עריכת הדף "בית מאיר/יורה דעה/רטו"

{{ניווט כללי עליון}}
סעיף א' בש"ך סק"ב. אבל אם אמר הנאת סוכה עלי מותר לישב בסוכה וכו'. והאמת שכן איתא בהר"ן הביאו הב"י ריש סי' רל"ט והוא בנדרים ט"ז ע"ב ושם נאמר חידוש יותר דאפילו אמר סתם קונם סוכה עלי מותר לישב בה למצוה וע"ש. ולענ"ד הוא תמוה ומוכח דלא כותי' ואף דלא כהש"ך שהרי שם דף ל"ט איתא המודר הנאה מחבירו ונכנס לבקרו עומד אבל לא יושב ומקשה אי בשנכסי חולה אסורין על המבקר אפילו עומד נמי לא והכי פסקינן בסי' רכ"א ע"ש בש"ך ס"ק כ"ה ופי' הר"ן אפילו עומד נמי לא שהרי נהנה בדריסת הרגל ומשום מצוה לית לי' לאתהנויי מאיסורא אפילו במקום מצוה ומ"ש ישיבת הסוכה. (ועיין ר"ה דף כ"ה בתוס' ד"ה המודר) ואף דברי הר"ן שבש"ך סתורים מדבריו עצמם שבדף ט"ו ששם נמי פירש הכי על הנאת תשמישך בחד טעמא עם שבדף ל"ט. וא"כ לענ"ד לא מוכח כלל נמי דינא דהר"ן ז"ל דקונם זריקת צרור עלי קונם שופר עלי לענין שיהא אחר תוקע. ועיין בא"ח סימן תקפ"ו בב"י שהמרדכי הרגיש בחילוק זה דשאני ישיבת סוכה שגופו נהנה. ולענ"ד הוא מוכח מן הש"ס כנ"ל ומה"ת להמציא איסור ע"י קונם שיהא זה כקרבן וקרבן גופי' הא שרי זריקתו ונגיעתו בלא הנאה וצ"ע. ואולי התשו' מנחם עזרי' שרומז הש"ך עלי' מרגיש בכל זה ומה שהב"י מביא בסי' רל"ט שהסמ"ג כתב כדעת התוס' לא מצאתי זולת מה שכתב שאם אסר הנחת תפילין חל ומודינא בלשון איסור אבל בלשון קונם וזריקתו צרור לענ"ד צ"ע:
שוב כתבתי הדברים פה נכתבים בלא עיון הראוי וכן צ"ל כתב הש"ך אבל אם אמר קונם הנאת סוכה עלי מותר לישב בה וכ"כ הר"ן זה מבואר בקושי' רבא עלי' דאביי להדיא אלא שהר"ן הקשה שם אף על אוקימתות רבא באומר ישיבת סוכה עלי נמי הא מצות לאו ליהנות ניתנו והוכיח מזה דאם אמר קונם זריקת צרור עלי דנמי חל הנדר. וזה צ"ע כנ"ל ואי משום קושייתו יש לעיין הא אף על קושי' רבא גופי' צ"ע מה הקושי' דהא איתא בדף ל"ט המודר הנאה מחבירו נכנס אצלו לבקרו עומד אבל לא יושב ומקשה אי בשנכסי חולה אסורין על המבקר אפילו עומד נמי לא ופי' הר"ן גופי' שהרי נהנה בדריסת הרגל ומשום מצוה לית לי' לאתהנויי מאיסור. הרי להדיא שאפילו במודר הנאה מ"מ אסור בהנאת הגוף אף שאותה הנאה אינה מגיע לו אלא ע"י המצוה. וכן בדף ט"ו גבי הנאת תשמיש פי' הר"ן נמי הכי ע"ש ומוכרח הוא וא"כ מה מקשה רבא עלי' דאביי דהא מ"מ אסור בהנאת הישיבה כמו שאסור המבקר בהנאת העמידה. ובע"כ לומר דכיון שמזכיר בפי' השם סוכה ואמר הנאת סוכה עלי ועיקר הנאת סוכה אינה הישיבה שאינה של מצוה אלא הנאת המצוה הוא עיקר הנאתה. להכי לא חל הנדר משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ובלשונו אינו אלא הנאת המצוה וזה לא חשוב הנאה. וא"כ מה תו קשיא להר"ן על אוקימתת רבא דכיון שהזכיר בפי' ישיבת סוכה עלי הרי שאסר על עצמו הנאת הישיבה להדיא ומה בכך דמצי' לאו ליהנות ניתנו הא מ"מ אסור לאתהנויי מאיסור ההנאה שהיא מבלעדי המצוה דהיינו הישיבה. אבל זריקת צרור שאינה בכלל הנאה של כלום מנ"ל להוציא מזה דחל נדרי' וזה לענ"ד גוף החילוק שבתוס' ר"ה הנ"ל בין שופר לסוכה ע"ש וק"ל. וכנלענ"ד עיקר. ואילו נאמר כדמסתבר באמת לפ"ר דישיבת סוכה להכי לא חשיבה הנאה מבלעדי המצוה משום דזה אף בביתו יוכל לישב. א"כ קשה מה מקשה גמרא לעיל אפילו עומד נמי לא. ובשלמא בדף ט"ו דמשני הר"ן דכי אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו הנ"מ לומר שאין קיום המצוה חשיבה הנאה אבל מ"מ אי מתהני גופי' בהדי דמקיים מצוה הנאה מקרי וזה ניחא דשם א"א לגופי' ליהנות הנאה זו אלא ע"י המצוה משא"כ הכא אטו לא יוכל לעמוד בביתו אלא מפני שרוצה לקיים המצות ביקור מוכרח לעמוד שם ומה הנאת הגוף יש לו בעמידה זו יותר מביתו. [ואמת שכבר יש משמעות בפי' הרא"ש שם שהוא תימה בעיניו]. ומה"ת לא נאמר גבי עמידה זו מצות לאו ליהנות ניתנו אבל הישיבה חשיבה הנאה שאינה מכח המצוה שהרי יוכל לקיים המצוה בעמידה ולכן אסור. א"ו מוכח מזה דמ"מ חשובה העמידה הנאה מבלעדי המצוה וה"ה הישיבת סוכה וצ"ע.
שמ סעיף ג בט"ז סק"ג באמצע דיבור ונ"ל שהוא מוכרח וכו' ודמיא לשבועה. נ"ב אבל מ"מ שבועה גמורה לא הוי  דאל"כ תחול בכולל. ועיין או"ח סי' תי"ח. ולי נראה שאינו אלא נדר מצוה שבסי' רי"ג סעיף ב' משא"כ אם התענית עבירה:
תו שם בט"ז וא"כ וכו' למה פסק בסעיף שאחריו. נ"ב אי מש"ה לק"מ כדאיתא בהכ"מ שגם הרמב"ם סובר חילוק הרמב"ן להלכה. ומ"מ נראה לשון הגמרא דתענית לפרש בנדר ממש ומשום דבדרבנן עשו חיזוק ופסק כהרמב"ם אלא מה שסותר עצמו ק"ק:
סעיף ד בש"ך ס"ק י"א בא"ד י"ל דע"כ הרמב"ם ס"ל. נ"ב א"י דא"כ דלדעת הש"ע דלא ס"ל הכי בנודר לזמן הא ע"כ או דהסוגיא דתענית איירי בלא הוציא בנדר ממש או שהפי' תדחה גזירתנו היינו ע"י התרה א"כ היכי מצא הש"ע סמך מן הש"ס דבכל ימיו עשו חיזוק. לכן לענ"ד אין תירוץ זה עיקר:
סעיף ה' אבל על מצות ל"ת דעלמא אינו חל בין בביטולו בין בקיומו. לפ"ר תמוה מה עסק לביטול לא תעשה ע"י נדר הא נדר אינו חל כלל באעשה כיון שהוא רק איסור חפצא. וניחא לי ע"פ מה דאיתא סי' רל"ב אם אמר קונם כל פירות שבעולם עלי לא חל הנדר והוי נדר שוא. ובסי' רל"ו בב"י מביא בשם הרא"ש שהטעם משום דסתם לעולם משמע ואי אפשר לחיות בלא כל הפירות שבעולם. ויש להקשות הא גם שם מביא הב"י בשם הר"ן שהקשה על דין הרמב"ם דהיינו אם נשבע שלא לאכול ז' ימים דהוי שבועת שוא ומלקין אותו ומותר לאכול לאלתר ואמאי נימא שלא יאכל עד שיסתכן ושוב תדחה שבועתו מפני פיקוח נפש וכתב וטעמא היינו משום דהוה לי' נשבע לעבור על ד"ת שנשבע להמית עצמו הילכך הוי שבועת שוא. וזה ניחא בשבועה אבל אם אסר בקונם כל פירות שבעולם דנדר חל על דבר מצוה נשאר הקושי' יהא באיסור כל פירות עד שיסתכן. משא"כ להרשב"א שהנדר אינו חל בביטול ל"ת זה. נמי דכותי' דודאי במיתת עצמו הוא מוזהר בלאו דלא תרצח ושפיר הדר שייך תי' הר"ן ובאופן זה הוא דשייך ביטול לא תעשה ע"י נדר ודוק:
סעיף ו בש"ך ס"ק י"ד. וכן אם נשבע שיאכל ככר זה. נ"ב ולענ"ד בזה אף הדעה ראשונה מודה:
{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}