"ש כלך אצל יפות ונמצא יפות להיות תרומתו תרומה כיון דמצוה הוא וגלי דעתיה דניחא ליה הוי כאילו עשאו שליח מעיקרא ואע"פ שהגמרא מוקי בשעשאו שליח וכמ"ש מ"ו היינו מתחילה ס"ד כן אבל לפי האמת אפילו בלא שוייה שליח שרי ועיין בב"י. ובאמת אין ראיה ממאי דמשני שם מצוה שאני דשם לא אמר מר זוטרא כן להיות המצוה גורם כאילו נתרצה מעיקרא אלא אלהבא השיב כאן דא"ל אמימר ורב אשי השתא אמאי לא אכל מר כיון דהבעל הבית גילה דעתיה דניחא ליה דהרי אמר להאריס דהו"ל ליתן מן היפות וכמו בתרומה דסמכינן עלה אמרו הו"ל לתרום מן היפות בדשוייה מתחילה שליח אע"ג דלא א"ל לתרום מן היפות ע"ז השיב דאין סומכין גם להבא על אמירתו היה לך ליתן מן היפות כ"א בתרומה שהוא מצוה וניחא לאדם ליעבד מצוה אבל להיות המצוה דתרומה גורם גילוי דעת למפרע ודאי לא קאמר דא"כ הוה הגמרא מסיים שם לאמר השתא דאתינא להכי אין צריך לאוקימתא ראשונה להעמידו בדעשאו שליח. וצ"ע כי באמת הדבר תמוה דא"כ דדעת הפוסקים הוא דמיירי בדעשאו שליח לא הו"ל לסתום אלא לפרש: 

== י ==

דכתיב בה וזרע אין לה ודרשינן עיין עליה אם יש לו זרע משום צד. שמעתי טעם ללימוד זה מדהו"ל למכתב ואין לה זרע ולא ב"כ דרשינן מ"ש וזרע כאילו אמר ויש לה זרע וסיים ואמר אין לה הא כיצד ומוכרחין לפרש דה"ק דאין לה זרע עתה כיון דיש לה זרע לזרעה או זרעה חי משום צד אינה חוזרת לבית אביה. ויהו טעם דרשה שדרשינן כה"ג אמ"ש ועד אין בה הא יש בה אפילו עד אחד אינה שותה אע"ג דכל מקום שנא' עד הו"ל שנים: 

== יא ==

ומיהו מדרבנן חייכ לעשר וז"ל ב"י ובפ"ה מהלכות תרומות נראה מדברי הרמב"ם דאף מדרבנן פטור ואע"פ שהוא סבור שאין קנין לנכרי בא"י להפקיע מתרומות ומעשרות כמבואר בדבריו פ"א מהלכות תרומה וגם סמ"ג כתב דשמא אפילו מדרבנן פטורים בתבואה של נכרי בזמן הזה הואיל ואף בקדושת ישראל אין שם חיוב מן התורה עכ"ל וגם הרמב"ם סכר דתרומה בזמן הזה מדרבנן אפילו בא"י כמ"ש רבינו בשמו בריש הסימן ומ"ש הרמב"ם דאין קנין לנכרי בא"י נ"מ לענין שכתב הרמב"ם גופא בפ"א וז"ל כותי שקנה קרקע בא"י לא הפקיע כו' לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא מפריש תרומות ומעשרות והכל מן התורה כאילו לא נמכרה לנכרי מעולם עכ"ל ר"ל ומיירי בבית ראשון. וצ"ע מ"ש הב"י שנראה מדברי הרמב"ם שפטור הא בהדיא כתב הרמב"ם שפטור כמש"ר בשם הרמב"ם בסמוך פירות הנכרי שגדלו בקרקע שלו בא"י אם נגמרו מלאכתן ביד נכרי פטור מכולן ומשמע דאפי' מדרבנן פטור דכל היכא דחיובא מדרבנן כתב אצלו בפי' דחייב מדרבנן עכ"ה) ודוחק לתרץ ששם מיירי שאינו לוקחו ממנו אלא אוכל מפירות הנכרי כשהם עדיין ברשותו ומיהו י"ל דפטור מכולם דקאמר הרמב"ם י"ל ר"ל מדאורייתא דאל"כ קשה גם כן דמלשון רבינו שכתב ל' הרמב"ם כו' משמע דלא פליג עליה ובהדיא כתב רבי' כאן דחייב לעשר מדרבנן והו"ל לכתוב והרמב"ם כתב בלשון פלוגתא. אבל בסמוך מוכח בהדיא דהרמב"ם ס"ל דפטור אפי' מדרבנן כמ"ש בפרישה ורבי' שכתב ל' הרמב"ם לא דקדק בלשונו כמו שדרכו בהרבה מקומות (והעתיקו משום דינים אחרים שכתב אחר זה עכ"ה). ועי' בכ"מ בפ"א מה' תרומות שכתב שם המחלוקת שהיה בין חכמי צפת שחכם אחד קם לפסוק כמ"ש הטור כאן ומנהגם היה מעולם לעשות כהרמב"ם שלא לעשר מתבואה הלקוחה מנכרי ואותו חכם שינה מנהגם ופיתה אחרים שיקבלו על עצמן לעשות כדבריו וכתב שאח"כ נתפשטו הדברים עד שהוצרכו חכמי העיר לתקן הדברים ונתקבצו כולם וגזרו גזירת נח"ש שעוד כל ימי העולם לא יעשר אדם הלוקח מהנכרי אלא כמו שנהגו עד עתה משום לא תתגודדו ועוד משום שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה ואיתא בגמרא בההיא דשמואל דא"ל אכול מישחא ואי לא כתיבין עלך זקן ממרא עכ"ל ע"ש ואותו חכם היה מהר"ר יוסף חתן מהר"ר אהרן אב"ד מפוזנא ז"ל והמחלוקת היה בימיו: 

== יב ==

הואיל ודיגונן ביד נכרי וז"ל כ"מ בפ"א מה' תרומות כתב הר"י קורקוס ז"ל דעת רבינו שמה שדרשו דיגונך ולא דיגון הנכרי כולל אפי' מירח הנכרי פירות ישראל דבדיגון תליא מילתא ואדיגון קפיד רחמנא אבל מדרבנן מיהא מיחייב מהטעם הנזכר למעלה דכיון שנתחייבו דהיינו שהביאו שליש ביד ישראל אינם יוצאים מחיובם לגמרי אבל אין טעם חיובם מפני שבשעת מירוח היו של ישראל דלדעת רבי' אין חילוק וכל דיגון נכרי פוטר אפי' הוא דגנך ולכך כשמכר הנכרי פירות מחוברין אחר שבאו לעונת המעשרות ומירחם נכרי פטורין לגמרי אע"פ שבשעת מירוח היו של ישראל דכיון שנכרי מירחם פטורין מן התורה וכיון שגם הם הביאו שליש בידו לא חייבו בו חכמים עכ"ל ולפ"ז צ"ל דרבינו חולק בזה עם הרמב"ם דדיגון נכרי בפירות של ישראל אינו פוטר מדאורייתא: 

== יג ==

פטורין מן החלה ומן המעשרות וכתב הראב"ד פירות א"י ש צאו לח"ל כו' ול"נ שלא נחלק ר"א ור"ע בזה אלא בחיוב תורה דר"א סבר דאזלינן בתר גמר פרי דחייב ור"ע אזיל בתר מקום קביעות למעשר דהיינו מירוח אבל מדרבנן מיהא חייב לכ"ע אע"פ שיצאו ס"ל ונמרחו שם (ע"ל סימן שכ"ג בטור ובב"י דחילוק גדול ביניהן עכ"ה) דלא גריעי מפירות שנער ומצרים ועמון ומואב ועוד שלא יאמרו ראינו פירות הארץ שנאכלים בטבלם ומי שאינו יודע בזה טועה עכ"ל וכתב עליו הכ"מ ול"נ דרבינו סובר דאפי' מדרבנן פטורין וא"א למימר דשאני הני דלא שכיחי הלכך לא גזרו בהו כמו פירות שנער ומצרים (פי' ולא גזרו כ"א בפירות שנזרעו וגדלו במקומן אטו פירות א"י) ומ"ש עוד שלא יאמרו ראינו כו' איכא דליכא למיחש להכי דיציאתם ח"ל מוכחת עליהם עכ"ל: 

== יד ==

ואם נקבעו למעשר כו' ז"ל כ"מ לכאורה נראה מדברי רבינו שהוא מחלק בין חלה למעשרות בפירות ח"ל שנכנסו לארץ ישראל שחייבים בחלה מדאורייתא ובמעשרות אינו חייב אלא מדבריהם ויש לתמוה מאחר דשמה יליף לפטור גם מתרומה ומעשרות פירות א"י שיצאו ח"ל ממילא אית לן למילף לחייב מדאורייתא פירות ח"ל שנכנסו לא"י גם לענין תרומות ומעשרות וכל דכן הוא ואפשר לומר דסבר רבינו דאף על גב דקרא דשמה אהני לפטור פירות א"י שיצאו ח"ל אינו כדאי לחייב מן התורה פירות ח"ל שנכנסו לא"י משום דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ והאי לאו מלחם הארץ הוא ובין בחלה בין בתרומה פטור מן התורה ולפי זה מ"ש לבסוף מדבריהם קאי גם לחלה ואפשר לומר בע"א דאה"נ בפירות ת"ל שנכנסו לא"י חייבים בחלה מדאורייתא וה"ה לתרומה ומעשרות מיהו ה"מ כשנכנסו לארץ ישראל קודם שנקבעו למעשר דומיא דחלה דמיירי בנכנסו לא"י קודם גלגול אבל אם נקבעו למעשר בח"ל ואח"כ נכנסו לא"נ אינן חייבים אלא מדבריהם כמ"ש בפרישה: 

== טו ==

למ"ד יש קנין לנכרי ז"ל ב"י אבל הרמב"ם אף על פי שפסק דאין קנין לנכרי פסק דא"צ לעשר וטעמו משום דבחלק הנכרי לא שייך לפלוגי בין יש קנין לאין קנין דאע"ג דאין קנין מ"מ אין ישראל חייב לעשר חלקו של נכרי ורבינו נמי אפשר דלא איירי בחלקו של נכרי דבההוא לית דין ולית דיין אלא בחלקו של ישראל קאמר דלמ"ד יש קנין א"צ לעשר כיון שאין הקרקע של ישראל עכ"ל וקשה הא לעיל כתב רבינו אפי' הלוקח פירות מן הנכרי אחר מירוח ולמ"ד יש קנין חייב לעשר וזה שיש לו חלק בגוף התבואה לא גרע ואדרבה בזה הסברא נותנת שיש לחייבו יותר מבלוקח ממנו ודוחק לומר מ"ש הכא א"צ לעשר ר"ל מה"ת ולכן נראה דפירושו כמ"ש בפרישה. ושמא י"ל דדוקא בלוקח גזרו שיעשר שהוא מילתא דשכיח אבל מקבל לא שכיח כולי האי לא גזרו כמ"ש לעיל בסמוך גבי פירות א"י שיצאו ח"ל בשם כסף משנה:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
[[קטגוריה:דרישה: יורה דעה]]