עריכת הדף "דרישה/יורה דעה/ה"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== א ==

למיחש שמא עתה הקדישו משמע שטעמו דחיישינן שמא באמת עתה הקדישו אבל רש"י מפרש הטעם משום מראית עין שהרואה סבור שמא עתה הקדישו אבל כשאינו בא בנדר או בנדבה מפרש רש"י הטעם גבי בכור ומעשר דבההוא שעתא דקא שחיט להו מידע ידעי דלאו בני אפרושי נינהו דניחוש שמא עתה הקדישו ואי הוה קדוש לשם מעשר ובכור תחלה קלא הוה ליה וה"ל למידע ובאשם וחטאת אין צריך להאי טעמא אלא הטעם דאם איתא דהוה קדוש לשם אשם וחטאת מקמי הכי הוו ידעי הבריות מה עבירה עבר שעליה הביא האשם והחטאת דמי שעובר עבירה בשוגג מפרסמים כדי שיתבייש עליה ויתכפר לו ומה"ט אפילו אמר בשעת שחיטה לשם חטאתי ואשמתי אני זובח ידעי דחייך קא מחייך כיון דלא ידעי כלום מעבירה שיתחייב עליה חטאת ואשם כן פרש"י פרק השוחט ד' מ"א ע"ב וז"ל רנ"ש אף על גב דקאמר לפנינו ששחטו לשם עולה או שלמים מ"מ אמרינן שמא כו' דשמא דרך גוזמא קאמר בשחיטה זו יהא לי מצוה כאילו שחטתי לשם עולה כו': 

== ב ==

אבל השוחט כו' שחיטתו כשירה. ז"ל מיירי ודוקא כשאינו לפנינו דסתמא דמילתא אוקמינן גברא אחזקתיה דאינו חייב חטאת אבל אם הוא לפנינו ואומר לנו בהדיא שהוא חייב חטאת פשיטא דאסור: 

== ג ==

וכתב הרמב"ם וכן אם שחט וכו' פסולה ז"ל ב"י ודע שהרמב"ם כתב על שוחט לשם א' מאלו בד"א כשהיה לו שותפות אבל אם אין לו בה שותפות אינה אסורה שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו ורבינו שלא הזכיר זה אפשר היה לומר הטעם שסמך על מ"ש בסימן ד' דעת הרמב"ם ושהרא"ש חולק אלא דק"ל שהרא"ש סובר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפי' יש לו בה שותפות ואם כן מתניתין דשנים אוחזים כו' היא תיובתיה דאפי' יש לו בה שותפות אמאי פסולה לכך נ"ל דס"ל דלא אמרו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא בדבר שאיסורו מן הדין משום דמסתמא לצעוריה קא מכוון אבל בשוחט לשם א' מכל אלו שאין איסורו מן הדין [פי' מן הדין לחוד אלא נאסר גם מטעם מראית עין וכמ"ש וגם הב"י כתב לעיל תיבת לחוד ע"ש] אלא משום מראית עין כי לא הוה דידיה מאי הוה מאן דחזי סבר דדידיה הוא ואתא למשרא קדשים בחוץ הילכך אפילו אין לו בה שותפות אסורה. והרמב"ם אע"ג דמשמע דאיהו נמי לא אסר בהני אלא מפני מראית עין שכתב דין זה בשוחט קדשים בחוץ מ"מ סבר דאם אין לו בה שותפות אינה אסורה דכל ששוחט בהמה שאינו שלו לשם דבר פסול קלא אית ליה עכ"ל. ונראה דהכי הוא הצעת דברי ב"י דהתחיל וכתב ז"ל ורבי' שלא הזכיר זה "אפשר "היה "לומר כו' דה"ק אם לא היה קשה אלא קושיא זו לחוד היה אפשר לומר תירוץ זה אבל אכתי ק' על הרא"ש הא משנה זו תיובתיה וצ"ל בין אוסר מן הדין ובין מראית עין א"כ בזה מתורץ ג"כ קושיא קמייתא די"ל דמש"ה לא כתב רבי' דלהרמב"ם מיירי דוקא בשותף משום דרבינו כתב דברי הרמב"ם אליבא סברא דנפשיה דבמקום מראית עין אסור אפי' להרא"ש וכ"ש להרמב"ם ואפי' בלא שותפות. אלא שקשה לו למה לא יהא לעיל ג"כ אסור משום מראית עין. וצ"ל לסברת הב"י הנ"ל דלעיל שמיירי שאומר ששחט לשם ע"א לית ביה חשש מראית עין דסתם ב"א לאו עובדי ע"ז נינהו ומאן דחזי סבר ודאי לצעוריה קא מכוון משא"כ כאן דסבר דלשם מצות הקרבת קרבן קמכוון אבל אין לתרץ דהכא מיירי שאותו ששחט לשם דבר האסור כל הבהמה שלו לכך אוסר אע"פ שהשני שוחט עמו דז"א דהא סתם קתני ושחט א' לשם כו' דמשמע איזה שיהיה משניהם ועוד דא"כ לא היה יכול להקשות ממתני' דשנים אוחזין כו' בד' מ"א אמ"ד דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו דאיכא לתרוצי דשאני התם דשלו הוא ולכך יכול לאוסרה ויש מחלקים דלעיל ששוחט א' לבדו נוכל לומר דלצעורי קמכוון משא"כ בששוחט גם חבירו עמו ומחשבת חבירו היה טובה אין שייך לומר שדעתו לצעורי שלא יצער מזה ועוד נ"ל לחלק דדוקא כששוחט לשם אלילים שייך לומר לצעורי קמכוון משא"כ בשוחט לשם קרבן דלא שייך ביה כ"כ צער ואדם אין מוציא דבריו לבטלה לכך איכא חשש דמראות עין משא"כ בשוחט לשם אלילים דיאמרו ודאי לצעודיה קמכוון כי אין מדרך העולם לאסור דבר שאינו שלו. ולעד"נ כיון דע"כ צריכין לחלק ולומר דשאני שוחט לשם קרבן לשוחט לשם ע"א וכמ"ש א"כ י"ל דלק"מ להרא"ש מהמשנה בלא טעמא דמראית עין אלא נאמר שהרא"ש לא פליג לומר שאין אדם יכול לאסור של חבירו ואפי' שותף דבאמת אדם יכול לאסור של חבירו כי מכוון לאסור בישראל מומר או בקיבל התראה כמ"ש רבינו לעיל וכן הוא בגמרא להדיא אלא דאמרינן לצעורי קא מכוון ולא לאסור והיינו דוקא בשוחט לשם אלילים דלא חשדינן לשום בר ישראל שהוא מכוון לאליל אלא לצעורי קמכוון. משא"כ כשאומר ששוחט לשם נדר ונדבה ששם מודה הרא"ש דאסור משום חשש שמא באמת נתכוון לכך ומטעם שכתבתי שהרי בכאן אין שייך לומר לצעורי קמכוון כל זה כתבתי לשיטת הב"י אבל היותר נראה לע"ד דלק"מ שהרי ע"כ צ"ל דהרא"ש מפרש אוקימתא דגמרא דמוקי להמשנה דשנים אוחזין בסכין כו' בישראל מומר או שבזאת השחיטה נעשה מומר ומיירי בשהתרו בו וקבל התראה דאל"כ לא יאסור דדלמא לצעורי קמכוון וא"כ גם מתניתין דשוחט לשם עולה כו' "שאמר ב' אוחזין כו' שחיטתו פסולה מפרש נמי הרא"ש דמיירי בהתרו בו אל תשחט קדשים וקבל ההתראה ושחט הלכך שחיטתו פסולה שהרי כתב רבי' ג"כ דחיישי' שמא עתה הקדישו וכמו שהתחיל הב"י לתרץ דמ"ה לא כתב רבינו דלהרמב"ם מיירי בשותף משום דסמך אמ"ש בסי' ד' ה"נ נאמר דמ"ה לא כתב אליבא דהרא"ש. והרא"ש גופא ג"כ לא כתבו משום דסמך אמ"ש לפני זה הסוגיא דתירץ בענין זה. והשתא א"ש דלא פריך התם ספ"ב דחולין ד' מ"א ממתני' דשוחט לשם עולה אמ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהא לא קיימא לתלמודא שינויא דאית ליה שותפות בגווה דאל"כ יהא קשה למה חזר והקשה הקושיא שכבר תירץ כמ"ש התוספות שם אלא י"ל שמיירי ג"כ בהתרו בו וקיבל התראה ולכן לא חש התלמוד לחזור ולהקשות מזאת המשנה כי כאשר תירץ לו משנה דלפני זה דמיירי בישראל מומר והתרו וקבל התראה כן יתוקם ג"כ משנה זו השנויה מיד אחריה ובודאי בחדא מחתא מחתינהו וק"ל. עוד נראה דלק"מ לשיטת הב"י די"ל בשוחט בצינעה במקום שאין רואה כי אם זה שהבהמה שלו לא שייך מראית עין וכאשר יבא וישאל לחכם יאמר לו מילתא בטעמא שהוא מומר מפני שמסתמא לא כיון לאסרה כ"א לצערך משא"כ בשוחט בפני רבים שם שייך לאסרו מפני מראית עין. ובזה נתיישב נמי מה שרבינו סותם וכתב דברי הרמב"ם שאוסר בשוחטו בזא"ז ולא הזכיר שבעינן שיהיו שותפים כי רבינו ס"ל שהרמב"ם לא כתב דבעינן שיהיו שותפין אלא היכא דשחט בצינעה במקום דליכא לאסרו משום מראית עין אבל בסי' זה דמיירי בשוחט ברבים ומשום מראית עין הרמב"ם והרא"ש וכ"ע מודים דאסור בכל ענין. ובזה נמי נתיישב הא דלא מביא דברי הרמב"ם לעיל ס"ס ב' משום דשם ג"כ לא איירי באיסור דמראית עין וזהו דלא כמ"ש הב"י שכתב דלהרמב"ם דאיסורו משום מראית עין בהמה שאין לו בה שותפות אינו יכול לאסרה משום דקלא אית לה דבהמה זו אינו שלו ע"ש דז"א אלא כמ"ש וע"ש ברמב"ם והוא ברור:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
[[קטגוריה:דרישה: יורה דעה]]