עריכת הדף "בית מאיר/אורח חיים/תקה"

{{ניווט כללי עליון}}
בהמה שהיא עומדת לאכילה זה ע"פ הסמ"ג והר"ן אבל הטור אינו מחלק בזה וסתם וכתב קדרה שיש בה אוכלים מותר לחלוב בהמה לתוכה להרי"ף. ומשמע מתוך תשו' היש"ש שבסי' א' פ"ק דביצה וכן בספר תשו' שלו סי' ע"ה דטעם הטור משום דס"ל דבין מוקצה ונולד שרי בי"ט כר"ש וזה אינו שהרי בסי' תצ"ה לא הכריע הטור כלל בפלוגתא זו ותו הרי הטור כתב מותר להרי"ף והרי הרי"ף פוסק להדיא בי"ט אפילו מוקצה לאיסור כר"י לכן העיקר דודאי סתימת הרי"ף מורה להיתר אפי' בבהמה העומדת לחלוב וטעמו הוא כדביאר הרמב"ן פ' חביות דטעמא דהרי"ף במה דמחלק בין י"ט לשבת לענין החלב ולא לענין האשכול הוא מטעם התוס' דהאשכול ראוי לאכילה בשבת משא"כ העז והוי כבורר אוכל מתוך פסולת וכתב תו אבל לפי פי' רב אלפס ורבינו חננאל דמוקמו לה בי"ט כיון דאוכל הוא כל לתקוני אוכל בי"ט שרי הואיל וא"א לעשותו מעי"ט ואע"פ שאין דישה בעלמא מותרת בי"ט בזו התירו וכו' והאי נמי אם חלב אותן מבעי"ט למחר מחמיץ ונתקלקלה לגמרי וכו' וקשה לפ"ר מה צריך לכל דברים אלו הא בי"ט כיון דהבהמה גופה שרי הוי ממש כסוחט אשכול דמותר אפילו בשבת א"ו משום דמפרש נמי סתימת הרי"ף דאפילו בבהמה העומדת לחלוב נמי מתיר לחלוב לתוך קדירה והוקשה לו נהי דלהרי"ף הא מוקצה אסור בי"ט ובודאי ההכרח לבא לדעתו לשטת בעל המאור דנהי דבהמה מוקצה אין על החלב מוקצה כיון דדעתו עלוי' מ"מ קשה לו הא להרי"ף הבהמה גופה העומדת לחלוב עכ"פ אסור באכילה בי"ט מטעם מוקצה. וא"כ הדר וליחשוב החלב בורר אוכל מתוך פסולת ולאסור אפילו לקדירה כמו בשבת ומוכרח לבא מטעמו דמלאכת אוכל נפש בי"ט שרי וזה ברור והכי מבואר תשובת הרי"ף שמביא שם הרמב"ן להדיא ודוק:

כתב המ"א ומ"ש הלבוש דאין מוקצה ונולד בשל גוי ליתא דנולד אסור בשל גוי כמו ביצה (וחלב) צ"ל ומחובר כמ"ש סי' תקי"ג ותקי"ז ואחריו החזיק הא"ר וגם הפר"ח. ואני א"י מנ"ל ליפלוג על הלבוש לא מיבעי' לדעת הכל בו שבסי' ש"י בהג"ה דאפילו מוקצה דגרוגרות וצמוקים דמודה בי' ר"ש אינו בשל גוי מכ"ש נולד דלר"ש שרי אפילו בשל ישראל דשרי בשל גוי לכ"ע אלא אפילו למה שהעלתי שם דהש"ע לא סבור כותי' בגרוגרות וצמוקים היינו משום דמה דלא חזי אף הגוי מקצהו אבל נולד דאין איסורו אלא מחמת מוקצה חמור דלא הוכן לו ומכיון שבשל גוי אין צריך הכן כדאיתא בהירושלמי מה"ת לן לפלוגי והראיה דמייתו מתקי"ג דהיינו הנאמר שם דאסור ליקח בצים מהם מספק שנולדו בי"ט א"י מה ענין זה לזה שם האיסור משום י"ט דעלמא גזרינן אטו י"ט אחר שבת דאסור משום הכנה ופשיטא אין חילוק בין ישראל לגוי ואפילו למ"ד משום משקים שזבו או פירות הנושרים אין ענין כלל הנאסר משום גזירה להנאסר משום דלא הוכן ע"י שהוא נולד וכן הראיה מסימן תקי"ז דאסור ליקח מהם דבר שבמינו מחובר או שמחוסר צידה ג"כ אין ענין לנולד דבמוקצה דמחובר בפי' כתב רש"י דף כ"ה ולא תחלוק במחובר בין שלו לשל גוי וה"ה מחוסר צידה דמחובר וצידה דין אחד להם וצ"ע:

כתב המ"א בהמה שהוא עומדת לאכילה אבל עומדת לגדל או לחלוב הוי לה מוקצה ואסור בכל ענין ולמאן דשרי מוקצה הכל שרי דאי בעי שחט לה ואוכל הכל והא"ר כתב הרי היא מוקצה כו' פי' נולד מן המוקצה וא"כ אף לי"א בסי' תצ"ה דמוקצה מותר אסור בזה דנולד הוא ודלא כמ"א:

ולפ"ר הא יפה דיבר המ"א דמכח דאי בעי שחט לה ואכל הכל הוי ליה אוכל דאיפרת שהרי משקה הבא לאוכל הוא וכבר מקשה הסוגי' ריש ביצה אי בתרנגולת העומדת לאכילה מ"ט דב"ה אוכלא דאיפרת הוא מההוא טעמא גופא דאי בעי וכו' כדאיתא שם בתו' וה"ה למ"ד מוקצה בי"ט שרי דאי בעי אוכל הפרה הרי החלב אוכלא דאיפרת הוא אבל זה אינו דא"כ מה קאמר שם הסוגיא על מה דמקשה ודילמא ב"ש לית ליה מוקצה קס"ד מאן דשרי מוקצה בנולד אסור הא אי שרי מוקצה שוב הנולד אוכלא דאיפרת הוא וע"כ לבא למה שדחק המהרש"א וכל המפרשים דלא מקרי אוכלא דאיפרת אלא היוצא מדבר העומד לאכילה אבל היוצא מדבר העומד לחליבה ולגדל דמ"מ איהו אקצהו מדעתו אלא דשרי מ"מ על היוצא ממנו שם נולד וא"כ הדר שפיר דן הא"ר אך מ"מ היה אפשר ליישב המ"א דהנה שם מקשו תוס' איך ס"ד דאפילו מאן דשרי מוקצה נולד אסור הא ר"ש דשרי במוקצה שרי בנולד כדאמרינן דר"ש מתיר להסיק בשברי כלים וי"ל דלא דמי דהאי נולד דהכא הוי נולד טפי שמתחילה לא הי' בעולם אבל התם הכלי היה בעולם רק שנשבר וכן משמע נמי בעירובין מיא בעיבא מבלע בליעי ופריך כ"ש דהוי נולד ואסור ומאי פריך ודילמא ההוא כר"ש דהא ר"ש מתיר בנולד א"ו היינו טעמא כדפרשתי דכיון דבליעי לא היה כלל בעולם ואפילו ר"ש מודה דההוא נולד אסור והקשה בספר פורת יוסף דא"כ למה דמסיק ר"נ דלעולם בתרנגולת העומד לגדל ומאן דל"ל מוקצה ל"ל נולד הרי חזינן דאפילו נולד כזה דלא היה בעולם לא ס"ל מאן דל"ל מוקצה והדר קשה מה מקשה בעירובין דילמא ר"ש היא והוא קושי' עצומה ובעל הספר דחק מאוד ואולם אין זה אלא לפי' המהרש"ל שהביא המהרש"א שם ולהכי כתב נמי המהרש"א ובעירובין וכו' אבל המ"א אפשר מפרש דודאי ר"נ  להאמת נמי ס"ל דמודה ר"ש בנולד דלא היה בעולם ומאי דאמר ר"נ דל"ל מוקצה לית ליה נולד ר"ל נולד כזה הנולד מן המוקצה ומטעם דכיון דשרי לאכול המוקצה הוי הביצה אוכלא דאיפרת ולא כס"ד דמקשה דאף זה מ"מ שם נולד עליו:

נמצא אף למה דקי"ל דנולד אסור בשבת וי"ט מ"מ הנולד מן בהמה מוקצה למאן דשרי מוקצה בי"ט שפיר דשרי מטעם שכתב דאי בעי אכל כולה והוי אוכלא דאיפרת ואין להקשות דא"כ מה מקשה הסוגי' בשבת דף מ"ה ע"ב כדמשני הכא במאי עסקינן בדאית בה ביצה והאמר ר"נ דלית לי' מוקצה ל"ל נולד ת"ל דבשבת דהתרנגולת אסור לשוחטו והוי מוקצה מחמת איסור הא בזה לפי' הנ"ל מודה ר"נ דאף לר"ש דל"ל מוקצה ונולד מ"מ בנולד כזה דלא היה בעולם אף ר"ש מודה וטעם אוכלא דאיפרת הא ליתא שהרי בשבת התרנגולת מוקצה מחמת איסור שחיטה והוי שפיר נולד גמור מן המוקצה ולא היה בעולם כלל דמודה ר"ש די"ל הא כבר עמד הר"ן שם בביצה להקשות תחילת הסוגי' מקשה אי בתרנגולת העומדת לגדל בצים מ"ט דב"ש מוקצה הוא ולבסוף מקשה שבת דעלמא תשתרי ת"ל דבשבת כיון שהתרנגולת מוקצה אף הביצה מוקצה ותי' דדוקא בתרנגולת העומדת לגדל בצים דיצא התרנגולת מתורת אוכל שפיר הביצה שם נולד גמור עליו משא"כ בעומד לאכילה דגוף הביצה אוכלא דאיפרת הוא וליכא עליו שם נולד כלל והמוקצה מחמת איסור שחיטה אינו מפקיע שם אוכל מהתרנגולת וכיון דדעתיה עלוי' התרנגולת לבד הוא דחל עליו השם מוקצה אבל הביצה מעולם לא נאסר מחמת מוקצה זה. וא"כ שפיר קושית הגמרא האמר ר"נ דמאן דל"ל מוקצה מחמת דעומד ללידה והתרנגולת שרי בי"ט ל"ל נולד ומטעם דאוכלא דאיפרת הוא ואי משום המוקצה דמחמת איסור שחיטה בשבת הא זה אינו מזיק להביצה ולא חל עליו שם מוקצה זה אבל באמת זה דוחק ולא אזיל שפיר ובל"ז דברי המ"א ליתניהו מכח הסמ"ג דפוסק להדיא סוף הלכות י"ט דמוקצה שרי ומ"מ בהלכות שבת דף י"ב ע"ב מקפיד אפילו בי"ט ואפילו לקדירה שיש בה אוכלין דצריך דוקא עז העומדת לאכילה והיינו ע"כ כדדחק המהרש"ל דאפילו הבהמה עצמה מותרת מ"מ כיון דעומדת לחלוב יצאה מתורת אוכל ועל היוצא שם נולד ומ"ש המ"א שכן משמע מהר"ן ע"ש כי לא מידי וא"כ מ"ש המ"א בפסקו ואם אינה עומדת לאכילה וחולב לתוך אוכלין תליא בפלוגתא שכתב סי' תצ"ה ליתא. תו כתב המ"א אם לקדירה שאין בה אוכלין אסור דהו"ל נולד וברמב"ן פרק חבית איתא נמי ומשום גזירה שמא יסחט כדאיתא ריש ביצה ועיין יש"ש פ"א סי' ב' וכן כתב הטור בסי' ש"ה והמשקין אסורים משום משקין שזבו הג"ה וגוי עיין בלבוש מדכתב תחלה טעם לחולב לקדירה רקנית שאסור אך משום נולד מסיים וגוי שחולב בהמה שלו בי"ט וישראל רואהו מותר לאוכלה שאין שייך מוקצה ונולד בדבר של גוי' משמע מיניה דאפילו בחולב לקדירה רקנית שרי' וזה ליתא אפילו להנ"ל דדינו נכון דבשל גוי אף נולד שרי מ"מ בזה אסור מטעם הרמב"ן הנ"ל שהוא בכלל משקים שזבו ואסור נמי משום גזירה שמא יסחט וכדאיתא ביש"ש הנ"ל ובמה שאסרו משום גזירה ודאי אין הבדל בין של ישראל לשל גוי ולכן אף דסתימות לשון הרמ"א משמע נמי כהלבוש מ"מ לענ"ד לא קאי כי אם על היתר בהמה העומדת לחלוב ובחולב לקדירה שיש בה אוכלין וכדאבאר לתשובת הרשב"א שבב"י שממנו נפקו דברי הרמ"א כי הנה המ"א סק"ג כתב על דברי הב"י דהרשב"א לטעמיה וצ"ע דמה ענין זה להרמב"ן ופירש אלא מיירי בעומדת לאכילה א"נ וכו' ולכן כתב הרשב"א אעפ"י שהגוי חלבו לקדירה שאין בה אוכלין שרי דלא מקרי נולד שישראל עצמו היה מותר לחלוב אותה לקדירה שיש בה אוכלין וא"י איך ס"ד דאיירי בקדירה שאין בה אוכלין ובפרה העומדת לאכילה חדא דא"כ נהי דאיהו משמיט מטעם זה בהעתקת לשון הרשב"א מלת אפשר מ"מ הא בהב"י איתא שהרי מוכן הוא שאפילו ישראל אפשר מותר לחלוב אותו לתוך הקדירה שיש בה אוכל ואם בעומדת לאכילה איירי מה זה לשון אפשר הא אין לך ודאי יותר מזה. ובזה היה אפשר לדחוק שכתב לשון אפשר מפני דעת רבינו חננאל אבל גם זה אינו שהרי פרק חבית מחליט וכתב שהיא ראיה שאין עלי' תשובה ע"ש ותו אם לקדירה שאין בה אוכלים על טעמו ראוי לומר מה ענין זה לזה שכקב אע"פ שהגוי חולב לקדירה שאין בה אוכלין שרי דלא מקרי נולד שהישראל עצמו וכו' ומה זה נתינת טעם דלא מקרי נולד אם יחלוב לקדירה שאין בה אוכלין שאין לך נולד גדול מזה דמעיקרא אוכל והשתא משקה מה שישראל מותר לחלוב לקדירה שיש בה אוכלים שאז לא הוי נולד אלא אוכלא דאפרת ואף להא"נ שכתב דבבהמת גוי איירי הא כבר כתבתי דבלא טעמא דנולד אסור מטעם גזירת משקין שזבו דגזרינן נמי שמא יסחט ותו נלענ"ד דאף דבהגהות הרא"ש נאמר טעם האיסור לקדירה רקנית משום נולד אין צורך לטעמים אלו אלא באופן דאיירי שם לפני זה בנחלב ממילא דומיא דהכא אם גוי חולב לקדירה רקנית לצורך עצמו וישראל רואה ממילא שאז אין איסורו אלא מטעם משקין שזבו אבל אם גוי חולב לצורך ישראל דומיא דמשמע שנשאל הרשב"א לענ"ד בלא זה אסור שהרי בגמרא לא איירי כלל מאיסור והיתר החלב אלא מאיסור והיתר מלאכת החליבה דלקדירה שרי ולקערה אסור ובהרמב"ם פ"ח מה' שבת ה"ו איתא והחולב לתוך האוכל פטור ואינו חייב עד שיחלוב לתוך הכלי הרי שבחולב לקערה בשבת חייב משום אב מלאכה דדש אם כן בי"ט עכ"פ אסור המלאכה מטעם זה אי למ"ד ד"ת ואי למ"ד מדרבנן. וברי"ף בהתשו' שבבעל המאור פ' חבית כתב וחולב לתוך הקערה דמלאכת משקין הוא לא הותרה בי"ט וא"כ כשחולב גוי בשביל ישראל אף בי"ט הרי עשה מלאכה בשביל ישראל ופשיטא שאסורה עכ"פ למי שנחלב בשבילו דהא לא גרע מגוי המביא מחוץ לתחום בשביל ישראל ועיין בב"י סימן רע"ו דברי הר"ן שם:

הן אמת שראיתי ביש"ש ריש ביצה בהתשו' והוא נמי בתשובותיו סי' ע"ה כתב ולא אמרו בפרק חבית וכו' אלא שהחולב הוא ישראל ואסור למיעבד משקה בי"ט וכו' אבל גוף החלב משמע שאין בה שום צד איסור אבל דבריו תמוהים דכיון שישראל חלב באיסור למה כתב שאין בה שום צד איסור מ"מ הוא איבעי' בגמרא עבר ואפה מהו ונהי דהרשב"א בתשו' שבב"י סוף סי' תק"ג פוסק כמסקנת הגמרא ביצה י"ז ע"ב איסור שבת שאני מ"מ לא היה לו לכתוב שאין בה שום צד איסור דהא למ"ד מלאכות אלו בי"ט דאורייתא שבת וי"ט שוים כדאיתא ברש"י הנ"ל להדיא וביותר תימא מה שכתב שם נמי ולפי זה שרי ההוא חלב שחלבה הגוי אף בשבת שהרי לא איתעביד בה שום איסור וא"י מה קאמר לא מבעי' בשבת שהגוי עשה מלאכה גמורה שישראל חייב חטאת בשביל ישראל דאסור אלא אפילו בי"ט ואפילו למ"ד דמלאכות אלו ביום טוב דרבנן הא ע"כ לומר דמה שפסק הרשב"א הנ"ל אינו אלא בישראל העושה במועד מלאכה דרבנן שהותר מדאורייתא ע"י הואיל אבל בגוי העושה גרע דאיכא למגזר שלא יאמר לעשות דאל"ה למה נאסר בי"ט הבא מחוץ לתחום למי שבא בשבילו למה דקי"ל תחומין דרבנן ואי משום הטעם שיהיב שהרי שרי לומר לגוי לחלוב הבהמה בשבת משום צער ב"ח זה יותר פלא וכי משום דבשביל צער ב"ח הותר השבות דאמירה להגוי לעשות מלאכה משום זה כשהגוי חולב למשקה ולא משום צער ב"ח נמי מותר ומי לא איירי היכי שכבר נחלבה בהמה זו היום ששוב אין החלב מצערה הרי נעשה מלאכת איסור בשביל ישראל והמהרי"ל שמביא בתר הכי לא כתב סברה זו אלא דמש"ה לא אסיח דעתו מן החלב עיין וק"ל וא"כ לענ"ד לא ס"ד שהרשב"א יתיר לקדרה רקנית והנה הפר"ח אף הוא פירש לתשו' הרשב"א ומביא בהקדמה דברי הסמ"ק ופירשו שטעמו משום דס"ל דאין צריך הכן בדגוי לכן לאכלו שהוא דבר שהיה יכול הישראל לעשותו שהרי חולב אדם עז לתוך הקדירה ש"ד אבל אם אנו מתירין לו לשתותו כיון שאינו רשאי לחלוב לתוך הקערה יש לחוש שיאמר לגוי לחלוב ולפיכך אסור לו לשתות והוא לענ"ד פי' זר דכיון שנעשה פעם משקה בהקערה ואסורה משום משקין שזבו ומשום שנעשה בהמלאכה איסור אם בשביל ישראל נעשה מה בכך שהדר ואכלו וכי דבר שנאסר פעם חזר והותר לאכילה ודברי הסמ"ק פשוטים מדכתב תחילה ואי אית בקערה בישולא ש"ד ויש סומכין לעשות כן ע"י פירורין אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו והיינו משום דמסופק אם הפירורין חשובים למיחשב החלב למשקה הבא לאוכל אם לאו ועשה איסור ע"ז כתב אך אם הגוי עשה כן שחלב לתוך פירורין מותר הישראל לאכלו דאז הוכיח סופו על תחילתו שהיה באמת משקה הבא לאוכל דכאוכל דמי אבל לשתותו אסור משום דאז הוכיח סופו על תחילתו איפכא שלא היה אלא הערמה ואסור וזה ברור לענ"ד:

ועפ"י פירושו זה פי' להתשו' רשב"א נמי דמתיר אף לשתות וכנראה מפירושו מפני שהגוי לא בשביל ישראל חלבו. (ולענ"ד המשמעות בשביל ישראל) ואין בה אלא איסור נולד ומחלק בין נולד דביצה לנולד דמשקה בסברות מה שלדעתי לא עלה בדעת הרשב"א ולא משמע כלל מתוך לשונו להכי לענ' משמעות פי' הב"י שהרשב"א איירי בחלב לתוך אוכלין אלא שהבהמה היתה עומדת לחליבה היא עיקר אלא שדבריו כולם צריכים ביאור תחילה כתב בשם הר"ן דלא שרי אלא בעז העומדת לאכילה ושוב כתב ואעפ"י שבפרק חבית וכו' דמשמע מיניה דלדבריו שבפרק חבית מתיר אפילו בעומדת לחלוב והמעיין בר"ן ריש ביצה יראה דהר"ן גופיה ג"כ מחלק דבעומדת לאכילה אפילו בשבת שרי ובעומדת לחלוב אפילו בי"ט אוסר ואם כן ממילא מה שכתב על תשו' הרשב"א דלטעמי' אזיל שמסכים עם הרמב"ן נמי לא אזיל שהרי הרמב"ן ע"כ בעומדת לאכילה הוא דהתיר מכח הוכחת קושי' הר"ן ריש ביצה מדמקשה אי בעומדת לגדל מ"ט דב"ש אלא אינו בא אלא לסלק המוקצה דמחמת איסור שחיטה ולא האיסור דמוקצה מחמת שעומדת לחלוב אבל כד מעיינין דברי הב"י נכונים שהרי איתא בב"י בשם י"א שבכלבו דעומדת לחלבה אינו מזיק אם לא לגבן וכן בתרנגולת לאפרוחים דוקא וכן דעת הרז"ה ואף שהיש"ש כתב שאין זה אלא דברי נביאות כבר כתב הט"ז דלשון דלגדל בצים הכי דייק:

והפר"ח מקשה דהא סתם אמרינן עז לחלבה ותרנגולת לביצתה מחלוקת ר"י ור"ש והם דברים מותמהים דשם דאיירי לענין לשחוט הבהמה או התרנגולת פשיטא דהמה מוקצים ואדרבה משם ראיה לדיוק הט"ז מדשם לא נאמר לגדל עיין וק"ל אלא דתו הקשה מדאמרינן לא נשחטה הוברר דלגדל בצים עומדת ואיך הוברר דילמא רוצה לקיימה לגדל בצים לאכילה ואמת שקושי' זו נמי הקשו הח"ר שבת דף קכ"א אבל הא חזינן הבעה"מ לא חש לקושי' זו שהרי פי' דר"נ לא מיחשב הביצה נולד אלא בלגדל אפרוחים ונמי קשה א"כ מה מקשה הסוגיא אי בתרנגולת העומדת לאכילה מ"ט דב"ה אוכלא דאיפרת הוא ופירשו התוס' משום דאי בעי שחט ואכל מה שבגוה ומשמע הא אי לא שייך לומר אי בעי' וכו' לא הוי קשיא ליה מ"ט דב"ה ולימא דאיירי בלגדל בצים לאכילה דהתרנגולת מוקצה ולא שייך אי בעי וכו' וב"ה ס"ל דהואיל דהתרנגולת מוקצה הביצה נגרר אחריו אף דדעתיה עלוי' א"ו דסובר דהגמרא פשיטא לה דלא שכיח לגדל תרנגולת לבצים לאכילה מדיצא שכרו בהפסידו אלא סתמא או שעומד התרנגולת עצמה לאכילה או לגדל אפרוחים וממילא ה"ה דמיושב קושי' הפר"ח והנה הבעה"מ הוכיח זה מדחזינן בשבת דעז לחלבה הוי מוקצה לר"י ובפרק חביות מוכח דאף דהעז מוקצה מחמת איסור שחיטה מ"מ אין החלב מוקצה ה"ה תרנגולת אף שעומדת לבצים אין הבצים מוקצים משום דדעתי' עלוי' וידוע לשטת הר"ן שם אין זו ראי' של כלום דאיסור מוקצה דשבת לא חל כלל על הביצה ואיסור מוקצה דעומד לבצים או לחלב עושה אותו יוצא מתורת מאכל והוי הביצה נולד גמור בע"כ וכדביאר א"ו דלא סבר כלל כחילוקו וכן הרמב"ן בחילוקו כתב להדיא דמשום הקצאה דלא דחי' בידים כשעבר ממילא הותר והוסיף לן הרשב"א בפרק חביות ביאר היכי דדעתו עלוי' והיא ממש סברת בעל המאור הרי דנמי לא ס"ל סברת הר"ן דבעינן שהביצה לא נאסר מעולם אלא אף דנאסר כשהי' במעי התרנגולת כשבא לעולם ודעתו עלוי' ולא הי' האיסור ע"י דחיי' הותר ממילא ובודאי אין חילוק אם נאסר בלא דחי' ע"י איסור שחיטה בשבת לבין הנאסר ממילא בלא דחיי' ע"י שעומדת לחלוב או לבצים ואי משום קושי' הר"ן מה מקשה מ"ט דב"ש ע"כ דמפרש נמי כהמ"א דהיינו בעומדת לאפרוחים:

וזה נראה מדשתק לבעהמ"א ש"מ דאודי לו בזה ועיין ביש"ש הנ"ל תמצא נמי מבואר שהבין הכי בהתשו' דלרמב"ן כמו דבשבת שרי ה"ה בעומד לחליבה ע"ש ודוק והיינו שמסיים הר"ן ריש ביצה ויש להרמב"ן דרך אחר ולפ"ז שפיר כתב הב"י דלדבריו בפרק חביות בשם הרמב"ן אף בעומדת לחלב שרי אלא דכתב דבביצה דבריו עיקר והנה הרשב"א אף שבחידושיו מסכים בפרק חביות עם הרמב"ן מ"מ כבר כתבתי שבדף קכ"א דוחה דברי בעה"מ מכח קושי' הפר"ח וכן בספר עה"ק מחמיר למעשה וכתב והורו הגאונים שלא נאמרו דברים אלו אלא ביום טוב אבל בשבת אפילו חולב לתוך האוכל אסור מפני שבא מעז ויש איסור לשוחטה והרי הוא נולד מן המוקצה ומקצת מגדולי הראשונים ואחרונים הורו בשבת להתיר כי"ט ואף על פי שנראין דבריהם שומעין לראשונים להחמיר הלכה למעשה ומכל מקום ביום טוב מותר לאוכלן בד"א בעז העומדת לאכילה אבל העומדת לחלבה אסור אפי' בי"ט משום נולד מן המוקצה וא"כ שפיר פירשו הב"י ואיירי שהגוי חלב בהמה שלו לקדירה שיש בה אוכלין אלא שהיתה עומדת לחלב ולאכול החלב ולא לגבן וכ' השואל אפשר שהוא מותר לאכילה והשיב כדין אמרת כלומר דלא נעשית בה איסור מלאכה כיון שנחלבה לאוכלין והחלב אינה מוקצה כלומר אף לשטת המחמירין כנ"ל שהרי מוכן הוא מפני שהוא של גוי שאפילו ישראל אפשר שהוא מותר דהיינו גדולי ראשונים הנ"ל והוא שיטת הרמב"ן והיינו דכתב הב"י דלטעמי' אזיל ר"ל במה שכתב שאפשר אפי' ישראל וכו' וא"כ דכונת הרמ"א במ"ש גוי החולב יש להקל אינו אלא לתוך אוכלין רק שהבהמה עומדת לחלוב ומ"מ כתב ונהגו בו איסור א"כ מה שכתב המ"א בפסקו ובבהמת גוי אפי' אינה עומדת לאכילה מותר וכו' ליתא אלא דע"ז כתב הרמ"א שנהגו איסור:
{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}