עריכת הדף "בן יהוידע/ברכות/לא/א"

{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}
'''מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא עָבַד הִלּוּלָא לִבְרֵיהּ, חֲזִנְהוּ לְרַבָּנָן דַּהֲווּ קָא בַּדְחֵי טוּבָא. אַיְתִּי כַּסָּא דְּמוּקְרָא, בַּת אַרְבַּע מֵאוֹת זוּזֵי, וְתָבַר קָמַיְהוּ, וְאִיעֲצִיבוּ.''' קשא איך יאבד כלי יעקר כזה ולא חש לבל תשחית? ואף על גב דימצא כלי חרס פשוט צבוע על ידי אומן, שיהיה נראה כמו כסא דמוקרא דשוי ת' זוזי, מכל מקום מן הגמרא נראה דלא הוה הכי, אלא כסא דמוקרא ממש, על כן נראה לי דהיה סדוק ועומד להשבר ואינו ניכר לרואין, והם חשבו שהוא שלם ששוה ת' זוזי כי היה זה שומתו ידועה, גם דקדק להראותם כוס ששוה ת' זוזי ושברו לפניהם, כי היצר הרע אחד משמותיו נקרא 'מכשול', וכנזכר בגמרא, לכן שבר כוס שוה ת' זוזי כמנין '''מכשיל''' <small>[400]</small>, להראותם כי היצר הרע מכשיל את האדם ברבוי שמחה כדי להחטיאו אחר כך, 'ואין לו שמירה אלא שבירה', ולכן הכוס היה זכוכית לבנה, לרמוז שבודאי היצר הרע שלהם הוא מלובן ונקי משאר היצר הרע דעלמא, עם כל זה צריך שבירה.

'''אָמַר לְהוּ: וַי לָן דְּמִיתְנָן, וַי לָן דְּמִיתְנָן.''' נראה לי בס"ד כפל הלשון על עונש חטא האדם עצמו, ועל עונש חטא אחרים שנתפס בו מדין ערבות, גם ב' פעמים '''ווי''' <small>[22]</small> בגימטריא '''דם''' <small>[44]</small>, והם אותיות דם ד'א'''דם'''' כשהם לבדם בהסתלקות האל"ף הרומז לאחדות, ורומז גם כן לאילוף התורה, שאם יתחבר האל"ף יהיו אותיות '''אדם''' שלמים ויסתלק הווי, ואמר להם הֵי תּוֹרָה וְהֵי מִצְוָה הרמוזה באלף, וְהֵי מִצְוָה שגם הם רמוזים באל"ף, כי כולם נכללו בעשרת הדברות שמתחילים באל"ף.

'''אָמְרוּ עָלָיו עַל רֵישׁ לָקִישׁ, שֶׁמִּיָּמָיו לֹא מִלֵּא שְׂחוֹק פִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה, מְכִי שַׁמְעָהּ מֵרַבִּי יוֹחָנָן רַבֵּיהּ.''' קשא ודאי כל מילי דחסידותא דשמע ריש לקיש מן ר' יוחנן הוה מקיים, ומאי שנא האי דקא משמע לן עלה, ונראה לי בס"ד כי '''ריש לקיש היה טבעו בדחן''', כמו בר קפרא, וכפי טבעו ומנהגו היה קשא עליו חסידות זו, ועם כל זה היה נזהר בה.

'''כִּי הָא דְרַב כַּהַנָא אַלְוְיֵיה לָרַב שִׂימִי.''' הקשא הרב פתח עינים בעירובין (דף סד), דהוא אמר דבר הלכה ומביא מעשה לסתור, שלא דברו בהלכות אלא מאי דאמרי אינשי ודרשת הכתוב עיין שם. ונראה לי בס"ד דנפקא מינה בשלאה זו לענין דינא, דקיימא לן כרכין מוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בט"ו, ואם הוא ספק קורין בי"ד בברכה, וקורין בט"ו בלא ברכה, ואם דקלים אלו מימות אדם הראשון ממש, יש לומר עיר הסמוכה לאותם דקלים היתה מוקפת חומה מימות יהושע, דמסתמא במקום דקלים שמוצאין פירות יהיה ישוב של בני אדם, ולכל הפחות תהיה אותה העיר הסמוכה לאותם דקלים כספק שקורין בי"ד וט"ו, והשיב לו, דאין הכונה לומר שהיו נטועים מאדם הראשון, אלא רצונו לומר שנטעו אותם על פי גזירת אדם ראשון, ולעולם דקלים אלו נטעום מחדש מזמן קרוב, ואין ראיה מהם לענין מקרא מגילה, ומה שעשה הרב פתח עינים ז"ל שם נפקותא לענין חוזר ומגיד, קשא דהנפקותא לפי זה היא מן המשיב, ולא מן השואל, ויש להבין דהשואל גם כן נסתפק בכך, ומה שעשה עוד נפקותא לענין נדר כנזיר, הנה נפקותא כזו תהיה גם על שאר דברי חול ועסקים שישאל אדם מחבירו, אם כן לפי זה נחשוב גם לדברי חול במקום דבר הלכה אתמהא, ובספר תאוה לעינים כתב שריש לקיש כיון דאיתנהו מימות אדם הראשון, צריך לברך בהם ברוך עושה מעשה בראשית עיין שם, דקשא על זה דהא אפילו לדאמרי אינשי אין רצונו לומר שנבראו במעשה בראשית אלא רצונו לומר שתלום בני אדם מימות אדם הראשון, או אדם הראשון שתלום, ועל זה ודאי אין לברך, ועוד כתב שם נפקא מינה להא דאמרו כל האוכל מעפר בבל כאלו אוכל מעפר אבותיו עיין שם, וגם על זה קשא דגם בזה ליכא איסורא, כיון שהוא עפר, ועוד יש להשיב ודו"ק:

'''הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם.''' נראה לי בס"ד הכונה כי אף על פי שתראה ג' ראשונות וג' אחרונות הם שבח פשטי להשם יתברך, והאמצעיות כולם שאלת צרכי האדם בגשמיות, הנה לפי האמת כולם יש בהם סודות עליונים, ונתקנו לתקן בהם עולמות עליונים וספירות הקדש וכל כונות הכתובים בהם בסדור רבינו הארי ז"ל, ורבינו הרש"ש ז"ל המה לא יהיו אחד ממאה מן הצפון וטמון בדברים אלו, כי רבינו ז"ל גִּלָּה טֶפַח וְכִסָּה מֵאָה טְפָחִים, יען שדברים אלו נתקנו בנבואה ורוח הקודש שלא תקנום אנשי כנסת הגדולה על פי חכמתם, אלא רוּחַ ה' דִּבֶּר בָּם וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנָם, שהוא יתברך שָׂם בְּפִיהֶם דברים אלו לתקנם, כאשר ישים דבר בפי הנביא שבו צפון כמה וכמה נסתרים, כמשפט המקראות של תנ"ך שנתנו להדרש בשבעים פנים, '''ולכן העצה היא מפי המקובלים ז"ל, שהאדם יהיה מי שיהיה צריך לכוין בתפלה לדעת המקום ב"ה, אשר שם דברים אלו בדעת אנשי כנסת הגדולה לתקנם ולייסדם, ובזה נחשב כאלו כיון כל הכונות הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם''', כלומר יכוין שהוא מוציא דברי התפלה מפיו לדעת המקום ב"ה, אשר שם בדעת אנשי כנסת הגדולה ליסד דברים אלו, כי הוא לבדו יודיע אמיתות פרטי הכונות הצפונים בדברים אלה.{{ש}}'''ועוד נראה''' לי בס"ד אומרם יְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם, כי אמרו רבותינו ז"ל שָּׁמַיִם 'אש ומים' טרפן הקב"ה זה בזה ועשה מהם שָּׁמַיִם, ואף על פי שהם הפכיים עשו שלום ונשתוו לעמוד ביחד, וכמו שנאמר (איוב כה, ב) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, והאדם צריך לעשות לבו דוגמת זו, כי בלב יש יצר הטוב ויש יצר הרע שהם הפכיים ונגדיים, והאדם צריך שישווה אותם זה עם זה, שיעשה יצר הרע כמו יצר הטוב, ויעמדו בשלום יחדיו אצלו, וכמו שכתוב אצל אברהם אבינו ע"ה (נחמיה ט' ח') לְבָבוֹ נֶאֱמָן, לבו לא נאמר אלא לְבָבוֹ, '''שעשה את היצר הרע כיצר טוב''', וכן אמרו רבותינו ז"ל (דברים ו' ה') וְאָהַבְתָּ, אֵת ה' אֱלהֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ, בשני יצריך, וזהו יְּכַוֵּן לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם, רצונו לומר דוגמת השמים, שהם 'אש ומים' ועומדים בשלום יחדיו.{{ש}}'''אי נמי נראה''' לי בס"ד הכונה היא בלב, והיא בסוד הבינה שנקראת 'מי', ואם תחבר אותיות 'לב' עם אותיות 'שמים', יהיה מזה צירוף 'של"ם במ"י', ולזה אמר סימן לדבר (תהילים י, יח) תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ, כי 'אוזן' הוא סוד הבינה שנקראת אוזן, 'והלב' הוא גם כן סוד בינה, כמו שכתוב בפתיחא 'בינה ליבא', וזהו תָּכִין לִבָּם בכונה שהיא בסוד בינה, אז מדה כנגד מדה תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ, והא דאמר סימן לדבר, ולא אמר ראיה לדבר, כי אין מכאן ראיה דהכתוב קאמר תָּכִין על הקב"ה, אך סימן איכא כי מכאן משמע שהלב יש בו צורך לתפלה, ואם כן שמע מינה שהאדם צריך שיכוין לבו ולא סגי בדבור פה בלבד, ואם תקרא הכתוב למפרע, גם כן תמצא שקבלת תפלה תלויה בלב, כי למפרע נקרא אָזְנֶךָ תַּקְשִׁיב לִבָּם.

'''תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: כָּךְ הָיָה מִנְהָגוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא.''' מקשים, מה שייכות יש לברייתא דמנהגו של רבי עקיבא עם ברייתא דיכוין לבו לשמים? ונראה לי בס"ד כי הש"ס בא ללמדנו בזה מה שאמרו יְּכַוֵּן לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם, היינו רצונו לומר שלא יעבור בלבו שום מחשבה אחרת בשיתוף זה, אלא רק יהיה לבו מכוין לשמים בלבד, ולא כאותם שמכוונים לבם לשמים לידע מה הם מדברים, ולפני מי הם מתפללים, אך יעבור גם כן בלבבם אותה שעה מחשבה אחרת על דברים אחרים, ולזה מייתי הא דרבי עקיבא שהיה מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, דמשמע שלא היה עובר בלבו מחשבה אפילו על גופו ועל מקום שעומד בו, דהא נשמט מאיליו מזוית לזוית ואינו מרגיש, ואם היה לו הבטה אפילו כל דהו על גופו ועל מקומו, היה מרגיש ולא היה נשמט, ואם כן מזה אנחנו מבינים דברי הברייתא שאמר יכוין לבו לשמים, צריך להיות כהאי גונא בלי שיתוף הבטה ומחשבה אחרת כלל.

'''אָדָם מַנִּיחוֹ בְּזָוִית זוֹ וּמוֹצְאוֹ בְּזָוִית אַחֶרֶת.''' הא דלא אמר מניחו בצד זה ומוצאו בצד אחר, או מניחו במקום זה ומוצאו במקום אחר, נראה לי בס"ד רמז ענין נסתר לפי דרכו, לומר שהיה מכוין תחלה לעשות זווג עליון דחכמה ובינה, ואחר כך זווג תחתון דתפארת ומלכות, וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בביאור כך עלה במחשבה, דאמור על רבי עקיבה שהוא כ"ף כפופה וכ"ף פשוטה הרומזים על זווג תחתון וזווג עליון כנזכר בשער הכונות, עיין שם, וידוע זווג עליון רמוז באות יו"ד עליונה של צורת אל"ף, וזווג תחתון רמוז באות יו"ד תחתונה דצורת אל"ף, והם בשני זווית, לכך מניחו בזוית זו דזיווג עליון, ומוצאו בזוית אחרת דזווג תחתון, כי תחלה צריך לעשות זווג עליון, ראה כמה עמקו דברי חכמינו ז"ל שבדבור אחד רומזים דברים הרבה, ולפי פשט המאמר נראה לי בס"ד לרמוז הכתוב (תהילים קמד, יג) מְזָוֵינוּ מְלֵאִים מְפִיקִים מִזַּן אֶל זַן, כי ידוע המתפלל בכונה נמשך לו אור מקיף סביבו, אלא שלא ניתן רשות לעין לראות, וידוע כי ג' תפילות שמונה עשרה הם 'זַּן' <small>[57]</small> ברכות, וזהו מְזָוֵינוּ, פירוש זויות בתינו מלאים אור מעבר לעבר, יען כי מְפִיקִים מִזַּ"ן ברכות ניצוצי קדושה, אֶל זַ"ן אל הקב"ה שהוא זן את העולם כי בתפילה מעלים מ"ן ודו"ק.

'''אָמַר רַב הַמְנוּנָא: כַּמָּה הִלְכְתָא גַּבְרְוָתָא אִיכָּא לְמִשְׁמַע מֵהַנֵי קְרָאֵי דְּחַנָּה.''' נראה לי בס"ד קרי להו גַּבְרְוָתָא רצונו לומר אנחנו לומדים מן פסוקים של אשה נקבה כמה הלכות שראוי ללמדם מפי גברים שהם החכמים הזכרים.

'''"וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ", מִכָּאן לַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ.''' נראה לי בס"ד אותיות הסמוכים ללֵב מכאן ומכאן הם '''אַךְ, גַּם''', שמספרם עולה ס"ד <small>[64]</small>, כמנין שם ס"ג עם הכולל, וידוע ששם ס"ג בבינה, וידוע כי הכונה שבלב היא בסוד הבינה, ולזה אמר עַל לִבָּהּ על סמוך, כמו ועליו מטה מנשה מכאן ומכאן. ומה שאמר צריך שֶׁיַּחְתֹּךְ בִּשְׂפָתָיו, רמזו רבותינו ז"ל לפי דרכם בצחות לשונם הטהור, שעל ידי התפלה יזמר עריצים ויכרית החוחים והקוצים הסובבים את השושנה העליונה, גם רמזו באומרם שיחתוך בשפתיו לסוד הנסירה ודו"ק.

'''מִכָּאן שֶׁהַשִׁכּוֹר אָסוּר לְהִתְפַּלֵּל.''' מקשים הוה ליה למימר דין זה מן אומרו (שמואל א' א, יד) עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין, שהוא מוכיחה באמת בדבר זה? ונראה לי בס"ד מהתם אין ראיה, דיש להקשות לעולם שיכור מותר להתפלל, והוכיחה משום דהיא אשה, וגנאי לה השכרות, אבל מפסוק זה יש הוכחה שפיר, דמנא ידע דנשתכרה שחשב עליה כך, אלא ודאי ראה אותה עומדת במקום תפילה ושותקת, כי לא נסתכל בה כדי שיראה שפתיה נעות, ולכן אמר למה שותקת ואינה מתפללת, אלא ודאי היא שכורה וממתנת עד שיעבור השכר ממנה, ולכך חשבה לשיכורה, ואם כן שמע מינה שיכור אסור להתפלל, ולכן אמרה לו לא אדון אתה בדבר זה ולא רוח הקודש וכו', כלומר אם הא דפשיטה לך שאני שכורה, יצא לך מהשערת השכל לא תקרא אדון בחכמה, כי טעית בהשערה זו, ואם יצא לך הדבר ברוח הקודש, ודאי אין זו השראת רוח הקודש באמיתות, אלא יש בה תערובת, יען כי לא כונת על האמת, והפרש שיש בין איכא דאמרי קמא לאיכא דאמרי בתרא, כי לאיכא דאמרי קמא אמרה לו כיון שחשדת אותי, לא תזכה עוד להשראת רוח הקודש מכאן ולהבא, ולאיכא דאמרי בתרא אומרת על העבר ועל באשר הוא שם, דודאי ליכא רוח הקודש גבך כיון שלא כונת על האמת.
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}