עריכת הדף "דרישה/אורח חיים/שא"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== א ==

ולא בשיעוריהן כו' לא קאי אלעיל שידועות כמו האבות מלאכות ותולדותיהם דא"כ למה צריך לטעם שלא נאמרו שיעורים אלא לחיוב כו' אלא תחילת ענין בפני עצמו הוא: 

== ב ==

והדיבור בהם כו' לאו דוקא בהם בחפציו אלא ה"ה בלאו הכי כמ"ש התוס' בפרק אלו קשרים דף קי"ג ע"ב כדאמר בויקרא רבה דר"ש בן יוחאי הוה ליה אימא סבתא דהות מישתעיא סגיא א"ל אימא שבתא הוא שתקא כו' משמע שאין כל כך לדבר בשבת בשיחה בטילה כמו בחול: 

== ג ==

כדי שלא יהא כיום חול ויבא לפנות כו' יש לדקדק דלמה צריך לכל זה הלא זה פשוט דכ"ש הוא דיותר מסתבר לאסור טילטול שהוא מלאכה מן שיחה והילוך. וי"ל דטילטול אסור אע"פ שהוא לצורך שבת כגון לטלטל אבן וכיוצא בזה אפילו לצורך גופו לאפוקי שיחה דלצורך שבת מותר מש"ה צריך לתת טעם לאיסור טילטול וק"ל: 

== ד ==

כתיב אם תשיב משבת רגליך ודרשו חז"ל וכו'. ותמה אני דהא בגמרא וברי"ף ובאשר"י וברמב"ם הלכות שבת מפיק לה מדכתיב מעשות דרכיך ע"ש ואולי דמשמע לרבנו דיותר משמע לשון אם תשיב משבת רגליך שלא יהא הילוכך כו' מן לשון מעשות דרכיך ואפשר שגם הגמרא נתכוין לכך ומיהו צ"ע דזה לא מצינו בתלמוד בשום מקום שנקט סוף פסוק ומפיק ליה מריש הפסוק אלא איפכא מצינו ואפשר לומר כאן דהא שדרשו חז"ל מן מעשות דרכיך ולא מן אם תשיב כו' היינו משום דמשמע הצעת הפסוק אם תשיב משבת כלומר שתשיב ותכין עצמך קודם השבת בעבור השבת להיות אז יושב ובטל מכל מלאכה של חול ותעשה חפציך ביום קדשי דהיינו שתעשה מה שמחויב אתה לעשות בשבת ומפרש ואזיל הפסוק כגון וקראת לשבת עונג כו' ואח"כ מפרש הפסוק שגם זהו מהדברים שצריך ליזהר בשבת מעשות דרכיך שלא יהא הילוכך כו' ובזה נתיישב שזולת זה כפל דברים הם בפסוק ודו"ק: 

== ה ==

וכן לראות כל דבר כו' כתב ב"י שבדברי רבינו מיותר מותר האחרון דלישנא הכי איתא בסמ"ק כו'. ול"נ דבכיון כתב רבינו מותר האחרון כדי להורות לנו הפשט בדברי ס"ה דר"ל דבא לאשמועינן לנו שמותר לראות בשבת כל דבר שמתענגים בו דסד"א דאסור כמו שיחה בטילה ולא אתא לאשמועינן שמותר לרוץ בשבת כדי לראות דבר שמתענגים בו אך ק"ק שה"ל לרבינו להזכיר קודם לכן שאסור לראות בשבת כל דבר כמו בחול ואח"כ לכתוב עליו ואם תענוג הוא לו מותר. כתב ב"י כתב בתשובה שבסוף חזה התנופה לטייל בשבת במבוי שיש בו עירוב בלי כיסוי הראש כו' אין ר"ל בלי כיסוי הראש כלל אלא ר"ל הכובע גדולה שנושאין על הכובע קטן ור"ל אע"פ שדרך הפועלים להלוך כן כשעוסקים במלאכתם בלי כיסוי הראש ובלי סרבל ואתי לידי חשד שגם הוא הולך למלאכתו ומש"ה נקט במבוי שיש בו עירוב כלומר ששם מצוי תמיד הרבה בני אדם וגם שם מצוי כלים וה"א שיחשדוהו שלא לטייל הוא הולך כן אלא לעשות צרכיו ולטלטל ולפנות ממקום למקום קמ"ל דאפ"ה מותר לו לטייל כך: 

== ו ==

או פני מי שגדול ממנו בחכמה כו' כתב ב"י ואיבעיא לן רב אצל תלמיד מהו ולא איפשיטא וכתבו הרי"ף והרא"ש דנקטינן לחומרא ולכן לא הזכירו רבינו דממילא משמע דאסור שהרי לא התיר אלא להקביל פני גדול ממנו ע"כ ולקמן סי' תקי"ג כתב רבינו דין זה ע"ש. עוד כתב שם דגם בחזרה מותר לו לעבור במים כדי שלא תהא מכשול לעתיד לבא ותו שרי להלוך ולשמור פירותיו ולעבור במים כו' ע"ש: 

== ז ==

יכול לעבור בה אפשר לומר דאם אפשר לו להקיף דאסור לעבור בה: 

== ח ==

ולא בקסדא כתב ב"י הוא כובע ברזל. ובהגהות רא"פ פי' כובע של עור תחת כובע של מתכות: 

== ט ==

דלמא מחייכי עליה שרואין כו' זהו כפירש"י בשם רבותיו: 

== י ==

יוצא באותו שאין בה המכה דהשתא ליכא כו' ולרב הונא דאמר באותה שיש בה מכה פירש"י דכשרואין אותו צולע ויודעין שיש ברגליו מכה אין חושדין אותו שטוען את השני בידו אלא מכירין בו לפי מעשיו שפרסותיו קשות וללשון רבותינו א"נ מחכי עליה דלא חזו למכה לא שליף ליה דמצטער ביתידות הדרכים מחמת המכה: 

== יא ==

ולא יצא במחט כו' כתב ב"י ובפרק במה אשה תנן ואם יצאתה אשה במחט נקובה צריך להגיה שאינה נקובה וכן הוא בהדיא במשנה וס"ל כרי"ף והרא"ש והרמב"ם וכ"כ רבינו לקמן סי' ש"ג ע"ש. וכן צריך להגיה אח"כ בדברי הרי"ף דאיש היוצא במחט שאינה נקובה כו' וכן מ"ש על דברי המ"מ נראה מדבריו שהוא סובר דלרש"י איש היוצא במחט שאינה נקובה צריך למחוק תיבת שאינה וכן מ"ש אח"כ לדברי הרי"ף והרמב"ם איש היוצא במחט נקובה כן צריך להגיה שאינה נקובה וכן מ"ש אח"כ ולדברי הרב המגיד באינה נקובה כו' צריך למחוק תיבת באינה: 

== יב ==

ולר"ת מותר דכל דבר כו' כתב ב"י דכ"כ הרמב"ם שמותר לאיש לצאת בטבעת שיש עליה חותם כיון דזהו תכשיט שלו. ואין להקשות דא"כ למה כתב הרמב"ם גבי איש שאם יצא במחט נקובה פטור אבל אסור ממ"נ אם חשיב משוי א"כ חייב חטאת ואם חשיב תכשיט א"כ יהא מותר לכתחלה כמו בטבעת די"ל דודאי אינו חשיב תכשיט והא דאינו חייב חטאת משום כיון דלא הוציאו בדרך הוצאתו אלא שקשה מאי בין נקובה לאינה נקובה: 

== יג ==

וכן דבר העשוי לתכשיט ולהשתמש בו כו' אסור עיין בב"י שכתב ולפי דברי המפרשים דהעשוי לכך ולכך היינו שעשוי לתכשיט ולתשמיש הדבר אסור וכמ"ש רבינו אבל הרא"ש משמע דאינו מפרש העשוי לכך ולכך אלא העשוי לאיש ולאשה אבל העשוי לתכשיט ולתשמיש לא הוזכר לאיסור דמישרי שרי ולכן כתב שבאשכנז נוהגים היתר ולא חלק עליהם אלמא דהכי ס"ל עכ"ל. ונראה מפשיטות דבריו דמ"ש רבינו ודעת א"א ז"ל להתיר קאי אכל הא דלעיל גם אמ"ש וכן דבר העשוי לתכשיט ולהשתמש בו כו' וקשה דא"כ לא ה"ל לרבינו לסתום ולכתוב לעיל אסור אלא ה"ל למיכתב כן בשם יש אומרים וע"ק דבקיצור פסקי הרא"ש כתב רבינו בהדיא דאסור בלי שום חולק. לכן נ"ל דמ"ש רבינו וכן דבר העשוי לתכשיט להשתמש בו כו' אסור לפסק הלכה כתב כן וגם הרא"ש ס"ל דאסור כדעת יש מפרשים וזה מבואר בהבנת דקדוק דבריו שמסיק וכתב ובאשכנז נוהגין שעושין מפתחות ותולות אותן הנשים בצוואריהן כו' כלומר שאינם מוציאות המפתחות אלא דוקא בענין זה שתולות בצוואריהם כו' אבל אינם מוציאות אותם בידם שהרואה אומר לצורך תשמיש כו' והיינו ממש כדעת י"מ ועד"ז יש לפרש ג"כ הא דכתב רבינו וכן דבר העשוי לתכשיט ולהשתמש בו כו' אסור היינו להוציא אותו בידו ודו"ק. כתב ב"י בשם הרשב"א שכתב בתשובה מעשים באו לידי בישראלים הדרים בכפרים שהיו עושין מפתח בתוך האזור ומוציאין אותן וחושבין שהוא בטל לגבי האזור ואני אסרתי להם דכל דבר שאינו צורך הכלי ואינו תשמיש הכלי אינו בטל לגבי הכלי והרי הוא כאילו מוציאו לבדו בלא הכלי וראיה מדגרסינן בפרק תולין היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב חטאת משום דציציות לגבי טלית חשיב ולא בטלי. וה"ה למפתח זה שבאזור שלא הוקבע שם לתשמיש האזור אלא להשתמש בו בפני עצמו כו'. וספר מצות שכתב רבינו בשמו דמתיר במפתח שהוא ברצועה לכאורה נראה שאינו סובר כתשובת רשב"א הלזה: 

== יד ==

ובספר המצות כתב מפתח אסור אם אינו כו' ז"ל סמ"ק ומפתח אסור אם אינו מחובר ברצועה שתהא זנב הרצועה מובלעת בתוך יד המפתח אבל בשלשלת שיש בה קרס והקרס אחוז במפתחי חלוקה יש מתירין ויש אוסרין אך אם יש בצד א' של מפתח כעין קרס ואוחזת בה מפתחי חלוקה מותר עכ"ל. מבואר כוונתו שאין להתיר המפתח אא"כ ברצועה כו' שאז הוא תכשיט לרצועה כעין זענקי"ל שעושין בסוף החגורה אבל אם משים בה שלשלת כמנהג ומשים בשלשלת קרס בראשה כדי שיהא תכשיט לאחוז בה מפתחי חלוקה בזה יש אוסרין מפני שאין המפתח עצמו תכשיט כלל למפתחי חלוקה ויש מתירין שחושבין הכל כגוף אחד ותכשיט א' למפתח חלוקה אבל אם הקרס בגוף המפתח ואוחזות בה מפתחי חלוקה מותר לד"ה. וע"פ זה כתב הטור ודעת א"א ז"ל להתיר מפני שהרא"ש ז"ל ס"ל מאחר שתולין אותן המפתחות בצוואריהן לנוי בשלשלאות או בחוטי צבועים מותר לצאת בהם ומסדר הלשון הטור משמע לי שמפרש כוונת הרא"ש להתיר אפי' בשל ברזל ונחושת וכן משמע מדסתם הסמ"ק. ע"כ העתקתי ממה שמצאתי כתוב אבל לשון רבינו בהעתקת לשון סמ"ק לא משמע כן גם כי ק' בסוגיא בהמפתחות חלוקה יש בו דיעות לקמן סי' ש"ג אי יש לחשש אתי לשלפי ומחוי ודו"ק. שוב אחרי ימים רבים שכתבתי זאת מצאתי בטור ישן נושן של קלף שכתוב והקרס אחוז במפתחי חלוקה יש אוסרין כו' וזהו סיוע לפי שמ"כ ונכון הוא ודלא כב"י: 

== טו ==

ואם רבים צריכין לו מותר עיין בב"י שתמה על רבינו שכתב על דין זה לענין שבת והרי"ף והרא"ש והרמב"ם לא הזכירו דין זה אלא גבי יו"ט דלא מיתסר הוצאה בכה"ג אלא מדרבנן משום זילותא די"ט והיכא דרבים צריכין ליה לא גזרו רבנן כו'. ותירץ ואפשר דמשמע ליה דכיון דקי"ל דחי נושא את עצמו לא מיתסר להוציא את האדם אלא מדרבנן ובמקום שרבים צריכין לו לא גזרו ע"ש. ועיין לקמן בהלכות יו"ט בסי' תק"ח שכתב רבינו שם כל דיני הוצאה ולא הזכיר שם דין זה אלא כתב אותו בסי' תקכ"ב בפני עצמו. משמע דלא מיירי באיסור הוצאה ואפשר לומר דמיירי שמוציאין אותו למבוי שיש בו עירוב ומשום עובדא דחול נגעו בה: 

== טז ==

בני מלכים וכן כל אדם כו' במתניתין פרק במה אשה דף ס"ו ע"ב תני בהדיא בני מלכים בזגין וכל אדם אלא שדברו חכמים בהווה עכ"ל המשנה נמצא שרבינו לשון המשנה נקט ובגמרא מאן תנא ר"ש היא דאמר כו' רבא אמר באריג בכסותו ודברי הכל וכן הוא בב"י: 

== יז ==

אין יוצאין בקמיע כו' כתב בב"י שמצא כתב בביאור ז"ל איתמחי גברא ולא קמיע בשכתב פ' והיה אם שמוע בדרך משל בג' איגרות וריפא בכל אחד מהן אדם אחד ואח"כ כתב פעם אחרת והיה אם שמוע ולא ריפא בה ג"פ. פי' לביאורו הנ"ל דמש"ה כתב ואח"כ כתב פעם א' ולא ריפא בה ג"פ דמשום דבא לבאר היכא דאיתמחי גברא ולא הקמיע וזה א"א לומר אא"כ אבד האיש המחאתו וכמ"ש אח"כ בשם התוס' כגון שכתב ג' קמיעות כו'. דאל"כ כיון שהאיש מומחה יועילו ג"כ כל הקמיעות מזה הלחש שיוצאים מתחת יד זה האיש המומחה אבל אי אבד המחאתו א"ש דיש נ"מ במאי דאמרינן ולא איתמחי הקמיע דאילו כתב קמיע א' שריפא בה ג"פ אף שאבד הכותב המחאתו ולא יועילו אותם הקמיעות שכתב תחלה ולא ריפא בהן ג"פ וכ"ש אותן קמיעות אפי' מזה הלחש שיכתוב אח"כ ואסור לצאת בהן בשבת מ"מ המחאת קמיעא זו שריפא בה ג"פ לא נתבטלה אף שכבר אבד המחאתו ומפני זה הקדים המבאר וכתב שאיירי בגברא שכתב ג' איגרות וריפא בכל א' פעם א' ואיתמחי גברא בהן ואיירי שאח"כ אבד חזקתו ושוב אסור לצאת אפי' באותן איגרות שכתב כבר ואילו היה גם בכללן או בפני עצמן קמיע שריפא בה ג"פ היה ג"כ מותר לצאת באותו קמיע לכך כתב שלא יצא מתחת ידו שום פעם אף אחר שאיתמחי בג' איגרות שום איגרת שריפא בה ג"פ ור"ל אף שריפא בה ב' פעמים אינו מועיל להיות יוצא בה אחר שאבד המחאתו כי אין הקמיע נתמחה עד שירפא בה ג"פ וק"ל. שוב מ"ש המבאר ז"ל גם הזכירו למה שאיתמחי קמיע ר"ל לאותה האיגרת לבד. אבל הלחש לא מיד הכותב ולא מיד איש אחר אינו מומחה. גם הזכירו כנגד פירש"י באיתמחי גברא. באמת דבריו צריכין ביאור וקשה להולמן. ולכאורה נראה דלא ימלט מט"ס ולהגיה בסוף דבריו ולמחוק תיבת גם וצ"ל והזכירו כנגד פירש"י כו' וה"פ דמש"ה כתב כאן דמפני שכתב רבינו פי' אתמחי גברי לפי שיטת פי' התוס' והרא"ש דלא אתמחי גברא אלא לאותו לחש ולא ללחשים אחרים ולאפוקי מפירש"י אגב קמ"ל ג"כ כנגד פירש"י פי' דאתמחי קמיע דלא הועיל לה המחאתה אלא לצאת באותה האגרת שאתמחי והועילה ג"פ אבל אסור לצאת באגרת אחר אפילו מזה הלחש ואפי' כתב זה האיש שכתב הראשון שאתמחי וכ"ש אם כתב איש אחר. וזהו ג"כ דלא כרש"י. ומה שכתב רבינו וגם אין הקמיע מומחה אם כתבה איש אחר ה"פ וגם ר"ל כמו שבאתמחי גברא כתבתי שלא אתמחי בכל ענין ג"כ אין הקמיע מומחה ר"ל אף במקום שהומחה הקמיע מ"מ אינו מומחה בכל ענין. ומ"ש אם יכתבנו אחר אינו ר"ל איש אחר דהא אפי' אם חזר וכתב זה האיש הראשון אסור לצאת בה אלא ר"ל אם יכתבנו אחר כלומר אם יכתוב אגרת אחרת ויהיה הכותב מי שיהיה הן הראשון הן אחר. וז"ש המבאר גם הזכירו למה שאתמחי כו' לא מיד הכותב ולא מיד איש אחר. ואח"כ בא המבאר ליתן טעם אף שאין כאן מקומו לכתוב ביאור דאתמחי קמיע דהא בחלוקה דאתמחי גברא איירי ומש"ה כתב והזכירו כנגד פירש"י באתמחי גברא ר"ל מפני שגם זה נגד פירש"י מש"ה הזכירו בחלוקה באתמחי גברא. ובאמת שגם תיבת גם נוכל לדחוק וליישב ע"ד שכתבתי ור"ל במ"ש תחילה חילוק שבין התוס' והרא"ש לפרש ג"כ בא אח"כ לכתוב מה שבינה באתמחי קמיע בחלוקה דאתמחי גברא ומיהו לשון רבינו שכתב וגם אין הקמיע מומחה אם יכתבנה אחר שכתבתי שר"ל אם יכתבו אגרת אחרת לא נתיישב שפיר ואפשר לומר לישבו כפשוטו דדוקא אם יכתוב איש אחר קאמר דאסור וזה דאף שהאמת כן הוא דאם נמחה הקמיע לבד דאסור לצאת באגרת אחרת אפילו מאותו הלחש ואפילו אם יכתבנו כותב הראשון מ"מ רבינו שאיירי כאן בחלוקה דאתמחי גברא והיכא שאתמחי גברא פשיטא אם יכתוב עוד מאותו לחש אגרת אחרת דיוצאים בה כל זמן שלא אבד המחאתו אלא שאם יכתבנו איש אחר אסור לצאת אף שאתמחי תרווייהו הגברא והקמיע ומש"ה כתב רבינו אם יכתבנו אחר ובזה נתיישב ג"כ לשון גם שכתב המבאר ור"ל פי' אחר וה"ק גם י"ל דלא איירי רבינו באתמחי גברא אלא מש"ה כתב רבינו כאן וגם אין הקמיע מומחה כו' אף שזה הדין שייך אף אם הקמיע מומחה מפני שהוא ג"כ נגד פירש"י. ומש"ה כתבו בחלוקה באתמחי גברא. וכמ"ש ראשונה ומ"ש רבינו אם יכתבנו אחר הוא כמו אם יכתוב הוא אחרת לפי מ"ש שכוונת המבאר כמ"ש וגם הזכירו כנגד פירש"י כו' הוא חלוקה אחרת ודו"ק. עוד כתב ב"י בשם הגהות אשר"י וז"ל רופא מומחה שעשה קמיע חדשה לשום חולי כו' עד אם יעשנו אדם אחר אינו מומחה נראה דר"ל הקמיע אינו מומחה לצאת בה וכדמסיק בטעמו דא"ל מזל הרופא גרם משא"כ כשבא הקמיע מיד איש שאינו מומחה אז נעשית הקמיע מומחה מיד כל אדם וצריך לדעת אף שהגהות אשר"י כ"כ הוא סברת רש"י דוקא אבל התוס' והרא"ש לא ס"ל הכי דהא כבר נתבאר בשמם דאף שהקמיע מומחה לא יועיל אלא לצאת בה ולא באגרת אחרת יהיה הכותב מי שיהיה א"ל באתמחי גברא ג"כ ותימא ששם מסיק בהג"ה ר"י כאילו ר"י מסכים לזה והוא כתב דהתוספות לא כ"כ בשם ר"י. וגם מה"ט רמ"א ז"ל בהגהותיו בש"ע סעיף כ"ה כתב אמ"ש המחבר אליבא דהילכתא לדעת התוספות והרא"ש באתמחי גברא ואתמחי קמיע ע"ש כתב עליו רמ"א וז"ל ודוקא שבאו ב' המחאות ביחד [וה"ל כמ"ש התוספות והמבאר הביאו לעיל כגון שריפאו ב' הקמיעות כל א' לאיש א' ג"פ והקמיע השלישי רפאה ג"כ לא' מן ב' אנשים ראשונים ב"פ נמצא שנמחו ב' קמיעות ראשונות והקמיע הג' והאיש עדיין לא נמחו וחזר ורפאה קמיע השלישית לאיש שלישי פ"א שעכשיו בא בפעם א' המחאת האיש והמחאת הקמיע השלישי] אבל אתמחי הגברא תחילה ואח"כ עשה קמיע וריפא בה ג"פ לא תלינן בהמחאת קמיע רק בהמחאת הגברא שכבר אתחזק עכ"ל רמ"א ז"ל. הרי ששינה לשונו לכתוב דין דהג"א אליבא דהילכתא לשיטת התוס' והרא"ש והטור וק"ל. ומ"ש ב"י עוד שם מיד בשם הרמב"ם שכתב איזהו קמיע מומחה זה שריפא לג' בני אדם כו' ז"ל ב"י נראה שמפרש דכי אמר רב פפא חד קמיע לג' גברי קמיע אתמחי כו' דוקא קאמר כו' ולפ"ז צריך לומר מ"ש בגמ' שם ל"ק הא לאמחויי גברא הא לאמחויי קמיע דר"ל הא דקתני כל שריפא ושינה ושילש הוא לאמחויי קמיע אינו ר"ל כפירש"י שריפא ושינה ושילש משמע אפילו לאדם אחד. אלא כמו שפירשו שם התוס' בד"ה כל שריפא ושינה ושילש כו' ז"ל שריפא ושינה ושילש משמע קמיע א' כו' ע"ש. ואין להקשות מנ"ל לב"י לדחוק בפי' דברי הרמב"ם דילמא גם הרמב"ם לישנא דרב פפא נקט וכמו שרב פפא שאמר חד קמיע לג' גברי פירשו המפורשים דל"ד קאמר ה"נ נאמר להרמב"ם ל"ד קאמר שז"א דבשלמא לרב פפא קאמר חד קמיע לג' גברי אתמחי קמיע ולא גברא י"ל דמש"ה קאמר לג' גברי לאשמועינן רבותא דאע"פ שהועיל לג' גברי אפ"ה לא אתמחי גברא אבל הרמב"ם דלא איירי בחלוקה זו מאתמחי גברא לא הל"ל לג' גברי ודו"ק: 

== יח ==

שיכסה בו ראשו ורובו כו' כתב ב"י ונראה דהרמב"ם מפרש דהא דקאמר בגמרא ובלבד שיתכסה בו ראשו ורובו כלומר שתהיה רחבה כדי לכסות בה ראשו ורובו ומפני כך כתב בפ' י"ט וכל סודר שאינו חופה ראשו ורובו אסור וסובר שכל שהוא רחב אע"פ שלא כסה ראשו ורובו שרי ומש"ה שרי לצאת בסודר שעל כתפו: 

== יט ==

סכניתא פירש הרמב"ם בפ' י"ט שהיא קצרה שאינה רחבה ומ"ה אסור לצאת בה אלא א"כ קשר שני ראשיה למטה מכתפים שנמצאת כמו אבנט ומותר לצאת בה אבל רש"י פירש סכניתא סודר גדול שתלוי לו בין כתפיו וראשו עטוף בו וכו' ולפ"ז מאי דאמרי' ובלבד שיתכסה בה ראשו ורובו לומר שצריך לכסות בה ראשו ורובו ואם לאו אסור כו' וכל זה דוחק לומר לענ"ד להוציא דברי הרמב"ם מפשטן ומשמעותן בפרט שבגמ' משמע שצריך לכסות בה ראשו ורובו. והנה עיניך רואות שרבינו כתב לשון רש"י בלא תוספת וחסרון וא"כ דבר פשוט הוא דס"ל לרבינו שצריך לכסות בה ראשו ורובו אלא לשיעורא קאמר ובלבד שיתכסה בה ראשו ורובו א"כ בודאי לא היה נמנע רבינו מלהביא דעת הרמב"ם החולק עליו כמנהגו לכן נ"ל שהרמב"ם ס"ל כרש"י ורבינו שצריך לכסות בה ראשו ורובו. והא דב"י הביא ראיה מדכתב בפ' י"ט וכל סודר שאינו מחפה ראשו ורובו אסור. כלומר מדתולה בסודר ולא כתב וכל אדם שאינו חופה כו' משמע שתלוי הכל בשיעור סודר אבל א"צ לכסות בה ואפשר לדחות ולומר דכיון דכתב הרמב"ם כמה דינים קודם דין זה שתולה הכל באדם כגון היוצא בטלית מקופלת כו' אבל יוצא הוא בסודר כו' לא חש לכתוב כאן וכל אדם שאינו חופה כו' ותפס הדין בלשון קצר כמנהגו. וגם הראייה שהביא ב"י מתשובת הרשב"א שכתב וז"ל הרי בהדיא התיר הרשב"א סודר מקופל ומונח על כתיפו וחילק בינו לטלית מקופלת כו' אפשר לדחות. דמ"ש הרשב"א וה"ז כאותה שאמרו שם הרטנין יוצאין בסודר שעל כתפיהם כו' ר"ל כשם שמותר להרטנין לצאת בסודר מעוטף כשהוא מתכסה בו ראשו ורובו ומקופל על כתיפו מטעם שדרך מלבוש הוא להם. כך נמי מותר לאלו היהודים שנושאים הטלית תחת הגלימא סביב צוארם בר"ה מטעם שדרך מלבוש הוא להם. ולכאורה נראה שתיבת מקופל משמע לב"י דפירושו שנושא הסודר סביב צווארו אך קשה דהא בגמ' לא נזכר כלל תיבת מקופל גבי סודר אלא גבי טלית. ועוד דהא רבינו ג"כ כתב סודר מקופל ופשוט דרבינו ס"ל כרש"י ור"ל שבסודר הוא הולך מעוטף וקמ"ל דלא צריך להיות נימא כרוכה על אצבעו. גם המ"מ לא פי' כן דברי הרמב"ם ע"ש ובגמרא. ותמצא שהגמרא סתם וכתב דין טלית וסודר ואח"כ כתב עליו שאסור להגביה ולהניח על כתיפיו ומשום דדרך הטלית להיות ארוך ולהגביה הקצרות משא"כ בסודר של הסוחרים מש"ה כתב רבינו איסור הגבהת שוליים אטלית ולא אסודר. גם מדאיתא בגמרא וברמב"ם שא"צ להיות רצועה כרוכה על אצבעו מוכח דבמעוטף איירי דבאינו מעוטף אין מדרך העולם לכרוך הרצועה ע"ש. מ"ש ב"י דהרמב"ם דאוסר בטלית מתיר בסודר אינו מוכרע וראייה ששינה את הלשון וכתב אבל יוצא בטלית שעל כתיפו והל' משמע שר"ל שמעוטף בו ומונח על כתיפו ונקט כתיפו מפני שלסודר אין לו חיתוך להכניס בו הידים לכן מונח על כתיפו גם מ"ש ב"י פשוט דבטלית איירי שאינו מעוטף בו ותולה בזה שגם סודר איירי בכה"ג אינו מוכרע ועיקר הוכחת ב"י הוא מדהקדים הרמב"ם וכתב דין איסור יציאתו בטלית מקופלת ואח"כ כתב חיוב על יציאתו בטלית מקופל ומונח על כתיפו ובאמת שאינו מוכרע ודו"ק: 

== כ ==

סכניתא והוא סודר גדול שתלוי כו' כל' הזה כתב ג"כ רש"י. ונראה דהא דכתבו סודר גדול ר"ל שיש בו שיעור לכסות בו ראשו ורובו רק שכן דרך מלבוש להתעטף בו הראש בלבד ותלוי לו בין כתיפיו ומשם יורד וממשיך עד לארץ והוא שקורין בל"א פארשא"ב ולא כמ"ש ב"י לדעת הרמב"ם שפי' שהיא קצרה שאינה רחבה כו': 

== כא ==

ובספר המצות התיר כו' כתב ב"י לא מצאתיו בשום ספר. ואפשר לומר דט"ס נפל בספרי רבינו וראוי להיות ובספר התרומות ומפני שהיה כתוב ובס"ה טעה המעתיק וחשב שהוא ר"ת ובס' המצות והביאו ב"י שכתב ובעל התרומה כתב מותר לצאת בשני סרבלין מפני הצינה. משמע בהדיא דס"ל דשני חלוקים אסור דהא אין דרך ללבשן מפני הצינה ואין הנאה וצורך בכתונת השני. ואע"פ שהתוס' ג"כ כתבו שמותר ללבוש כמה מלבושים בשביל הקור י"ל דהיינו שני מלבושים שאינם דומים זה לזה. והא דכתב ב"י ובשני סרבלים שהתירו התו' והרא"ש כו' לאו דוקא שני סרבלין דהא לא נזכר כלל בדבריהם סרבלין אלא כיון שרבינו הזכיר שני סרבלין כ"כ. ומ"ש ב"י אבל התוס' כתבו ס"פ חבית גבי סכניתא צריך לקשר שני ראשיה כו' עד הרי שהתירו אע"פ שהוא דק ואין בו הנאת מלבוש כיון שנושא אותו דרך מלבוש עכ"ל. ול"נ דאין הנדון דומה לראיה דשני סכניתא דלא גרע מכתונת א' דכך יש הנאה בסכניתא כמו שיש הנאה בכתונת א' ולובשין אותו כשיוצא ערום מבית המרחץ לאפוקי כשמלביש כתונת על כתונת אין שום הנאה בכתונת שני: 

== כב ==

והר"ר מאיר מרוטנבור"ק היה מחמיר שלא לצאת בה צ"ע דהא זה חומרא דאתי לידי קולא שיהיה הולך בלא ציצית ודוחק לומר שלא היה יצא לר"ה או לכרמלית: 

== כג ==

שמא יעבירנו רוח ואתא לאתויי כו' צ"ע דלמה סתם וכתב דאסור הלא דין זה אינו אלא לרש"י דגרס אלא אבל לדעת ר"ת דלא גריס אלא ליתא להאי דין ואפשר לתרץ דאע"פ דליכא למידק מכאן דס"ל לר"ת דאסור מטעם שמא יעבירנו הרוח כו' מ"מ אפשר לומר דסברא הוא דגם ר"ת מודה בזה דאסור מטעם זה אבל אין לתרץ ולומר דאף רבינו עצמו כתב דר"ת חולק על זה וס"ל דמותר אפילו אי לא מיהדק והיינו מדכתב ואם אינו בולט טפח מותר אפי' בר"ה. ור"ל אפי' אי לא מיהדק דאל"כ מאי קמל"ן. דאפשר לומר ולדחות דאתא לאשמועי' דאפי' בר"ה מותר לאפוקי אם הוא בולט טפח אסור אפילו בבית ודו"ק: 

== כד ==

או נותנם לחבירו וחבירו כו' הא דכתב ב"י ור"ש אסר ולא שרי אלא בנותנם לחבירו כו' אל תטעה לפרש דגם ת"ק מודה בנותנם לחבירו כו' דעדיף מן להוליך פחות פחות מד"א אלא ה"פ דר"ש ס"ל דלא שרי אלא בנותנם לחבירו כו' דהוא ס"ל דזה עדיף מן מוליכן פחות פחות מד' אמות. ות"ק ס"ל דלא שרי אלא להוליכן פחות פחות מד' אמות דהוא ס"ל דזה עדיף וכך הוא מפורש בגמרא בפרק בתרא דעירובין דף צ"ז ע"ב וז"ל ר' שמעון אומר נותנן לחבירו וכו' במאי קמפלגי מר סבר פחות פחות מד"א עדיף דאי אמרת נותנן לחבירו וחבירו לחבירו אוושא מילתא ומר סבר נותנן לחבירו עדיף דא"א מוליכן פחות פחות מד"א זימנין דלאו אדעתיה ואתי לאתויינהו ד' אמות בר"ה עכ"ל: 

== כה ==

ומביא בידו כו' נקט בידו לרבותא דאע"פ דהשתא יש לחוש יותר שמא יבא לסחוט: 

== כו ==

ולא חיישינן שמא יבא לסחוט ופירש"י דמיירי שמביא במקום שיש עירוב כתב ב"י כתוב בהגהות אחרונות דמרדכי שאסור לנשים לישא מכסה על ראשם כו' עד ולי נראה דע"כ לא אסרינן בפ"ק מידי דליתא אלא משום אצולי טינוף אלא דוקא בדבר שאינו דרך מלבוש אבל דבר שהוא מדרך מלבוש כו' תימה למה כתב ולי נראה כאילו הוא בדה סברא זו מלבו והלא רבינו כתב לעיל בהדיא וז"ל ובאשה נדה שקושרת בגד לפניה שלא תלכלך בדם נדותה אסורה לצאת בו אם לא יהא סינר עשוי כעין מלבוש משמע בהדיא דאם עשוי כעין מלבוש אז שרי ודו"ק:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
[[קטגוריה:דרישה: אורח חיים]]