עריכת הדף "
דרישה/חושן משפט/רנג
"
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
{{ניווט כללי עליון}} {{הועלה אוטומטית}} == א == ופירש עוד רשב"ם דאיירי במתנת שכ"מ במקצת בקנין ול"נ כו' לשונו של רשב"ם כבר כתבתי בפרישה ואמש"ר רבינו ולא נהירא כו' כתב הב"י ז"ל וכדברי הרשב"ם משמע התם בגמרא דאמרינן (דף קי"ד ע"א) איתמר קנין עד אימתי חוזר רבה אמר כל זמן שיושבין ר' יוסף אמר כל זמן שעסוקין באותו ענין א"ר יוסף כוותי דידי מסתבר דאמר רב יהודא ג' שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין ואי ס"ד כל זמן שיושבין ליחוש דלמא הדר ביה (פיר"ש ואמאי קאמר רצו עושין דין דמשמע באותו מעמד אע"פ שעדיין יושבין עושין דין גמור ואמאי הא כיון דיכול לחזור בו ויבטל הדין לא הוה דין עכ"ל ורשב"ם לטעמיה דאם דנו אין דיניהם דין ומלשון גמרא זה מוכח דרצו עושין דין בחיי הנותן קאמר מדקאמר (מצי) [דילמא] הדר ביה וק"ל) כלומר אבל לדידי מיירי בדסליקו מענין לענין ומהכא משמע להדיא דס"ל לתלמודא דהא רב יהודא במתנה שיש בה קנין מיירי וכמ"ש רשב"ם ואילו היה מדקדק רבינו בזה לא היה כותב עליו ול"נ והתוס' ג"כ מפרשים כפרשב"ם ומה שהוקשה לרבינו מתיישב מתוך דבריהם כו' עכ"ל ב"י ודבריו תמוהין לי מאד חדא מה שרצה להסתייע לרשב"ם מדברי תוס' הלא כל עין משכיל המעיין בלשון התוס' יראה ויבין שהם דלא כרשב"ם דז"ל התוס' שם (דף קי"ג בד"ה אורעה כל הפרשה כו') לא מיירי במתנת שכ"מ דהא לא היו דבריו ככתובין וכמסורין אלא מדרבנן (פי' ואיך יליף תלמודא מפסוק והיה ביום הנחילו שדיניהם דין הא קרא לא איירי בהכי) אלא מיירי כשנותן בקנין גמור במתנת בריא מעכשיו אם ימות וקרי לה נחלה לפי שהם כעין נחלה שאינו קונה אלא לאחר מיתה ולר' יוחנן ב"ב א"ש אפילו בלא קנין דאמר במתניתין אם אמר על מי שראוי לירשו (פי' לרבות לזה ולמעט לזה) דבריו קיימין מן התורה עכ"ל והרי מבואר בדבריהם דלא ס"ל כרשב"ם דלרשב"ם מיירי בענין דאפילו אם אמר אינו יכול לחזור לקחתו לנפשו כדין מתנת שכ"מ במקצת בקנין והתוס' כתבו דאיירי במתנה שהיה בקנין במעכשיו אם ימות כלומר ואם לא ימות ישארו הפירות לנפשו ועוד דלפי מ"ש אח"כ ולריב"ב א"ש כו' פשוט הוא שר"ל שלפי דבריו מצינו שעושין דין אף שלא קנו מיד הנותן כלל וכגון שכבר מת ואין בניו יכולין לומר נלך לב"ד הגדול לאפוקי לשינויא קמא דאם לא קנו מיד הנותן אף שמת כבר הנותן מן התורה אין בדברי צוואתו ממש ומש"ה הוצרכו לאוקמי דמיירי שקנו מיד הנותן וקראהו נחלה משום דמיירי דקנו מידו מעכשיו ואם ימות ואז אפילו קודם שימות אינו יכול לחזור בו מהגוף אלא שמתנת הפירות לא חלה עד לאחר מיתה ועבפ"ר שם כתבתי שרבינו תפס כל דברי התוספות לעיקר וממנו תבין שגם ראייתו שהביא מהגמרא הנ"ל אינה ראיה דודאי רב יוסף פי' דברי ר' יהודא דאמר רצו עושין דין דגם הנותן אינו יכול לחזור בו והיינו דוקא בקנין ומיהו לא איירי בקנין במתנה במקצת כ"א בקנין מעכשיו אם אמות וכמ"ש התוס' וזה ברור לכל מעיין ודוק: == ג == וכתב הרמ"ה ז"ל ה"מ בשכ"מ אבל בבריא כו' האי דינא דיטול כו' סתם מימרא דרב ששת פרק מי שמת (סוף דף קמ"ח) ופירשה הרמ"ה בשכ"מ דוקא וז"ל הרמב"ן בחידושיו לדברי הר"י מיגא"ש דוקא בשכ"מ אבל בבריא לא ואע"פ שכתב או קנו מידו דקנין דברים הוא וכ"כ הר"ם הספרדי ז"ל תלמידו שהאומר משוך ותקנה וכל שמשמעותו להבא ל"ק ואינו מחוור לי שאין קנין דברים אלא באומר אתן לך או אמכור לך שקנו מידם לחלוק אבל האומר יטול ויזכה במתנה זו משמע או במשיכה זו עכ"ל ורמב"ם זה שהזכיר הרמב"ן נראה שהוא מ"ש בפ"ב דמכירה האומר לחבירו משוך ותקנה כו' שמשמע תקנה להבא כו' (והביא רבינו לשונו לעיל ס"ס קצ"ז) ומשמע לרמב"ן ז"ל דלרמב"ם ה"ה כל הני לישני דנקט רב ששת נמי ל"מ בבריא כיון שהם לשון עתיד וכן הבינו הראב"ד ז"ל שכתב שם בהשגה אמר אברהם הרי מצינו יטול ויזכה ויחזיק כולן לשון מתנה וכתב המ"מ ההיא דיטול ויזכה בשכיב מרע הוא שהוא מדבר לאחר מיתה וכ"כ הר"י מיגא"ש דדוקא בשכ"מ אבל בבריא לא כו' עד וצ"ע עכ"ל ונ"ל דרבינו לא הבין הרמב"ם כמו שהבינו הם דא"כ הו"ל להזכיר הדברים בשם הרמב"ם כמו שהזכירם ע"ש הרמ"ה אלא דעת רבינו שהרמב"ם במשוך ותקנה לחוד ס"ל דמשמע להבא דכיון שאמר משוך לא היה צריך למילת ותקנה א"נ הו"ל למימר וקני אלא ודאי דעתו היא שיקנה לעתיד ולא עתה אבל בהני לשונות שאמר רב ששת יכול להיות דמודה הרמב"ם דמשמען יטול ויחזיק מיד במתנה זו אע"פ שבפ"ט דזכייה כתב אכל הני לשונות שאמר רב ששת שכ"מ שצוה ואמר יטול וכו' י"ל דלרבותא נקט שכ"מ וכ"ש בריא וכדעת הרא"ש וכן מוכח לקמן (סעיף מ"ב) והכי דייק נמי לישניה דרבינו לעיל (ס"ס קצ"ז) שכתב על דברי רמב"ם אלו וגדולה מזו כתב רש"י דאפילו אמר לקנות ל"ק כו' משמע דהרמב"ם מודה בלשון לקנות דאע"פ שמשמעו לעתיד פרשינן ליה דלקנות מיד קאמר ודוק: == ה == ושכ"מ שאמר אני מניח כו' דהוא לשון מתנה מצאתי כתוב בשם רש"י ז"ל בקובץ א' ישן ז"ל ששאלת הנחה אם הוא לשון מתנה או לשון ירושה או אינו כלום דעתי נוטה שהיא נוהגת בכל נכסי מתים שמניחם בעולם הזה והולך לו וכשאמר הריני מניחו לפלוני אם ראוי לירשו הו"ל לשון ירושה וברחוק הו"ל לשון מתנה (ודוקא בשכ"מ אבל בבריא לא מהני לשון מניח) שמצינו אותו בלשון ירושה שנאמר ישבעו בנים והניחו יתרם לעולליהם ומצינו בלשון מתנה שמניחים לרחוקים שנאמר כי יראה חכמים ימותו וגו' ועזבו לאחרים חילם וכבר החזיקו בו כל החולים בין לקרובים בין לרחוקים וכיון דלצוואה קרובים ורחוקים משמע משווינן לקרוב בלשון ירושה ולרחוק בלשון מתנה מדרב הונא דאמר רב הונא בשכ"מ שאמרו ליה נכסיך למאן דילמא לפלניא וא"ל אלא למאן אי ראוי לירשו כו' דאי משווית לשון מתנה אית ליה פסידא בגווה אם אמר אחריו לפלוני כו' (וכמש"ר בסמוך בסי"א) עד וכההוא דאמר נכסי לטוביה כו" דהוה לשון א' והכא לשון מתנה והכא לשון ירושה וצורנו יאיר עינינו במאור תורתינו ויזכור לנו בריתו לעולם שלמה בר יצחק ע"כ ולפ"ז נראה דגם הרא"ש ל"ק דהוה לשון מתנה אלא לגבי מי שאינו ראוי לירשו דעלה נשאל אבל בראוי לירשו מודה דהו"ל לשון ירושה: == ז == וכתב רב האי אפילו אמר אל תגלו מלשון הרא"ש פ' חזקת (דף קצ"ה) משמע דרב האי בין במצוה מחמת מיתה בין בסתם שכ"מ מיירי ומשמע נמי דקאי דוקא לפום מנהגא דנהיגין עתה דלא חיישינן לסתמא (כדלעיל סימן רמ"ב ס"ח) שכתב שם ז"ל והאידנא דלא חיישונן לסתמא משום דנהיגי למכתב כו' וכ"כ רב האי ז"ל דהאידנא לא חיישי' לסתמא ועוד כתב שכ"מ שאמר אל תגלו אלא לאחר מיתה כו' וכל זה כתב הרא"ש ג"כ בתשובה שהביא רבינו בסמוך וגם כתב ב"י בסימן רמ"ב שכן מוכח מדברי הרא"ש ושנ"ל דלא קאי אלא אמצוה מחמת מיתה ומטעמא שכתבתי ע"ש ובאמת הדברים צ"ע דמאחר שמשמע מלשון הרא"ש כן למה סתם רבינו והביא דברי רב האי כאן אמצו' מחמת מיתה גם כאן לא איירי מהאידנא וממנהגא אלא מדינא וכמ"ש וע"ק דמייתי ע"ז תשובת הרא"ש וכבר כתבתי שבתשובה זו כתב כדבריו שבפסקיו הנ"ל ותלה הדבר אמנהגא דהאידנא ורבינו סתם בטעמו וקיצר בהעתקתו וכאילו ס"ל שכן הוא מדינא לכן נלע"ד דרבינו ס"ל דגם הרא"ש ודאי חילק בין מתנת שכ"מ סתמא למצוה מחמת מיתה וכדמוכח מלשון ר' האי והרי"ף והרמב"ם וכמ"ש (בסימן רמ"ב ע"ש) ומ"ש הרא"ש והאידנא לא חיישינן כו' וכ"כ רב האי לא הביא לראיה אלא מריש דברי רב האי דכתב דהאידנא לא חיישינן לסתמא וקאי אכל צוואת שכ"מ אבל מ"ש עוד בשם רב האי שכ"מ שאמר לא תגלו האי תפקידתא כו' לא אהאידנא כ"כ אלא מכח דינא ולא משום ה"ט לחוד דסיים הרא"ש ורבינו ז"ל שהרי בשעה שיש לו לקנות א"ל שיגלו אותה שהרי באמת לא א"ל שיגלו אותה אלא כנגד מה שאמר שקודם מותו אל יגלו אותה אמר שלאחר מותו יגלו ור"ל הרשות בידם לגלותה והרי הוא כמתנה סתמא שג"כ הוא ברשות העדים לגלותה אם ירצו מיד ואפ"ה לא הוה מתנה בבריא ובשכ"מ להרא"ש מדינא כ"א ממנהגא אלא ה"ט דרב האי כיון שהזכיר מיתה הרי הוא כמצוה מחמת מיתה וכל המצוה מחמת מיתה אפילו סתמא דידיה הרי הוא כמצוה לגלות וכמ"ש לעיל וקמ"ל רב האי שאף שמצוה מחמת מיתה זה מיחה בידן מלגלותה מ"מ מדלא מיחה אלא כל זמן שהוא חי הרי הוא כאילו אמר שלאחר מותו יגלו אותה וק"ל ומש"ה א"ש נמי בתשובה זו שכתב רבינו שהמעשה היה שנתן לאשתו במתנת שכ"מ והלשון משמע שפירש דבריו שמחמת שהוא שכ"מ נתן לו ודינו כנותן מחמת מיתה כמ"ש (בסימן ר"ן סי"ד) ואפילו מדינא זכה בו מסתמא אלא שהרא"ש שם בתשובה השיב להשואל דהמתנה קיימת מכח תרתי מכח מנהגא דהאידנא וגם מכח דינא שהרי עוד כתב ר' האי שכ"מ שאמר אל תגלו עד לאחר כו' וה"ט מכח שהוא מצוה מחמת מיתה סתמא כפירושו דמי וה"נ שנתן מחמת שכ"מ הוה מתנה אפילו מדינא וכן מוכח מלשון התשובה למעיין בה דאל"כ אין טעם כלל למה שהביא הרא"ש שם סיפא דדברי רב האי דאינו מענין השאלה ולפי מ"ש ניחא ומיושב הכל ודוק: == יא == שכ"מ שאמר נכסי כו' בגמרא פ' י"נ (דף קל"ג ע"א) אמרינן ההוא דהוה שכיב וא"ל נכסיה למאן דילמא לפלניא א"ל אלא למאן ואמר רב הונא עלה אם ראוי לירשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה ומסיק שם כי הא דשלח רב אחא בר עוירא לדברי ר"י ב"ב נכסי לך ואחריך לפלוני אם היה ראשון ראוי לירשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין זה לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק עכ"ל הגמרא בקיצור ונראה דמה שנקטו בגמרא האי נ"מ היינו משום שרצו לאשכוחי נפקותא כשנותן כל נכסיו לאחד כמשמעות לשון המעשה דקאמר נכסי למאן כו' אבל אם נתן ב' מתנות ואמר לא' סתם כל נכסי לך חוץ משדה זו שיהיה לפלוני יש נפקותא אחרת לענין ב"ח דאם היה הראשון ראוי לירשו נוטלו משום ירושה ואם יש ב"ח לנותן זה גובה ממנו ולא מהשני שקבלם בלשון מתנה וכמש"ר בסמוך (סעיף י"ח) בשם ר' יונה ואם אינו ראוי לירשו נוטלו משום מתנה ואם יש ב"ח גובה משניהם בשוה או לפי ערך ורבינו נמשך אחר לשון התלמוד ודוק: אבל אם הוא בנו לא עשאו אלא אפוטרופוס כו' כתב ב"י בשם תשובת מהרי"ל שכתב על הטור ששגג בהוראה זו כי משמע מגמרא דלשון זה דמשתמע לתרי אפי דרשינן לטובת המקבל ולכן אם ראוי לירשו אמרינן דיש בו משום ירושה א"כ ה"ה אפילו בבנו נמי אמרינן דכיון לירושה ולא לאפוטרופוס וכן כתב רשב"ם בהדיא דאפילו בבן בין הבנים נוטלו משום ירושה ואע"ג דהרא"ש כתב דבן בין הבנים אינו אלא אפוטרופוס לא כתב כן אלא לפי סברת הרי"ף ור"ח שהוקשה להן מההיא דאמר שמואל הכותב כל נכסיו לאחר אם ראוי לירשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה ומש"ה תירצו וחילקו בין אומר לכותב ובין בן בין הבנים ליורש אחר בין היורשים (וכמ"ש לעיל סימן רמ"ו בדרישה) אבל הרמב"ם והרא"ש תירצו דשמואל מיירי בכתב לו בלשון מתנה אבל אם כתב לו בלשון ירושה קנה וכמ"ש רב הונא וכ"כ הטור עצמו (לעיל ריש סימן רמ"ו) ולפ"ז אין חילוק בין בן בין הבנים ליורש אחר ואגב חורפיה לא עיין עכ"ל בקיצור וב"י הביאו באורך בענין זה ועוד בעניינים אחרים (וע"ש שיש קצת מקום עיון בדבריו ובראיותיו דמגומגמין הן) ובישוב הקושיא כבר הארכתי בדרישה (לעיל סימן רמ"ו) והוכחתי שם שיש חילוק בין כתב לו בלשון מתנה מפורש ובין כתב לו סתם וכאן בכתב או אמר בסתם איירי דיש חילוק בינייהו ע"ש ואפילו לפי דעת מהרי"ל שלא רצה לחלק בהכי אכתי י"ל דרבינו חילק בין אח ובין בן ובת וס"ל דודאי כל היכא דלא מסתבר לומר שנתכוין לאפוטרופוס כגון אח או שאר יורשים דלאו מנהגא לשווינהו אפוטרופוס אלא או לירושה או למתנה נתכוין בהא אמר רב הונא שהאומר סתם לשון דמשתמע לתרי אפי הלכתא שאם ראוי לירשו נוטלו משום ירושה ואם לאו נוטלו משום מתנה דלעולם דיינינן להאי לטובת המקבל אבל היכא דאיכא למימר שנתכוין לאפוטרופוס כגון בבן בין הבנים או בבת בין הבנים או הבנות אע"פ שאמר סתם נכסי לך דיינינן ליה לאפטרופוס כי היכא דתיקום ירושה דאורייתא ולא תעבור ומ"ש בת או אח לצדדין כ"כ וכמ"ש כאן בפרישה אבל יותר נראה חילוק ראשון עיין שם ודוק ועמ"ש בד"מ בעמוד בישוב השגת מהרי"ל על דברי רבינו: == יג == וידן על העליונה כו' ק"ק מ"ש מיחד לאלמנתו קרקע שתזון ממנו ואמר יהא מקום פלוני במזונותיך ושתקה דכתב רבינו בא"ע (סי' פ"ג) דאין לה אלא אותו מקום בלבד ודוחק לומר דשאני התם דיחד לה מקום וי"ל דשאני מזונות דאין להן קצבה דיכול להיות שדעתה של האשה להנשא לאיש אחר או לגבות כתובתה מהיורשים מיד אחר מיתת בעלה או בזמן קרוב אחריו דמאז והלאה אין לה מזונות וכמ"ש שם בא"ע (ר"ס צ"ג) וא"כ יהיה לה די והותר באותה קרקע ומש"ה אמרינן כששתקה דהו"ל שתיקה כהודאה משא"כ בב"ח דחובו ידוע בשטר או בעדים דמסתמא ודאי לא מחל מיניה כלום ואמרינן דמש"ה שתק דלא חשש לדבריו שוב מצאתי באשר"י של קלף שכתוב בהג"ה אדין זה של כאן דמיירי בדלא מחלה האשה כתובתה מא"ז עכ"ל וא"כ לא ק"מ: == טו == וכתב רשב"ם וה"ה אם אמר לבני סתמא וא"א הרא"ש ז"ל כתב ודאי כו' עמ"ש בפרישה לשונם וטעמם וביאור דבריהן וישבתי למה תנא הברייתא כראוי לו לדברי הרא"ש בשלשתן ע"ש ולכאורה היה נראה לומר דרבינו ס"ל אליבא דהרא"ש דנקט הברייתא כראוי לו לרבותא דאף דאמר כראוי לו לא אמרינן כראוי לו בחובו קאמר וכסברת המקשן ובזה יהיה מתורץ כל שלשתן אבל ז"א דא"כ למה קאמר הגמרא ר' עקיבא היא דדריש לשון יתירה דלטפויי אתא הא אין שום טופיינא דגם בלא אמירתו הוה דינא הכי ודוחק לומר דה"ק ר"ע היא דדריש יתרון לשון לטופיינא לאפוקי לדרשו לגריעותא דא"כ לא הוה מייתי ראיה מהא דתנן דאמר חוץ מהבכור דהתם ליכא למדרש לגריעותא ועוד דבברייתא קתני גם ברישא באמר תנו לבני בכורי כראוי לו ושם ע"כ צריך למימר כראוי לו דאל"כ לא היה לו במתנה כיון דאמר בני בכורי וכמ"ש הרא"ש וא"כ לא יהיה לשון כראוי לו דתני הברייתא בשלשתן שוה דבבכור נקטו לדיוקא ובאינך תרתי נקטו לרבותא וק"ל שוב מצאתי בנ"י שכתב תחלה כפרשב"ם ואח"כ כתב ז"ל א"נ אפשר דבשלא אמר בחובו אע"פ שלא אמר כראוי לו פשיטא לן דלמתנה גמורה נתכוין וכן דעת הרא"ה ז"ל דאתא לאשמועי' (ר"ל וברישא דקתני כראוי לו) דכשאמר כראוי לו לא הוה כאילו לא אמר בחובו עכ"ל והיינו כמ"ש בפרישה בשם הרא"ש ע"ש. עוד כתב שם בנ"י ז"ל א"נ תירץ רבינו שמשון (אקושיא דהקשה לפני זה אמ"ש כאן דאם לא אמר כראוי לו דידו על העליונה ובכתובות פ' אלמנה נזונת אמרינן האומר תנו מאתיים זוז לפלוני בעל חובי רצה בחובו נוטלן רצה במתנה נוטלן ותירץ מתחילה דשאני הכא דאמר בחובו ונ"ל ואח"כ כתב דר"ש תירץ כו') דהכא ל"ג לפלוני ובכתובות גרסינן לפלוני הילכך לא אמר התם בעל חובו אלא לסימן בעלמא עכ"ל ור"ל דכשאומר תנו מאתים זוז לבעל חובי הידוע לחוד מדתלה הנתינה בבעל חובו אמרינן שכוונתו היה ליתנו בחובו דוקא ולא למתנה ומש"ה ידו על העליונה משא"כ כשאומר לפלוני בעל חובי דאמרינן דכוונתו היה ליתנו במתנה לפלוני מכח אהבתו אותו והא דאמר ג"כ בעל חובי לסימנא בעלמא הוא דקאמר לידע לאיזה ראובן שהוא מצוה ליתנו וכ"כ התוס' שם בפ' אלמנה נזונת ע"ש סוף דף צ"ו וכתבתי זה לאפוקי מדעת הא' לתרץ דל"ת דברי רבינו אהדדי במ"ש בשם הרא"ש מתחילה דאם אמר תנו לב"ח סתמא דנוטלו במתנה ואח"כ בסי"ו כתב ז"ל וכן היכא דאמר לפלוני בעל חובי דידו על העליונה דשאני כשאמר לפלוני ב"ח דב"ח הוא דייק דמשום חובו נותנו לו משא"כ כשלא אמר לפלוני אלא לב"ח לחוד ומש"ה כתבתי זה דר"ש הנ"ל תירץ היפך סברא זו וגם מלשון רבינו מדוקדק דז"א דכתב ז"ל אבל אם אמר לבני סתמא או לאשתי או לב"ח סתמא מתנה נתן להן ופשוט הוא דבבנו ובאשתו אע"ג דאמר בהדיא לפלוני בני או לפלוני אשתי נוטלין אותו במתנה דכ"כ הרא"ש שם בהדיא ה"נ באומר לפלוני ב"ח דהו"ל במתנה אלא מחוורתא דצ"ל ליישב אהדדי כמ"ש בפרישה עיין שם: == כג == אבל אם נאבדו [כו'] לא נאבדו אצל מקבל כו' מלישנא דאבל משמע לכאורה דה"פ הא דהנתינה היא לפי חשבון הקביצה היינו כשלא נאבדו והיום או למחר יתקבץ הכל אבל אם נאבדו א"צ מקבל המתנה נקבל עליו בהפסד האבידה כלום אא"כ נתן לו דבר מסוים שאז נאבד למקבל מתנה אבל אין פי' זה נראה חדא דהא אין טעם בדבר דמ"ש דגבי הקביצה אמרינן דהוי לפי חשבון ומ"ש דגבי האבידה דלא אמרינן לפי חשבון וע"ק הא בהדיא כתבו הרא"ש והר"ן והתוס' (בפ' התקבל) דדוקא גבי המפקיד טלה ומת א' מהם יכול למימר שלך מת א"נ באומר לחבירו בית בביתי שור בשורי אני מוכר לך ונפל או מת א' מהן מראהו מת או נפול דהתם הפקיד או מכר לו לדבר מסוים לפי שכל בית וכל שור עומד בפני עצמו אבל הכא לא זכר לו ממון מיוחד ליתן לו הילכך הוה שותף בכל הממון ומה שנאבד לאמצע נאבד ולפי חשבון וכתב ב"י שכן דעת הרשב"א וכ"כ הרשב"א בהדיא בתשובות (אלף נ"ה) ועוד דהמ"מ פ"י דזכייה הביא דברי הרשב"א אלו וכתב ז"ל ודין נאבדו יתבאר פי"א ע"כ והיינו דין יין שהחמיץ שכתב רמב"ם שם פי"א דהוה לפי חשבון מוכח מיניה דס"ל דגם דין אבידת ממון לפי חשבון הוא ועוד דא"כ הדברים שכתב רבינו בסמוך (סעיף כ"ה) בהחמיץ יינו הם דלא כרשב"א והו"ל לרבינו לכתוב בלשון פלוגתא ועוד דבש"ע לא הזכיר האי אבל כלל ואי איתא שהוא חלוק מהרישא למה השמיטו לכן הפירוש המחוור כמ"ש בפרישה ודוק: == כה == ההפסד הוא כפי חשבון עיקרא דהאי מילתא בפ' התקבל (דף ס"ו) בעובדא דגניבא יוצא בקולר הוה אמר תנו ת' זוז לר' אבינא מחמרא דנהר פניא כו' (כתבתי מיניה לעיל בסימן ר"ן סי"ג ע"ש) ומסקינן מחמרא כדי ליפות כחו ופרש"י שיהא כל היין באחרייתו עד שיתנו לו ארבע מאה זוזי שאם היה אומר תנו לו יין אם החמיץ מהיין מאה חביות היורשים אומרים לו שלך החמיץ וכתבו התוס' והרא"ש דנראה דלא פי' רש"י כן בשביל שיהא כל ההפסד עליו דמן הדין אינו מפסיד אלא לפי חשבון אבל השתא הכל באחריות היין והמעות ואינו מפסיד כלל ומסיק הרא"ש וכתב ז"ל וריצב"א היה אומר דפירוש רש"י עיקר דאדם המקנה לחבירו י' חביות בחביותיו והחמיצו מקצתן מצי למימר שלך החמיצו דאמרינן בפ"ב דבכורות הכל מודים במפקיד טלה אצל חבירו ומת א' דמצי למימר ליה שלך מת דהמע"ה ואמרי' נמי פ' בית כור חצי שדה אני מוכר לך לוקח נוטל כחוש ונ"ל דל"ד דודאי כשהפקיד דבר מבורר אצל חבירו מצי למימר שלך מת אבל אם הקנה לו בחביותיו י' חביות לא נתברר חלקו מעולם הילכך שותף הוא בכל היין וההיא דחצי שדה ל"ד להכא דמעיקרא מכר לו הכחוש וחלקו מבורר עכ"ל וצ"ע הא דכתב הרא"ש דחבית מחביותי הוה דבר שאינו מסוים ומדברי רבינו משמע שהוא דבר מסוים ודינו כבית בביתי שמראהו נפול שהרי בסעיף כ"ג הביא דברי הרשב"א שכתב ז"ל אא"כ נתן לו דבר מסויים כמו תנו חבית מחביותי לפלוני עכ"ל ולא כתב רבינו שם דעת חולקת עליו משמע דהכי ס"ל גם הב"י אחר שהביא דברי הרא"ש הללו כתב ודעת הרשב"א כדעת הרא"ש ע"כ גם ק' דהרא"ש סתם דבריו ולא כתב טעם נכון בין י' חביות מחביותי ובין המפקיד טלה כו' שמיניה מייתי הריצב"א ראיה ודימן יחד גם המ"מ פ"י דזכייה הביא לדברי הרשב"א ששוים הן ועוד גם בתשובה אחרת כתב הרשב"א כן הביאה הב"י ע"ש וע"ק מיניה וביה מ"ש הרא"ש בשם הריצב"א דפירש"י עיקר דאדם המקנה לחבירו י' חביות כו' י' חביות מאן דכר שמייהו והלא רש"י באומר תנו לו מייני שוה ר' זוז איירי ונ"ל ליישב כל הנ"ל בישוב קושיא זו האחרונה דגדולה היא אלי ועל כרחן צריכין לדחוק ולומר דס"ל לרבינו דהמקנה לחבירו י' חביות הנזכר בדברי ריצב"א והרא"ש הנ"ל ל"ד קאמר שהקנה לו ריביות ממש אלא י"ל יין כשיעור מה שמחזיק י' חביות ואורחא דמילתא קאמר שבימיהם היה שיעור חביות ידוע וכאילו אמר כך וכך מדות יין ממדות ייני תקנה וכן משמע דקדוק לשונם דכתבו שהקנה לו בחביותיו ולא כתבו בין חביותיו מוכח דר"ל דיתנו לו מתוך חביותיו דהנותן שיעור י' חביות וע"ד שכתב הר"ן בביאור התוס' הנ"ל ועל הרוב דברי הר"ן ודברי הרא"ש שווים הם בפרט כשמפרשים שניהן דברי התוס' ודוק: == כח == שכ"מ שאמר תנו לפלוני בית המחזיק מאה חביות כו' עובדא כך היה כתוב בפ' המוכר את הבית (דף ע"א) וכתב ב"י ז"ל נראה דדוקא במחזיק ק"ך הוא דאמרינן הכי משום דעבידי אינשי דטעי בין ק' לק"ך אבל טפי מהני לא ובספרי רבינו כתוב ק"ן ונראה דט"ס הוא דאפילו את"ל דס"ל דל"ד קאמר בגמרא ק"ך אלא המעשה כך היה מ"מ הול"ל דברי הגמרא כצורתו ולאשמועינן דל"ד קאמר ק"ך ועוד למה דוקא ק"ן ולא יותר עכ"ל. טעם זה דב"י משום דטעי אנשי בכך נראה עיקר אבל אין לומר הטעם משום דעבידי אינשי דלא מדקדקי בשתות מלבר ורגילין לוותר אותו וכדאמרינן בס"פ א"נ (דף ע"ה) אמר רב יודא אמר שמואל ת"ח מוותרין ללוות זה מזה בריבית מ"ט ידעי דריבית אסורה ומתנה היא דקא יהיב להדדי א"ל שמואל לאבוה בר איבו הלויני מאה פלפלין במאה ועשרין ואריך (פי' ושפיר דמי) וכתבוהו הפוסקים ש"מ דעשרים נגד מאה דרך בני אדם ליתן במתנה. דזה אינו דהא כתבתי בי"ד (ס"ס קס"א) דדוקא עשרים פלפלין נקרא דבר מועט. אבל עשרים זהו' אפילו באלף זהובים הלואה אסור להוסיף לו מפני שעשרים זהו' מצד עצמן אינו נקרא דבר מועט. וה"ה כאן קרקע המחזיק עשרים חביות יותר ממאה אינו דבר מועט וק"ל: == לג == ואם אמר אם מתו יירשו פלוני ופלוני כו' ז"ל ב"י פרש"י אם מתו בלא בנים וטעמו משום דהא קיי"ל שאם הראשון ראוי לירשו אין לאחריך כלום דכיון שזה הראשון ראוי לירשו ירושה אין לה הפסק וכמו שנתבאר (בסי' רמ"ח) לכך פי' דבמתו בלא בנים קאמר ולפ"ז בנים ל"ד דהא בעינן נמי שלא יהיו להם יורשים אחרים דמסתמא אמרו ירושה אין לה הפסק (וכל א' מישראל יש לו יורשים) ואפשר דכיון דכשמתו בניו בלא בנים יורשים דידהו הוה אחי האב והני מכח דאב ירתי ויכול להתנות אזה שלא יירשו כיון דמכחו הוא דירתי ולא אמרו ירושה אין לה הפסק אלא בנותן לבנו ויש לבן הזה בנים או אחים דלאו מכח האב הנותן ירתי וזהו דרך המחודש בישוב האומר תנו שקל לבני ואחריהן לאחרים עם ההיא דירושה אין לה הפסק ובר"ס רמ"ח כתבתי בזה ישובים אחרים וא"ת א"כ בלא אמירתו היו יורשים י"ל הב"ע כגון שצוה להוריש אחר בניו יורש בין היורשים כגון אח בין האחים שאלולי אמירתו היו חולקים בין כולם והשתא אחד או ב' מהם נוטלין עכ"ל ב"י ור"ל דוקא האב קודם שנתנו לא' מבניו התורה נתנה לו רשות ליתן נכסיו למי שירצה הן לא' מיורשיו הן לאחרים אבל לאחר שנתנו לא' מבניו תו אינו יכול להתנות שלא יירש ממנו אלא א' מבני המקבל ומש"ה פירש"י דמיירי שמת בנו בלא בנים שאז המתנה חוזרת אליו להוריש אחריו לכל היורשים מכחו ויש לו רשות לומר אחי זה יירשני ולא זה כמו שיש לו רשות לומר בני זה יירשני ולא זה ולפ"ז יש לתמוה אמ"ש ב"י ז"ל ולא אמרו ירושה אין לה הפסק אלא בנותן לבנו ויש לבן הזה בנים או אחים הא גם אחיו שהן בניו של הנותן באין מכח הנותן ויש בידו כח למנוע מהן הירושה דהא מיד שמת בנו זה שנתנו לו חוזרת הירושה אל אביו וממנו לבניו שהן אחי המקבל וכמ"ש לקמן (בסי' רע"ו) גם בד"מ תמה על ב"י בזה ע"ש ויש ליישב דבריו בדוחק דכיון דמתחלה ס"ד דב"י דמ"ש ירושה אין לה הפסק בכלל זה אפילו הקרובים להמקבל הראשון ויירשו כל הקרוב קרוב קודם מש"ה לבסוף נמי לא רצה להחליט דבריו כולי האי לכתוב דאין בכלל אמרם ירושה אין לה הפסק אלא בניו של אותו המקבל הראשון ונקט עמהן ג"כ אחיו של המקבל ומפני שהן הן היורשים הראשונים אחר מיתת המקבל כשאין האב רוצה לקבלן או שאביו מת והוא דוחק ודוק: == לו == ואין היורש יכול למחול עיקרא דהאי מילתא מעובדא דאימיה דרב עמרם חסידא פ' מי שמת (דף קנ"א ע"א) ומפרשו רבינו אפילו דלא אמר קני לך איהו כו' וכ"כ הרמב"ם פ"י דזכייה שאפילו לא אמר קני לך כו' אין היורש יכול למחול וכתב ר"ן ז"ל לדבריו כל שכ"מ שמתחיל דבר כדרך שיש לו להתחיל אע"פ שלא גמרו אנו גומרין דבריו וכדאמרינן דשכ"מ שאמר כתבו גט לאשתי כתבו ותנו קאמר שכך דרכו של שכ"מ מתחיל בדבר ונשמט בדרך קצרה ולפיכך אימיה דרב עמרם דאמרה בהנהו שטרי ליהוו לעמרם ברי דכבר התחילה בהקנאתן של שטרות אין לנו אלא לומר שאף השיעבוד הוא בכלל דבריה אלא שלא פי' כל צרכה ומכיון שחלה הקנאתה בגופן של שטרות לא חלה לחצאין אבל שכ"מ שאמר ידור פלוני בבית זה אין זה חלות לדבריו כלל לא בכל ולא במקצת ואין לחדש לשון אחר לגמרי כדי שתתקיים כוונתו עכ"ל והמ"מ כתב ט"א וכתבתיו בקיצור בפרישה: == מ == מי שאמר יחלוק פלוני כו' גמרא פ' המוכר את הבית (ריש דף ס"ג) וכמ"ש לשונו בפרישה וכתב שם רשב"ם דבתוספתא תניא האומר תנו חלק לפלוני יטול כאחד מהבנים וא"כ מאי קמיבעיא לן בגמרא באומר תנו חלק לפלוני י"ל דגמרא דידן דקא מיבעיא ליה מיירי דלית ליה בנים ואע"ג דאית ליה יורשים דעלמא לא יהיב דעתיה ליורשים אחרים ולכך קמיבעיא ליה מאי דעתיה באומר חלק א"נ דאית ליה בנים שאמר תנו חלק לפלוני בנכסי והשאר לפלוני עכ"ל ומדברים הללו יצא לרבינו מ"ש כאן ומדסיים רבינו לכתוב ז"ל או אפילו שכ"מ ואמר תנו חלק לפלוני מנכסי והשאר ינתן לפלוני שאין הבנים חולקים כו' ש"מ דבכה"ג אי דאמר והשאר יטלו בני ג"כ אינו נוטל אלא כא' מהן ומ"ש ברישא אם הוא שכ"מ ומחלק נכסיו לבניו בהכי מיירי ולא אתא שם אלא לאפוק' אם אמר השאר יטלו שאר יורשיו או נכרי ומ"ש בסיפא והשאר יטול פלוני גם יורשיו בכלל פ' וכן מוכח מדסיים וכתב שאין הבנים חולקין ש"מ דכל שאין הבנים חולקין דיניה הכי הוה וגם אתא לאפוקי אם הוא שכ"מ ונתן לו חלק בקנין והמותר לא חלק כלל דאז דינו כבריא ונוטל רביע להרי"ף ולר"י כ"ש ואע"ג דרשב"ם לא הזכיר כלל בדבריו דצ"ל והמותר לבנים סתמא כפירושו דמי דמדקתני בתוספתא יירש עם הבנים ש"מ דאיירי בשכ"מ דבבריא לא שייך לשון ירושה וכל שכ"מ צריך לחלק כל נכסיו דאל"כ דינו כבריא וג"כ לא שייך למימר ביה לשון ירושה והו"ל כאילו תני בתוספתא בהדיא תנו חלק לפלו' בנכסי והמותר תנו לבני וגמר' דידן איירי ג"כ בשכ"מ ובדלית ליה בנים אלא שאר יורשים או בבריא או בשכ"מ במקצת בקנין אבל זה פשוט דמ"ש ומחלק נכסיו לבניו אינו ר"ל שאמר לבני כך וכך ולפלו' כך וכך דאם כן היה חלק זה שנתן להאי ידוע מה שפרט ונתן לו ולמה כתב שיטול חלק כאחד מהבנים וק"ל == מב == דאפי' אם קנו מידו קיי"ל כו' ועוד כו' טעמים אלו לא כתב הרי"ף ולא הרמב"ם בפ"ח דזכייה (שם כתב דין זה בשכ"מ) אלא שהמ"מ כתב שם הני טעמים בשם ר"י הלוי וכבר אפשר שלאו מטעמים אלו ס"ל להרי"ף דל"ק אלא משום דאין אדם מקנה לדשלב"ל ונזכר טעם זה שם בגמרא (דף קמ"א ע"ב) ויש נפקותא בין הטעמים לענין מזכה לעובר שלו דבזיכהו לו ע"י אחר זכה בו טפי מזיכהו לעובר אחר וכמש"ר בסי' ר"י משא"כ כאן דאף דאמר אם תלד אשתי מ"מ לא זיכהו לו ע"י אחר וכבר הזכרתי מזה באורך שם בדרישה וגם כתבתי שם שהמ"מ כתב שכדעת הרי"ף כן הוא דעת הרמב"ם שבפ"ח דזכייה כתב שכ"מ שצוה לתת כו' אמר אם אשתי כו' דמשמע דוקא ובפכ"ב דמכירה כתב סתם דמזכה לעובר שלו קנה וכמ"ש לעיל בסי' הנ"ל ולפי מ"ש דהטעם הוא משום דבר שלב"ל וזיכה לבנו ע"י אחר זכה ניחא מיהו אפשר לומר דמש"ה לא הזכיר רבינו כאן גם להרמב"ם לפי שאף שהמ"מ כתב שדעתו כדעת הרי"ף ורבו מ"מ באמת אינו מוכרח דאפשר דס"ל דה"ה בבריא נמי דינא הכי וכדעת רבינו ומ"ש שכ"מ שצוה כו' אמר אם ילדה אשתי זכר כו' היינו משום דמתניתין דקתני האומר אם ילדה אשתי זכר כו' ודאי משמע דבשכ"מ מיירי דבבריא לא סגי באמירה אלא בקנין אבל באמת גם להאי דינא הוה דין בריא בקנין כשכ"מ בלא קנין וכשאומר בלשון יטול קני ויש קצת סמך לזה ממה שסיים הרמב"ם וכתב כמו שביארנו ור"ל כמו שביארנו בפ' כ"ב דמכירה ואילו התם לא חילק בין שכ"מ לבריא ודוק: רק שמחייב עצמו ליתן לו מנה כו' ורשב"א תירץ דיטול מנה דקתני במתניתין שוה קאמר והיינו מקרקעי ובקנין וק"ל: == מג == והכל לבן שם בתשובת הרא"ש מסיק וכתב אזה ז"ל ול"ד להא דתנן בפ' מי שמת (דף ק"מ ע"ב) האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה ואם נקבה מאתיים ילדה נקבה נוטלת מאתיים ואם (נראה דיש כאן חסרון הניכר וכצ"ל ואם זכר מנה ואם נקבה מאתיים וילדה כו' כי כן הוא לשון משנה הנ"ל ברמב"ם וכן הביאה הרא"ש בפסקיו ע"ש) ילדה זכר ונקבה הזכר נוטל מנה והנקבה מאתיים אלמא אע"פ שלא התנה כי אם על זכר לבד ועל נקבה לבד (דהכי משמעות לשון אם זכר אם נקבה דר"ל זה או זה) אם ילדה תאומים לא נתבטל התנאי אלא יטול הזכר כאילו נולד לבדו והנקבה כאילו נולדה לבדה לא דמי דהתם לא עשה הלידה תנאי דדבר אחר אלא רוצה ליתן מתנה לבניו וריבה לזכר ואף אם ילדה תאומי' חביבין עליו ורוצה שיתנו כפי תנאו אבל בנדון זה שנתן מתנה לאדם אחד ותלה המתנה בתנאי אם תלד זכר יטול כך ואם נקבה תלד תטול כך אם ילדה זכר ונקבה לא נתקיים אחד מן התנאים ולא יטלו כלום ודמי להא דאמרינן בגמרא פ' מי שמת (שם דף קמ"א סע"א) ואלא הא דתניא זכר ונקבה אין לו אלא מנה מה היא אמר רבינא במבשרני דתניא המבשרני במה נפטר רחמה של אשתי אם זכר יטול מנה אם ילדה זכר נוטל מנה אם נקבה יטול מנה ילדה נקבה נוטל מנה ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה ופריך תלמודא והא זכר ונקבה לא קאמר ומשני דאמר נמי אם זכר ונקבה יטול מנה אלמא חזינן דאם נתן מתנה לאחר ותלה המתנה בתנאי אם תלד זכר או אם תלד נקבה אין לידת זכר ונקבה בכלל תנאי זה אם לא התנה עליו בפי' ע"כ לשונו שם בתשובה ורבינו בחר בקיצור ומש"ה לא העתיקה: {{ניווט כללי תחתון}} {{פורסם בנחלת הכלל}} [[קטגוריה:דרישה: חושן משפט]]
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
תבניות המופיעות בדף זה:
תבנית:אות למספר
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:גופן
(
עריכה
)
תבנית:דף הבא
(
עריכה
)
תבנית:דף קודם
(
עריכה
)
תבנית:הועלה אוטומטית
(
עריכה
)
תבנית:היררכיה 2-3
(
עריכה
)
תבנית:זי
(
עריכה
)
תבנית:חלונית
(
עריכה
)
תבנית:חץ משולש
(
עריכה
)
תבנית:כ
(
עריכה
)
תבנית:כאן
(
עריכה
)
תבנית:מסגרת2
(
עריכה
)
תבנית:מספר לאות
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:מרכז
(
עריכה
)
תבנית:ניווט כללי עליון
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:ניווט כללי עליון/דרישה
(
עריכה
)
תבנית:ניווט כללי תחתון
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:ניווט כללי תחתון/דרישה
(
עריכה
)
תבנית:סרגל טושע
(
עריכה
)
תבנית:סרגל טושע/פנים
(
עריכה
)
תבנית:סרגל טושע/פנים/הלכה ברורה
(
עריכה
)
תבנית:סרגל טושע/פנים/מורה צדק - בציעת הפת
(
עריכה
)
תבנית:עוגן
(
עריכה
)
תבנית:על התורה טושע
(
עריכה
)
תבנית:פורסם בנחלת הכלל
(
עריכה
)
תבנית:קיים מפרשי חושן משפט
(
עריכה
)
תבנית:רווח קל
(
עריכה
)
תבנית:ש
(
עריכה
)
תבנית:שיתופתא שו"ע
(
עריכה
)
תבנית:תא שמע שו"ע
(
עריכה
)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: טוש"ע
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף