עריכת הדף "דברי מלכיאל/ב/י"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''סימן י'''}}

כבוד ידידי הרה"ג וכו'.

ע"ד השו"ב אשר שחט ט' כבשים וג' עגלים. ובדק סכינו בין שחיטה לשחיטה כדרך השוחטים ולא הרגיש מאומה. רק אחר שחיטה אחרונה הרגיש איזה פגימה ושפשף הסכין על היד ועל המטלית ובדק שנית ולא הרגיש מאומה ובבואו לביתו בדק שנית והרגיש שנית פגימה באותו מקום שהרגיש מקודם וראה שיש שם נקודה שחורה מחלודה על חוד הסכין. ובדרך הליכתו לביתו שהה ערך מעט פחות מרביע שעה והאריך כת"ר בטוב טעם וביקש לדעת דעתי בזה. והנה באשר אני טרוד מאוד לא אאריך ואשיב בקוצר את הנלע"ד בזה:

==א==

א) הנה חלודה ידוע שא"א שתתהוה ברגע אחת וצריכה איזה זמן לזה משיתחיל הסכין להחליד. וכעין זה איתא בב"מ כ"ט ע"ב שהמוצא כלי כסף ונחושת משתמש בהם לפרקים כדי שלא יעלו חלודה בקרקע. ומבואר דאף בקרקע מ"מ אין עולה חלודה רק באיזה משך זמן. והנה לא נתבאר באיזה זמן אפשר שתבוא חלודה. ורש"י פירש לפרקים ולא ביאר כמה שיעור פרקים. ובברכות נ"ט ע"ב איתא דלפרקים הוי שלשים יום. אבל הכא אין נראה שיהא הכוונה כן. דא"כ הו"ל לפרושי במשנה כמו דמפרש גבי ספרים וכסות. וזה בודאי אין לומר שסומך אהא שהזכיר מקודם בספרים וכסות שלשים יום. וברמב"ם ובח"מ סי' רס"ז סי"ט לא נזכר כלל דין זה דרק לפרקים משתמש. רק איתא שם שמשתמש בכסף בצונן ובנחשת בחמין ובקרדומות ברך וכו'. והוא ברייתא בב"מ ל' ע"א. והנה רש"י פירש במשנה דקתני משתמש לצרכן אבל לא לשחקן. לצרכן כדי שלא יתעפשו משתמש לפרקים אבל לא ישתמש זמן ארוך שלא ישחקו. ולפ"ז צ"ל דמפרש דהא דקתני בברייתא דמשתמש בצונן היינו דאף לפרקים אינו משתמש רק בצונן ובחמין אינו משתמש כלל. [והב"י הביא בסי' רס"ז בשם נ"י ולפלא שכן פירש"י במקומו] ולפ"ז קשה למה לא הביאו הפוסקים דין המבואר במשנה. וצ"ל דהרמב"ם וש"פ מפרשים שכדי שלא יעלה חלודה צריך להשתמש תמיד בכלי כסף ונחושת וברזל. ודקאמר במשנה לצרכן אבל לא לשחקן מפרש לה בברייתא כל אחד כפי טבעו זה בצונן וזה בחמין וזה ברך. ודקאמר במשנה לשחקן אף דשל כסף בחמין משחירן י"ל דזה ג"כ מיקרי שחקן שנפחתים מערכם. ולזה הביאו רק דברי הברייתא. ולפ"ז יהא מוכח לדעתם שאפשר שתעלה חלודה אף בשעה קטנה. דאלת"ה לא הו"ל להתיר להשתמש רק לפרקים שיש לחוש לחלודה וכפירש"י. ואין לומר דכיון שכתבו הפוסקים שם גבי טלית וגבי כלי עץ ששוטחה ומשתמש לצרכה ה"ה בכולהו וממילא נשמע שמשתמש כן לפרקים כפי שדרוש לצרכה שלא תעלה חלודה. כי זה דוחק דכל כה"ג הו"ל להפוסקים לפרושי:

==ב==

ב) אבל קשה לומר שיחלוקו הפוסקים בטבע ומציאות. ועוד קשה דהנה בב"מ דף כ"ו ע"א מוקי הא דמצא בכותל דשתיך טפי ולהכי יכול לומר של אמוריים הוא. ופירש"י שהעלו חלודה רבה וכולי האי לא שביק להו. ובטור ובש"ע ח"מ סי' ר"ס הלשון שהעלו חלודה ולא נזכר חלודה רבה. ולפ"ז משמע מדבריהם דכל חלודה נעשית במשך זמן ארוך מאוד. ולדעת רש"י משמע דחלודה נעשית בזמן קצר ורק חלודה רבה נעשה בזמן ארוך. וזה הוי היפוך ממה שנתבאר בדבריהם שהזכרנו גבי כלי כסף ונחושת. והנראה בזה דהנה הטוש"ע שם כתבו דבעינן שיעלו חלודה וגם יהא מונח בעומק כדי שיהא ניכר שהוא מטמון ישן. והקשה הש"ך שם דלמה הרכיבו פירש"י והרמב"ם דהרמב"ם מפרש דשתיך טפי שמונח בעומק. ורש"י מפרש שהעלה חלודה. וכתב דספוקי מספקא ליה הלכה כמי ולזה הצריך שניהם. והוא תמוה דכל כה"ג הו"ל לפרושי דנ"מ טובא לדינא אם הוא מחמת ספק. ועוד דבלא"ה אמרינן בזה המע"ה וכמ"ש הסמ"ע שם סק"א. ויש לדון בזה מצד ס"ס בממון ואכ"מ. והנתיבות נדחק לישב קושיית הש"ך ודבריו דחוקים ע"ש. והנלע"ד בזה בפשיטות דבאמת דברי הרמב"ם מסתברים כי אם מונח מלמעלה וניכר שהוא מטמון חדש. ודאי דאין שייך לומר שהוא של אמוריים. ואף שיש בו חלודה. מ"מ לחלודה א"צ זמן ארוך כזה משל אמוריים ורק מצד הסברא דלא שביק כולי האי. אבל הכא שניכר שהוא מטמון חדש הרי חזינן דשביק. והנה כשמונח בעומק נראה דמ"מ אם אין בו חלודה מוכח שהוא מטמון חדש. דישן א"א שלא תעלה בו חלודה ולזה הצריכו הטוש"ע תרווייהו. ומיושב בזה שלא הזכירו שצריך חלודה רבה דהא איתא בש"ס דשתיך טפי אבל לפמ"ש י"ל דמפרשי שתיך טפי כהרמב"ם. רק מצריכים חלודה כדי שלא יהא הוכחה שהוא מטמון חדש כנ"ל. וממילא מיושב גם קושייתינו דשפיר קאמרי הטוש"ע שא"א שלא יהא חלודה על דבר המונח זמן רב. אבל ודאי אפשר שתעלה חלודה בזמן מועט. ומיושב שפיר קושייתינו מדברי הטוש"ע אהדדי. אבל מ"מ קשה לומר שיחלוקו במציאות וכנ"ל:

==ג==

ג) ולכאורה יש להוכיח דמעלה חלודה בזמן קצר מהא דאיתא בשבת ק"ב ע"ב שתופרי יריעות חופרין גומא להצניע בה מחטיהן ואביי אמר כיון דמשתכי לא עבדי הכי ופירש"י לפי שמחלידין המחטים והרי לא היו משהין המחטים שם זמן ארוך כי בכל יום הוצרכו להם למלאכתם וע"כ צ"ל שמחלידים בזמן קצר. ויש לדחות דרק בקרקע ובדבר דק כמחט יש לחוש שיעלה חלודה בזמן קצר. אבל בלא סיבה אין דרך שיעלה חלודה רק בזמן גדול. וכעין זה כתב הדעת קדושים בסי' י"ח שאם יניח הסכין ברטיבות כל הלילה יעלה עליו חלודה. והכא נמי התופרים הוצרכו להניח מחטיהן בגומא כל הלילה עד למחרתו שיצטרכו למלאכתן:

==ד==

ד) והכרו"פ בסי' י"ח סק"כ כתב שבשני ימים יש לחוש לחלודה והתב"ש שם בסעיף ט"ז כתב שבשלשה ימים יש לחוש וראייתם מהא דקיי"ל ששוחטין ביו"ט ואף ביו"ט שני שאחר שבת בסכין שנבדק מעי"ט והובא דבריהם בכל האחרונים ומשמע מזה דיותר מג' יש לחוש לחלודה. אך י"ל דאפשר שיעלה חלודה. אבל אינו ודאי שיעלה חלודה בזמן זה. ובאמת לפמ"ש המג"א סי' תצ"ח סק"ב שאחר השחיטה מותר לבדוק ביו"ט א"כ י"ל שסומך על הבדיקה לאחר שחיטה. ואף שבסכין שאינו בדוק אסור לשחוט ולסמוך על בדיקתו אח"כ. בכ"ז בכה"ג שהוא בדוק. רק שחוששין שיעלה חלודה י"ל דשרי. וגם דהא א"א באופן אחר והוי כדיעבד כמבואר בפוסקים דכל דא"א באופן אחר כדיעבד דמי ולבד זה ראייתם צ"ע דהא חלודה נראית לעין ושפיר יכול לראות ביו"ט אם יש עליו חלודה. ואף דבדיקת הסכין מפגימה אסור לסמוך על ראות עיניו. מ"מ בחלודה ודאי דשרי וכן קשה על התב"ש שכתב בסעיף י"ט שהיכא ששהה הסכין זמן רב אחר שחיטה ומצאו פגום כשר שתולין בחלודה. וקשה דהא מראה חלודה נראית לעין. וצ"ל שיש חלודה שאין נראית לעין. ואולי בהתחלת החלודה אין נראה עדיין לעין רואה ובכ"ז נרגש בבדיקת הציפורן. ועוד קשה דאינימא דאפשר שיעלה חלודה ואינה נראה לעין רק נרגש פגימה. א"כ למה חלק הרשב"א במשמרת הבית על הרא"ה בבה"ב שם שכתב שאם שהה הסכין איזה זמן תלינן שנפגם מעצמו. וכתב הרשב"א דאין דרך סכין ליפגם מעצמו. ולדברי התב"ש ושאר אחרונים שנמשכו אחריו שפיר אפשר שיפגם ע"י חלודה והחלודה אין נראית. וע' תב"ש סק"ל שכתב שמרגלא בפי השוחטים שדרך הסכין ליפגם מעצמו. ולא ידעתי איך הכריע נגד הרשב"א שכתב שא"א שיפגם מעצמו ולא הביא כלל דעתו בזה. והנראה בזה שצדקו יחדיו כי באמת פגימה ממש א"א שיפגם מעצמו רק מחלודה אפשר שיפגם אף שלא נראית החלודה לעין כ"כ. והחילוק בין זה לזה כי חלודה הוא דבר שעולה על הסכין במקום אחד וממילא יש לו מורשא שמרגישים בה משני צדדי החלודה. וע"ג החלודה ממש אין שום הרגש וירגיש במורשא ראשונה שלצד ידו בהולכה ובשנית בהובאה. ופגימה היא שנעשית חריץ קטן בחוד הסכין והמורשא שבצדדין הם מן הסכין בשביל שהציפורן נופל לתוך החריץ והפגם. וכשיוצא מהפגם מתעכב קצת על המורשא. ולזה מרגיש בהולכה במורשא השנית ובהובאה במורשא ראשונה שלצד ידו. ומיושב בזה ג"כ דברי הכו"פ והתב"ש דבמשך שלשה ימים חיישינן לפגימה שע"י חלודה ואקצר:

==ה==

ה) והנה דברתי עם שוחטים בקיאים והגידו לי שיקרה לפעמים שיעלה חלודה במשך שעה אם לא יקנח הסכין אחר שחיטה ויניחנו עם לחלוחית הדם. ואם קנחו הסכין אף אם לא נתקנח יפה יפה בכ"ז רחוק שיעלה חלודה בזמן קצר כזה. וגם אין כל הסכינים שוים כי לא כל הברזלים שוים לענין זה ויש ברזל שמעלה חלודה בנקל. ולכאורה מדברי הד"ק שהובא למעלה שהצריך שיהא מונח ברטיבות כל הלילה מוכח דלא כדברי השוחטים הנ"ל ולדעתי נראה עיקר שאין להגביל זה בזמן מוגבל. וזה תלוי בטיב הברזל וגם באיכות הלחלוחית. וכן לא כל העתים שוים. וזה ודאי שבסכין מקונח כמעט א"א שיעלה חלודה במשך קצר:

==ו==

ו) ולפ"ז בנ"ד שקינח הסכין אחר שחיטה אחרונה ומצא חלודה בפחות מרביע שעה הרי אומדן דעתא שבודאי היתה החלודה מכבר קודם שחיטת הראשונה. ועל כרחינו לומר שלא בדק יפה. והרי כתב הרשב"א במשמרת הבית בבית הראשון שער ראשון והובא בתב"ש שם ס"ק ל"ד דהיכא שבדק אחר שחיטה ומצא יפה והניחו במקום המוצנע ואחר זמן נמצאת פגימה שחיטתו אסורה דכיון שאין סיבה ידועה לתלות בה הפגימה אין ספק מוציא מידי ודאי ואמרינן שלא בדק יפה כיון שבדק במהירות שזה יארע לפעמים שבמהירות לא ירגיש בפגימה בשביל שלא נתן לב או שצפורנו דלג על מקום הפגימה. ועוד שאין כל הצפרנים שוים אף באדם אחד ועוד שלפעמים נדבק דבר על הסכין ולפעמים יכנס הדם בפגימה ויקרש בתוכה ואין נרגשת הפגימה ואח"כ כשינער מהסכין הדם ירגיש הפגימה. וכן אירע להראב"ד ז"ל מעשה כעין זה עכת"ד. הרי שהביא כמה סיבות שאפשר שלא בדק יפה ואף שאין כאן שום הוכחה שהיתה הפגימה מקודם. ואף הבה"ב שם לא חלק רק משום דס"ל שדרך הסכין ליפגם מעצמו והרשב"א חולק עליו. והמרדכי וראב"ן שהכשירו בזה טעמם משום דהוי מילתא דלא רמיא ואפשר נגע בסכין באיזה דבר ונפגם בו ולאו אדעתיה וכמ"ש התב"ש שם ס"ק כ"ט. אבל בנ"ד בחלודה שיותר מסתבר שהיתה מכבר ואין כאן שום סברא לתלות בה. נראה דלכ"ע אסורה השחיטה ותלינן שלא בדק יפה. ובפרט בהבדיקה שבין שחיטה לשחיטה שמנהג השוחטים לבדוק רק חדא בדיקה אטופרא. וקרוב הדבר מאוד שלא ירגישו בפגימה דקה ובפרט אם היא נוטה קצת לצד אחד כידוע לבקיאים וכבר צווחו האחרונים על מנהג זה. וגם דהא בודקין בעוד הסכין לח מן הדם ושפיר יש לחוש שהדם כיסה הפגימה וכמ"ש הרשב"א בשם הראב"ד:

וגם בדיקה אחרונה שקינח הסכין וכן בבדיקה שקודם שחיטה ראשונה י"ל שלא בדק יפה ובדק במהירות. וגם כי ידוע לבקיאים אשר נקודות חלודה שעל החוד מטעות הן ויש הרבה שוחטים שאין מרגישים בהם תיכף:

==ז==

ז) ונראה ראיה לזה מהא דאיתא בפסחים דף ז' ע"א בפת מעופש שנמצא בפסח אמרינן דעיפושה מוכיח שהוא חמץ. ופירש"י דאף שבדק את החמץ אור לי"ד כדין אמרינן דהוי חמץ. הרי מפורש דכיון שיש הוכחה שנעשה העיפוש מכבר תלינן שלא בדק יפה. ואף דברש"י ד"ה אי הכי משמע שאין ידוע אם בדק רק אמרינן מסתמא בדק ע"ש. נראה דהיינו משום דמפרש שם דקאי על תיבה ובזה אפשר ששכח לבדוק בתיבה ההיא. אבל בטוש"ע ס"ס תמ"ו איתא דקאי על בית. ובבית הרי ידוע שבדק [ובמג"א שם סק"ו הביא ג"כ מרש"י דמסתמא בדק] ואי קאי שם כשלא בדק כל כה"ג הו"ל לפרושי. וע"כ צ"ל דאמרינן אימור לא בדק יפה. וה"ה הכא בנ"ד כיון שהחלודה מוכחת שנעשה מכבר. אמרינן שלא בדק יפה ובפרט דבבדיקת הסכין בנקל לטעות כמש"ל בשם הרשב"א משא"כ בבדיקת חמץ:

==ח==

ח) וכעין זה איתא ג"כ בביצה דף ז' דאיתא שם אמר רב מרי בריה דרב כהנא בדק בקינה של תרנגולין מעי"ט ולא מצא בה ביצה ולמחר השכים ומצא מותרת לפי שאינה יולדת בלילה והלא בדק אימר לא בדק יפה ואפילו בדק יפה אימר יצתה רובה וחזרה. אלמא דהיכא דלא אפשר תלינן שלא בדק יפה ומכ"ש בבדיקת סכין כמש"ל. ואף שיש לחלק דהתם א"א כלל שתלד בלילה משא"כ הכא אולי על צד מקרה רחוק אפשר שתתהוה חלודה במשך קצר מ"מ העיקר נראה כנ"ל דמנ"ל להקל ולתלות בזה במקום ספק בשחיטה שיש חזקת איסור. ועוד דהא זה ידוע לנו שאפשר שיקרה שלפעמים לא ירגיש אדם בפגימה דקה. רק דלא שכיח זה כ"כ. והא שיעלה חלודה בזמן קצר כזה הוא טפי לא שכיח כידוע. וא"כ יש לנו להחמיר מספק כיון שיש חזקת איסור. וכן איתא בביצה שם דספנא מארעא יולדת גם בלילה. וכתבו התו' שם בד"ה כי דמ"מ שכיח טפי שתלד ביום. וכן פירש"י שם דרובא יולדות ביום. ומ"מ קאמרינן שם בש"ס שאם בדק מבעו"י ולא מצא אסורה ופריך אימר יצתה רובה וחזרה ומשני שזה לא שכיח. וקשה דהא גם בלילה לא שכיח כמ"ש התו'. וע"כ צ"ל דהוי ספק בדבר שיש לו מתירין כמ"ש התו' שם לזה אסור מספק דכיון דהוי מילתא דלא שכיחא נגד מילתא דלא שכיחא הו"ל ספק השקול כנ"ל ואסור בדשיל"מ:

==ט==

ט) והנה רש"י פירש באמת כן דהא דיולדת בלילה שכיח טפי מיצתה רובה וחזרה. ולכאורה קשה טובא למה לי זה דהא אף אם שניהם שוים ג"כ הוי ספיקא לחומרא בדשיל"מ וכדמוכח ברש"י גופיה שפירש דלהכי בלא בדק מותרת משום דרובא יולדות ביום וכמש"ל. ונראה דרש"י רוצה לפרש אליבא דכ"ע אף לפי סוגיא דביצה דף ג' ע"ב ולרב פפא שם דס"ל דאף בדשיל"מ הוי ספיקא לקולא ע"ש דרק רב אשי מסיק לסברא זו בתר הכי. ולזה פירש"י דיולדת בלילה שכיח טפי. ויש להאריך בהא דספק בדשיל"מ ואכ"מ. ועוי"ל דהא דפירש"י דרוב יולדות ביום הוא משום שיש כאן חזקת איסור דנימא השתא הוא דילדה וכדאיתא כה"ג בכמה דוכתי דאוקמא אחזקת מעוברת והשתא ילדה. וכ"כ המרדכי ר"פ אין צדין דספק מוכן אסור היכא שיש חזקת איסור. ובביאור דברי המרדכי הללו יש להאריך ואכ"מ. וכבר דברו האחרונים בזה. והא דפירש רש"י שיולדת בלילה שכיח טפי היינו כמש"ל שרוצה לפרש אף למ"ד ספק מוכן מותר אף היכא שיש חזקה המסייע לאיסור. וככל ספיקא דרבנן דשרי אף בחזקת איסור ע' אחרונים ביו"ד סי' ק"י בזה. וכן ס"ל לר"ג בביצה כ"ד ע"א שספק מוכן מותר. אבל למאי דקיי"ל כרב אשי שספק דשיל"מ אסור ודאי שא"צ כלל לומר דיולדת בלילה שכיחא טפי וכנ"ל. אכן על הר"ן קשה טובא שכתב שם להדיא דלהכי בעינן סברא שרוב יולדות ביום משום דספק דשיל"מ אסור ואח"כ כתב דלהכי בבדק אסור משום דיצתה וחזרה הוי מיעוטא דמיעוטא ויולדת בלילה הוי מיעוטא. וקשה דלמה לי זה הא אף אם שניהם שוים אסור בדשיל"מ ומצאתי במאירי שכתב באמת ששניהם שוים דהוי רק מיעוטא ואסור משום ספק דשיל"מ ות"ל שכוונתי לדעתו הג'. ואולי רוצה הר"ן לישב לפמ"ש הרמב"ן במלחמות פ' כיצד צולין לדעת הרי"ף דרב ס"ל ספק בדשיל"מ מותר ע"ש. נראה קצת בביצה כ"ד ע"ב דרב מפרש דברי ר"ג ומשמע דס"ל כוותיה דספק מוכן מותר. והכא אזלא סוגיא אליבא דר' יוסי בן שאול אמר רב. לזה כתב דהא דיולדת בלילה שכיחא טפי וזה דוחק גדול. ועוד אפשר לומר לפמ"ש הנוב"י בכמה דוכתי דלענין טלטול לא מיקרי דשיל"מ לפי שצריך עתה לטלטלו וכן למחר לזה כתב הר"ן דיולדת בלילה שכיח טפי ומתורת ודאי אסרינן לה ולא מתורת ספק ואסור אף בטלטול. וג"ז אינו כי לבד שרחוק לומר כן בכוונת הר"ן. הנה יקשה מנ"ל להר"ן באמת שזה שכיח טפי כיון דבש"ס י"ל שאסור משום ספק בדשיל"מ. וצ"ל דמשמע ליה שאסור אף בטלטול מדסתם ואמר שאסורה והוא דוחק וכן דוחק לומר דמשמע להו לשון הש"ס דקאמר דר"י לא שכיח דטפי לא שכיח מלידת לילה ודברי הר"ן צ"ע לכאורה:

==י==

י) ובבכורות דף ח' ע"א הגירסא בזה אימר לא בדק יפה והלא בדק יפה אימר יצתה רובה וחזרה. משמע מזה שאין לנו לחוש שלא בדק יפה. ולפלא שלא התעוררו המפרשים על שינוי הגירסא בזה מהא דביצה. ולכאורה רציתי לומר בזה דהנה בנדה דף ס"א ע"א איתא שאם היה מוחזק טומאה באיזה מקום ובדק ולא מצא ס"ל לחכמים שטהור ור"מ ס"ל שהוא בטומאתו עד שיודע לך טומאה היכן היא. ומייתי ר"מ שם עובדא שבדקו ולא מצאו ואח"כ מצאו ע"י איזה מקרה. והשיבו חכמים משם ראיה אימר לא בדק כל צרכו. נראה מזה דר"מ ס"ל שאין סומכין על בדיקה נגד החזקה ורבנן ס"ל שסומכין. ורק בעובדא דמייתי ר"מ ס"ל שבאמת הבודק פשע ולא בדק כראוי וא"כ י"ל דסוגיא דבכורות רוצה לישב אף אליבא דרבנן דס"ל שסומכין על הבדיקה. ובביצה אזיל לר"מ. וכ"כ התו' בפסחים דף י' ע"א ד"ה על דלר"מ ס"ל שאין סומכין על מה שלא מצא בבדיקתו במקום שהיה מוחזק שהיה שם חמץ. ואמרינן שלא בדק יפה:

==יא==

יא) ויותר נראה דהנה בבכורות דף כ"ה ע"ב דרחב"א אר"י ס"ל שאם נתערב בעל מום בתמימים ובדק ולא מצא מום בשום אחד מהם מותרים כולם לרבנן דר"מ דאמרינן אימור מום עובר הוי ואיתסי. ומשמע אף שאומר שהיה מום קבוע מ"מ אמרינן שלא ראה המום יפה והיה רק מום עובר. והטעם דס"ל לר' יוחנן לסמוך טפי על בדיקה אחרונה נראה לפי שעתה כבר יודע שיש כאן בע"מ ומעיין היטב. וכיון שאינו מוצא. ע"כ צ"ל שבתחלה לא בדק היטב. ולפ"ז י"ל דגם לרבנן אמרינן אימר לא בדק יפה. ורק גבי קבר שאבד שיודע שיש כאן קבר אמרינן שבוודאי בדק היטב ולא חיישינן שאינו בודק יפה. ולפ"ז י"ל דשינוי הגירסא דביצה ובכורות הנ"ל תליא בפלוגתא דרחב"א ור"א אליבא דר' יוחנן בבכורות כ"ה שם. דרב אסי ס"ל שם דגם לרבנן לא תלינן שמום עובר היה ונתרפא כיון שאומר שהיה מום קבוע. וממילא ה"ה הכא לא אמרינן אימר לא בדק יפה. ואליביה אזלא סגיא דבכורות דף ח'. וסוגיא דביצה אזלא אליבא דרחב"א דס"ל שם דלרבנן תלינן שלא בדק יפה והיה רק מום עובר. וה"ה הכא. ודמסיק הש"ס בביצה ואפילו בדק יפה אימר יצתה רובה וחזרה. י"ל שרוצה לישב גם אליבא דרב אסי כמש"ל:

==יב==

יב) ולכאורה לפ"ז יש לצדד להלכה דלא אמרינן בנ"ד אימר לא בדק הסכין יפה. דהנה לפמש"ל דלרבנן דר"מ לא ס"ל סברא דתלינן שלא בדק יפה. יש לישב מה שלא הביאו הרי"ף והרמב"ם הא דפסחים דף ז' בפת מעופש שנמצא בפסח. והיינו משום דס"ל שעיקר הרבותא הוא מצד שבדק שם מחמץ. ולזה ס"ל דזה אתיא רק אליבא דר"מ דס"ל האי סברא. אבל רבנן דר"מ דלא ס"ל האי סברא. לא חיישינן לזה. ולדידהו על כרחינו נאמר שהוא מצה ונתעפשה בפסח מאיזה סיבה אף דלא שכיח ואזלינן בתר בתרא וכדאיתא התם בסוגיא וכבר כתב המג"א ס"ס תמ"ו מהתו' דנדה דף נ"ו דאף בגומא אמרינן שמצא בבדיקתו. ובפרט דהכא הוי הבדיקה לשם מצוה וגם ידע שמשתמשים בבית בחמץ ובודאי בדק יפה. ולזה ס"ל להרי"ף ורמב"ם דלרבנן לא ס"ל האי דינא דפסחים דף ז' אם בדק. ואם לא בדק פשוט שאסור דהא חמץ היה מצוי שם ולא שייך למיזל בתר בתרא. ולזה לא הביאו דין זה כלל. ולזה לא הביא הרמב"ם ג"כ הא דרחב"א דבכורות דף כ"ה שהזכרנו משום דס"ל כרב אסי שם דלרבנן לא אמרינן שלא בדק יפה. ודרב אסי לא הוצרך להביא דהא ע"כ איירי שבדק כולם ומצאן תמימים דהא כל בהמה לקרבן צריכה ביקור. וא"כ אין כאן רבותא כלל. דרבי ורשב"ג דפליגי שם גבי קבר שאבד. היינו רק אי צריך לבדוק כל השדה. והכא שנבדקי כולם אין מה לחוש. ואף דאיתא שם דדרכן ליפול בהם מום משום דמנגחי. מ"מ הא הקרבן צריך ביקור קודם ההקרבה ממש. ולפ"ז יהיה זה תלוי אי כל קרבנות בעי ביקור או רק פסח. וע' פסחים צ"ו וערכין דף י"ג ופ"ג דתמיד וברמב"ם [[רמב"ם/תמידין ומוספין/א#ט|פ"א מה' תו"מ ה"ט]] ויש להאריך בזה ואכ"מ. וגם הא דנמצא קבר לא הביא הרמב"ם ועמש"ל סי' י"ז בזה. וגם הא דבדק בקינה של תרנגולין לא הביא הרמב"ם. ואפשר לומר דס"ל שבזה דאמרינן שאינה יולדת בלילה נשתנו הטבעים ואפשר שיקרה שתלד בלילה. וא"כ הוי ספק אי יצתה רובה או נולדה בלילה. דהא אימור לא בדק יפה לא ס"ל הרמב"ם כנ"ל והו"ל ספק בדשיל"מ. ולפ"ז בנ"ד לא נימא אימר לא בדק יפה. כיון דקיי"ל כרב אסי אר"י אליבא דרבנן וכנ"ל:

==יג==

יג) אבל באמת ז"א דעיקר סברא דרבנן היא משום שי"ל שעורב או עכבר נטל הטומאה כדאיתא בנדה דף ס"א ובבכורות כ"ה. וס"ל להרמב"ם דלרחב"א בבכורות שם באמת ת"ק אתי אף כרבנן דר"מ. ומ"מ אסורים כולם משום שאין במה לתלות. ור' יוסי ס"ל דאמרינן אימור היה מום עובר. והרמב"ם פסק באמת כת"ק דר' יוסי בפ"ג מהא"מ הי"ב שאסורים כולם ומשמע להדיא דלא מהני בדיקה מדלא פירש זה. וממילא בעלמא היכא שאין במה לתלות לא אמרינן אימר לא בדק יפה. ודאמרינן בביצה אימר לא בדק יפה. היינו רק אם אפשר לומר שלא בדק יפה אבל אם ברי לו שבדק יפה לא אמרינן הכי. ולזה מסיק ואפילו בדק יפה אימור יצתה רובה. ודלא קאמר תיכף סברא דיצתה רובה. היינו משום דהוי מילתא דלא שכיחא ולזה עדיף למימר שמא לא בדק יפה כשאפשר לומר כן:

==יד==

יד) ומ"מ אינו ענין לנ"ד דבבדיקת סכין וודאי יש מקום לומר שלא בדק יפה כמ"ש הרשב"א במה"ב כמש"ל ואף שיש לחלק דהתם בביצה א"א כלל שתלד בלילה. משא"כ הכא אף שבקיאים אומרים שא"א שתעלה חלודה בזמן קצר כזה מ"מ לא נתבאר זה בדברי חז"ל ואינו חק קבוע. ואפשר יקרה שיעלה חלודה בזמן כזה. מ"מ נראה דיותר שכיח שיטעה בבדיקת הסכין ולא ירגיש בפגימה מהא שיעלה חלודה במהרה. ובפרט כי חלודה אומרים בקיאים שקרוב יותר לטעות ושלא להרגיש בה וכן ראיתי בעצמי שוחט שלא הרגיש בחלודה אף שבדק כמה פעמים ובאמת היה שם פגימה גדולה. ושוחט אחר הרגיש בה תיכף וגם הוא בעצמו הרגיש כשהראו לו החלודה:

==טו==

טו) ועוד דהכא בנ"ד מוכח שהפגימה היתה מקודם שהרי הרגיש במקום זה פגימה תיכף אחר שחיטה אחרונה ומוכח שזה היה מהחלודה. רק אח"כ כששפשף על המטלית. שוב לא הרגיש בשביל שאולי נשאר על מקום ההוא קורט דם קרוש או מסיבה אחרת לא הרגיש בבדיקה השנית דהא כתב הנו"ב חאה"ע סי' מ"ו דקיי"ל כרבי דקבר שנמצא הוא קבר שאבד. ואף לרשב"ג דלא ס"ל בפסחים דף י' שנמצא הוא שאבד היינו רק משום דאמרינן בבכורות כ"ה ע"ב שדרך לקבור מתים בשדות. אבל בנ"ד אין דרך להמצא פגימות. ואמרינן כאן נמצאה הפגימה כאן היתה גם מקודם. וממילא שוב אסורים כל הנשחטים דזה ודאי א"א לומר שבעת התעסקותו בשחיטה עלתה חלודה. כי חלודה עולה רק כשמונח הסכין בלי השתמשות. וע"כ צ"ל שהיתה החלודה קודם שחיטה ראשונה:

==טז==

טז) והנה לכאורה יש לומר דודאי החלודה אינה נעשית בבת אחת רק מעט מעט. ובתחילה אינה נרגשת כפגימה רק אח"כ מתחזקת ונעשית כפגימה. וכ"כ הרשב"א במה"ב שער א' שלדעת הרא"ה שאפשר שיפגם סכין מעצמו. ע"כ צ"ל שהפגימה מתחלת בכל שהו שאינו נרגש ואח"כ בהמשך הולכת ומתגדלת ע"ש. וה"ה הכא בחלודה. וא"כ אפשר אף שהתחלת החלודה היתה מכבר. בכ"ז כפגימה לא נעשית עד עתה. ולזה לא הרגיש בה מקודם. וגם אחר שחיטה אחרונה שנדמה לו הרגש בזה המקום. אפשר היה זה מפני שאז כבר החלה החלודה להתחזק לזה נדמה לו כהרגש. ובאשר לא נתחזקה לגמרי שוב לא הרגיש בה אחר השפשוף. וכידוע שבמקום שיש איזה שינוי בסכין נדמה בתחילה כפגימה ואחר השפשוף שוב אינו נרגש. ואף דגבי מקוה שנמצא חסר קיי"ל דכל טהרות שנעשו ע"ג טמאות ואמרינן ריש נדה משום דע"כ חסר ואתאי וגם שיש להטמא חזקת טומאה מ"מ בנ"ד אין שייך זה דהרי בדק הסכין ולא נמצא בו פגימה. ואין לנו להחמיר שלא בדק יפה כל זמן שאין הוכחה ברורה לזה. והרי אנו סומכין תדיר לכתחילה על בדיקתינו אף כשהיה מתחילה להסכין חזקת פגום. ואח"כ השחיזו. וכעין זה כתבו התו' בנדה שם ובחולין דף י' ד"ה סכין שהקשו מהא דמקוה על הא דאר"ח שאם שיבר עצמות כשר דתלינן שבעצם נפגמה ותירצו דשאני במקוה דאמרינן חסר ואתאי ועוד דהכא עצם ודאי פוגם. וה"ה בנ"ד הרי בדק ודאי ולא מצא פגימה. ובגוף סברא דחסר ואתאי יש לחלק ג"כ ואקצר. וע' תו' נדה ב' ע"ב ד"ה התם. וגם מש"ל שמה שהרגיש מקודם היתה זאת החלודה. יש לדחות ג"כ דאף לרבי דס"ל מה שנמצא הוא שאבד. מ"מ הכא כיון שאחר ששפשף בדק ולא מצא. הרי נתברר שאז לא הורגשה עדיין החלודה:

==יז==

יז) אכן באמת אף שלפלפולא בעלמא הסברא נכונה. אבל לדינא נלע"ד כי קשה לומר כן כי הלא הכרחנו למעלה מדברי התב"ש שחלודה אפשר שירגישו בה בציפורן אף קודם שנראית לעין. וא"כ עתה שנראה לעין נקודה שחורה קרוב יותר שהיתה מורגשת מכבר. ובפרט שכתב מעכ"ת שהיתה מורגשת יותר מפגימה. נראה מזה שהיתה זמן רב. כי אם התחילה להיות מורגשת ברגע זו היה מורגש רק כפגימה דקה מאוד כמובן. וזה דומה להא דאמרינן בב"ב צ"ו ע"א שאם נעשה חלא סיפתקא היינו חומץ חזק מוכח שנעשה חומץ מכבר ולזה עתה נתחזק יותר ע"ש. וה"ה הכא. וגם כי עיקר סברא שהחלודה עובר איזה זמן עד שתהא מורגשת לא ברור כ"כ בפרטות. ועוד והוא העיקר כי טבע החלודה להתהוות במשך רב והרבה שוחטים אין מרגישים בה. וראיתי שוחטים מומחים אשר אין סומכים על בדיקתם בציפורן בין שחיטה לשחיטה. ומביטים לבד זה בעינם על החוד. וישר הדבר בעיני וכן ראוי לנהוג. וכידוע שאם יש פגימה ניכרת לעין ובדיקה זו מובאת בש"ס חולין י"ח ע"ב דבדקי בעינא. ואף שעל בדיקה זו לבדה אסור לסמוך וחלילה להקל בזה כי בחנתי ומצאתי פגימות שהורגשו בציפורן ולא נראו לעין אף לשוחטים מומחים. ודלא כיש שוחטים שמקילים בזה לסמוך על ראיית עין לחוד. והוא נגד דינא דגמרא וכל הפוסקים. אבל ביחד עם בדיקת ציפורן הוא נכון מאוד. ועי"ז שפיר ניכר אם יש שם רושם חלודה. כי על חלודה יותר טוב לבדוק בראיית עין מבציפורן:

==יח==

יח) ועוד נראה דהנה בגוף ענין חלודה יש להעיר דהא באמת בגוף הסכין אין שום פגימה. והחלודה הוא דבר נוסף שעלה באיזה מקום על החוד. ולמה יפסול זה כפגימה. אך י"ל דכיון שיש מורשא בהחלודה שאוגרת הציפורן. הוי כעיקור שנשחטים הסימנים בדבר פגום. ואטו אם ישחוט בשני סכינים ביחד בקצותם לרחבם נאמר שכשירה. דבודאי טריפה דהא קצה הסכין השני הוי כפגימה. וכן קיי"ל בחולין דף י"ח ע"א שבשני שינים אין שוחטין כי ההפרש שביניהם הוי כפגימה. וה"ה הכא וראיתי בבדק הבית בשער השני שכתב גבי סכין דדמי לסאסאה שמרגשת בה ציפורן אעפ"כ כשירה לפי שאינו מגוף הסכין ואינה פגימה כלל אלא כשמחדדין הסכין ביותר עולה על חודה כמין חוט אחד ואותו חוט מסכסך ודומה לראשי שבלים ולפעמים מסתלק מן הסכין ולזה כשר שאינן פגימות אלא מתוך דקותו של אותו חוט הוא מסכסך כך עכ"ד. וכתב עליו הרשב"א במה"ב שם החוט שאמר שאינו מגוף הסכין לא ידעינן מאי אי נוסף מן המשחזת על הסכין ומין בשאינו מינו אינו מעכב. או בא לומר שכיון שלפעמים נופל החוט מעל הסכין אע"פ שעכשיו ישנו רואין אותו כאלו אינו ולא פגע ולא נגע בסימנים עכ"ד. נראה מבואר לכאורה מדבריהם שאם יש איזה דבר על חוד הסכין שפוגם בכ"ז כשר. אבל באמת ז"א דהא בכל שוחטין אף בצור וזכוכית ושאר דברים ובכולם פגימה פוסלת. א"כ אם מונח איזה דבר על החוד הרי שוחטים באותו דבר ופגימה פוסלת בו. ומ"ש הרשב"א שמין בשא"מ אינו מעכב. אינו מובן דהא קיי"ל דמין בשא"מ חוצץ טפי ממינו כדאיתא ביומא דף נ"ח ובכמה דוכתי. ובאמת הכא לא שייך חציצה כלל דאטו גזה"כ הוא לשחוט בסכין דווקא הא בכל שוחטין. ואולי כוונת הרשב"א להא דאיתא בזבחים דף ג' דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה. אבל ג"ז צ"ע דלא שייך כלל להך דהכא סברא זו. וכן מ"ש הרשב"א שכיון שעומד החוט לינטל מן הסכין הוי כאלו אינו הוא ג"כ תמוה. דאף דאמרינן בפסחים דף פ"ה ובחולין דף ע"ג ע"א דכל העומד לחתוך כחתוך דמי ולקצוץ כקצוץ דמי. מ"מ הכא לא שייך זה לענ"ד דמ"מ הרי שוחט הסימנים באותו החוט והוא פגום. ויש להביא ראיות לזה אך א"צ כי זה פשוט לענ"ד. ואולי באמת כותב הרשב"א כל סברות הללו לדעת הרא"ה לומר שדבריו דחוים. וע"ש בסוף דברי הרשב"א שם במה"ב. ופשטות דברי הרא"ה משמע דס"ל שאינה פגימה אוגרת. רק בשביל שהחוט אינו מגוף הסכין לזה נראה לבודק כעין הרגש פגימה:

==יט==

יט) ועוד ק"ל טובא על דברי הרא"ה והרשב"א דאינימא שחוט זה אינו מגוף הסכין והוא דבר נוסף על הסכין א"כ הו"ל חלדה דהא הסימנים נשחטים בחוט זה והסכין מכסה את החוט ולא עדיף משוחט תחת מטלית הדבוק דהוי חלדה. וא"ל דכיון שהחוט דבוק היטב עם הסכין הוי כגוף אחד ז"א דהא כל העומד לחתוך כחתוך דמי. וגם דהא משמע מדבריהם שעיקר ההיתר הוא מצד שאינו מגוף הסכין וסופו לינטל ואין לומר דכיון שהחוט בעצמו אין בכוחו לחתוך הסימנים רק ע"י גוף הסכין. לזה נחשב כאלו נשחט בסכין. דז"א כי העיקר תלוי במה שמגיע לסימנים. והרי זה דומה למי שיש לו חוט ברזל דק שא"א לחתוך בו ועושה לו בית יד גדול שיוכל להחזיק בו ולדחוק עליו כדי שיוכל לחתוך בו הסימנים. הרי ודאי דמיקרי ששוחט בחוט הברזל. וע' חולין ל"א גבי איזמל קטן. ואפשר לומר דס"ל להרא"ה שהחוט אינו על גוף חוד הסכין רק מצידו וכן טבע הסכינים שלפעמים יתהוה ע"י השחזה כמו חוט על צד החוד ואקצר. ואף שכתבו קצת אחרונים דהיכא שמגולה מקום השחיטה לא מיקרי חלדה. מ"מ בנ"ד שכל הדבר השוחט מכוסה על פני כולו נראה דהוי חלדה:

עכ"פ לפ"ז גם גבי חלודה אף שאינו נרגש כפגימה מ"מ יש לחוש לחלדה כיון שהסימנים נשחטים בחלודה שהיא על החוד לפמש"ל דאף במשהו שעל חוד הסכין יש לחוש לחלדה במה שהסכין הוא על המשהו. ואף אי נימא שאם יש חלודה על גב הסכין אין לחוש לחלדה כמ"ש האחרונים משום שהוא משהו בעלמא מ"מ כשהחלודה על החוד ושוחט בחלודה ודאי שיש לחוש לחלדה במה שהסכין על החלודה:

==כ==

כ) אך באמת יש לדחות דהחלודה אינו דבר נפרד כלל ואין בחלודה ממשות שיהא אפשר להפרידה מהסכין. ואין שייך כלל לומר ששוחט בחלודה. דהא אין אפשרות כלל שתעמוד החלודה לבדה. ולזה הוא דבר אחד עם הסכין. ולא שייך בזה סברא דהעומד לקצוץ כקצוץ דמי שהזכרנו. ואף דקיי"ל בפ"י דמקואות מ"ב שפחמים שעל הקומקום חוצץ בטבילה וכן קיי"ל ביו"ד סי' ק"כ סי"ג שחלודה שעל הכלי חוצצת בטבילה. מ"מ לענין שחיטה לא שייך זה דהכא לא שייך כלל דין חציצה כמש"ל. וגם דין חלדה אין כאן לפי שעיקר השחיטה הוא בגוף הסכין כי החולדה אין בה ממש. וה"ז דומה כאלו היה אבק דבוק על חוד הסכין. דבודאי לא שייך לומר ששוחט בהאבק והסכין מכסה על האבק ויהא כחלדה. ולבד זה כבר צדדו האחרונים דהיכא שהדבר המכסה הסכין הולך עם הסכין יחד בהולכה והובאה לא מיקרי חלדה. אף כי לענ"ד לא נראה כן אך בנ"ד בלא"ה אין חשש כמש"ל. וגם דהחלודה היא רק על משהו מן חוד הסכין ואקצר כא) נשוב לנ"ד דכיון שהחלודה נרגשת היטב יותר מפגימה וגם נראה לעין נקודה שחורה. קשה להתיר את הנשחטים בסכין זה כיון דהוי ספק בשחיטה. ורק אם בדק בין שחיטה לשחיטה בראיית עין ג"כ לבד בדיקת טופרא. אזי יש להתיר וכמש"ל שחלודה נראית לעין תיכף ושחיטה אחרונה בלא"ה יש להחמיר בה וכמ"ש כמה אחרונים להחמיר בנמצא פגימה ועברה בשפשוף על היד. ומכ"ש בנ"ד ששפשף גם על המטלית. וזהו דבר ברור שעל המטלית אפשר להעביר פגימה דקה. וממילא כיון שאין אנו תולין ההרגש שאחר שחיטה אחרונה בדבר נדבק:

הדר דינא למימר שהיה זה הרגש החלודה וכדקיי"ל כרבי דס"ל בפסחים ד' י' קבר שנמצא הוא קבר שאבד וכמ"ש הנו"ב מ"ק חאה"ע סי' מ"ו שרוב הפוסקים ס"ל דהלכה כרבי. ואף לרשב"ג י"ל דהכא מודה דהא אמרינן בבכורות כ"ה ע"ב דרשב"ג לא אמר רק בשדה שדרך לקבור שם לפעמים מתים. אבל הכא ודאי דלא שכיח שיפגם הסכין אחר שחיטה. והראיה דהרי אם נאבד הסכין אחר השחיטה כשירה שחיטתו. ולא חיישינן שמא נפגם הסכין בעור. ומוכח שהיתה החלודה מקודם ולא הרגיש בה אחר השפשוף. וממילא מוכח שהיתה קודם שחיטה ראשונה כמש"ל שבשעה שמשתמש בסכין לשחיטה א"א שתעלה עליו חלודה. ואף שכתב הרשב"א במה"ב להקשות על הרא"ה שכתב שסכין נפגם מעצמו דמ"מ יש לחוש שנעשתה הפגימה מעצמה ונשלמה בעת גמר השחיטה. היינו רק בפגימה ממש. אבל בחלודה לא שייך זה כמש"ל. ולפמש"ל דאפשר לפרש שכוונת הרא"ה ג"כ על חלודה. תתישב בזה באמת קושיית הרשב"א על הרא"ה ומטרדותי ההכרח לקצר:

==כב==

כב) ועוד יש לדון דכיון דמחזיקין שההרגש שאחר שחיטה אחרונה היה מהחלודה. א"כ כיון שאחר השפשוף לא הרגיש בה. הרי חזינן דאיתרעי חזקת הרגשתו לגבי חלודה זו. ושוב אין ראיה מבדיקותיו שבדק הסכין בין שחיטות הקודמות. ואף דלגבי פגימות וחלודות אחרות לא נתקלקלה חזקת הרגשתו וכמ"ש מעכ"ת שהוא מוחזק למרגיש כראוי ובעינן שלשה פעמים להעבירו מחזקתו וכמו חזרה דשור המועד ויש להאריך בזה ואכ"מ. אבל לגבי האי חלודה. ודאי י"ל דאיתרע חזקת הרגשתו. וכעין דקיי"ל בב"מ דף י"ז ובח"מ סי' ע"ט שהוחזק כפרן לאותו ממון שדנין עליו אף דלשאר דברים אין מחזיקין אותו כפרן. וע' שבת דף ס"א לענין קמיע מומחה. וזה נ"מ טובא לדינא לענין אם שו"ב לא הרגיש בפגימה אחר שחיטה. ושו"ב אחר הרגיש בה ושחט בו מקודם איזה בהמות. דניחוש שמא היתה הפגימה מקודם ולא הרגיש בה כיון דאיתרע הרגשתו לגבי פגימה זו ואפשר לצדד להקל די"ל שנתיגעה עתה ידו מרוב השחיטות לזה לא הרגיש והשתא הוא דאיתרע ואין הפנאי מסכים להאריך בזה. אבל בנ"ד דבלא"ה רגלים לדבר שהחלודה נעשתה מכבר כי כן דרך החלודה וכמו שהארכנו בס"ד בזה. וגם כי עלולים לטעות בהרגשתה. נראה שיש להחמיר בנ"ד לחוש לזה. ולזה לענ"ד אין להכשיר שחיטות הראשונות רק אם בדק בין שחיטה לשחיטה גם בראיית עין לבד הבדיקה בציפורן וכמש"ל בע"ה:

==כג==

כג) וידעתי שיש לדון בזה להקל מצד ס"ס דשמא נעשית החלודה אחר כל השחיטות. ואף אם היתה החלודה מקודם שמא לא היתה נרגשת עד עתה וכמש"ל לצדד שהחלודה אינה מורגשת בתחילה. ואף שבארנו שע"פ רוב חלודה נעשית מכבר. מ"מ הא דעת התוס' בכתובות דף ט' דאמרינן ס"ס במקום רוב. וכ"כ התוס' ביתר ביאור בנדה דף י"ח ועמ"ש בזה לקמן בסי' נ"ו אות י"ד. וגם דבנ"ד לעומת זה יש רוב שרוב השוחטים מרגישים החלודה בבדיקתם אם רק יש היא מורגשת. ויש להאריך בזה ולצדד עוד צדדים להקל.. אבל העיקר לענ"ד להחמיר כמש"ל באשר הנסיון מורה כן וכנ"ל. וכמו בדין אמרו חז"ל שצריך לעמול לדון דין אמת לאמיתו. והיינו לחדור לאמיתת הענין ולא כפי חיצוניות טענות הבע"ד וכמ"ש התוס' בשבת דף י' לאפוקי דין מרומה. כן בהוראת או"ה מוטל על כל מורה שיהא נוכח האמת דרכו. וכן משני בכמה תשובות מהראשונים כעין זה:

==כד==

כד) והנה על קושיא שהקשיתי באות ט' על הר"ן פ"ק דביצה. תירץ משכיל אחד דהא הר"ן כתב שם דכיון דספנא מארעא בלילה אפשר דילדה בלילה. ומ"מ על הרוב אינה יולדת אלא ביום כי היכי על הרוב לא ספנא מארעא אלא ביום. וא"כ אינימא שילדה בלילה יהא ההכרח לומר דספנא מארעא לביצה זו בלילה. וזה ג"כ רק מיעוט כמ"ש הר"ן. ולזה אינימא דילדה בלילה ויצאה רובה וחזרה שוו אהדדי. הוי תלינן טפי שיצתה רובה דטפי עדיף לומר שיצתה עכשיו מן הרוב משנאמר שיצתה איזה ימים מקודם מן הרוב. ואוקמא אחזקתה שלא יצתה מן הרוב עד יום שעבר. וכל כמה שאפשר לתלות באיחור הזמן תלינן. והנה אף כי לכאורה אמר דבר חכמה. אבל באמת שגה בכוונת הר"ן כי אין כוונת הר"ן כלל שאם ספנא מארעא בלילה יולדת הביצה בלילה. דמנ"ל להר"ן זה. וגם למה לו לחדש זה. ועוד דא"כ הו"ל להר"ן לומר כיון דספנא מארעא בלילה ילדה בליליא. ולמה אמר אפשר דילדה בליליא. וכן אח"כ כתב שרובן יולדות ביום כי היכי שרובן ספנא מארעא ביום. והול"ל משום ולא כי היכי. אבל כוונת הר"ן פשוטה דבש"ס שם איתא שכל שתשמיתו ביום נולד ביום ושתשמישו בלילה נולד בלילה. כל שתשמישו בין ביום בין בלילה נולד בין ביום בין בלילה. ומפרש הש"ס תשמישו ביום זו תרנגולת. ואח"כ מסיק הש"ס דספנא מארעא יולדת בלילה. וקשה דא"כ היכי כייל דברייתא דכל שתשמישו ביום נולד ביום הא תרנגולת תשמישה ביום. ומ"מ יולדת בלילה אי ספנא מארעא. ולזה כתב הר"ן וכ"כ המאירי דספנא מארעא גם בלילה ולזה יולדת בלילה. וכוונת הברייתא שהביצה שנולדת מתשמיש זכר אינו אלא ביום משום שתשמישו ביום. אבל ביצה שנולדת מספנא מארעא שפיר נולדת גם בלילה משום דספנא מארעא גם בלילה. והויא התרנגולת בפרט זה בדספנא מארעא כמו כל שתשמישו ביום ובלילה שיולדת בין ביום ובין בלילה. ומפרש הש"ס אדם וכל דדמי ליה. ופשוט שאין הכוונה שמתשמיש של לילה נולד בלילה ומיום נולד ביום. שהחוש מעיד ההיפוך. ורק הכוונה שכמו שהטבע בהם לשמש ביום ובלילה כן טבעם לילד ביום ובלילה. וכ"כ המאירי שם להדיא שאף ששימש בלילה. מ"מ כיון שטבע מינו לשמש בין ביום בין בלילה יולד ג"כ ביום ובלילה. וא"כ ה"ה בדספנא מארעא אף אם ספנא ביום. מ"מ אפשר שתלד בלילה. כיון שטבע התרנגולת דספנא בין ביום בין בלילה. ורק הוקשה להר"ן דא"כ למה אמרינן דאף בספנא מארעא יולדות רובן ביום כדמוכח מהש"ס דנקט דווקא בדק. ולזה כתב שרובן סופנות ביום ולזה רובן יולדות ביום. דהא חזינן שטבע הלידה אזיל בתר טבע התשמיש. אבל ודאי אף דספנא ביום מ"מ אפשר שתלד בלילה. ועפ"ז מדוקדק לשון הר"ן. וזה ברור. וא"כ הדרא קושייתי לדוכתה:

==כה==

כה) וגם גוף הסברא אינה שהרי כבר כתב הר"ן בפ"ק דחולין שאם א"א לומר שהדבר נעשה ברגע זו. ועל כרחינו לומר שנעשה מקודם איזה משך. שוב אין כאן חזקה ואסור למפרע אף מזמן גדול. ואין שייך לומר שנתלה שיצתה מחזקתה באיחור הזמן ע"ש. וא"כ ה"ה הכא כיון שעכ"פ יצתה מן הרוב. שוב אין נ"מ לומר מתי יצתה מן הרוב. ובפרט דהכא חזקת מעוברת מסייע ונימא דהשתא הוא דילדה בסוף הלילה דהא איירי בש"ס שהשכים ומצא בעוד לילה וכפירש"י והר"ן שם שהשכים קודם עלות השחר. ושפיר י"ל שילדה ברגע זו. והויא חזקה אלימתא לומר שילדה בלילה מלומר שיצתה רובה ביום והויא כילודה. ואח"כ חזרה. וזה ברור. ועוד יש לדחות זה אך לא אאריך באשר בלא"ה הכוונה בר"ן כמש"ל. וע' בענין זה בישועות יעקב סי' תק"ג סק"ג סק"ד:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>