עריכת הדף "בית מאיר/אורח חיים/תקמח"

{{ניווט כללי עליון}}
סע' א''. ומונה שלשים מיום הקבורה. עיין מ"א כתב להכריע כהט"ז. וכן נ"ל דדמי לשגג ולא נהג אבילות קודם הרגל שאין ש"ע נחשב לשבעה ואני אומר אי מש"ה ערבך ערבא צריך שהרי הש"ע סוף סעי' ז' מסיים ודינו כדין קובר מתו ברגל וכן כתב בב"י דזה טעמו וא"כ לדעת המהרש"ל פשיטא דגם בזה ש"ע נחשב לשבעה אמנם ראיות הט"ז מלשון הרמב"ם דהכא נראית מדכתב ומונה ל' יום מיום הקבורה וכתב הט"ז משמע אפי' מת בסוף ימי הרגל מונה מיום הקבורה ל' ולא אמרינן דאותן ימי הרגל יהיו נחשבים לז' ימים דמ"ש מת בעצרת או י"כ לפי דעת הר"י שזכרנו א"ו וכו' ונהי דאי מש"ה הי' אפשר דאין ראי' מזה אלא לסתור דעת הר"י ולומר דלענין לחשוב רגל לז' ימים רגל שלם בעינן מה שא"כ אותן ימים האחרונים דאינם נחשבים אלא כחצי רגל וה"ה מת בעצרת וי"הכ וקצת נראה הכי דעת המהרש"ל מדלא מבאר נמי דמת בעצרת ויה"כ דהעיקר כדעת הר"י משא"כ ש"ע דרגל בפני עצמו הוא והוי רגל שלם שפיר דנחשב לז' מ"מ סתימת הרמב"ם משמע אפי' ברגל דסוכות דמ"מ מונה ל' יום ולא חשוב אף ש"ע לז' וצ"ע. סעיף ה' משעה שמחשיך כתב המ"א אבל בליל י"ט של חייב בכל המצות דדוקא ביום שני כתב הרא"ש דכחול שוי' רבנן אבל בלילה שלפניו לא וכ"כ וכו' דלא כש"ך שם שחולק ובטלה דעתו נגד דעתם ואני אומר הש"ך ברי' הוא ואפי' באלף לא בטל דהא ודאי מה שכותב בכונת הרא"ש דדוקא בי"ט שני וכו' אף דהמ"ל ז"ל בתשובה נמי ר"ל הכי אינו האמת דהא הרא"ש שאינו מזכיר במקום זה ממנהג אשכנז שאף ביום שני  עושים ע"י עממים עיקר המלאכות אין שום טעם לחלק אליבי' בין לילה ליום וגם בלשון הר"ש גופי' שנותן טעם מפני שאין אנינות בי"ט לא משמע כלל להבדיל בין לילה ליום ומ"ש וכן כתב הדרישה לא היא אלא אדרבה הניח המהרי"ל בצ"ע אלא שדחק עצמו לקיים הפסק וכתב ואפשר וכו' ע"ש. אבל להעלות זה בדעת הרא"ש בודאי ליתא והעיקר דהר"ש חולק על הרא"ש כדכתב הש"ך ע"פ הסמ"ג. ודעה זו דהסמ"ג הובא נמי בהר"ן ריש מי שמתו בביאור יותר דיש פלוגתא בין הירושלמי לתלמודן דהירושלמי סובר דאפי' בשבת חל אנינות מדיש עליו משא לחשוך על התחום ותלמודן לא ס"ל הכי בשבת וה"ה בי"ט:

אבל מאוד תמהני איך אפשר לומר דהירושלמי לדינא יהא חולק על תלמודן ואפי' בשבת הא מיד שם ע"ב פוסק הירושלמי להלכה כר"ש דבשבת מתוך שהתרת לו כל אלו חייבוהו בשאר מצות של תורה (ובודאי מזה הוכרח לבא לפי' הרא"ש וכדכתב פרק מי שמתו) וא"כ נהי דלדעה זו נראה לשם כפשטות משמעות הירושלמי שמפני שיש להחשיך על התחום חשוב בין בשבת ובין בי"ט יש עליו משא וישנו באנינות היינו דדחק לתרץ דההוא ברייתא דפטרו משופר ס"ל הכי אבל לדינא הא ע"כ מודה דבשבת אין דין אנינות וא"כ פשיטא דהר"ש שפיר הורה דבי"ט אין אנינות אפי' כשני תלמודן כיון דלדינא מודה הירושלמי בשבת וה"ה בי"ט:

ובודאי מסתימת תלמודן דסמכה עצמה בי"ט על הברייתא דשבת משמע שאין הבדל בין י"ט ראשון לשני כדפסק הר"ש. אך צ"ע אחרי דקי"ל י"ט שני כחול שוי' רבנן מה טעם יש לפוטרו מאנינות ואולי מפני שאינו בהספד כדמשמע קצת מהר"ן הנ"ל ע"ש וצ"ע. ואולם אף דנראה שזה טעמו דר"ש מ"מ אין הכרח לזוז מפסק האחרונים בליל י"ט שני ע"פ מסקנת הש"ך לדידן שנוהגים ביום שני כמו בראשון וכדכתב הדרישה ואפשר וכו' ובפרט שבל"ז יש פוסקים ראשונים דלא כהרא"ש כמו הרמב"ן שעשה מעשה לתקוע בר"ה אפי' בי"ט הראשון וק"ל. הלכות תשעה באב סימן תקנא סעי' א' הג"ה ובעל ברית כתב המ"א לכאורה וכו' אבל המכניס ומוציא התינוק אינו בכלל זה ועיין בב"י סי' תקנ"ט מדכתב המוהל והסנדקאות מבואר דלכל הפחות המכניס והמוציא נמי מכונה בשם סנדק כמו היושב ותופס התינוק ומסופק אני אם לא אפי' העומד עם התינוק בשעת הברכה כי לשונו משמע דלכל המתעסקים עם התינוק מכנה בשם סנדק:
{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}