עריכת הדף "בן יהוידע/ברכות/ז/ב"

{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}
'''עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם וְקָרְאוּ אָדוֹן.''' נראה לי בס"ד בזה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָהָם בְּשֵׁם הֳ', כלומר עשה קריאה חדשה בשם הוי"ה, והיינו שיהיה נקרא בשם אדני, ונראה לי בס"ד הטעם שנתגלה שם אדני על ידי אברהם ע"ה מפני שהוא מיתק ש"ך דינים שהם מספר ה"פ דין של שם אדני על ידי חמשה אלפי"ן שהמשיך משם אהי"ה כנודע ובזה נשלם שם אדני לכך זכה שיתגלה השם על ידו.

'''מִנַּיִן שֶׁאֵין מְרַצִין לָאָדָם בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ.''' קשא אמאי אצטריך הש"ס להביא דרשה זו ב"פ, אחד מ"ש לעיל ר' יוחנן בשם רבי יוסי והב' מה שאמר ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יוחאי והלא שני שמועות אלו הם על פסוק אחד, ובשלמא אי הוה ענין דין לכך הביא שתיהם לחזק הדין, אך דרשה היא זו וכיון שהביא אחת סגי לה? ונראה לי בס"ד דאיכא נפקותא לענין דינא, דקיימא לן מי שחטא לחבירו חייב לילך אצלו לפייסו עד ג' פעמים, ולפי דרשה זו אם הלך בשעת כעסו אין יוצא בזה י"ח.

'''מִיּוֹם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ לֹא הָיָה אָדָם שֶׁהוֹדָה.''' הקשה הצל"ח ז"ל למה כאן נקיט עולמו ובמאמר הקודם דהנה הוא גם כן מן ר' שמעון בן יוחאי נקיט העולם? ונראה לי בס"ד נקיט הכא עולמו להודיענו לפי דרכו טעם למעלת ההודאה שנשתבחה בה לאה, מפני כי המודה להשם יתברך על הטובה שהגיעה לו הרי זה יש לו אמונה בהשגחה, דלא אזיל בתר דיעות הנפסדים המכחישין בהשגחה ותולין הכל בטבע, וידוע כי האמונה בהשגחה היא עיקר גדול, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר (חבקוק ב' ד') וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה, ובזה הדיבור ששינה ואמר את עולמו רמז ענין ההשגחה, כי המכחישים אומרים אין זה עולמו של הקב"ה דאין משגיח בו אלא מסרו למערכת הכוכבים ומזלות לשלוט בו. והרב פתח עינים ז"ל הקשה דאמרו רבותינו ז"ל אדם הראשון אמר מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת טוֹב לְהֹדוֹת לַהֳ' עיין שם, ונראה לי בס"ד לא מצינו שהודה בפועל אלא אמר טוֹב לְהֹדוֹת לַהֳ', משא"כ לאה אמרה אוֹדֶה ה' שאמרה הודאה בפועל, ולא עוד אלא שעשתה זכר להודאה שקראתו יהודה, אמנם עדיין ק"ל בזה דאמר מלכי צדק (בראשית יד, כ') בָּרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר וכו', וכן אליעזר אמר (בראשית כד, כז) בָּרוּךְ הֳ' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם וכן ויקוד וישתחוה שכל זה הוא ענין הודאה, ונראה לי הכי קאמר לא היה אדם שהודה להקב"ה על טובת עצמו עד שבאה לאה.

'''אָמְרָה לֵאָה רְאוּ מָה בֵּין בְּנִי.''' מקשים והלא הטעם מפורש בכתוב (בראשית כט, לב) כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי? ונראה לי בס"ד כי מן הפסוק מוכח שיש שני טעמים יען דכתיב כי אמרה כִּי רָאָה הֳ' בְּעָנְיִי, וקשה תיבת כי השנית יתירה כיון דאמר כי אמרה? אלא ודאי הכי קאמר ותקרא שמו ראובן כי אמרה טעם לדבר זה ולא פירשו הכתוב. ועוד טעם אחר כִּי רָאָה הֳ' בְּעָנְיִי ונראה הא דלא פירשו הכתוב מפני שהוא מפורש בקריאת השם עצמו שהוא ראו בן, ואפשר שזה גם כן נרמז בכתוב באומרו כי אמרה כלומר קראתו כן כפי משמעות האמירה של השם שהוא ראו בן.

'''וְאִילוּ בְּנִי אַף עַל גַּב דְעַל כָּרְחֵיה שָׁקְלָה יוֹסֵף וְכוּ'.''' קשה לפי דברי המאמר הזה נמצא גילתה ברוח הקודש כל עניינים אלה שנעשו אחר כך וזה לא יתכן? ונראה לי בס"ד כי לאה לא אמרה כל אלה הדברים דנקיט בעל המאמר, אלא רק אמרה ששה תיבות אלו ראו מה בין בני לבן חמי, וכונתה היתה בדברים אלו לפי פשוטן לשבח את בנה בגנות של עֵשָׂו, לומר בני הוא צדיק שדומה לאביו ובן חמי הוא רשע שלא נדמה לאביו הצדיק, אך ודאי מן השמים אשר שמו בפיה דברים אלו לא היה שימת דברים אלה בפיה על כונה הנזכרת שאין בה ענין עמוק, אלא באמת כונת הדברים האלה ששמו בפיה מן השמים היתה על כונה זו דנקיט בעל המאמר, ועתה אחר שראינו את כל הדברים אשר נעשו אחר כך בחללו, גם בענין השבטים ויוסף והצלתו על ידי ראובן, נודע לנו כי הכונה של אותם ששה דברים ששמו מן השמים בפיה של לאה בעת קריאת השם של בנה היא בנויה על עניינים האלה אשר נעשו ונתחדשו אחר כך. ולכך ר"א בעל המאמר נקיט להו בלשון זה כאלו לאה עצמה היתה אומרת כך וכך, מפני שבאמת מן השמים שמו בפיה דברים אלה על משמעות עניינים אלו אף על פי שלא כיוונה בדעתה על כך.

'''מַאי רוּת?''' מקשים מה מצא דבר קושי בשם רות שנתעורר לשאל מאי רות, ולמה לא שאל על שמות רבקה רחל לאה ועוד ועוד? ונראה לי בס"ד כי הוא ראה שם '''רות''' הוא שם יקר מאד, שהוא אותיות '''תר"ו''' <small>[606]</small> מן '''ת'''ו'''רה''' שהוא מספר יתרון המצות של ישראל על בני נח, ואיך זכתה להקרא בשם יקר זה בעודה גויה מעת שנולדה אצל אביה ואמה שהיו גוים עובדי עבודה זרה, ותירץ ר"י שזכתה ויצא ממנה אור גדול הוא דוד המלך ע"ה שרווהו להקב"ה בשירות ותשבחות מה שלא נמצא כזאת אצל צדיקים אחרים, לכן הקדימו לה מן השמים שם היקר הזה מעת הלידה, ששמו בפי אביה ואמה לקרות אותה בשם זה, ונראה לרמוז שמו של דוד המלך ע"ה בשמה, כי ראש המלוי של אותיות '''רות''' כזה 'ר'''י'''"ש ו'''א'''"ו ת'''י'''"ו' עולה מספר כ"א <small>[21]</small> ועם הכולל שלהם עולה כ"ד כמנין '''דויד''' <small>[24]</small> מלא ביו"ד, ולזה אמר שיצא ממנה דויד ששמו הטוב גם כן הוא יוצא מן אותיות שמה. והנה המפרשים פרשו כונת השואל מַאי רוּת, דקשיא ליה כל גר שנתגייר מחליפים שמו, וכאן אמאי לא החליפו שמה, ותירץ לו כי שם זה נקראת בו על שם הטוב העתיד להיות לה שיצא ממנה דוד שריווהו להקב"ה עד כאן דבריו. ואני ההדיוט אמרתי טעם נכון על אשר לא שינו שמה בעת שנתגיירה, כי אמרו רבותינו ז"ל למה גרים דווים וכו' מפני שאיחרו לבא, ולכן מגיע להם יסורין לכפר להם על זמן גיותם שלא הקדימו להתגייר, ולכן נראה היינו טעמא שמשנים שמם בעת שמתגיירים, כדי שלא יהיה להם שמם שנקראו בו בגיותם למזכרת עון, וכל זה הוא בשאר גרים אבל גבי רות לא שייך זה, כי אמרו רבותינו ז"ל שאמר לה בועז אלמלא באת תמול שלשום לא היו מקבלים אותך, כי היום נתחדשה הלכה זו עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, ואם כן לפי זה רות שם שהיה לה בזמן גיותה אין בו מזכרת עון לעצמה, כי אדרבה טוב עשתה שלא באה קודם מאחר שלא היו מקבלים אותה, ולכן בכונה עשו שתהיה נקראת בשם הישן שלה שנקראת בו בגיותה כדי להודיע שהיא אינה כשאר גרים שנענשים על זמן גיותן שאחרו לבא להכנס תחת כנפי השכינה.

'''שֶׁרִוּוּהוּ לְהַקָּבָּ"ה בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת.''' נראה לי בס״ד הטעם דנקט לשון 'ריווי' לרמוז על מיתוק הדינים שנתמתקו בשירות ותשבחות שלו, כי הריווי הוא ענין מיתוק, שהיובש הוא בא מצד הדין והגבורה, ולכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים כג, ה) כּוֹסִי רְוָיָה, היינו 'כּוֹסִי' רצונו לומר חלקי הוא רְוָיָה מה שרויתי לְהַקָּבָּ"ה בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת, ולכן כל זמן ועת צרה שהוא מצד תוקף הדין והגבורה מסוגל יותר קריאת התהלים

'''אָמַר סְתָם בָּרָא דְרָחִים עַל אַבָּא.''' קשא במשל אחד שפרעו שמח, וכאן שמח באמצע הענין, שבהיותו בורח אמר המזמור ועדיין לא ידע איך יפול דבר, ועוד קשה קושית מהרש"א דמה שאמר שמא עבד אינו שייך למשל, והוה ליה למימר דבר אחר כיון שאמר לו וכו'? ונראה לי בס"ד דכאן אמר לו מקים רעה מביתו, וזו הרעה לא ידע איך היא ודלמא יהרג, ולכך אם היה רודפו עבד או ממזר דלא חייס ויהרגנו ממש נמצא בבריחה זו אף על פי שראה יסורין לא נפרע חובו, שאולי יש עליו דבר קשה יותר שהוא הריגה, אבל כשראה שהוא אבשלום, אמר מסתמא ברא חייס על אבא ולא יהרגנו, וכיון שגזירה שעליו היתה על יד בנו נמצא אין הגזירה על הריגה אלא יסורין בלבד, ולפי זה בריחה זו שהיא יסורין קשים תספיק בעד הגזרה והרי פרע חובו בזה, ולכך אמר שירה והיה שמח, דמאחר שהוא בנו אי אפשר לומר שהקב"ה גזר עליו שיהרג דאם כן לא היה עושה דבר זה על ידי בנו, ולפי זה נמצא סיום המאמר הוא צריך לענין, כי בלעדי סיום זה לא היה הנמשל דומה למשל שאמר כיון שפרעו שמח, ובזה יתורץ היטב קושיא אחרת של מהרש"א ז"ל שהקשה אדרבא מצינו שאבשלום לא שקט אלא רדף אחרי אביו להרגו, ונמצא גם ברא לא חייס, ובזה שכתבתי ניחא, דכונת דוד המלך ע"ה לומר סתם ברא דעלמא חייס על אבא, ולכן אם הקב"ה גזר עליו ברעה זו שיהרג לא היה מקיים גזירה זו על ידי בנו, אלא על ידי עבד וממזר דמצד טבעם לא חייסי ודו"ק.

'''מֻתָּר לְהִתְגָּרוֹת בִּרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה.''' קשא אמאי אצטריך לפרש בעולם הזה וכי סלקא דעתך דמדבר על עולם הבא, והלא שם הצדיקים בגן עדן ורשעים בגיהנם נידונין על ידי בית דין של מעלה ומה שייך גירוי בבני אדם שם בין זה לזה? וכבר נרגש בזה הרב עיון יעקב ז"ל, ועוד קשיא לי לישנא דמותר, והוה ליה למימר מצוה להתגרות? ונראה לי בס"ד הגירוי ברשעים עושי רשעה הוא בשני אופנים, הא' שיטילו ראשי הקהל והבית דין קנס ממון עליהם באיזה אופן שיהיה, וגם לבזותם ולחרפם, והב' שיחרימום וינידום ויפרישום מן הציבור, וגם שלא לארס בנותיהם וכיוצא, עד שיכנעו וישובו ויעזבו דרכם הרעה, נמצא אופן הראשון הוא קנס בדברים של עולם הזה שהוא ממון וכבוד, ואופן השני הוא בענינים השייכים לעולם הבא שמנדין אותם ומפרישים אותם מן הציבור, וקאמר רשב"י מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה דהיינו שיעשו להם באופן הראשון שהוא בדברים השייכים לעולם הזה ולא חיישינן דילמא פקרי טפי, אבל באופן השני שהוא בעניינים ששייכים לעולם הבא שהוא ענין הנידוי והפרשה לאו, דחיישינן שמא כיון דעבדי להו הפרשה עי"כ יצאו מן הכלל לגמרי וניחא להו באפקרותא ויחליפו אמונתם להמיר דתם ח"ו.

'''וְאִם לְחַשֵׁךְ אָדָם לוֹמַר וְהַכְּתִיב (תְּהִלִּים לז א') אַל תִּתְחַר וְכוּ'.''' יש להקשות למה נקיט לישנא דלחישא בדבר זה, והוה ליה למימר ואם יאמר לך אדם, ונראה לי בס"ד דרך צחות, כי האומר כן הוא פחדן מן הרשעים ולכך דברים אלו ידבר בלחישה, כי מרוב פחדו מהם אינו רוצה לדבר בענינים השייכים להם לא טוב ולא רע ודו"ק.

'''וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁזּוֹכֶה בַּדִּין.''' הדבר הזה יפלא איך יזכה בב"ד של מעלה הפך האמת, דבשלמא בב"ד של מטה אפשר מכח הצלחתו יצליח בטענות של שקר להטעות הב"ד, שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, אך כאן דאיירי בדין של מעלה דכתיב (תהלים י' ה') מָרוֹם מִשְׁפָּטֶיךָ מִנֶּגְדּוֹ, ממה נפשך אם הוא זכאי באמת מאי רבותא אית להצלחתו בדבר זה, ואם אינו זכאי באמת איך יזכה שלא כדין כי למעלה הוא מקור האמת ואין עולה ושגיאה ח"ו כלל ועיקר. ונראה לי בס"ד על פי מה שכתבתי בסה"ק אדרת אליהו בפרשת נח בפסוק קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס, דקי"ל בדין הסנהדרין כולם פתחו לחובה זכאי, כי גזירת הכתוב הוא דבעינן עדה שופטת ועדה מצלת, וכתבו המפרשים ז"ל שדין זה ישנו גם כן בבית דין של מעלה ולפי זה מוכרח להיות דין דור המבול לפניו יתברך דוקא, שאם יהיה בב"ד של מעלה וודיא יפתחו כולם לחובה, וצריך שיהיו זכאין מן העונש ואין חוטא נשכר. ולזה אמר קץ כל בשר בא לפני ולא בבית דין של מעלה, יען כי מלאה הארץ חמס ואין להם צד זכות כלל ובית דין של מעלה יפתחו כולם לחובה ואם כן יהיו ניצולים מן העונש עיין שם, וזה הענין ישנו ברשע גמור שאין עליו צד זכות, לא יהיה דינו בבית דין של מעלה, אלא בידו יתברך כדי שלא יהיה חוטא נשכר, ולכן בא לומר כאן בזה הרשע שהשעה משחקת לו, שאין הקב"ה רוצה לאבדו עתה בשביל איזה טעם הכמוס איתו יתברך, לא יעשה לו כדרך שעושה עם רשע גמור לסלק דינו מבית דין של מעלה ויהיה דינו ומשפטו נחתך על פיו יתברך, אלא זה יעשה עמו להפך שיסלק משפטו מלפניו ויביא משפטו לפני בית דין של מעלה, כדי שינצל מן עונש שיתחייב בו אבדון וכליה. שכולם פתחו לחובה זכאי, ואז ינצל לפי שעה מן הפרענות וישאר קיים בעולם, ולזה אמר מרום משפטיך מנגדו, משפטיך דייקא. ולא עוד אלא שרואה בצריו, פירוש שיצליח לראות בפורענות הגזירה על צריו מצד עונותיהם, שתהיה אותה הפרענות מתגלגלת על ידו, ע"ד שאמרו רבותינו ז"ל מגלגלין חובה על ידי חייב, ואז ממילא ישמח בהם.

'''לֹ"קָ הָא בְּצַדִּיק גָּמוּר הָא בַּצַּדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָּמוּר.''' מקשים כיון דמסקנא דמלתא צדיק שאינו גמור לא יוכל להתגרות, אם כן למה אמר בברייתא מי שלבו נוקפו אומר כן, והלא לפי תירוץ זה יבא פירוש הכתוב כמו שרצה לומר אותו אדם. ונראה לי בס"ד דתירוץ זה של הש"ס הוא לפרש דברי רבי יצחק דוקא אבל פסוק אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אין לפרשו בהכי, יען כי בו יש קושיא גדולה שאמר 'לדוד' ולא אמר 'מזמור לדוד', ותרצו המפרשים ז"ל קושיא זו להכי אמר לדוד אל תתחר, רצונו לומר אל תחשוב צווי זה הוא רק לקטני הערך ולא לגדולי השלימות, לזה אמר לדוד אל תתחר, כלומר גם לגברא רבא כדוד גם כן אני מצוהו על תתחר, ועיין מהר"ם אלשיך ז"ל מה שכתב בזה, ולפי זה הפסוק איירי בצדיק גמור. ולפי תירוץ הש"ס דמסיק צדיק גמור יכול להתגרות פרשתי בס"ד בזה רמז הכתוב כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מֹשֵׁל בִּין תָּבִין אֶת אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ, '''משל''' כתיב והוא ראשי תיבות '''ש'''עה '''מ'''שחקת '''ל'''ו, בין תבין תחלה את אשר לפניך הם השרטוטין של הפנים שהם מגידים על חשיבות האדם וצדקתו, ואם תראה שאתה צדיק גמור אז תלחום גם עם זה.

'''וְאִי בָּעִית אֵימָא שָׁעָה מְשַׂחֶקֶת לוֹ שַׁאֲנִי.''' בספר החדש שמעתיק גרסת תלמוד כתב יד לא גריס שם האי ואב"א וזו נכונה יותר, ולספרים שלנו דגרסי האי ואי בעית אימא וכו', נראה דלא קאי על מה שהקשה הש"ס והא אר"י אם ראית, כי זה התירוץ כבר תירץ אותו מקודם, אלא האי ואי בעית אימא הוא סיום דברי רב הונא שהוא תירץ קושית מאי דכתיב שני תירוצים.

'''גְּדוֹלָה שִׁמּוּשָׁה יוֹתֵר מִלִמוּדָה.''' נראה לי נקיט יותר ולא אמר מלמודה, ללמדינו שיש הפרש גדול בניהם ולאו שיעורא זוטא דוקא הוא דאיכא, לכך נקיט יותר להורות על שיעורא רבא.
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}