עריכת הדף "דברי מלכיאל/ב/יא"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''סימן יא'''}}

מעשה בא לפני באונא עליונה שדרכה להיות כפופה קצת בראשה בשביל שמונחת סביב הגרגרת. והיתה הכפופה ההיא שקורים השו"ב. קאפעלוש. דבוקה יחד וסרוכה בסירכא קצרה. והשו"ב הפריד באצבעו וקילף קרומי הסירכא שם. ובצבץ במקום אחד בצד אחד. ובצד השני לא בצבץ. והכפיפה נשארה כפופה. רק קצת נתפשט ולא נשאר דבוק כמו שהיה. ואמרתי לרשום מה שהוריתי בזה:

נראה פשוט שאינו רק סירכא ממקום למקום. וכבר הוזכר דין זה בסי' ל"ט ס"ט בסירכא ממקום למקום. ורק במקמיט מחמת הסירכא הביא הרמ"א שם להחמיר. וגם בזה כתב הנוב"י שאם כרתו הסירכא והקמט נשאר כשר. דהא חזינן שהקמט אינו מחמת הסירכא ואין סופו לינתק. רק שהתב"ש ודעימיה החמירו משום דסרכא וקמט הוי תרתי לריעותא. וא"כ בנ"ד שהקמט נשאר אף לאחר שעברה הסרכא כשר לכ"ע דהכא לא הוי תר"ל כיון שמצוי להיות ראש אונא העליונה כפופה קצת בראשה מצד שמונחת אצל הגרגרת. ואינו מחמת ריעותא שבריאה. וכ"כ הלבש"ר סי' ל"ט ס"ק קכ"ט שקמט שבתולדה אינו ריעותא. ואף שקצת נתפשט שלא נשאר דבוק כמו שהיה. בכ"ז לא שייך לומר שהיה סופו לינתק. דדווקא כשהאונה עומדת ביושר והסירכא הקמיטה אותה. אזי האונא בטבעה נמשכת לזקוף כמו שהיתה וממילא תנתק הסרכא. אבל בנ"ד כיון דהוי כפוף בלא"ה. רק שאינו דבוק ממש. והסרכא הדביקה הכפיפה יחד. לא שייך שתמשך הכפיפה את הסרכא לנתקה וזה ברור למבין. וע' תב"ש סי' ל"ט ס"ק נ"ב ובלבש"ר שם ס"ק קכ"ו שכל הטעמים שהובאו שם בדין סרכא על קמט אינם שייכים הכא כ"כ. וכמ"ש ג"כ הלבש"ר שם דבקמט בתולדה לא שייכים כל הטעמים יע"ש. והנה לטעם דהוי תר"ל. זה לא הוי ריעותא כנ"ל כיון שחזר למקומו. וגם דרכו להיות כפוף במקום זה. וטעם שסופו להתנתק. ג"כ כבר בארנו דלא שייך הכא. וטעם שאינו מניף על הלב והוי כאטום. נראה דהכא אינו שייך ג"כ כיון שדרך האונא להיות כפופה במקום זה. וכי בשביל שנכפפה מעט יותר. בשביל זה נחשבנה כאטום. וע"ע סי' קל"ה בזה:

וכיון דלא שייך הכא כל הני טעמי נשאר הדין כמו כל סרכא ממקום למקום שא"צ להסירה כלל. וכדקיי"ל בסי' ל"ט ס"ט וכמ"ש הנו"ב סי' י"ב שכן עיקר. ודינו כדין סרכא תלויה. וכבר כתבו כמה אחרונים דאף אם לא עברה במיעוך כשרה. וא"כ הכא אף שמצד אחד לא עברה הסרכא כראוי מ"מ כשר. ובפרט הכא שהיתה דבוקה יחד ואינה סרכא גמורה. דאפשר שכן נעשה מצד סמיכות הכפיפה זה לזה והיינו ריביתיה. ורק כשהפרידו נתרחב קצת. וכדרך כל דבר אם יחתכו אותו יתרחב קצת כי צד אחד נמשך לכאן ואחד לכאן. וכן בנ"ד הדבק היה בתולדה ורק כשהפרידו באמצע נתרחב קצת. ובפרט שיש לתלות הבצבוץ במשמוש יד הבודק שקלף קרוב הסרכא. ולפמ"ש הפוסקים דלרש"י דאין סרכא בלא נקב. מ"מ ממקום למקום סותמת הסרכא לפי שמתחזקת באחיזתה במקום השני. ה"ה הכא אף שלא עברה במקום השני ונאמר דשם הוא הנקב. מ"מ במקום השני כיון שהכפיפה היא בתולדה כנ"ל. ולפי מה שצדדתי דלאו סרכא היא כלל דהוי כמו כסדרן דהיינו ריביתיה. בוודאי א"ש. ולזה הקלתי בזה בהפ"מ:

ואגב אזכיר מה שק"ל במנחות דף י' ע"ב ברש"י ד"ה לעובדה בכלי שכתב שעובד בשמאל כאשם מצורע דכתיב ביה שמאל. ותמהני דהא הכא לא קאי על אשם מצורע. רק על כל אשם שזריקתו בכלי משום דלא כתיב ביה אצבע וכפירש"י בדף כ"ו ע"א ובזבחים דף י"א ע"א וכ"כ התוס' בסוגיין ד"ה והרי:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>