עריכת הדף "דור רביעי/חולין/קלו/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
ע"ב גמר' חומר בזרוע וכו', וליתני חומר ברה"ג שנוהג בטרפות משא"כ במתנות, אמר רבינא ה"מ ר"ש היא, דתני' ר"ש פוטר את הטרפות מרה"ג.

הנה הרמב"ם ז"ל פסק דרה"ג נוהג בטרפות, וכתב הר"ן ז"ל דלכאור' הוו"ל למיפסק כר"ש מאחר דתנא דמשנתינו סתם כוותי', ועיין בלב ארי' מה שהאריך בזה להצדיק את הרמב"ם, דמכח סוגי' דנדה דחה תירוצו של רבינא עיי"ש מה שהאריך, ויפה דיבר לפי דעת הר"ן שהקשה ולפי דעת כל הפוסקים שהעבירו עינם משיטת הרמב"ם כאן ובהלכ' כיסוי הדם, כי אני אומר דדעת הרמב"ם ז"ל דגם במתנות חייב בטרפה כבכשרה. דהנה הרמב"ם לא הביא דין זה דפטור בטרפה במתנות הגם שהוא דין מפורש כאן בגמ' ובספרי דדרש מאת זובחי הזבח ולא את הטרפה, ולעומת זה משטחיות לשונו משמע דגם בטרפה חייב, דכן כתב בריש פ"ט מבכורים מ"ע ליתן כל זובח בהמה טהורה לכהן, ואם דוקא בשחיטה ראוי' לאכילה קאמר, מה לו להוסיף האי טהורה על מגן דהלא אין זביחה בטמאה, אם לא שכוונתו ללמדינו דכל שזובח בהמה טהורה אע"פ שהיא טרפה כיון שהיא טהורה, ומה שלא קאמר זה בפירוש משום דגם בתוספתא שממנה לקח הרמב"ם ז"ל מקורו לא קתני בפירוש דחייב בטרפה כמו דקתני ברה"ג שהתחיל התוספתא בו דרה"ג נוהג בטרפה, אבל במתנות קתני דהשוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור מן המתנות, ומכלל זה מוכרח הא בטרפה חייב למ"ד שחיטה-שאינה ראויה ש"ש, שהוא ר"מ דסובר כן בכל מקום, והתוספתא סובר כמותו וכהלכתא דידן דחוץ מכיסוי הדם פסקינן כר"מ, דששא"ר ש"ש, ושאני כיסוי הדם דכתיב בי' אשר יאכל וראה רבי דברי ר"ש דפוטר כבסוגי' דלעיל פ"ה ע"א. ופלא שלא נתעורר על זה שום פוסק או מפרש ורק בתורה תמימה על התורה ראיתי כי המחבר מתמיה על הרמב"ם שלא הביא דין זה דטרפה פטור מן המתנות השנוי' בספרי, וכן בסוגי' שלפנינו בפשיטות, עד דפריך בלי להביא האי ספרי וליתני חומר ברה"ג מבמתנות כאלו היא משנה שא"צ דבטרפה פטור ממתנות.

והנה רש"י ז"ל מפרש דטרפה אינה בכלל מתנות דכתיב תתנו לו ולא לכלבו, והר"ן ז"ל מגיה ונתן לכהן לו ולא לכלבו. ולכאור' גם רש"י ז"ל העביר עיניו מהאי ספרי, אבל עיין לעיל בריש פרק הזרוע בהגהות מלא הרועים שיפה כתב בזה דסתם ספרי ר"ש דס"ל ששא"ר לש"ש וממילא מתמעט מזובחי הזבח שחיטת טרפה, אלא דהש"ס כאן דפריך על סתם מתנ' דאתי' כר"מ ע"כ דס"ל דגם לר"מ איתמעט טרפה ממתנות ומנ"ל דהוא ס"ל ששא"ר ש"ש ולא מצינן למעט מזובחי זביחת טרפה, לכן הוכרח רש"י ז"ל להמציא האי דרשה דלו ולא לכלבו, דגם ר"מ ס"ל. אלא דבאמת לא הועיל כלום בזה דאם נאמר דהוא דרשה פשוטה עד שהגמ' סמך עליה בפשיטות ליפרך וליתני וכו' למה לי' לספרי שהוא ר"ש לדרוש זאת מזובחי ובפרט שזובחי הוא נדרש לכמה דרשות, וגוף התיבה בלא"ה אינה מיותרת כלל ולמה לדרוש דרשה שר"מ בר פלוגתא לית לי' אם מצי למידרש ונתן לכהן, לו ולא לכלבו. ולא עוד אלא דבאמת אנן לית לן דרשה זו דגם בתרומה רצה הש"ס פסחים ל"ג ע"א לידרוש תתן לו ולא לאורו, ופריך עלי' והא התורם מן הטמא על הטהור תרומתו תרומה ומכש"כ מן הטמא מני' ובי' דלכתחלה צריך לעשות כן, דאסור לתרום מן הטהור על הטמא, ומשני ע"ז דלא ממעטינן אלא דבר שלא היתה לה שעה"כ וכגון דאחמיץ במחובר ועיין תוס' יבמות פ"ט ע"א, ועיין ברמב"ם דלא פסק האי דינא כלל, דבנטמא קודם חיוב הפרשה שאין תורמין ממנו, כי נדחה האי תירוצו דלו ולא לאורו, ממה שדרש שם ר"ה ברדר"י' אמר קרא ראשית שיהי' שירייה ניכרין עיי"ש וא"כ איך אפשר דהש"ס סמך להקשות בפשיטות דפטור ממתנות מונתן לכהן דרשה שהיא דחוי' גבי תרומה. ולכן אין לנו מנוס אחר אלא לומר דאדרשה דספרי קסמך להקשות וליתני וכו', והגמ' לא נחות בהאי שקיל וטרי' דהאי דרשה דספרי דיחידאי דהיינו ר"ש. ותנא דמתני' שהוא ר"מ לית לי' דרשה זו וממילא ליכא חומר בזה ברה"ג מבמתנות, דבשניהם חייב בטרפה כך היתה שיטתו של הרמב"ם ז"ל ברור כשמש בצהרים וחילי' מן התוספתא.

דהנה התוספתא בפ"ה הביאה פלוגתא דר"מ ור"ש בשוחט את הטרפה או שוחט ונמצא טרפה, דר"מ אוסר משום אוא"ב, ור"ש מתיר, ואח"כ קתני השוחט לרפואה לאכילת עכו"ם ולאכילת כלבים אסור משום אוא"ב, השוחט ונתנבלה בידו מותר משום אוא"ב, ובפ"ו קתני השוחט לרפואה וכו' חייב לכסות, השוחט ונתנבלה בידו וכו' פטור מלכסות עכ"ל כאן לא הביאה פלוגתת ר"מ ור"ש בשוחט את הטרפה כתנא דמשנתינו, מזה מוכח דבעל התוספתא לא סבר כהאי הכרעה של רבי דשנה באוא"ב בלשון חכמים כדברי ר"מ, ובכסה"ד בלשון חכמים כדברי ר"ש, ולכן קסמך שלא להביא גבי כסה"ד פלוגתת ר"מ ור"ש על מה שכבר תנא בפ' הקודם באוא"ב, כי משם נלמד גם לכאן כי בשוחט את הטרפה פליגו ר"מ ור"ש, דאל"כ אלא דהתוספתא ידעה וסברה כהאי הכרעה דרבי, איך תנא השוחט ונתנבלה בידו דפטור מלכסות, אשר מני' משמע אבל בנמצאת טרפה חייב לכסות, והקדמה זו אמת לאמתה ואין לפקפק עליה בשום אופן, אמור מעתה בפ"ט שהביאה התוספתא כמו כן ממש כלשון שבפ' כסה"ד "השוחט לרפואה וכו' חייב במתנות השוחט ונתנבלה בידו וכו' פטור מן המתנות" אם כאן במתנות לכ"ע בין לר"מ ובין לר"ש פטור בשוחט את הטרפה, הלא הי' מוכרח לשנות דהשוחט את הטרפה פטור ולא השוחט ונתנבלה בידו. הרי ברור דגם כאן פליגו ר"מ ור"ש כמו באוא"ב ולא הביאה פלוגתא זו כאן כמו שלא הביאה בפ' כיסוי הדם משום דקסמכה על מה שהביאה פלוגתא זו בפ' אוא"ב כי חד טעמא וחד דינא בכל הני שלשה אוא"ב כסה"ד ומתנות, דבשוחט את הטרפה פליגו ר"מ ור"ש. וע"כ האי שקיל וטרי' שבגמ' כאן לאו דסמכא הוא. ואל תתמה על הדבר שהרמב"ם דחה השקיל וטרי שבגמ' לומר, דשלא בדקדוק פריך הש"ס וליתנא וכו' דראה זה בהאי ענינא ממש דכוותי' הפלא ופלא, שכל הפוסקים הראשונים העבירו עיניהם משיטת הרמב"ם הלזה. והוא שביו"ד סי' כ"ח הביא הטור והמחבר הדין דנצמח מתוספתא מובאה בגמ' לעיל פ"ה ע"ב ובפ' השוחט כ"ז ע"ב דהשוחט וצריך לדם חייב לכסות, כיצד יעשה או נחרו או עקרו. ולא ראיתי בשום אחד מן המפורשים והפוסקים שירגישו, כי הרמב"ם ז"ל השמיט האי דינא שהוא תוספתא מפורשת בפ' כסה"ד ומובאה בגמ' בשתי מקומות. ובעין משפט ציין הרמב"ם בפי"ד בין שני חצאי לבנה. והוא פלא והפלא דלא הביא לא האי דינא דהשוחט וצריך לדם, וגם לא הא דשוחט לרפואה לעכו"ם ולכלבים דחייב לכסות, שנשנית ג"כ בתוספתא דשם וכאן בפ"ט מבכורים לענין מתנות הביא הרמב"ם האי דינא שבתוספתא. והראב"ד ז"ל כתב עליו דנלמד מדין דהשוחט וצריך לדם חייב לכסות, והכ"מ תמה עליו דלמה צריך ללמוד משם, כיון דהוא מפורש כאן בתוספתא, ולא חלי ולא הרגיש דבכסה"ד גופא אשר גם שם מפורש בתוספתא השוחט וצריך לדם וכן השוחט לרפואה וכו' דחייב לכסות, לא הזכיר הרמב"ם ז"ל כלום מדינים אלו, ואני אומר דאע"פ דהרי"ף ז"ל הביא ג"כ האי תוספתא דהשוחט וצריך לדם חייב לכסות אשר מזה נראה דפסק כמותה, ומשום דגם הש"ס לעיל פ"ה ע"ב הביאה ומקשה ממנה על רבי דא"ל לר' חייא שקול עופא ושחוט על בוביתא דמיא, והוצרך לתרץ דאמר צא וטרוף לחד מ"ד, או צא ונחור לאידך מ"ד. מכל מקום הרמב"ם שלא הביא לא דין זה ולא דין דהשוחט לרפואה, ע"כ דחאה מהלכה ולגבי כסה"ד דייקי והדין עמו כי ד' עמו שהלכה כמותו בכ"מ וכל הפורש ממנו ומהלכותיו כאלו פורש מן החיים.

דהנה כבר ביארתי לך לעיל דהתוספתא לא ידעה ולא סברה האי הכרעה דרבי ששנה באוא"ב כר"מ ובכסה"ד כר"ש. ושם בכסה"ד ביארתי דבאמת עיקר פלוגתתם ר"מ ור"ש לאו בדרשות הני קראי הוא, אלא דפלוגתתם תלוי בפלוגתא ישנה של ר' ישמעאל ור"ע דר"מ כרי"ש דלא הותר נחירה מעולם, רק שחיטה היתה גם במדבר ומזה נצמח דלית לי' ג"כ היתר מפרכסת, אלא ס"ל דבעינן מיתה שע"י שחיטה, ולא מתרת השחיטה איסור אבמה"ח אלא מטהרת מידי נבלה, ומזה נצמח ג"כ סברתו דבין שחיטה ראוי' לאינה ראוי' אין שום חילוק, דשניהם מטהרים מידי נבלה, ובשניהם איכא איסור אבמה"ח כ"ז שמפרכסת, אבל ר"ש כר"ע ס"ל דבמדבר הותר להם הנחירה, ואז היתה תלוי במיתה אבל כשנכנסו לארץ ונצטוו על מצות וזבחת ואיתסר להם הנחירה נתחדש להם ההיתר לאכול מיד בעודה חי כיון שנשחטה אבל היתר זה לא ניתן להם אלא בשחיטה הראוי' דאיכא מצוה, אבל לא בשוחט את הטרפה דאין כאן מצוה לזבוח, וממילא איכא חילוק בין שחיטה הראוי' שמתרת מיד איסור אבמה"ח ובין ששא"ר שאינה מתרת מיד עד שתמות עיי"ש, ובפתיחה עיקר א' באריכות.

ולפ"ז אנן דקיימ"ל כר"ע נגד רי"ש הוה לן למיפסק כר"ש נגד ר"מ בששא"ר דהרי תלויין זב"ז ופלא ראיתי כי בתוספתא ב"ק פ' מרובה קתני בשוחט שחיטה שא"ר דחייב בד' וה' דברי ר"מ אבל חכמים אומרים עד שישחוט שחיטה הראוי' לאכילה. הרי לך דתוספתא הכריע להלכה כר"ש בכ"מ ושנאו בלשון חכמים. היפך מסברת רבי שהכריע בכ"מ כר' מאיר ורק בכסה"ד כר"ש אבל רבי מ"מ פסק כר"מ ולא מטעמי' אלא משום דראה לפסוק כמותו וללמוד מש"ח דששא"ר ש"ש, ומ"מ פסק כר"ש בכסה"ד ג"כ לא מטעמיה דר"ש דס"ל ששא"ר לש"ש, אלא משום דכתיב אשר יאכל וראה רבי לפרש האי אשר יאכל לא למיעוטי עוף טמא דוקא, אלא ה"ה טרפה שא"ר לאכילה, וא"כ גם כל שאין כוונת השוחט לצורך אכילה נמי יש למעט דהרי בטרפה לאו מצד ששא"ר קאתינן עלה, דהרי אנו למדין מש"ח דשמה שחיטה, אלא משום דלא לצורך אכילה שחטה, ומ"ש אי מצי אכל ממנו או לא מצי אכל ממנו, ולכן קושי' הגמ' על רבי איך אמר לר"ח שקול עופא ושחוט על בוביתא דמי' מתוספתא הנ"ל לא קשה מידי, דהרי התוספתא לא ס"ל האי הכרעה דרבי אלא דר"מ ור"ש בכ"מ פליגו, אי ששא"ר ש"ש או לא, וליכא שום חילוק בין כסה"ד לאוא"ב דהאי לא יאכל גם לר"ש רק למיעוטא עוף טמא הוא דאתא דאין במינו שחיטה, וא"כ שפיר סבירא לי' לתוספתא דבשוחט וצריך לדם או בשוחט לרפואה לכ"ע חייב לכסות, וכמו שחייב באוא"ב בשוחט לרפואה כדמפורש בתוספתא אולם לרבי דפסק בכסה"ד כר"ש ולא מטעמי', אלא משום דדרש אשר יאכל דאע"ג דשוחט את הטרפה שמה שחיטה כמו שילפינן מש"ח, אבל כאן לא חייבה תורה בכיסוי אלא השוחט כדי לאכול ולא כדי להשליך לכלבים, א"כ מה לי אם משליך לכלבים משום שהוא טרפה או משום דהוא שחטה לצורכם. ולא צריכנא לתרץ דברי רבי, דצא וטרוף או צא ונחור אמר לר"ח. והש"ס לא נחות לזה אבל האמת כן הוא דרבי צא ושחוט אמר דהוא לשיטתי' דדרש אשר יאכל כנ"ל כל שלא לצורך אכילה לא בעי כיסוי. וכן לעיל כ"ז ע"ב דפריך מהאי תוספתא על המ"ד דאשלעמה"ת עיי"ש בתוס' ד"ה בשפיכה, ובראש יוסף שם דהאי ברייתא ע"כ כר"מ אתי' דהרי קאמר כיצד יעשה נחרו או עקרו, ולא קאמר יטרפנו, וכאן לא נוכל לתרץ כמ"ש בגמ' פ"ו ע"א דלא מבעי טרוף דלא בעי כיסוי, אלא אפילו נחור לאפוקי למ"ד אשלעמה"ת דהרי קאמר או עקרו ותמורתו ודאי הוול"ל טרפו עיי"ש, וכבר ביארתי דר"מ ע"כ כר' ישמעאל ס"ל, וממילא גם עוף בעי שחיטה דוקא ולא נחירה, והיינו דגמר ר"מ שפיכה שפיכה מש"ח, ומה פריך הש"ס למ"ד אשלעמה"ת דרק אליבא דר"ע מצי אמר כן, מהאי תוספתא דאתי' כר"מ, אלא דגם שם צ"ל דהש"ס שקיל וטרי בלי לשום עין ממי על מי פריך ובאמת הקושי' בלא"ה לק"מ, ועיין שם במה שכתבתי. ומה"ט השמיט הרמב"ם האי תוספתא בכסה"ד.

ויש לי עוד ראי' נפלאה לדעת הרמב"ם. ממה דרבנו הקדוש השמיט במשניות דאוא"ב וכסה"ד את הדין דשוחט לרפואה וכו' דבאמת איכא בזה רבותא שלא תאמר דר"מ ור"ש פליגו גם בזה מטעם הנ"ל, דהנה כל השוחט שלא לצורך אכילה אין כאן מצות וזבחת, וכן כתבו התב"ש והפר"ח דאין צריך לברך ברכת השחיטה, והי' מקום לומר דבשחיטה שאינה של מצוה, אין כאן היתר איסור אבמה"ח, וממילא הוה כשוחט את הטרפה דפליגו בה ר"מ ור"ש, ולכן יפה עשה התוספתא להשמיענו דבזה ליכא פלוגתא, דכל שסכ"ס מותר לאכול ממנה מתרת גם מיד, והדבר מובן דכל שיאכל ממנה אגמל"מ דשחיטתו מצוה הוה, וממילא דינה כשחיטה הראוי' גם לענין אוא"ב, וכל שאר מילי.ואם כן קשה למה השמיט תנא דידן את האי רבותא להשמיענו, ואל תשיבנו דתנא דמשנתינו לא חש להשמעינו זאת מרוב פשיטתו הרי אראך דבב"ק דף ע' ע"א במשנה קתני לה בזה"ל: "גנב וטבח לרפואה או לכלבים והשוחט ונמצאת טרפה השוחט חולין בעזרה משלם תשלומי ד' וה', ר"ש פוטר בשני אלו", עכ"ל. ומי לא יודה שהוא תמיה רבתא, דאם רבי מצא בו צורך להשמיענו דר"ש דפוטר משום דס"ל ששא"ר לש"ש מודה בשוחט לרפואה ולכלבים דאינו בכלל ששא"ר, למה משמיענו זאת בב"ק שאין עיקר עסקו בעניני שחיטה רק דרך אגב, והשמיט זאת כאן במכילתן שהוא עיקר עסקו בדיני שחיטה. אולם אם נאמר דלרבי דדרש בכסה"ד אשר יאכל פוטר גם בשוחט לרפואה ולכלבים השמיט מדעת האי דינא, דאי הוה קתני לי' במכילתן הוו"ל למיתני באוא"ב כמו בב"ק לגבי גנב וטבח דר"ש פוטר בשני אלו, ובמשנה דכסה"ד וחכמים פוטרין בכל אלו ובאמת ר"ש ששנה כאן בלשון חכמים לא הזכיר זאת בפירוש כלל דהרי בכסה"ד לא הי' מחולק עם ר"מ מעולם כ"א באוא"ב, ומשם אנו למדין דפליגו גם בכסה"ד וכאשר באמת בתוספתא לא נזכר פלוגחתם רק באוא"ב ואנן ידעינן ממילא דגם בשאר דיני תורה לר"מ בכ"מ ששא"ר ש"ש, ולר"ש בכ"מ ששא"ר לש"ש. וא"כ רבי דחידש דכסה"ד בלא"ה פטור מכיסוי משום דאשר יאכל כתיב, לא רצה לתלות דבר זה בחכמים דבר דר"ש גופא לא אמרה, דמנ"ל לרבי דס"ל לר"ש דהאי אשר יאכל אתא למיעוטא כל ששוחט שלא לצורך אכילה ולשנות דין דשוחט לרפואה באוא"ב ולהשמיטו בכסה"ד ודאי לא רצה דאז נשמע מזה דשוחט לרפואה חייב בכיסוי כמו באוא"ב לכן שיכל את ידיו והשמיטו הן באוא"ב והן בכסה"ד. ואחריו נמשך הרמב"ם והשמיט האי דינא בכסה"ד וכן השוחט וצריך לדם, משום דלדעת רבי פוטר בכל הני מכיסוי, וזה אמת לאמיתו שכן דעת הרמב"ם. והטור והשו"ע אלו הי' נוחתים לזה ודאי לא העמידו דין זה לחייב בכיסוי, ובברכה אשר לדעת הרמב"ם הוא ברכה לבטלה. ומקום הניחו לי להתגדר בו ודו"ק היטב.

אחרי כתבתי כ"ז, ראיתי בחי' ק"ז ז"ל שכתב ג"כ דהרמב"ם וגם הראב"ד משמע דס"ל דבטרפה חייב במתנות, אלא שכ' דתתן לו דדרש רש"י ליתא והר"ן שמגיה ונתן לכהן אין כאן ייתור לדרוש עיי"ש ואין צריך לכל זאת, דתתן לו בתרומה נמי לא דרשינן כנ"ל ודו"ק.

ע"ש גמר', וכל אשר יעבור תחת השבט פרט לטרפה שאינה עוברת, ופרש"י ז"ל כגון נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה, ומני' ילפינן שאר טרפות, ובתוס' התמיהו דגם מן הארכובה ולמטה אינה עוברת, וכתבו שמא באמת גם היא אינה נכנסת לדיר להתעשר, וכל זאת פלא והפלא דאם נימא כמו שעלה ע"ד התוס' דאף מן הארכובה ולמטה נתמעט, מה ענין זה אצל טרפות דהרי הכל תלוי ביכולתה לעבור, ואם כפרש"י דוקא מן הארכובה ולמעלה התימא שבתוס' במקומה עומדת, דלמה דוקא מן הארכובה ולמעלה וה"ה שאר טרפות, דלמא כפשוטו דגם מארכובה ולמטה וממילא דאין לו ענין לטרפות כלל, אבל דע דגם מכאן איכא ראי' נפלאה לדעת הרמב"ם ז"ל שביארנוהו בפתיחה לטרפות, דטרפה המפורשת בקרא היא שהוכתה מכה שאינה יכולה להתרפא ממנה ואינה יכולה לעמוד מחמתה על רגליה, כי רק אז היא ראוי' לכלב דאינה עומדת לכלום רק לכלב, אבל בהוכתה מכה שאין לה תרופה וסופה למות ממנה אחר עידן ועידנין, אבל הולכת ואוכלת כשאר בריאות אינה אסורה בלאו דטרפה, אלא מכח העשה דחיה אכול שא"ח ל"ת, שעליה בא ההלכה של חי"ט וא"כ בכל מקום שהקרא אתי למעט טרפה לא על טרפות של הלכה אתא אלא על הטרפה המפורש בקרא אשר מה"ט כתב ג"כ הרמב"ם דטרפה אסורה לגבוה מקרא דהקרבהו נא לפחתיך, אע"פ דבגמ' ממעטינן את הטרפה מקרא דמן הבקר משום דהאי מיעוטא אטרפה המפורשת בתורה אתא, אבל לאסור מה שאנו קורין טרפה צריך קרא דדברי קבלה דהקרבהו נא לפחתיך עיי"ש אריכות דברים בזה. וא"כ הכא דכוותי' הוא דהנה חז"ל בכל דרשותיהן השתתפו עכ"פ הסברה, וכאן דכל אשר יעבור, אמת דיש שני דרכים לפנינו או למעט טריפה המפורשת בתורה שהיא אינה עוברת, או נא' קרא כדכתיב דאפילו אינה עוברת מחמת חתיכת רגל למטה מן הארכובה והיא זולת זאת שלמה ובריאה נמי אינה מתעשרת, אלא דפירוש האחרון הלזה הוא נגד הסברה, דהרי אין בחתיכות רגל כזה אלא מום בעלמא, והרי במעשר בהמה לא הקפידה תורה על המומין דבפירוש אמרה לא יבקר בין טוב לרע, וכל מום רע נכנס לדיר להתעשר, ולמה נוציא דווקא פיסח, ולכן פשיטא לחז"ל דעל הטרפה אתא, ומה שכתוב לעבור לאפוקי אינה עוברת משום דכל טרפה אינה עוברת.

ומה מאד מיושבת בזה ג"כ קושי' התוס' ד"ה למילף צאן צאן מבכור, שהקשו דל"ל גז"ש לחייב טרפה ברה"ג דמהיכי תיתי לא ינהג בטרפה, ותירוצם לא זכיתי להבין דאם נאמר דאין זה גז"ש רק גילוי מלתא בעלמא היאך פוטר ר"ש מכח האי גילוי מלתא טרפה מרה"ג נגד הסברא החיצונה. אבל לפי האמור למעלה דמטרפה שאינה יכולה לעמוד מחמת שהיא גוססת ועומדת למות ממעטינן ניחא, דהנה בתוספתא קתני רה"ג נוהג בטרפה אבל לא במתה ומסתמא הטעם דמתה לאו צאן מקרי אלא בשר, וכדדרשינן בב"ק דלא יאכל את בשרו דשוה"נ אתא בעבדי' כעין בשר, הרי שור או צאן לא מקרי אחר המיתה, וא"כ הוו"א דה"ה טרפה הגוססת שעומדת למות מיד, נידון כמתה ויפטור מרה"ג, דבאמת אין דרך לגוז אלא צאן העומד על רגליו, אבל לא המושכב על הארץ לכן שפיר בעינן גז"ש לרבות דטרפה שאינה עומדת על רגליה אינה חשובה כמתה לענין זה. וכאשר ביארתי בפתיחה לדעת הרמב"ם טרפה ונבלה חד לאו הוא, ובפ' משפטים דכתיב טרפה ולא נבלה משום דטרפה שהיא תחלת נבלות כולל נבלה ג"כ, ובמשנה תורה דכתוב נבלה ולא טרפה משום דכל, מרבה את הטרפה כדשנינו בספרי. וכיון דנבלה פטורה מרה"ג, שפיר בעינן גז"ש לרבות דטרפה חייבת, ודו"ק היטב.

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>