עריכת הדף "בית מאיר/יורה דעה/קיח"

{{ניווט כללי עליון}}
סעיף א' ושכר נ"ב לשון זה מהרמב"ם וא"י מה ענין לשכר להצריך אף חותם אחד דהא אפילו של נכרי מותר בבית ישראל ועיין בסי' קי"ד אם לא במקום שדמיו יקרים מיין וע"ש. א"נ באם ישראל רוצה לשתות מה שהפקיד בבית הנכרי הנפקד:

בש"ך סק"ד. כתב סברה נכונה דגבי יין לא שייך ישראל חשוד. וא"כ לפ"ר קשה לי איך מוקים ר"ת חביות ב' חותמות בישראל חשוד אם חשוד לנסך הרי הוא כותי ואם להחליף הא לא שייך טרח ומזייף. ואולי מוקים לה מ"מ בחשוד לנסך ואעפ"כ אינו מירתת ככותי ודוחק:

בש"ך סק"ח וכמו שנתבאר בסי' צ"ח. נ"ב ע"ש בדבריו ולפ"ר רציתי לומר דהוי מבשא"מ בטעמא. אלא שכבר הוכחתי בסי' ק"ז מרש"י דדג טמא וטהור הוי מב"מ בטעמא וע"ש וה"ה די"ל דחלב טמא וטהור שוים בטעם:

בש"ך ס"ק י"א ומה שהוא לא בטל לעולם הוא מדרבנן נ"ב מהתשו' שבב"י ס"ס זה משמע דאם טעם כעיקר דאורייתא אף דבר המעמיד דלא בטל נמי ד"ת וצ"ע:

שם בש"ע וי"א שאף וכו'. עיין פר"ח מסיק שיטה זו עיקרית בש"ס. ובני החתן ר' חיים הקשה על שיטה זו דאיך אפשר דברי רב שאמר חבי"ת אסור בחותם אחד איירי דוקא בשולח ולא הודיע לחבירו כמבואר בש"ע דא"כ הא גם מה דאמר חמפ"ג מותר בחותם אחד נמי בההוא גוונא איירי ואיך מסיים עלי' פת למה ניחוש לה אי חמימי בקרירא מידע ידיע בשולח מה ידע חברי' מה שולח לו בלא הודיע. הגם שבשיטת הש"ך ופר"ח שמסקו דעיקר הוא ההודעה לנכרי עיין בדבריהם נפשר לידחוק דדברי רב. אמורים בלא הודיע לנכרי ושמואל לגירסת רש"י דלא מתנח סימנא בפת משום דפשיטא לי' דאפשר בתקנה ע"י הודעה לחבירו שאז מותר בחותם אחד אפי' בלא הודיע להנכרי. וכ"ז דחוק בעיני. תו צ"ע דאיך אפשר דאיירי בשולח הא המסתבר ע"פ המושכל דכל ההיתר הנאמר בש"ע סעיף י' ובהג"ה סוף סעיף ב' ואם אינו נהנה בחליפין מותר בכל ענין. היינו דוקא במפקיד ביישוב דמצוי לו להנפקד דבר שכמו הדבר הנפקד דאילו בשולח במקום מרחק דיש לחוש שמא על הדרך לא הי' מצוי לו להשיג כיוצא בדבר הנפקד והוא הי' צריך לו ואכלו. וכשבא לביתו נתן תמורתו מדידי' ודאי אף אם רואה הדבר הזה מושבח כדידי' מ"מ אסור כי אין לך נהנה בחליפין יותר מזה. והמורה צריך ליזהר להשגיח על זה. וכן מצאתי להדיא בתשו' ח"צ סי' ל"ט וא"כ איך נימא דרב איירי דוקא בשולח דא"כ למה פת יהי' פשיטא משום דא"א לו להרויח בחליפין הא מ"מ צריך לסימנא ע"פ הרוב ממקום למקום מחשש הנ"ל וצ"ע. לכן לענ"ד אילו הייתי כדאי להכריע הי' יותר מחוור בעיני הדיעה א' שבש"ע ע"פ הגירסא דמפתח וחותם:

.סימן קי"ח סעיף ה'. בסוף הג"ה אם אותן שלא הוחלפו הם היותר טובים. נ"ב ובתנאי שאותן שלא הוחלפו לא הי' בהם סי' הניכר דא"כ יש לחוש שהי' ירא להחליף אלו מפני הסימן. כן משמע שם לחד תירוצא ע"ש סעיף ט' הג"ה ויש אוסרים בכל זה. נ"ב וכתב בת"ח כלל ל"ב סוף דין י"ז ובכלים הנמצאים ביד נכרים נוהגין להקל אם מוצאים עליו כתוב כשר ואפשר דטעמו משום דסתם כלים אינם ב"י עכ"ל. ולפ"ז הי' ראוי לאסור לבשל באותן כלים דבר חריף כדלקמן סי' קכ"ב בהג"ה אמנם לדבריו פה דבדיעבד אין להחמיר אפשר דבנתאכסן בבית נכרי דהוי שעת הדחק כדיעבד דמי והכל שרי. ועיין סי' צ"א בט"ז ס"ק ב' ובסי' קכ"ב סעיף י"א בהג"ה:

פר"ח ס"ק י"ח תוך ד"ה אמנם. ומלאכה אסורה היא בשבת מן התורה. נ"ב עדיין צ"ע בזה בא"ח סי' שי"ד סעי' מטעם דאינו עשוי להתקיים. שוב מצאתי בתשו' ח"צ סוף סי' ל"ט כתב מה שכתב ע"ש:

סעיף י' עיין פר"ח ס"ק ל"ו משיג על תשו' ר"י מטראני ועיין היטב בדבריו ומה שמשיג על השגת המהרי"ט על הרא"ש מדברי הראשונים שאין הולכין בשל נכרים בתר רובא. כבר השבתי עליהן כהוגן ממקור הדברים שבהר"ן פרק אין מעמידין גבי גבינות הנכרים ע"ש. אלא אחרי שמצאתי שקדמני בזה הח"צ סי' ל"ט מה לי לכפול הדברים ע"ש. אמנם מה שמשיב בדוחק רב נגד לשון רש"י על ראיות ר"י מפת למה ניחוש לה. דר"ל דאף בשוין יש מצוי הנאה מועטת. מלבד הדוחק לפ"ר יש ראי' דלא כותי' ממה דאיתא בחולין דף ו' הלותן לשכנתו עיסה לאפות וקדירה לבשל אין חוששין לשאור ותבלין שבה. וקשה בשלמא קדירה דסתמא של בשר או דגים שאין בהם משום מעשר ושביעית שפיר דקאמר אין חוששין לתבלין שבה אבל בעיסה יותר הי' לו לומר דאין חוששין להחלפת העיסה למעשר ושביעית ומאי ארי' דקתני אין חוששין לשאור שבה דמשמע הא להעיסה בל"ז דאינם חשודין על הגזל נמי אין חשש וע"כ היינו מטעם הנאמר גבי פת למה ניחוש לה וכו' וצ"ל נמי לפ"ז דשכנתו כיון שיודע שבשעה זו מיד נאפה הוי כמו פת דשייך חמימי וקרירי מידע ידע ולא כאינך נותן לפונדקית דיש לחוש כדנאמר שם מורי' התירא בר בי רב ליכול חמימא ואנא קרירא] ומה הרווחה איכא לאשכוחי בהחילוף. משא"כ השאור הא ע"כ בל"ז לומר דיש הרווחה מצוי בהחילוף והוא לא מינכר. ומשמיענו דמ"מ אינם חשודים על הגזל. והא ניחא לשיטת הר"י משא"כ להפר"ח. אך דיש לדחוק דנקיט ההוא לישנא איידי דסיפא ואם אמר לה וכו' דשם עיקר החידוש למיחש לשאור שבה. אמנם ז"ל חידושי רשב"א שם בחולין וכן אם הביא לו מתנה וכו' ועוד אם אתה חושדו בכך הרי את חושדו כרשע גמור שמתכוין ומתנכל להכשיל ולהעבירו. הרי לך בהדיא שישראל החשוד בודאי אינו חשוד להכשיל בלא הרווחה ונכרי בודאי הוא דלא כהפר"ח שהוציא מדבריו בתה"ב להיפוך ומשם אין ראי' במידי דשאני התם דבודאי הנכרי לאו דינא גמירא שיודע שאם סילק מן האור והחזירו שנאסר בזה לישראל משום בישולו וכמה ישראלים יש שלא ידעו מזה ומה"ת יש לומר שכיון להכשיל בלא הנאה. וכן מבוארים דברי הרשב"א שבעצמו מביא ס"ק מ"ג שדוקא במקום הפסד דידי' לא חשוד מבואר הא בלא הרוחה והנאה חשוד. ודברי התוס' כבר ישב המהרי"ט כהוגן דבדבר טורח להחליף שוה להפסד עיין בו וגם מה שמביא הפר"ח ראי' מהר"ן ביין תפוחים נמי לענ"ד אין ראי' כי דוקא שם במקום שאין לו הנאה אין לחוש כי מה הנאה יש לו במה שהכשיל לישראל במה שלא יתוודע לו לעולם. ואם יגיד להישראל שהכשילו הא מפסיד לעצמו שלא יקנו ממנו ובמקום הפסד בודאי לא נחשד. משא"כ בשולח ומפקיד ביד כותי באופן דיש לחוש שהכותי יכוין להכשילו כדי שבתר אכילתו יאנה להישראל לומר לו אכלת איסור. אפשר דיש לחוש אלא דלפי חילוק זה אין דברי התוס' אזלו שפיר בהראי' מן מורייס ולהכי שפיר טפי חילוק הרי"ט] והעיקר שדברי הרשב"א מבוארים כהרי"ט וגם הסוגיא דחולין משמע כותי' אך דלדברי התה"ב הארוך דף קי"ח ע"ב שמוקי להדיא המימרא דרב ושמואל אף בישראל חשוד ומכ"ש לפר"ת דמוקמה אך בישראל חשוד ולא בנכרי ע"כ מוכרחים דברי הפר"ח דאף בפת שייך חילוף דהרווחה פורתא עכ"פ דאל"ה למה צריך חותם אחד הא ישראל חשוד ודאי לא חשוד להכשיל בחנם כמבואר בהרשב"א חולין הנ"ל. וא"כ ע"כ לידחוק בחולין כנ"ל. ומ"מ לדינא ודאי מורה דעת הרשב"א חולין הנ"ל כהרי"ט דכותי חשוד להכשיל נמי ועכ"פ במקום שיוכל להחליף בלא טורח ובלא הפסד. ועיין בא"ע סי' י"ז שם השתמשו הפוסקים טובא בסברא זו דאין הנכרי חשוד להכשיל. אמנם שם איירי ע"פ טורח ודוק:

שם. ודבריו לא האירו דאשתמיטתי'. נ"ב ע"כ לא קיי"ל הכי כדאיתא סי' קי"ד סעי' ד' בהג"ה. ועיין סי' צ"ח בדבריו ס"ק ז' בד"ה ומעתה שהכרחנו שהרבה מראשונים  חולקים בסברה זו וכותייהו קיי"ל. והעיקר עיין תשו' ח"צ סי' ל"ט ודברי הג"ה שבסי' קי"ד היא ככ"ע:

נשאלתי אחד שלח בשר בלא סי' ע"י נכרי בענין שהנכרי לא ידע דהיינו שהניחו בלי ידיעתו על העגלה תחת המשאות שהי' העגלה טעונה בם. והי' נראה להתיר מטעם ס"ס ספק נגע בהבשר וידע ממנו ספק לא ידע ואת"ל ידע שמא לא החליף וכדתנן הנכנס לבקעה וכו' ר"א מטהר משום ס"ס ואף רבנן לא פליגי אלא כדכתבו תוס' פסחים דף י' ד"ה ספק דגבי טומאה גזה"כ משא"כ הכא ס"ס בדאורייתא שרי ואפילו הש"ך שהחמיר בס"ס להתהפך בנדון זה מודה ע"ש. ואי משום בשר שנתעלם מן העין הא קיי"ל דשרי. אך לא באתי לידי מדה זו שבל"ז הי' להישראל ט"ע בגווי'. והי' נוח לי מפני שמסיק הש"ך שלא להורות ס"ס אלא בדאיכא צדדים להתיר. ומ"מ בה"מ אפשר להקל וצ"ע:
{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}