עריכת הדף "דברי שאול - עדות ביוסף/עדות/יא"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== א ==

'''הרי זה בחזקת רשע ופסול לעדות מדבריהם.''' מדברי רבינו כאן נראה שהבדיל בין עם הארץ להבזוים שבע"ה כתב הטעם שחזקה שעובר על רוב עבירות שיבאו לידו והוא בחזקת רשע ואילו בהבזוים דחשיב בהלכה ה' כתב הטעם דאין מקפידין על הבושת ואינו מקפיד על עדות שקר אבל רש"י בקידושין דף מ' ע"ב כתב כיון שאינו מן הישוב אין מקפיד על עצמו ואין לו בושת פנים וכן האוכל בשוק הואיל ואינו מקפיד על כבודו אין לו בושת לזלזל בעצמו ולפסול הרי דבכולן הטעם משום שאינם בושים לשקר. ולכאורה דברי רש"י מוכרחין שהרי בהלכה ז' כתב רבינו עד אחד נאמן באיסורין אע"פ שהוא פסול לשאר עדיות שהרי רשע בעבירה ששחט שחיטתו כשרה ונאמן לומר כהלכה שחטתי וגם החשוד על הדבר נאמן על אחרים לפי שאימת האיסורין על הרשעים ואין אימת הממון עליהם והראב"ד השיג עליו ממס' דמאי פ"ד דלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות חשכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר ועיין כ"מ דכתב דקושייתו הוא מסיפא דמרישא לא קשה דהא על של עצמו אינו נאמן. ולפענ"ד קשה גם מרישא דעכ"פ כל שמכר כבר וזה ידע שהוא ע"ה א"כ הוי כשל אחרים שכבר מכרו ומה אכפת לע"ה אם הוא מעושר או לא עכ"פ יהיה איך שיהיה מבואר שם במשנה דאינו נאמן במוצאי שבת רק בשבת מפני שאימת שבת עליו ואם נימא דהא דאינו נאמן הוא משום שהוא רשע הא באיסורין נאמן הרשע ועל כרחך שהטעם הוא מפני שאינו מקפיד על הבושת וכל שאימת שבת עליו לא ישקר אבל במוצאי שבת חיישינן שמא שיקר ובאמת שטעמו של רש"י הוא כמ"ש בשו"ת חוט המשולש הנספח לתשב"ץ בשו"ת הרב מו"ה אברהם אבן טוואה סי' ל"ה שכתב שאין דבר נערך להצלה מן החטא כמו הבושת למי שיש לו מעט הבנה ושאלו לחכם מהו הבושת אמר לו השכל מהו השכל אמר לו הבושת כי הרגשת האדם בדבר המביישו הוא שלימות שכלו והוא סיבה למנעו מכל ענין הפוגמו עיי"ש ולכך כל מי שאין בו בושת ממילא הוא בלא שכל ולא יהיה לו מניעה ולכך כל הבזוים אינם נאמנים משום דאין דבר שיסגור בעדם מלשקר עכ"פ דברי רש"י נראים נכונים.

''' והנה ''' שאר בשרי תלמידי מוהר"א נ"י אמר להסתפק אם יש שני עדים חוץ העם הארץ אם שייך בזה נמצא אחד מהם קרוב או פסול דעדותם בטלה לפי דברי הריטב"א בקידושין דף נ"ו דאף בפסולים דרבנן שייך נמצא אחד מהם קרוב או פסול ואפילו לפי מ"ש הכנה"ג חו"מ סי' ל"ו בשם הב"י דבעינן שיהיה פסול דאורייתא לענין נמצא אחד מהם קרוב או פסול יש לומר דבע"ה ג"כ יתבטל כל העדות דכל שפסלו בע"ה מטעם דמוחזק לרשע והרי רשע פסול מה"ת ניהו דמן התורה מחזקינן ליה בחזקת כשרות כל שחשו רבנן שהוא רשע שוב הו"ל פסול בגופו ודמי לגבינות עכו"ם וא"כ שוב הו"ל נמצא אחד מהם קא"פ והשבתי לו הנה כזאת חדשתי לענין רועה דכל שפסלוהו חכמים משום שרועה בשדות אחרות הוי פסול דאורייתא והארכתי בזה בסוגיא דהאי רעיא אבל לא דמי לכאן דשם ראינו שנתחדש בו ענין שהוא רועה משא"כ כאן לא ראינו בו שום שינוי המביאה לידי רשע וניהו דחכמים פסלוהו מ"מ אין בכחם להוציא מחזקת כשרות שיש לו מדאורייתא. והנה אמר תלמידי הנ"ל דלשיטת רש"י בע"ה ולהרמב"ם בשאר בזויים דבאמת אין בהם פסול הגוף רק דאנן חיישינן שישקרו מחמת שאין להם בושה וא"כ כל שיש שני עדים כשרים המעידים כמותם ואומרים שהבזויים אומרים אמת לא שייך בזה נמצא אחד מהם קא"פ אפילו לשיטת הריטב"א הנ"ל דבשלמא בחמסן יש בהם פסול הגוף עכ"פ מדרבנן משא"כ כאן עכ"ד ואני אמרתי דיש לדבריו ראיה מדברי הריטב"א דבנוטל שכר להעיד אינו מבטל העדות ודמי לזה:

== ז ==

'''אבל נאמן הוא על אחרים.''' כבר כתבתי לעיל מה שהשיג הראב"ד וכוונת הראב"ד דגם מרישא קשה ובישוב קושיתו מרישא ומסיפא נראה לפענ"ד דשם כיון שבשבת לא האמינוהו מכח עד אחד נאמן באיסורין רק מכח כבוד שבת או אימת שבת וכדאמר בירושלמי ומטעם דאנן מחזיקין בשבת דרוב עמי הארץ מעשרין הם א"כ ל"צ לעדותו וכל שלא נתקבל עדותו והגדתו בשבת (דלא צריך) [דצריך] אז לעדותו שוב לא נאמן וכעין מ"ש הראב"ד בפרק י"ח מאיסורי ביאה לענין אשת כהן שאמרה נאנסתי ואף דשם לא היתה נאמנת בשעת הגדתה וכאן נאמן בשבת מ"מ גם בשבת לא מהמנינן ליה לע"ה רק דמשום כבוד שבת אמרינן דרוב ע"ה מעשרין הם ותדע דאל"כ במוצ"ש אמאי אינו נאמן דאם בשבת מהמנינן ליה שהוא מעושר היאך חזר לטבלו במוצ"ש ועל כרחך דבשבת ג"כ לא מהמנינן ליה רק דבשבת מצרפינן דרוב ע"ה מעשרין אבל במוצ"ש חיישינן שמא הוא מן המיעוט וכמ"ש בחיבורי יד שאול סי' רי"ח. איברא דהיא גופה קשיא למה לא נאמין לו אמנם זה אינו דבאמת יש חזקת טבל וע"א אינו נאמן נגד החזקה ואף דרוב ע"ה מעשרין הם וע"א נאמן לברר המיעוט מתוך הרוב מכל שכן הרוב מן המיעוט מ"מ כיון דע"ה אינו נאמן וכיון שחז"ל חשו שאינם מעשרין שוב אינו נאמן ולא קשה קושית הראב"ד.

''' וביתר ''' השגת הראב"ד עיין כ"מ ולח"מ מ"ש בזה ועיין ביו"ד סי' קכ"ז סעיף א' בהגה השניה שכתב כל הפסולי עדות כשרים לענין איסורין אם לא שחשוד לאותן דברים והש"ך האריך שם בס"ק כ' ואני תמה על אריכות הדברים הלא מבואר כן כאן ברמב"ם דבשל אחרים נאמן אף לאותו דבר ועיין סי' קי"ט סעיף ז' ס"ק י"ח בש"ך שגם שם לא הוזכר דברי הרמב"ם רק ברמז ועיין בהלכה ה' מ"ש רבינו שאוכלין בפני כל עיין כ"מ מ"ש בשם התוס' חולין חילוק בין פירות לפת והנה הוגד לי שבספר פחד יצחק מביא בשם ירושלמי שמחלק דבפירות שאוכל בשוק הרי זה דומה למלך והנה לא מצאתי דברי הירושלמי הלז ואף לפי מ"ש לחלק היינו דאין גנאי כל כך ומ"מ לת"ח אין שבח אבל שיהיה דומה למלך לא מצינו כלל והרי הירושלמי דמייתי היא בחרובין יעו"ש פ"ה ממעשרות ואפ"ה אין שבח לת"ח וצ"ע בספר פחד יצחק הנ"ל:

== ח ==

'''לפי שאימת האיסורין על הרשעים ואין אימת הממון עליהם.''' דבריו צ"ב לאיזה צורך כתב זאת וגם מה הוא הכוונה ואין אימת ממון עליהם ולכאורה חשבתי לומר דכוונת רבינו דלמה אינו נאמן לענין ממון להעיד ועל זה כתב דאין אימת ממון עליהם והיינו דממון איתא בחזרה אין אימת עדות שקר עליו אבל איסורים כבר נעשה איסור והא דאינו נאמן על שלו בחשוד הוא משום דכיון דחשוד על הדבר הו"ל כנוגע אבל כל זה רחוק דא"כ בדיני נפשות דלא שייך חזרה ליהמן וגם גוף עדות שקר ליתא בחזרה דהוא עבר על לא תענה וגם גוף הדבר דעד אחד נאמן באיסורין אף הפסול ל"צ לטעם דאימת האיסורין על הרשעים ודבר זה מדברי הט"ז ביו"ד סי' צ"ח ס"ק ב' למדנו דבאיסור והיתר לא בעינן עדות גמורה רק באם יש לנו הוכחה סגי לכך ע"א נאמן באיסורין להתיר עיי"ש ובחוות דעת דביאר דלכך לא צריך שיעיד בבי"ד דלא בעינן תורת עדות וא"כ לכך אפילו רשע כשר עיי"ש רק בחשוד דאין לנו הוכחה שיאמר אמת דדלמא אמר כן להנאתו לכך אינו נאמן בשל עצמו לכך בשל אחרים דיש לנו חזקה דאין אדם חוטא ולא לו שוב נאמן ולפ"ז בממון דבעינן תורת עדות שוב אף שאימת ממון עליהם מ"מ אינו בגדר עדות וא"כ קשה למה אמר ואין אימת ממון עליהם.

''' והנראה ''' בזה דהנה המדקדק בלשון רבינו ימצא שעד פסול ורשע מכל שכן החשוד אינו נאמן רק להתיר ולא לאסור שהרי כתב שנאמן לומר כהלכה שחטתי או שנאמן לומר פירות פלוני מתוקנים הם וכדומה ולא כתב להיפך שיהיה נאמן לומר ששחט שלא כהוגן וכ"כ הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק כ' בשם הר"ן והרשב"א אבל לא כתב הטעם ולפענ"ד נראה שהטעם הוא פשוט דהרי מה דמאמינין לעד פסול באיסורין הוא משום דחזקה דאין אדם חוטא ולא לו ואימת האיסורין עליהם דלמה יכשיל את חבירו בחנם ולפ"ז זהו כשבא להתיר אבל לאסור כיון שבאמת אינו בגדר עדות רק שבהוכחה סגי וא"כ דאין לנו הוכחה דאדרבא הוא אוסר את המותר ואי משום הפסד ממונו של זה הא אין אימת ממון עליהם וכעין זה כתוב בפנ"י בגיטין דף נ"ד וזה כוון רבינו ובזה ניחא מה דפסלו לעם הארץ לאסור המותר אף דמדאורייתא היה נאמן משום דבאיסורין אין כאן תורת עדות רק מצד הוכחה וכל שמדבריהם חששו שמשקר שוב אין כאן הוכחה:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}