עריכת הדף "בן יהוידע/ברכות/ו/א"

{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}
'''אַלְפָא מִשְּׂמָאלֵיהּ וְרִבְּוָתָא מִימִינֵיהּ.''' פירוש דריש נפל רצונו לומר שכן כמו (בראשית כ"ה י"ח) עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל, וצריך להבין למה צד שמאל אלף ולימינו עשרה אלפים? ונראה לי בס"ד כי הם יודעים שמאל יד כהה, ולכן קלה בעיניהם ואין חוששים לעשות שם קיבוץ רב אבל ימין חוששים ממנה ויבאו שם ברבוי חיל יותר.{{ש}}'''אי נמי''' נראה לי בס"ד השמאל כיון שמניח בה תפילין יראים ממנה יותר, ואין נגשים הרבה אלא מעט אותם שהם עזים ביותר, ומה שאמר האי דוחקא דכלה מנייהו, הנה כל מאמרים אלה הם מדברים על ימיהם שהיו השדים מצויין הרבה, '''אבל בזמנים אלו כיון שנתמעט כח הסטרא אחרא נתמעטו השדים גם כן''', דהא בהא תליא.

'''בִּמְקוֹם רִנָּה שָׁם תְּהֵא תְּפִלָּה.''' נראה לי בס"ד רמז לפי דרכו ענין יחוד השמות שבו תלוי תיקון התפלה, והוא דידוע מה שכתב הרמ"ז ז"ל חיבור 'איש ואשה' דהיינו 'הוי"ה אהי"ה' נעשה על ידי שם הוי"ה דיודי"ן שעולה ע"ב, וסך כולם מ"ז וע"ב עולים קט"ו, וכן יחוד וחיבור 'זכר ונקבה' דהיינו 'הוי"ה אדנ"י' נעשה על ידי שם הוי"ה דאלפין שעולה מ"ה, וסך הכל קל"ו, והנה קי"ט וקל"ו גימטריא '''רנה''' <small>[255]</small>, עד כאן דבריו ז"ל, והנה ידוע כי חיבור 'הוי"ה אהי"ה' נעשה בעת קריאת שמע, וחיבור 'הוי"ה אדנ"י' נעשה בעת העמידה ונפילת אפים, וזהו שאמרו 'במקום רנה' דייקא שהוא מספר שני יחודים הנזכרים, 'שם תהא תפלה', כי ביחודים אלו יהיה תיקון התפילות כראוי.{{ש}}'''אי נמי''' נראה לי על דרך מה שאמר הכתוב (איכה ב, יט) קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת, רֹנִּי זו רִנָּה של תורה, שִׁפְכִי כַמַּיִם לבד זו תפלה, שנאמר (שמואל א' א, טו) וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי הֳ', וידוע כי התפלה מתקבלת ורצויה יותר אם תהיה במקום דגרסי ביה בתורה, וכמו שאמרו בגמרא על רבי אמי ורב אסי, ולזה אמר בִּמְקוֹם רִנָּה שָׁם תְּהֵא תְּפִלָּה.{{ש}}'''אי נמי''' נראה לי בס"ד שמו של אדם מכונה בשם 'נר', מה נר מאיר לעולם, כך שמו של אדם מאיר לו, כי אותיות שמו הם חיותו שנאמר (בראשית ב, כ) נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ, ולאברהם יש שם אחד שהוא נר אחד, וכן ליצחק אבל ליעקב יש שלשה שמות, שהם שלשה נרות, וכיון שהם תיקנו לנו שלש עתים לתפלה של שמונה עשרה, כולם מסייע אותנו לעשות תיקון בתפילות שמונה עשרה, אם כן יש לנו עזר מן חמש נרות, וזהו שאמר במקום '''רנ"ה, ה' נ"ר''' שם תהיה תפלה.

'''מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָצוּי בְּבֵית הַכְּנֶסֶת?''' יש להקשות מאחר דיליף מהכא לעשרה שמתפללין שכינה עמהם, מנא ליה האי דרשה דמצוי בבית הכנסת? ועוד היכא משמע מהאי קרא בית הכנסת? ונראה לי בס"ד דהא בהא תליא, כיון דילפינן בעשרה שכינתא שרייא, ממילא ילפינן דמצוי בבית הכנסת, דהא מסיק לקמן בעשרה קדמא שכינתא ואתייא, ולכן בבית הכנסת, דודאי נמצאים עשרה בתפילות שמונה עשרה, הנה בודאי מצוי הקב"ה שם תמיד, דהא בעשרה קדמא שכינתא ואתיא, ולכך סמך הני תרי דרשות להדדי מנין שהקב"ה מצוי וכו' ומנין לעשרה וכו':

'''וּמִנַּיִן לַעֲשָׂרָה שֶׁמִּתְפַּלְּלִין, שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם? שֶׁנֶּאֱמַר: בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט.''' נראה לי בס"ד דמספר עשרה בחשבון הקדמיי מגיע למספר חמשה וחמשים, ולזה אמר (ישעיהו ג' ט') הֵן לַהֳ' אֱלֹהֶיךָ, ומספר זה רמוז באותיות '''הי"ם''' דשם '''אלהים''', נמצא העדה שהם עשרה נרמזו באותיות הי"ם, ולמעלה מן אותיות הי"ם דשם אלהים יש אותיות '''אל''', ולזה אמר אלהים נצב בעדת אל.

'''מַאי וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ.''' הקשה הרי"ף ז"ל מה שייכות יש לזה כאן? ונראה לי בס"ד הביא להא דר"א ללמדינו מה שאמר שנים שעוסקין בתורה שכינה עמהם, היינו דוקא היכא דשניהם מדברים בדברי תורה, וכדמשמע פשטיה דקרא (מלאכי ג, יז) אָז נִדְבְּרוּ, דשניהם מדברים, אבל אחד מדבר ואחד שומע ושותק לאו, לכך הביא הא דר"א דדריש חשב וכו', דנמצא המחשבה לבדה חשיבא כמעשה, וגם הכא השומע דעוסק בתורה במחשבתו הוה ליה כעוסק בפיו וקרינן ביה ונדברו.

'''אֲפִילּוּ חָשַׁב אָדָם לַעֲשׂוֹת מִצְוָה וְנֶאֱנַס.''' הקשה הרב פתח עינים ז"ל מאי לשון אֲפִילּוּ? עיין שם. ונראה לי בס"ד כי במחשבה טובה איכא תרתי הא' חושב ומצפה מתי תבא לידי מצוה זו ואקיימנה, וזו המחשבה שייכה בזמן שאין יכול לקיים המצוה ההיא בפועל, הן מחמת שלא הגיע זמנה, הן מחמת שאין היכולת בידו לקיימה, והב' מחשב לעשות מצוה שהגיע זמנה ובידו לקיימה אותה שעה ורק כאשר בא לקיימה נאנס ולא עשאה, ועל זה הב' אפשר לומר כיון שחשב לקיים בפועל ונעשה עליו נדר בלב אם נאנס ולא עשה, לא הוי כאילו עשה, ולזה אמר אפילו בכהאי גוונא מעלה עליו כאלו עשאה. אמנם עדיין יש לדקדק מהיכא מוכח דקאי על המצוה, דקרא אמר (שם) לְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ ולא אמר ולחושבי מצותו? ונראה לי בס"ד כי ידוע אותיות '''מצוה''' הם אותיות '''שם הוי"ה''', כי מ"צ בא"ת ב"ש הוא י"ה, ופרשתי בס"ד הטעם להורות שצריך האדם לקיים המצוה בשלימות, ארבעה חלקים שהם מעשה ודבור וכונה ומחשבה, שהם רמוזים בארבע אותיות שם הוי"ה כ"ה כנודע, ולכן אותיות מצוה הם אותיות שם הוי"ה, ולהיות כי המחשבה והכונה הם נסתרים, לכן אותיות י"ה שהם כנגדם באו בהסתר והעלם, שהוא בחילוף מ"צ בא"ת ב"ש, ובזה מובן בס"ד מה שאמר 'וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ' ולא אמר 'ולחושבי מצותו', כי באמת אותיות מצוה הם אותיות שמו, ובא ללמדינו דכל זה איירי בחושב לעשות מצוה שלימה בארבעה חלקים הרמוזים באותיות שמו יתברך, ואז היא נחשבת כמעשה ממש.

'''וּמִנַּיִן לְאֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה.''' הנה בזה מובן בס"ד הטעם שאמר (שמות כ, כא) 'אַזְכִּיר' אֶת שְׁמִי ולא אמר 'תזכיר', והיינו לומר 'א' יזכיר', דהיינו אחד יזכיר את שמי, וידוע דאמרו רבותינו ז"ל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, ולזה אמר את שמי, רמז בתיבת את על התורה שהיא כלולה מן א' ועד תי"ו והיא שמותיו של הקב"ה.

'''תְּרֵי, מִיכְתְּבָן מִלַּיְהוּ.''' נראה לי בס"ד בזה מה שנאמר באיוב (לא, לה) מִי יִתֶּן לִי שֹׁמֵעַ לִי הֶן תָּוִי שַׁדַּי יַעֲנֵנִי וְסֵפֶר כָּתַב אִישׁ רִיבִי, פירוש מי יתן לי אדם שומע לי בעת שאני מדבר בדברי תורה, כדי שנהיה תרין לומדים, יען כי הן תוי, פירוש תאותי בזה שדי יענני, וכמו שנאמר אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְהוָה אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב הֳ' וַיִּשְׁמָע, ועוד איכא תועלת דתרי מכתבן מלייהו, וזה שאמר וְסֵפֶר כָּתַב, והנה אנכי מתאוה וחפץ בכך אפילו אם זה האיש אשר שֹׁמֵעַ לִי הוא אִישׁ רִיבִי.

'''חַד, לָא מִיכְתְּבָן מִילֵיהּ.''' הקשו התוספות ממה שאמרו (אבות פרק ב' משנה א') וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין? ותירצו ולא מכתבין עם אחרים, אבל בספר לבדו נכתבין, וקשא כיון דנכתבין מה הפרש יש בזה? ונראה לי בס"ד '''כל אדם יש לו ספר על שמו''' שבו נכתבין זכיותיו וחובותיו, ולכן כתיבת הזכיות על ספר הזה אין בה מעלה וחשיבות מאחר שבאותו ספר נכתבין העונות הרבים גם כן, אך מלבד זה יש ספר כללי שבו נכתבים כל זכיות של כל ישראל כדי שיהיה להם דין קבוע, ובזה הספר אין נכתבין עונות כלל, ועל זה הספר אמרו רבותינו ז"ל בגמרא דאתייהיב רשות למלאך מט"ט (לכתוב) זכיות ישראל מיושב, ונראה לי הטעם ללמד כי זכיות אלו אין נכתבים בשביל 'חשבון', אלא כדי שיהיה להם 'דין קבוע', ולכך כותבם מיושב, כי ישיבה מורה על קביעות כנודע מדיני ברכות, ועל זה הספר קאמר הכא דאין נכתבין שם זכיות של דברי תורה דגריס בחד, ודו"ק.

'''עֲשָׂרָה, קָדְמָה שְׁכִינָה וְאַתְיָא.''' נמצא אפילו בתשעה לא קדמה שכינתא אלא בני אדם מקדמין לבא, ונראה לי בס"ד רמז לדבר במיכה (ו' ו') בַּמָּה אֲקַדֵּם הֳ', כי ידוע מספר התשעה הוא מ"ה <small>[45]</small> במספר הקדמיי שהוא '''אבג"ד הוזח"ט''' <small>[א+ב+ג+ד+...+ט= 45]</small>, דהיינו עד מה שהוא תשעה אני אקדם, אבל ביותר מן תשעה שהוא מי' ואילך קדמה שכינתא.

'''מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנִּיחַ תְּפִלִּין?''' הנה דבר זה ידוע לכל דאגדה זו לא נאמרה כפי פשוטה, ואינה אלא רק חידה ומשל רומזת לענין נעלם ונסתר, וכדי ליישב דעת הקורא נדבר בזה בקצרה, והוא כי הדבר ידוע ומפורסם שכל מעשה המצות הם מכוונים כנגד אורות נשגבים אשר למעלה, וכאשר יעשה האדם המצוה בדבר גשמי למטה לקיים מצות הבורא יתברך, הנה בזה מעורר האור העליון למעלה אשר אותו הדבר רמוז אליו, וממשיך הארתו בכל העולמות. והנה מצות תפילין היא גדולה ויקרה וממנה נמשך חיים לעולמות למעלה, ולכן אמרו רבותינו ז"ל המניח תפילין מאריך ימים שנאמר (ישעיהו לח, יו) ה' עֲלֵיהֶם יִחְיוּ, כי מצוה זו היא מכוונת כנגד אורות נשגבים למעלה, דהיינו פרשה א' מכוונת כנגד אור העליון הנקרא חכמה, ופרשה ב' כנגד אור הנקרא בינה, ופרשה ג' כנגד אור הנקרא חסד, ופרשה ד' כנגד אור הנקרא גבורה, והבתים של הפרשיות גם כן מכוונים כנגד אורות נשגבים אשר הם מלבישים לאותם אורות העליונים הנרמזים בארבע פרשיות שבתוכם, וכפי סוד האורות ההם וסדרן ומעמדן אנחנו עושין למטה במצות תפילין של יד וראש, שאז בקיום המצוה ההיא שאנחנו מקיימים גזרתו יתברך ומצותו ורצונו בזה הנה אנחנו מעוררים את כל האורות הנזכרים לעיל, אשר הם מכוונים כנגד מעשה המצוה הזאת, וממשיכים הארתם במקום הראוי להם כפי רצונו יתברך. ולכן נקראת מצוה זו בשם תפילין שהוא לשון חיבור, רמז לחיבור האורות למעלה והתיקון הנעשה שם, כי כך גזרה חכמתו יתברך וכך היה רצונו הפשוט כדי לזכותינו שהמעשה שלנו בדברים גשמים, בצירוף מחשבתינו הטובה, תועיל ותספיק לפעול פעולה רוחנית למעלה, כי כפי מה שאנחנו עושין בגשמיות על פי רצונו ומצותו יתברך, כן יעשה הקב"ה בעצמו ברוחניות באורות העליונים, ולכן כתיב (תהלים קכא, ה) הֳ' צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ, כלומר דוגמת הצל שכל מה שיעשה האדם תנועה בראשו או בידו או ברגלו, נעשה דוגמתה בצל שלו, והנה מעתה אל תתמה ותתפלא בדברי רבותינו ז"ל שאמרו הקב"ה מניח תפילין, דכל זה הוא על תיקון הנעשה באורות עליונים הרמוזים במצות תפילין. ומה ששאל רב נחמן בר יצחק הַנֵי תְּפִלִּין דְּמָארֵי עָלְמָא, מַה כְּתִיב בְּהוּ? והשיב וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד, אין הדברים כפשוטן, אלא גם בזה מדבר על אורות נשגבים אשר המה רמוזים בפסוקים הנזכרים, וכדי להסתיר הסוד ולהעלימו דברו חכמינו ז"ל בלשון זה, שנראה כאלו אומר שהפסוקים אלו בעצמן כתובין שם, אך באמת הכונה הוא על אורות הרמוזים בפסוקים הנזכרים, כי באמת ובאמונה הוא לא יש למעלה ללא גוף ולא כח הגוף חלילה, וגם לא אות ולא נקודה, וכל מה שדברו רבותינו ז"ל בזה וכיוצא בזה הכל הוא דרך משל ודמיון וציור לשבר את האוזן, ודע כי מה שאמרו וכולהו כתיבי באדרעיה ודאי יש בזה סוד נסתר, אך ראיתי בדקדוקי סופרים שכתוב שם בנוסחת תלמוד כתב יד ליתא להאי.{{ש}}'''והנה''' בעץ חיים שער הכללים פרק ה' כתוב שבחינת י"ה שבשם, נותנים לבחינת ו"ה שבשם אורות הנקראים מוחין, כדי שיתייחדו והם הרמוזים בסוד שי"ן של ד' ראשין ושל ג' ראשין שבתפילין, דבתחילה היו ד' מוחין ואחר כך נכללו ונעשו ג' מוחין בסוד (שיר השירים נ, יא) בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ, וסימן זה שהקב"ה מניח תפילין, פירוש קאי על בחינת וא"ו שבשם הוי"ה כ"ה, כי הוא"ו הוא המתעטר באורות אלו הרמוזין בתפילין, עד כאן תוכן דבריו זלה"ה יעויין שם.

'''וְאֵין 'עֻזּוֹ' אֶלָּא תְּפִלִּין.''' נראה לי בס"ד '''עו"ז''' <small>[83]</small> מלא בוא"ו הוא מספר מ"ו <small>[46]</small> ול"ז <small>[37]</small> שהם מילואים של '''ע"ב''' ו'''ס"ג''', שהם סוד חכמה ובינה, וידוע כי תפילין סדר רבינו תם וסדר רש"י הם סוד חכמה ובינה, לכך דריש עוז על תפילין.

'''רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ.''' עיין התוספות מה שכתבו טעם לזה <small>[לפי שהן בגבהו של ראש ונראין דשייך בהו וראו אבל תפילין של יד מכוסין]</small>, ונראה לי בס"ד עוד טעם אחר על פי מה שכתב הגאון מהר"י ז"ל בי"ד, דתפילין של יד הוא כנגד '''המעשה''', ותפילין של ראש כנגד '''המחשבה''' עיין שם, עוד ידוע דבישראל מחשבה טובה מצטרפת למעשה, ומחשבה רעה אין נענשים עליה, ואומות העולם להפך, על מחשבה טובה אין מקבלים שכר, ועל מחשבה רעה נענשים, ולכן כשרואין אומות העולם תפילין של ראש, שהוא כנגד מחשבה שישראל מקבלין עליה שכר, שדבר זה ליתיה בהו, אז יראים מהם, שבזה ידעו בודאי שישראל גוברים עליהם משני צדדין.{{ש}}'''ובאופן אחר''' נראה לי בס"ד טעם לתפילין של ראש על פי מה שכתוב בספר חסידים, שהמזיקין והשדים מתחברים יחד ט' ט', ולכך מי שרוצה לרפאות אדם הניזוק מן השד, יאמר הלחש תשעה פעמים, כמו שעושין באשכנז שמונין תשעה קנומפלי"ש, או מרפאין אותו בתשעה עצים שקורין וכו', שמתקנים ותולין בצואר החולה לוקחים מתשעה גשרים מתשעה שערי מדינה וכו', יעויין שם, וידוע מה שכתבו המקובלים שעל ידי התפילין דוחין את המזיקין ומכניעין הקליפות, ובזה יובן בס"ד '''הטעם שיש בתפילין של ראש שני אותיות ש"ד''', להורות שהוא מכניע ודוחה את השד שהוא המזיק, ולכן יש בו גם כן צורת שני שיני"ן, אחד של ג' ראשין ואחד של ד' ראשין, שבשניהם יש תשעה ווי"ן, יען כי בכל אחת יש לה צורת וא"ו בתחתית שלה הרי תשעה ווי"ן הן דוגמת ט' עצים שכתב בספר חסידים, שבהם דוחין את המזיקין והשדים שהם מתחברים יחד ט"ט, ובזה יובן בס"ד הטעם דתפילין של ראש נקרא בלשון תורה טטפת, כדכתיב (שמות יג, יו) וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ, לרמוז שהוא דוחה ומבריח המזיקין שהם ט"ט, הבאים ונמשכין מן פ"ת מספר לילית, שהיא אימן של שדים כנזכר בזוהר הקדוש, ולכן דריש כאן (דברים כח, י) וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם הֳ' נִקְרָא עָלֶיךָ אלו תפילין שבראש, וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ כי בהם נדחין המזיקין ונכנעים הקליפות, אשר אלו עמי הארץ הם מסטרא דילהון.{{ש}}'''ובאופן אחר''' נראה לי בס"ד טעם ליתרון תפילין של ראש על פי מה שכתוב בי"א בשם ראב"ד ז"ל '''ד' בתים שבראש''' הם כנגד ד' חושים אשר שם, שהם חוש הריאות וחוש השמע וחוש הריח וחוש הטעם, ותפילין של יד כנגד חוש המשוש שהוא הדפק עד כאן דבריו, יעויין שם, וידוע כי ד' חושים הנזכרים שבראש, הם כנגד ד' אותיות שם הוי"ה, כי חוש הריאות כנגד יו"ד שהיא סוד חכמה, והשמע אות ה״א ראשונה שהיא סוד בינה, והריח וא"ו שהיא סוד תפארת, והטעם ה״א אחרונה שהיא סוד מלכות שהיא סוד פה כנודע, נמצא בתפילין של ראש יש ד' בתים כנגד ד' אותיות שם הוי"ה לכן דריש שם שֵׁם הֳ' נִקְרָא עָלֶיךָ אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ.{{ש}}'''ובאופן אחר''' נראה לי בס"ד כי יתרון שיש לישראל על אומות העולם במצות הוא תר"ו מצות ומספר תר"ו הנזכר רמוז בשתי שינין שבתפילין של ראש כי ב' פעמים ש' מספר ת"ר, ויש בהם ש' אחת שיש בה וא"ו אחד יתר שמספרו ששה הרי תר"ו, ואלו הם מצות עשה ולא תעשה שרמוזים באותיות שם הוי"ה, כי העשין הם באותיות ו"ה והלאוין הם באותיות י"ה וכמו שאמרו בתיקונים, ובזה פרשתי בס"ד (יחזקאל טז, י) וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי, ש"ש הם שני שיני"ן דתפילין של ראש שבהם רמוזים תר"ו מצות עשה ולא תעשה, ובזה אֲכַסֵּךְ '''מֶשִׁי''' אותיות '''שמי''', כי כולם אחוזים באותיות שם הוי"ה ברוך הוא, ולזה אמר כִּי שֵׁם הֳ' נִקְרָא עָלֶיךָ אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ, שבהם רמוזים מצות עשה ולא תעשה שיש לכם יתרון בהם על אומות העולם שאינם נמצאים איתם, ובזה וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ בראותם רבוי המצות שיש לכם.

'''אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, דִּכְתִיב: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הֳ' אֱלֹהֵינוּ הֳ' אֶחָד.''' נראה לי בס"ד הא דקרי ליה בשם חטיבה, שהוא לשון התנשאות וגבהות כמו (תהלים קמד, יב) מְחֻטָּבוֹת תַּבְנִית הֵיכָל, היינו כי פסוק זה יש בו '''כ"ה אותיות''' כמנין '''חיבה''', רמז שישראל אומרים יחוד זה בחיבה, לכך סמיך ליה פסוק וְאָהַבְתָּ, וידוע כי יחוד פסוק זה הוא יחוד התפארת הרמוז באותיות ''''אח'''' ד'אֶחָד', יען שהוא כולל ט' ספירות כמנין א"ח שהם חב"ד חג"ת נה"י, אך יחוד בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד הוא יחוד המלכות הרמוזה באות '''ד'''' ד'אֶחָד', ולכן יחוד שמע ישראל שהוא יחוד התפארת שיש בו כ"ה אותיות כמנין חיבה נקרא חטיבה, שאם תניח ט' שהיא סוד התפארת שכולל ט' ספירות בתוך אותיות חיבה יהיה בזה צירוף חטיב"ה, ולזה אמר אתם עשיתוני 'חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם' שנאמר שמע ישראל וכו', אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת דכתיב ומי כעמך ישראל וכו', שפסוק זה יש כו כ"ב אותיות צרף עמהם מספר י"ב כנגד י"ב שבטי ישראל, שקורא את כולם גוי אחד, הרי כאן מספר צ"ד שעולה חטיבה.{{ש}}'''ובאופן אחר''' נראה לי בס"ד הא דנקיט בזה לשון חטיבה, והוא '''חטיבה''' <small>[34]</small> עולה ב' פעמים '''טוב''' <small>[17]</small>, וידוע ישראל מעלים על ידי יחוד זה מ"ן מתתא לעילא, וממשיכים מ"ד מעילא לתתא, הרי טוב כפול עולה ויורד, גם על ידי זה הקב"ה מנחיל לישראל טוב כפול בעולם הזה ובעולם הבא בסוד (אבות פר' ו' משנה ') גְּדוֹלָה תוֹרָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעֹשֶׂיהָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.{{ש}}'''ואפשר''' לרמוז בס"ד פסוק שמע ישראל במילואו יעלה ס"ו <small>[66]</small> אותיות, ואותיות '''יום''' עם מספר נקוד חולם עולים ס"ו <small>[66]</small> ולזה אמר (דברים כו, יז) אֶת הֳ' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם, רמז באותיות יום על פסוק שמע ישראל וכו', גם אותיות (דה"א יז, כא) וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ במילואם הם ס"א <small>[61]</small>, אותיות כמנין '''הַיּוֹם''', ולזה אמר וַהֳ' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם.{{ש}}'''ועוד נראה לי''' בס"ד בזה פסוק שמע ישראל יש בו כ"ה אותיות ופסוק ומי כעמך וכו' יש בו כ"ב, ובזה יובן (תהלים יח, ל) כִּי בְכָה אָרוּץ גְּדוּד, תיבת '''בְכָה''' נדרשת '''בך כה''', כי הכ"ף באמצע הולך לכאן ולכאן, והכונה לומר בשני שבחים אלו, של הקב"ה ושל ישראל, אָרוּץ גְּדוּד שאכניע את אויבי ישראל, נמצא שבח של ישראל הוא בכ"ב אותיות, ובזה יובן בס"ד (שם פד, ה) אַשְׁרֵי אָדָם עוֹז לוֹ בָךְ, אשריו שיש לו עוז בשבח של 'ב"ך אותיות', שהוא פסוק וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, וידוע שישראל הם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם, וזכו לשבח זה בזכות שקבלו התורה שהיא 'כ"ב אותיות', ובעבור זה ישיגו '''טובה''' <small>[22]</small> בעולם שמספרה כ"ב.
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}