עריכת הדף "ברכת רצ"ה/ח"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''סימן ח'''}}

ב"ה '''לבוב'''.

::לכבוד הרב המאה"ג חו"ב בחדרי תורה כו' כ"ש מו"ה '''חיים זאב''' נ"י מו"צ דק' '''רישא'''.

::מכתב יקרתו ע"ד המשפט שהקריב לפני הגיעני ועתה באתי להשיב לכ"ת כיד ה' הטובה עלי:

'''{{עוגן1|תוכן}}''' השאלה שאשת הרב ר' ליבש ז"ל שלטה כל ימי חייה בעזבון בעלה ז"ל ויורשי בעלה מאשתו הראשונה לא פגעו בה כי כן נצטוו מאביהם ואח"כ התפשרו ביניהם יורשי הבעל ויורשיה בדבר העזבון ואך מצאו אח"כ צוואה ממנה כת"י הרב החסיד רח"א ז"ל משנת תרכ"ו שחילקה נכסי' במתנת בריא בלי קנין ושם נאמר שהס"ת שלה שכתבה בווישניצא היא נתנה במתנה גמורה להקלויז דק' ווישנצא ועתה הס"ת הנ"ל נמצא בקלויז דק' רישא וכולם מסכימים שתהי' הס"ת שייך להקלויז דק' רישא זה תוכן השאלה וכ"ת האריך בזה ורצונו לדעת חוו"ד וזה החלי בעזר הצור:

הנה כ"ת חקר דאם הי' הס"ת בהקלויז דק' ווישניצא בעת כתיבת הצוואה א"כ יש דעת אחרת מקנה דקונה החצר בלא נתכוין לזכות אך אם לא היתה בהקלויז הנ"ל בשעת כתיבת הצוואה רק אח"כ דלא חשוב דעת מקנה כפי החלטת הגאון מליסא ז"ל ל"מ דלא נתכוונו לקנות ואף דחצרו קונה שלא מדעתו כבר כתבו התוס' ז"ל בב"ב דף נ"ד דהא דחצרו קונה שלא מדעתו היינו שאינו יודע אם הוא בחצרו אבל אם יודע ואינו מתכוין לקנות לא קנה עכת"ד. חולם לדעתי אין הנדון דימה לראי' דהתוס' ז"ל לא כתבו כן רק במחזיק בשטרותיו של גר דאם לא נתכוין לקנות הנייר לא קנה דכיון שידע שהיא הפקר כגון נכסי הגר ולא כיוון לקנות לא מהני דחלוק הוא מהך דחצר קונה שלא מדעתו דהתם כיון שלא ידע אם הדבר בחצרו לא הי' יכול להתכוין לקנות משא"כ בהך דמחזיק שטרות הגר דידע והי' בידו לכוין לקנות הנייר ולא מתכוין. משא"כ בנ"ד דמה בכך שידעו מהס"ת מ"מ כאן שלא ידעו מהמתנה היכי הי' בידם לכוין לקנות דבר שאינה שלהם ומה נ"מ בין היכא שלא ידע מהדבר הנמצא {{עוגן|יד:}}{{עוגן|יד־ג}}בחצרו ללא ידע שהוא דבר שיוכל לקנות אותו וכנ"ד והחצר קונה א"כ אף היכי דליכא דעת אחרת מקנה וז"ב אצלי:

'''{{עוגן1|אמנם}}''' יש לעורר בזה מצד אחר עפמ"ש הט"ז ז"ל בח"מ סי' קפ"ט דאין הנפקד יכול לקנות מהמפקיד הדבר המופקד ע"י חצרו ומטי לה מדברי הרשב"ם ז"ל בב"ב שכתב שהמקום שהחפץ מונח שם הוי רשות המפקיד ועיין בקצה"ח ז"ל שהביא שהמהרי"ט ז"ל חולק ע"ז מג' טעמים דבמאי קנה המפקיד המקום דלזה בעינן קנין המועיל בקרקע וגם כיון דלא סיים מקום מיוחד לא שייך לומר שקנה המקום. ועוד דכיון דהקנה לו הפקדון חצרו ומתנתו באים כאחד והקצה"ח ז"ל דחה דבריו דהמפקיד קנה המקום בהשימוש ואף דלא ייחד לו מקום מ"מ כיון דשאל לו לכל מקום שיניחו מקום הנחתו נעשה רשותו. ודבריו חלו ז"ל נכונים בטעמם. ואמנם מ"ש בסתירת הג' נכון הוא ג"כ אבל לא מטעמי' דמ"ש דהמפקיד אינו יכול להקנות המקום בחזרה בדיבור בעלמא ליתא לדעתי דעיקר זכות שהי' להמפקיד בהמקום הי' שיניח שמה חפץ הפקדון וא"כ עם קניית החפץ להנפקד בטלה לה זכותו ואך יען שהמתנה וביטול זכותו בהמקום באים כאחד הוצרך המהרי"ט ז"ל לומר דדמי להך דגיטה וחצרה באים כאחד דמהני ואך מטעם אחר יש לסתור זה דלדעתי לא שייך הך דבאים כאחד רק גבי גט אשה או עבד דלא בעי זכי' דהרי איתא בע"כ דלא שייך זכי' ורק נתינה לידם וכיון שבאים כאחד שפיר חשוב נתינה משא"כ לענין זכי' דבעינן שיהי' חצרו מקודם לזכות בו לא מהני באים כאחד. ובחי' הארכתי להביא ראיות ברורות וחזקות לזה ואכמ"ל. ועיין בקצה"ח ז"ל סי' ר' שהעלה ג"כ לחלק בזה והביא ג"כ ראי' ברורה לדבר עיין בדבריו ז"ל ועיין בקצה"ח ז"ל סי' קפ"ט שם שהביא לעומת זו ראי' לדעת המהרי"ט מהך בהתקדשי לי בפקדון שיש לי בידך דמקודשת. אמנם אנכי בחידושי אמרתי דאין מזה ראי' דבקדושין הדבר הנקנה הוא האשה וכסף או חפץ הקדושין הוא כמו המעות במקח ולא מצינו לענין קנין כסף דנבעי שיקנה המוכר המעות ורק דבעינן שיתן לו המעות לידו דאל"כ לא מצאנו ידנו ורגלינו לר"י דמה"ת מעות קונות ולא משיכה או בעכו"ם למ"ד כסף קונה ולא משיכה דבמה קנה המוכר המעות כיון דמשיכ' לא הוי קנין וע"כ דלענין קנין כסף לא בעינן רק שיתן לו המעות ולא בעי קנין וזה ברור למבין. ולפ"ז בנ"ד אם הי' מקודם הס"ת בהקלויז דווישניצא אין החצר קונה בשעת המתנ' לדעת הט"ז ז"ל שעשיתי סמוכין וכנ"ל.

והנה כ"ת פשיטא לי' דע"י ההגבהות של הס"ת שעשו אנשי הקלויז לא קנו כיון שלא נתכוונו לזכות והעלה דאף לדעת המהרי"ט והש"ך ז"ל דלריב"ח דחצר קונה שלא מדעתו ה"ה ידו זה אינו רק היכי שכל החפץ מונח תוך חלל היד אבל היכא שאינם מונחים כולם תוך חלל היד אין לדון רק מטעם קנין הגבהה דלא מהני רק במתכוין לקנות לכ"ע.

אמנם לדעתי אם כי מצאתי להגאון מליסא ז"ל שכ"כ זה לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי {{תוספת|א|לדעתי יש לכאורה להביא ראיה דידו של אדם אינו קונה רק מה שמונח תוך חלל היד וכדעת הגאון מליסא ז"ל דהא ב[[בבלי/כתובות/לא/ב|כתובות ל"א ע"ב]] משני רב אשי להך ברייתא דהגונב כיס בשבת כו' כגון שצירף ידו למטה משלשה כו ופי' [[רש"י/כתובות/לא/ב#|רש"י ז"ל]] דקני להגניבה מטעם יד ע"ש. ובשבת [[בבלי/שבת/צא/ב|צ"א ע"ב]] פריך הגמרא למ"ד דאגד כלי שמיה אגד מהברייתא דהגונב כיס כו' הא קדים ליה איסור גניבה לאיסור שבת ומשני בנסכא. ופי' [[רש"י/שבת/צא/ב#|רש"י ז"ל]] שהם חתיכות וכל זמן שמקצתן בפנים לא קנה ע"ש. ומוכח א"כ מזה דמה שיוצא מחלל היד לחוץ לא קנה. דלשיטת מו"ח ז"ל דאי מחזיק בידו רק מקצת קנה גם מה שחוץ לידו קשה לר"א הא קדים ליה איסור גניבה ואין לומר דשאני התם דמה שחוץ לידו מונח ברשות הבעלים אבל היכי שמונח ברשות הרבים קנה כמו שמחלק מו"ח ז"ל להלן גבי הא דפריך הש"ס בגיטין והא אגיד גביה דזה אינו דגבי גט בעינן כריתות אבל לענין שאר קנינים אין לחלק בזה. אמנם י"ל דר"א סבר כמ"ד גאגד כלי ל"ש אגד ול"צ לאוקמיה להברייתא דהגונב כיס כו' דמיירי בנסכא ודו"ק:}} דכיון דלדעתם ז"ל ידו לא גרע מחצרו הנה בחצר כל שמונח בחצרו אף שיוצא למעלה מהמחיצות קנה ליה חצירו אף דהאויר של מעלה לא קנה וכמבואר בש"ס ופוסקים דהרי גם שדהו כשעומד בצדו קונה. ולכאורה זה יש לדחות ולומר דבאמת גם כל האויר חשוב חצרו דשלו הוא עד רום רקיע והא דלא קנה רק בהגיע לאויר המחיצות הוא משום דלמעל' אינו משתמר.

אולם אינו נראה כן מדברי התוס' ז"ל בגיטין דף ע"ט דהקשו אהך דזרוק לחצרי דאיסור שבת קדים לר"ע דעבר תיכף כשהגיע לאויר החצר למעלה והקנין בא אח"כ כשהגיע לאויר המחיצות והתם חשוב משתמר גם למעלה וכמ"ש הש"מ ז"ל דכל שבא מיד מקנה בכ"מ חשוב משתמר דשום אדם אינו יכול לזכות בו והרי דכל שמונח בקרקעית החצר קנה ולא בעינן שיהי' כולו בחצרו שם ואמינ' להוסיף דאף שיוצא מהחצר מהצד כל שמונח מקצת בחצרו חצרו קונה לו וראי' לזה מהא דפריך הש"ס אהך דח' אמות מצומצמות והגט נמצא משלה לשלו והא אגיד גבי' ולא פריך דגם ביוצא מד' אמות שלה לר"ה הא לא הוי כולה ברשותה וד"א מצד חצר קאתינן עלה ומוכח דגם בכה"ג חצרו קונה לו דהו"ל כאילו החצר שהוא שלוחו תופס הגט או החפץ והבן זה.

אמנם בלא זה אין זה ענין לנ"ד. דאף אי יד קונה לו גם בלא מתכוין לזכות היינו רק לבעל החצר והיד אבל לזכות ע"י ידו או חצרו לאחרים פשיטא דבעינן כוונה לזכות דעיקר הטעם דחצר קונה שלא מדעתו היא משום דהו"ל כשלוחו מאז לזכות מציאה ומתנה גם בלי דעתו אבל פשיטא שאין היד והחצר חשובין שליח שלא מדעתו לאחרים ובעינן א"כ שיתכוונו הבעלים לזכות להאחרים ע"י ידם וחצרם וזה פשוט וברור. אמנם באמת א"צ לכל זה בנ"ד דכיון שבא הס"ת אחר המתנה פעם שנית להקלויז קנו מטעם חצר אף שאז לא הי' דעת אחרת מקנה וכנ"ל דחצר קונה שלא מדעת וה"ה היכא שלא נתכוין לקנות והיינו שלא ידע אם יש לו מה לזכות וכנ"ד שלא ידעו מהמתנה גם מציא' דליכא ד"א כלל וכנ"ל ועיין באחרונים ז"ל דבמתנ' דליכא חוב לאחרינא לכ"ע חצר ההקדש קונה מטעם שליחות עיין עליהם:

'''{{עוגן1|והנה}}''' לא נתברר מתוך השאלה לשון הצוואה של האשה אודות הס"ת חם נכתב רק שנותנת הס"ת במתנה להקלויז דק' ווישניצא או שנכתב שם בלשון צווי שיתנו והנה אם נכתב גם צווי הנה גם בלי קנין כלל מחוייבת היתה ליתן מטעם נדר ואף דאין היורשים מחוייבים לקיים נדר מורישם מ"מ נרא' דכופין אותן לקיים דברי המת ואף לדעת הקדמונים ז"ל דענין מצוה לקיים דברי המת היא רק בהשליש ביד שליש מ"מ זה אינו רק משום דכיון דהשליש ביד שליש ולא לקח מאתו בחזר' חזינן דלא חזר ממתנתו עד מותו ומצוה לקיים דברי המת דבהשלשה עדיין לא זכה לא השליש להאחר כיון שלא אמר לו זכה וגם לא אמר תנו משא"כ כשעדיין הוא בידו י"ל דנמלך שלא ליתן קודם מותו מה דלא שייך בנדר צדקה דאיהו בעצמו לא הי' בידו לחזור בו ומהכ"ת נחוש שחזר בו ולא רצה לקיים נדרו. ועיין בתוס' כתובות דף ס"ט שאחר שכתבו דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת רק בבא ליד שליש כתבו דבהך {{עוגן|טו.}}{{עוגן|טו־א}}דאמר פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח עשו לה קורת רוח דכופין את היורשין יש לומר יותר לכוף לקיים דברי המת ודבריהם באו סתומים דלאיזה טעם נכוף התם יותר ולפי הנ"ל אמינא דכוונתם ז"ל דכיון שאמר הטעם שישחררה וכדומה משום שעשתה לו קורת. רוח אין לחוש שחזר בו קודם מותו ודמי להשליש ביד שליש ודו"ק. ואך אם לא כתוב לשון צווי הנה כבר כתב הרמב"ן ז"ל דלא שייך כלל ענין מצוה לקיים דברי המת עיין עליו:

וע"ד אם היה בידה ליתן כלל מהעזבון דאולי לא עשה אותה רק אפוטרופוס. הנה לכאורה הדין מפורש דכותב כל נכסיו במתנה לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופוס. אמנם אחרי התבוננתי יש בזה חלוקים דלדעתי היכא שכתובת' עולה כדי כל הנכסים שפיר קנתה אותן ואינו יכול להשביע' שבועת כתוב' ומשום דעיקר הטעם שאנו מבטלים המתנה הוא משום אומדן דעת דאין אדם נותן כל אשר לו לאשתו ומניח בניו או יורשיו והיינו דחז"ל חשבו זאת לאומדנא דמוכח כל כך שמבטל גם משמעות הלשון שאמר בפי' להיפך והיכא א"כ שמגיע לה הכל בכתובתה יש לומר שבזה שנתן לה במתנה אינו העברת נחלה ורק שפטרה משבועה דידע שמגיע לה ולא הוי אומדנא דמוכח עכ"פ. וזה ברור אצלי לדינא.

ואך בזה אני מסתפק היכי דדמי כתובתה אינם עולים דמי כל הנכסים האם יכולה ליקח כדי כתובתה בלי שבועה דנימא דכנגד זה הקנה לה במתנה וכנ"ל או דילמא דנימא דכיון דע"כ אתה מוציא לשון המתנה ממשמעותה לומר שלא עשאה אלא אפוטרופסת אינה יכולה לגבות גם כדי כתובתה אלא בשבועה וצ"ע אצלי ונ"מ בזה בנ"ד אם כתובתה אינה כדי כל העזבון ורק כפי דמי הס"ת אם היה בידה ליתן אותה במתנה כן עלה על לבי לכאורה אולם אחרי אשר התבוננתי ראיתי דאין לספק כלל בנ"ד בכה"ג דכיון שלקח' מעות מהעזבון וכתבה לעצמה ס"ת הו"ל כתפסה בכתובתה דאף דלא נשבעה הוא בחזקת יורשיה ואף שהוא ביד ב"ד דעת הפוסקים ז"ל דהוא בחזקת יורשיה עיין בדבריהם ז"ל וביחוד היכי דנתנ' בחייה לאחר וכנ"ד לפמ"ש לעיל דקנו מתורת חצר ודו"ק בזה כי קצרתי.

עוד ראיתי לבאר דלדעתי לא אמרינן דלא עשאה אלא אפוטרופסת רק שכתב בלשון כל נכסיו אבל היכי שפרט נכסיו ולא כתב לשון כל שפיר קנתה דחיישינן שמא שייר וכ"ש היא מהך דשכ"מ שפרט כל נכסיו המבואר בסימן ר"נ דההוא דעשאה אפוטרופסת הלכתא בלא טעמא קראוהו הפוסקים ז"ל וא"כ הבו דלא להוסיף עלה ודו"ק. הנה בררתי ת"ל כל פרטי הדברים לפע"ד והנני ידידו:

<noinclude>
-----
{{מרכז|'''[[ברכת רצ"ה#מלחמות אריה|מלחמות אריה]]'''}}
-----
{{ביאורים}}



{{שולי הגליון}}
{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}
[[קטגוריה:מלחמות אריה]]</noinclude>