עריכת הדף "בית מאיר/יורה דעה/שכז"

{{ניווט כללי עליון}}
סעיף א'. ודוקא באומר שיחול עלי' שם חלה בעודו קמח אבל המפריש קמח ואומ' כשתעשה עיסה יחול עלי' שם חלה דבריו קיימים ומסיים בב"י ע"ז וכ"כ בסה"ת שמטעם זה יכולה אשה לומר לחברתה קחי קמח ולושי עוגות והפרישי חלה אעפ"י שבשעת הצווי הי' קמח ואינה ראויה לחלה. וא"כ א"י לאיזה צורך מעתיק הש"ך בסי' שכ"ח סק"ז טעם ר"ת בתוס' נזיר הואיל ובידה להביא עיסה הא בל"ז נמי בידה להפריש הקמח ולומר שיחול החלה על העיסה לכשתילוש. ואולם כנראה הר"ת הנ"ל לא ס"ל כהרא"מ שהרי בקדושין דף ס"ב עד כאן לא מיבעי לי' לרב אשי מר' יוחנן אלא באומר פירות ערוגה זו תלושים יהי' תרומה על ערוגה מחוברת לכשיתלשו א"נ פירות מחוברת לכשיתלשו על תלושה וע"ז פשט ר"י דכל שבידו לאו מחוסר מעשה הא אילו אמר פירות מחוברת על פירות מחוברת לכשיתלשו תרווייהו בזה לא מיבעי לי' ומשמע דודאי לא הוי תרומה. וכן הרמב"ם בפ"ה מה"ת להנוסחא האמיתית בכ"מ. לא העתיק יותר מהמבואר בהגמרא וכן הש"ע סי' של"א. ואף ראב"י שם אף שמיקל נמי בעד שלא הביאו שליש שיש בו נמי הריעותא דדבר שלב"ל מ"מ לא הקיל אלא בחדא ערוגה לריעותא הא בתרתי ערוגות לריעותא לא מצינן שהקיל וא"כ הכא דכמו שאין מפרישין קמח על קמח כן נמי אין מפרישין קמח על עיסה ולא עיסה על קמח וא"כ איך יוכל לומר על קמח שיהי' חלה לכשילוש מדמיון תרומה הא שם גופא לא מצי להפריש תרומה בשניהם מחוברים לכשיתלשו וה"ה הכא על שניהם קמח שיהיה חלה לכשיגבילו שניהם. ולהכי מוכרח ר"ת לומר שמש"ה חשוב בידו שבידו להביא עיסה מגולגלת שהוא בדמיון ערוגה תלושה ולומר שתהא חלה על קמח לכשיהי' עיסה שבזה שפיר אמרינן כל שבידו לאו כמחוסר מעשה. וא"כ שמוכרח שר"ת חולק על הרא"מ דאל"ה לא הי' צריך לדבריו אלא הי' די כסה"ת תימה לי שפסק הב"י כהרא"מ אחרי שהגמ' מסייע לר"ת כדקדקתי לעיל ודע שמה שהסמ"ג נתן הטעם לפסק הרא"מ מדקיי"ל כראב"י ועיין בב"י השם יודע כי א"י ליישב מה ענין ראב"י להכא דאטו בחלה בקמח הריעותא דדשלב"ל איכא הא הכל בעולם והוא אך בדמיון מחובר שגדל כל צרכו אלא כמו דשם הריעותא מדאינו תלוש כן בחלה הריעותא מדאינו עיסה וצ"ע. ולענ"ד נמי מוכח מסעיף ב' דלא כפסק הש"ע דהכא שהרי ע"כ משמע דלא מהני תנאי שיוקדש ההפרשה כשיעשה הקמח הנשאר עיסה אלא במה שכבר הוא עיסה אבל בשניהם קמח לא. ודין זה הוא מהירושלמי עיין ודוק. וע"ש נמי בתוס' נזיר כי. דבריהם צ"ע במה שכתבו ומיהו בההוא טעמא לחוד וכו' ועיין פירושו במ"ל פ"ט מה"א דר"ל מה לו לר"ת לתלות היתר השליחות במה דאיהו מצי עביד ע"י שתביא עיסה מגולגלת ות"ל אפילו אי נימא דזה אין סברא לומר דחשוב איהו מצי עביד ע"י עיסה מגולגלת. וגם אף דס"ל דלא כהרא"מ ונמצא אין ביד המשלח כלל להפריש חלה מקמח זה בעצמו בעוד שהוא קמח מ"מ הרי הוא בידו להפריש החלה מקמח זה ע"י מעשה שילוש  כל הקמח ויפריש ממנו [ואך א"כ כוונת המ"ל הדברים שכו' ואח"כ הוקשה להם דא"כ בכל שבידו לעשות לא חשיב מחוסר מעשה הם קצת למותר. וע"כ ר"ל שבודאי בפשוט אין לומר דלגבי מנוי שליחות שפיר חשוב יוכל לעשות בעצמו אף ע"י מעשה שבידו אף אי לא אמרינן כלל כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי דזה ודאי אין סברא אלא כיון שיש בעולם סברא דכל שבידו וכו' נהי דלגבי עצמו שיהא יוכל להפריש בעודו קמח לכשיתלש סובר ר"ת מפני שהוא בדמיון ב' ערוגות מחוברים לא אפשר מ"מ לענין מנוי שליחות לזמן הראוי אפשר די בההוא סברא דכל שבידו וכו' אף בקמח שהוא בדמיון ב' ערוגות מפני שמ"מ אינו דומה לקידושין שאינו בשום אופן בידו וע"ז מביא ראי'] נמצא שאין שוב כלל בדמיון הקדושין לא"א שזה אין בידו בשום אופן לקדש השתא ולכן אין בידו לימנות שליח אף לזמן שיהא גם בידו לקדש דהיינו אחר הגירושין משא"כ בחלה נהי דהוא עצמו אין בידו עתה להפריש בעודו קמח להזמן שהוא עיסה מ"מ הרי בידו להפריש עתה ע"י שיעשה עיסה ולכן גם לימנות שליח להפריש בזמן הראוי דהיינו כשילוש. ועל זה מביא ראי' מיבמות דאף דהוא בידו ע"י שיבא עליה מ"מ אינו יכול לימנות שליח כיון דמחוסר מעשה. וקשה דאי מיבמות אין שום ראי' ואין זה אלא כתולה תניא בדלא תניא דאטו שם בגמרא מבואר דהאיבעי' הוא בנכתב אחר הנשואין ואין הריעותא אלא מטעם השליחות הא עיקר האיבעי' הוא אם נכתב בעודה שומרת יבם אם יוכל לגרשה בו אחר שבא עלי' אם חשובה כארוסה מטעם שבידו לבא עליה אלא שהתוס' כתבו ואפילו כתבו בו זמן דאחר נשואין כלומר שנכתב אחר הנשואין וכתבו בו זמן הכתיבה מ"מ חד דינא אית לי' עם נכתב קודם הנשואין כיון שאין בידו לגרשה בשעה שעשאו שליח. ולסברתו דכל מה שבידו אף ע"י מעשה חשוב שפיר בידו לענין מנוי שליחות. הכל קשיא מנ"ל דשם קאי כלל האיבעי' לענין אם נכתב בתר שנשאת דילמא ע"כ ל"מ לי' אלא אם נכתב קודם שבא עליה אי חשוב ע"י שבידו לבא עליה נכתב לשם גירושין אם לאו כמבואר שם בהרא"ש ועיין בספרי סי' קל"ב. אבל אם נכתב בתר הביאה באמת לא מספקא לי' והדר קושייתו לדוכתה. וכ"ת דס"ל דלשיטת ר"ת ע"כ האיבעי' לא קאי רק דוקא אם נכתב אחר הביאה דאילו בעודה ש"י ס"ל שהוא בדמיון שתי ערוגות מחוברות דלא אמרי' לדעתו כל שבידו וכו' דא"כ דאך האיבעי' מפרש לנכתב בתר שנשאת ומשום דילמא לענין שליחות חשוב יוכל לעשותה עתה ע"י המעשה דא"כ הדר קשיא מה הוקשה לר"ת על המנהג הא האיבעי' ביבמה לא נפשטה ונהי דבדאורייתא מחמרינן הא חלה בזה"ז דרבנן ושפיר דנהגו להקל. ואפשר דזה דעת המרדכי סוף פרק האיש מקדש שנתן באמת הטעם על מנוי שליחות בחלה מפני שבידו ללוש ולהפריש ולא חש לראיות תוס' בנזיר מיבמה וצ"ע:
באמצע דבור הקודם הי' כתוב על הגליון. דברים אלו אינם אלא לפי' רש"י שם דהטעם משום לא נגמר מלאכתו והוי ק"ו שניהם מחוברים משא"כ לפי התוס' שם דעיקר מה דלא הוי תרומה בדיעבד היינו משום דלא חשוב מין אחד ודאי בשניהם מחוברים דהוי מין אחד ליכא למיבעי והיינו דעת הרמב"ם וש"ע ודוק. מה שכתבתי על הגליון שגיתי מפני הטעם שבש"ע שמשמע מיני' שהוא משום תלוש ומחובר ב' מינים וסבור הייתי שהוא פי' התוס'. אבל ליתא אלא לתוס' מג"ה הוא ממנו בתלוש ולא במחובר והוי מחובר פטור ולדידהו נמי כ"ש ב' מחוברים ועיין ריש ה' תרומות דעיקר הטעם דתרומה מורה לשון תלוש וממנו היינו דכותי']:
סעיף ב בש"ך סק"ד בא"ד וכאן קאמר דה"ה אם מקדישה וכו' נ"ב א"י מנלן לו פי' זה דהא בכל הפוסקים נאמר וטוב ללמד תנאי זה לנשים דמשמע ברור תנאי דהרישא אלא שבהרישא אינה מתנה אלא על הקמח שכבר מונח בהעריבה ובזה מתנה אף על הקמח שיתערב אח"כ בשעת עריבה:
{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}