עריכת הדף "בית מאיר/אורח חיים/תסז"

{{ניווט כללי עליון}}
סעיף א' או שנפל עליהם כתב הח"י מה שכתב הטור ואין החמץ ניכר היינו לרבותא זה אינו שהרי כפל ליכתוב כיון שאינו ניכר א"ו או כדתירץ המ"א ואי משום מה שהקשה שהרי יעבור בבל יראה י"ל כיון דכל העולם מבטלים ושוב אין כאן בל יראה דאורייתא לא חש ליה א"נ חושב זה לס"ס ספק יטחן וספק שימכרנו ועיין במ"א סק"ב דאף במכירה דמעט מעט עיקר התירו משום ס"ס דאת"ל שימכרנו שמא יאכלנו קודם פסח:

(סעיף הנ"ל) ומודיע הח"י מתמיה על כל הקודמים לו שנעלם מהם התשו' רשב"א ואני אומר ודאי לא נעלם מהם ומ"מ הרמב"ם אי אפשר ליישבו בפירושו שהוא אך ליישב קושי' השואל על גירסתינו דודאי בהודיע איירי ולמה לי מעט מעט ומשני שפיר אבל א"כ הא לא נזכר בהגמרא מעולם ההיתר דמכירה לגוי קבא קבא ומנ' להרמב"ם היתר זה ואי מסברא אמר אין זה מדרך הרמב"ם לסתום כאילו הועתק מן הש"ס אלא היה כותב הדין בונראה לי א"ו כדכתב הה"מ שלא היה לו כלל הגירסא לישראל והוא ברור:

המ"א מביא מעשה בגוי מסל"ת שאמר שהחיטין שמכר לא רחץ אותם והתיר ע"פ דברי הש"ע ס"ס י"ו ששם מבואר דגוי א"נ אפילו להחמיר ואפילו במסל"ת ונכון הוא אבל לדידי קשיא הא זה דסי' י"ו הוא מתשו' רשב"א סי' קי"ח וכבר ביאר הפר"ח י"ד סי' ס"ד דעתו דאפילו בדרבנן אינו נאמן במסל"ת להתיר ובודאי שכן הוא דאל"ה אלא שבדרבנן נאמן להתיר הא מכ"ש שנאמן לאסור ואם בדרבנן נאמן לאסור הא ודאי, דמכ"ש דנאמן בדאורייתא לאסור ואיך התיר באו"ב וא"כ תימא לי על הרמ"א שבסי' תקי"ג פוסק על פי המרדכי ותה"ד דמסל"ת נאמן בדרבנן אף להתיר ומכ"ש דנאמן להחמיר בדאוריי' כנ"ל ואיך סותם ולא הגיה בסי' קי"ו ואולם למה דמבאר הש"ך י"ד ס"ס קל"ז שדוקא בדלא אתחזיק לאיסור הוא דמתיר הרמ"א ע"ש י"ל דל"ק אף דאכתי יש ללמוד בק"ו דבמקום דלא אתחזיק להיתר אלא דבפשוט לא צרכינן להחמיר בספק דרבנן זולת בדבר שיל"מ וע"י גוי מסל"ת דיש להחמיר כיון דאין דבריו נגד החזקה וא"כ מכ"ש דבדאורייתא באו"ב דהא נמי אין חזקה להיתר מ"מ לק"מ דהא מתבאר מתשו' רשב"א הלזו דבלא אמירת הגוי ודאי אין לחוש מספק וכן פסק הטור דדוקא בידוע שהוא או"ב ומן הספק אין לחוש והא טעמא בעי ומה שכתב הב"י דהכי משמע בסמוך והיינו מה שהקונה א"צ לישאל הא מזה אין ראיה דשם ביאר הר"ן משום דהוי כמה ספיקות ובנדון הרשב"א בלוקח פרה ועוד בהמה הא אין כאן אלא ספק אחד של תורה דשמא בהמה זו בנה דפרה זו. א"ו משום דאמרינן כל דפריש מרובא פריש ולא צרכינן לספוק שבהמה זו דוקא מן מיעוט פרה זו היא וא"כ הא ודאי אמירת הגוי גרע מנגד חזקה כיון דהוי נגד הרוב ושפיר דאין נאמן אפילו להחמיר ופסק המ"א בל"ז שפיר שהוא נגד חזקה וק"ל:

נשאלתי על אודות הצבור דמטע בוידין שקנו חטים לפסח מן השבאכליר שבנציג ואותן החטים כולם באו מן מדינות פולין בספינות שקורין קאניק אם מותרים לאוכלם כי אף שבש"ע נאמר סעי' ג' חטים שבאו בספינה אם הם יבשות וקשות וכו' אחזוקי איסורא לא מחזקינן אומרים ע"כ היינו בספינות שהחטים מונחים על עליות שבאמצע הספינה ואין החטים באים לתוך המים מה שתחתית הספינה שואבת וגם למעלה היא מכוסה משא"כ קאניק הנ"ל שתחתית הספינה ידוע שתמיד היא מלא מים והחטין שקועים בהמים וגם למעלה היא מפורעת והקרוב שבתוך הזמן שהיא על הדרך הוגשם עליהם מטר השמים וגם כשהמלחים מגביהים תמיד החובלים מן המים להוליך הספינה אין ספק שניתז עליהם מי הנהר בכל צדדי הספינה לכן י"ל שהם בגדר חטים שבאו בספינה וטבעה שאסורים אפילו לא נתבקעו כדאיתא בש"ע עכ"ל:

והשבתי לכתחילה ודאי אסור לקנותם ואולם בדיעבד במקום הפסד מרובה יראה דהחשש שהוגשם עליהם מטר השמים וגם ממי החובלים על צדדי החטים שבצדדי הספינה ליכא למיחש בדיעבד כדאיתא בהב"ח הכא בלשון זה אכן סברת הרא"מ ג"כ אינה רחוקה וכ"כ הרשב"א בתשו' וז"ל ולא דמי לארבא בחישתא דהכל טבעו במים וכל שטובע במים מן הסתם שיהה בו ויש בו להחמיץ הנה שנתן טעם משום דשיהה בו וכמ"ש הרא"מ בחטין שירדו עליהם רוב גשמים ושרייתן מרובה דחוששין להם לבקוע והאוכלן בכרת וכו' וממילא היכי דלא שהה במים כמו הנהו חטים המובאין בשוק וגשמים מזלפין עליהם אין לחוש ומותרין החטין ומ"מ למעשה יש ליזהר לכתחילה אף בזליפה מועטת וכו' עכ"ל אמנם אותן החטים המונחים בתחתית הספינה וזה ידוע שהתחתית תמיד ונמצא אותן החטים שרוים במים זמן רב ודאי דינייהו ממש כדין ארבא בחישתא דאפילו לא נתבקעו אסורים להסכמת רה"פ דלא כהר"ן וא"כ יראה דצריך עיון ודרישה מן הסוחרים הבקיאים אם ידוע להם דיש ס' בהחטים שלמעלה נגד מה שתחתית הספינה אז מותרים בדיעבד לאוכלם, בפסח ומכ"ש למנהגינו שאופין הכל לפני פסח ועיין ח"י סי תנ"ג ס"ק י"ג אבל אם ידוע שאין בם ס' נראה דאסורים אף בדיעבד אמנם אם יאמרו הבקיאים שמפני שכבר נתרוקנו הספינות א"א לעמוד על זה ויהיה להם ספק אם נתבטלו בס' אם לאו יראה מפני שד"ת מב"מ ברובא בטל יש להקל כמו בי"ד סי' צ"ח בנשפך ותו י"ל דנ"ד נהי שאסרינן לחלוטין אותן השרוים במים אפי' לא נתבקעו הא מ"מ אינו אלא ספק חמץ שהרי אף הרא"מ שמחמיר וכתב הב"ח בשמו דחוששין להם והאוכלו בכרת ר"ל ספק כרת שהרי אך כתב שחוששין להם לביקוע וחשש פשיטא שאינו אלא ספק וכיון שמן התורה נתבטלו ברוב שוב לא הוי אלא ספק דדבריהם אך בזה יש לגמגם מפני שהספק הוא בדאורייתא ועיין בזה בספרי ק"ד סי' ק"י הארכתי בזה אמנם תו יש לדון דהוי ס"ס ספק אם היה חמץ וספק שמא נתבטלו אף בס' ואי משום דהוי ספק אחד בגוף וספק שני בתערובות במקום ה"מ העלה הש"ך בכללי ס"ס סעי' א' דאם לא נודע הספק קודם שנתערב דיש ליסמוך עלייהו להתיר ובנדון זה לא מיבעי' אם נחשב זה לא נודע קודם שנתערב דשפיר אלא אפילו אי ממש נודע ושוב נתערב נלענ"ד דלא שייך בזה והא כבר אמרתי שזה עיקר הטעם שם כיון דאז שעת היתר ואימת בא איסורו בפסח ואז כבר נתערב ובאו השני ספיקות כאחד ושפיר להתיר מכח ס"ס ותו דבל"ז לענ"ד לא שייך אלא בתערובות דיבש ביבש בדבר חשוב דלא בטל וההיתר לא יהא אלא מכח ספק שני דילמא לא זה הוא ומן הטעמים הנאמרים שם משא"כ אם הספק שני הוא בלח (או ביבש מב"מ ואינו דבר השוב שמא נתבטל בס' וכולו מותר ואף האיסור נהפך להיתר ע"י הביטול שפיר הוי ס"ס אמנא לענ"ד כל הטורח הזה בחנם כי לדעתי ודאי ליכא ס' יבשים נגד הלחים ששרוי במים ואזי כולם אסורים בפסח ואף אם יאמרו בקיאי סוחרי ישראל שיש ס' אינם מותרים אלא באכילה אבל לצאת בהם ידי חובת מצה לילות הראשונים יראה ליקח חטים אחרים ולמוכרם לצבור לצורך לילות הראשונים כדהורה המור"ם לובלין ז"ל בתשו' סי' קי"ט ע"ש. תו כתב המ"א בשם המרדכי וכו' וז"ל הב"ח בשם המרדכי ארוך בשם ראב"י חטין מבוקעים שנתייבשו ואין המבוקעים ניכרין נתערבו בכרי אם המבוקעין בודאי עדיין בכרי אסורי' בפסח דחמץ בפסח בין במינו בין שלא במינו במשהו ואפילו לאחר פסח אסורים דהא דל' קניס ע"י תערובו' היינו שאינו ניכר כגון קדירות בפסח אבל הכא אע"ג דאינו ניכר הוי כמונח בכד ואסור להשהותו ודברים אלו תמוהים בעיני שהוא נגד כל הפוסקים ופי' רש"י על כי קנס ר"ש בעיני' אבל ע"י תערובות לא שפרש"י אפילו שהיה במזיד דעבר עליה לא קנס אם נתערב ור"ל לא מיבעי' אם היה בתערובות מלפני פסח באופן דלא עבר עליה אלא אפילו עבר על הבעין ונתערב אחר פסח נמי שרי וזה הוא נמי פי' הטור שבסי' תמ"ז ואף הרבינו יונה שהחמיר שם אם עירב אדעתיה דלשהוי אף באופן הנ"ל על פי' הב"י מ"מ מבאר בהדיא דאם נתערב שוגג דשרי וכן פסק הרמב"ם וא"כ הכא בנידון הראב"י שהמבוקעים אינם ניכרים וכבר נתערבו קודם פסח דמשמע העירוב נעשה בשוגג ומשמע נמי דנתערבו אפי' בביטול בס' שהרי דייק דחמץ במשהו א"י מי איכא למ"ד שבזה קנס ר"ש לאסור אם שהה עד אחר פסח ומ"ש דהא דלא קנס ר"ש ע"י תערובות היינו שאינו ניכר כגון קדירות דפסח הוא פירוש תמוה ולא נשמע מזולתו והפר"ח בסי' הנ"ל מביא דעת מרדכי בשם ראב"י אלו לראיה דהיכי דהתערובות היה בעין דעבר עליה בב"י דאם שיהה אסור אחר הפסח וא"י שום אופן לפרשו בענין זה שהרי אפילו באכילה היו מותרים ד"ת ואיך עבר בב"י וצ"ע גם מ"ש הפר"ח שם דממאי שכתב רש"י אההוא דקדירות בפסח ישברו וכו' משמע דס"ל דאף בתערובות שעבר עליו פסח דומיא דקדירות קשרי רבא ואינו מחוור עיין בח"י ריש סי' תמ"ב ובודאי דבריו מחוורין ע"ש וק"ל סעיף ב דכיון דמינח נייחו אתי לידי חימוץ כתב המ"א ואם לא שהה שיעור מיל עדיין לא החמיץ וא"כ אפילו נעשה בפסח מותר למכרו לגוי קודם ששהה שיעור מיל בהטור איתא בשם האבי עזרי שחטים כל זמן שהם במים צוננים אינם מחמיצין והאיסור בהארבא שטבעה פי' הב"י אליבי' שהחמיצו בתר שהועלה מן המים והטור חולק עליו דחטים שפיר מחמיצין אפילו במים צוננים רק עיסה הוא דאינו מחמיץ במים צוננים וא"כ נ"מ דלהטור אם שהה שיעור מיל אף בתוך המים אסור למוכרם ולשטת האבי עזרי אם לא שהה שיעור מיל משהועלה מן המים מותר למוכרם אף כי שהו במים זמן רב. אמנם יראה דמרבינו אפרים והרא"ש זכל הפוסקים המביאים תירוצו על הקושיא דפסקינן כשמואל דלמה אסרו בחטים דארבא אפילו לא נתבקעו ותירץ דשאני מלתיתה דעוסקין בו משא"כ היכי דמינח נייחו אתי לידי חימוץ ואילו נאמר דכל זמן דאיתנייהו במים לא מחמצו רק בשעה שהועלו א"כ מה ההבדל בלתיתה הא כל זמן שהם במים צוננים בלא זה לא נתחמצו ומשעה שהועלו מן המים שניהם כאחד נחים ומ"ש זה מזה א"ו משמע דעל שעת היותם במים דנים וכדעת הטור:

סעיף ו עליונת הגדיש עיין ח"י כתב בשם הרוקח ואם מעט  טל או מים וכו' נ"ב דברי רוקח אלו הובאו בטור סי' תס"ו והעיקר דאיירי באופן דליכא למיחש להאחרינא משום דמיעוט היה ובירדו גשמים מרובים עיין בב"י הכא מבואר דתחתונים ודאי אסורים אף לשהות:

סעיף ח הג"ה וצוקר וכו' עיין האחרונים ואני מעיד מפי אנשים ישרים וכשרים שהיו עושים ההוט צוקר לפסח ע"פ המנהג שאסור לאכלו אם לא נעשה בכשרות על ידם והמה העידו שבאמת אין שום חשש אם נתערב בו מידי כי לא בלבד שאין צריך לשום תערובות זולת לדם כדי שיתלבן כדאיתא בי"ד אלא אדרבא אפילו הנמצא לפעמים תוך הדקדק שקורין פרין צוקר כמו שערות או צרורות עפר אשר ממנו עושין ההוט צוקר ע"י בישול בברלין ובנציג הכא בישול זה טבעו שיפלוט אותו הפסולת חוצה ע"י הרתיחה שקורין שוים שתמיד עומדין העושים ומנקים זוהמא זו עד לא נשאר מאומה תוכו ואפילו אילו היה תוך הפרין צוקר פירור לחם טבע הבישול לפלוט ומכ"ש שאין לחוש לשום עירוב קמח בכיון. אף גם העידו שיש להאומנים כלים מיוחדים למלאכת בישול זה. באופן שלולא שחששתי לדברים המותרים ואחרים וכו' הייתי מתירו באכילה להדיא כי לדעתי ההוט צוקר יותר כשר ממה שכבר נוהגים היתר לאכול הפרין צוקר שבא בחביות ממרחק על פי מה שרואין בברלין והכא שעושים ההוט צוקר ממנו ועיין בספר נ"ב כי בזה יש עכ"פ חשש מה שהפועלים גוים העוסקים ופיתם בפיהם אלו נפל פירור תוכו ואינו מוזכר משא"כ בהוט צוקר אף חשש זה אינו כנ"ל אך מטעם הנ"ל מנעתי והנחתי במנהגם אבל באמת אינו אלא מנהג בטעות כי הדורות שלפנינו לא היו בקיאים במעשהו כדנראה מהט"ז. תו להג"ה כתב הח"י בשם מ"א וטובאק דרך לשרותו בשכר וצריך לסגרו בחדר לענ"ד לו יהא כן לא גרע מדין דסי' תמ"ב סעיף ט"ו דמותר בהנאה משום דחרכו קודם זמנו וא"כ ליקנות קודם פסח על כל ימי פסח א"י שום איסור אך בתוך הפסח ליקנותו אפשר דיש לחוש לשמא נשרה תוך פסח וברויך טובאק אפשר לומר דמשום חומרא דחמץ הוי דומיא דאכילה:

ועיין בהלכות יי"נ מדין בת תיהא ואף דרבים אומרים דכל עיקר החשש אינו אמת י"ל אולי מקומות מקומות יש אבל ליקנות שעוף טובאק אך קודם פסח לענ"ד אין שום חשש סעיף י הג"ה ובמדינות אלו וכו' עיין ריש סי' תמ"ז טעם מנהג זה וע"ש:

סעיף הנ"ל ש"ע ואם נמצא ביום ח' של פסח מותר להשהותה עד אחר פסח זה מדברי הטור שכתב בשם הרא"מ שאם נמצאת חטה על בשר מלוח או צלי חותך מקום פעפועו לפי אומד הדעת ואם הוא בי"ט אחרון מותר להשהותו עד אחר פסח כיון שהוא ספק י"ט ספק חול ויש לתמוה למה דמשמע מיניה דאילו היה בשביעי של פסח דאסור להשהותו ואלא מה יעשה הא רב אומר להדיא המוצא חמץ ביו"ט יכפה עליו כלי אטו נימא דז' של פסח אינו בכלל ואף אי נימא דאזיל בשטת רש"י ור"ן דדוקא כשביטל דאינו עובר בב"י על הנמצא חמץ בביתו שמ שמקודם פסח משא"כ בנתחמץ תוך פסח וכי נימא דתערובות משהו עובר בב"י וגרע ואי משום טעם הב"ח שבסי' תמ"ו שנמצא האיסור חוזר להתירו אילו טעם זה יש בו ממשות מה הוצרכו התוס' להוכיח ריש מכילתין דחמץ נוקשה אסור בשהיה ות"ל משום האיסור יחזיר להתירו וכדמבואר ס"ס תמ"ז ומה יענה הטור שמתיר באמת תערובות שמותר באכילה ד"ת להשהות לסברת הב"ח ומזה נדחה נמי טעם הח"י שם שהמציא משום דהוי כרוצה בקיומו אין בכך כלום ועיין פר"ח סי ת"נ בדין זה דרוצה בקיומו ומכ"ש להמבואר במנחת יעקב עצמו כלל פ"ה דהיכי דליתיה לאיסורא בעיני' לא שייך כלל רוצה בקיומו אף שבסוף חזר דשייך בחמץ מ"מ ע"כ ליתא כדמוכח כנ"ל מהפוסקים המתירים השהי' וא"כ דהטעמים ליתנייהו איך שייך . נמי לומר דבתערובות משהו בז' של פסח לא איירי רב אלא דליעבד כמסקנת הח"י דיבערנו ע"י זורה לרוח או מטיל לים אם לא רצה להתיר הטלטול בחמץ גמור אף שאיסור שהיי' דיליה אפילו בביטלו הא איכא עליה עכ"פ איסור בל יראה דרבנן מכ"ש תערובות משהו שאין עליו איסור ב"י דרבנן אלא איסור בעלמא כהוכחת הח"צ והוכחתי בסי' תמ"ז ע"ש מה"ת שיהא מתיר הטלטול לכן לענ"ד העיקר כפסק הח"צ ז"ל שאף בשביעי מותר השהיה ע"י כפיות כלי אלא שבלשון הרא"מ דחוק מאוד ולענ"ד  נראה פירושו פשוט מדאיירי בחטה הנמצאת בצלי לשטתו שאינו מצריך אלא נטילה לפי אומד ומשום דאינו מפעפע מותר כל ימי פסח ואפילו שביעי אינו מתיר השהיה בלא הנטילה דלדידיה הכדי נטילה אפשר יש בו נ"ט בפחות מס' ואסור הכדי נטילה ד"ת וחש להשהיה בפשוט לתקלה דאכילה ומצריך אף בשביעי לחתוך הפעפוע ולמיעבד לו כפיות כלי כמו ביום א' דפסח משא"כ ביום אחרון שהוא ספק לא חש להתקלה דאכילה ומתיר השהיה פשוטה בלא כפיות כלי אף הכדי קליפה ולהכי בי"ט של ז' מצריך הנטילה עם כפיות כלי כדי לבערו במוצאי י"ט ואין ה"נ אילו נמצא החטה בתרנגולת ע"י בישול אף אלו קאי בשטת האוסרים אף בתערובות משהו השהי' היה מתיר בז', של פסח כמו ביו"ט אחרון דמ"ש הא ע"כ משהה ליה עד אחר פסח ואולם המרדכי שבב"י שהוא בלשון זה וחטה מבושלת בתרנגולת אין להשהותה אלא א"כ נמצאת ביום אחרון של פסח דאין בו איסור כ"א מדרבנן זה א"א לפרש כנ"ל אמנם כבר מבואר בהח"י ריש סי' תמ"ז והח"צ שטבע לשון המרדכי שבפ"ק שכתב וגם נאמר בשם ר"י שהחטה הנמצאת בתרנגולת בפסח צריך כפיות כלי בי"ט כדי לשורפה בחוה"מ לא משמע אלא דקאי אחטה והח"צ ביאר דאי על התרנגולת קאי הוה ליה למימר שהתרנגולת הנמצא בה חטה והח"י הוכיח. מדפי' האו"ה ע"פ דברי המרדכי שבפ"ג דע"ז דהתרנגולת מותר בהנאה ע"י פדיון להכי מסכימים דקאי אחטה וכן אומר אני דמה שכתב וחטה מבושלת בתרנגולת אין להשהות' אילו אתרנגולת היה לו לומר ותרנגולת מבושלת בחטה וגם מה שמסיים אלא א"כ נמצאת ביום אחרון אילו אתרנגולת קאי היה לו לומר אא"כ נמצא בפסח אלא משמע דאחטה קאי כלפי שכתב בפ"א שהחטה צריך כפיות כלי כדי לשורפה בחוה"מ כתב נמי שהחטה אין להשהותה בפשוט אלא אפילו ביום ז' צריכה כפיות כלי כדי לבערו אחר י"ט אא"כ נמצאת ביום אחרון דאין בו איסור כ"א מדרבנן כיון שאך נתחמץ בי"ט דרבנן אין צריך ביעור כלל אלא מותר בשהיה כמו התרנגולת עצמו א"נ יש לידחק אם אתרנגולת קאי דקאי לשטתיה שמתיר תערובת משהו בהנאה ע"י פדיון א"כ אף בז' של פסח קאמר דאין להשהותו דכיון דיש לו היתר הנאה ע"י פדיון שוב אינו מוקצה שהרי חזי לכלבו ויבערנו ע"י זריקה לכלבו ולא ישהנו אבל למה דנהגנו בפשוט דוקא בביעור ובי"ט בהכרח לכפות עליו כלי ולשהותו ממילא אף בשביעי הדין לענ"ד להלכה ולמעשה כהח"צ ודו"ק:

שוב ראיתי בא"ר ס"ס תמ"ו כתב שמצא פסקי רא"ש על הקלף אם הוא בימים אחרונים של פסח מותר להשהותו:

סעיף יא ויש מי שאוסר כל העיסה או אותו מצה:

מה שכתב או אותה מצה זה לא נזכר בהתשו' רשב"א שעל פיו חשש להחמיר אלא בהמרדכי נזכר דעה זו וא"כ מה שמסיק הש"ע וראוי לחוש לדעתו היינו לשטת הרשב"א דאפילו בנמצא תוך מצה אפוי' דיש לאסור כל המצות שמן עיסה זו והרמ"א ז"ל שכתב וכן נוהגין תוך הפסח לאסור אותה מצה שנמצא בה ואמרינן כאן נמצא כאן הי' פי' המ"א ע"פ שיטתו דהיינו דוקא ממקום למקום או מחתיכה לחתיכה אבל מזמן לזמן בחדא חתיכה מחזקינן איסורא כגון אם יש בידו עיסה וחתך ממנו ונשאר בידו חתיכה עיסה ונמצא עליו חטה אסורים כולם כן העתיק הח"י ס"ק ל"ב בשמו וזה מבואר בדבריו במ"ש ס"ק ט"ו על לשון הרשב"א שהעתיק ואין לומר בכי הא כאן נמצא כאן הי' לעיין סעי' י"ב ר"ל שם ס"ק כ"א לתרץ בזה סתירת הרשב"א וכבר כתב על זה הח"י ס"ק ל"ז דזה הוא נגד לשון ומשמעות הרשב"א והדין עמו שבודאי אין זה דעת הרשב"א שהרי ז"ל השאלה חטה מבוקעת שנמצאת בפסח בתוך הלחם או מעט לחם בתוך הכעכין אם מותר חוץ ממקום מגען שהחטה והלחם אינו מפעפען וכו' על זה השיב דבר ברור הוא וכו' ר"ל כדעת השואל שאינו מפעפע:

אבל הנידן שלפנינו טעם אחד יש לאיסורו שהחטה המבוקעות אם אתה עושה כחמץ וכאילו נתבקעה והחמיצה קודם שתתנלגל בתוך העיסה כיון שאיסור תערובות חמץ במשהו י"ל שאוסרת את הכל שלא במקום אחד בלבד נגעה אלא כאן וכאן ואין לומר בכי הא כאן נמצא כאן הי' ועוד שמים שבעיסה מוליכין את היוצא מאותו גרגיר בכל וכו' וכן לחם חמץ בתוך הקעכין הלחם עשוי להתפרר ונתערבו פירורין בעיסה וכו' הרי להדיא דפוסק על השאלה לאסור כל העיסה והיכי נזכר בהשאלה שנמצא בתוך הקעכין שנשאר בידו מן העיסה:

ובודאי פירושו פשוט דלא כהמ"א ומה שתמה הח"י דא"כ הא הרשב"א סותר עצמו דהא הוא ממקום למקום ולמה כתב ואין לומר בכי הא וכו'. זה לענ"ד לק"מ דמעולם לא נסתפק הרשב"א דילמא חטה זו או לחם חמץ זה לא הי' בעיסה אלא שתוך המצה נפל דאילו כן ע המצה מיבעי' לאשכוחי ולא בתוך המצה וכדתניא בתוספתא הביאה הר"ש פ"ט דמס' טהרות הקובץ מקרצות מן העיסה ונמצא שרץ במקרצת וכו' נמצא בתוכה של מקרצת הכל טמא ופסקה הרמב"ם בפי"ז מה' אבות הטומאה ופי' הכ"מ ונמצא בתוכה ודאי בעיסה הי' דאי במקרצת נפל לא הי' בתוכה אלא על גבה ומכ"ש בעריכת מצות שכל זמן משנחתך מן העיסה הגדול חתיכת המצה הרי חתיכה זו נוכח עין העורך כל השעה ומתעסק בה ואיך אפשר לספוק דילמא תוך המצה נפל א"ו שבהעיסה הי' ואף השואל לא נסתפק כלל בהכי ומה שכתב ואין לומר בכי הא וכו' זה כתב כלפי שהי' דן להשואל דלא שייך פעפוע א"כ נהי דודאי שהי' תוך מצה זו בעוד שהיתה מחוברת בהעיסה נימא כאן נמצא וכאן הי' ולא נגע החטה בחוץ ממקום המציאה כדאיתא בתשו' מ"ב סי' ס"ט לזה קאמר שזה אין לומר בכי הא בנידן זה מפני הטעם שכתב מקודם שלא במקום אחד לבד נגעה אלא כאן נמצא דרך גלגולה של עיסה זה הברור לדעתי בפי' הרשב"א היוצא מזה שחטה מבוקעת הנמצא תוך הפסח בתוך המצה אפוי' או חי' כל מצות הנעשית מעיסה זו אותה מצה אסורות כדי לחוש לדעת הרשב"א ולא שייך כלל בזה לדון כאן נמצא וכו' כדמבואר בהתוספתא הנ"ל אכן אם אותן המצות מעיסה זו נתערבו עם מצות אחרות שמעיסה אחר דאז הי' הפסד מרובה יש ליסמוך על הרא"ש כהכרעת הב"י ודוק וכל זה כשנאפה תוך הפסח:

סעיף יב אם מלגו כו' יהי אסורה התרנגולת הג"ה ויש מי שמתיר אפילו במליגת תרנגולים משום דאמרינן שמא אח"כ נפל הנה ז"ל תשו' מ"ב סי' ס"ט  אחרי שהביא ראי' מכמה פוסקים דלא מחזקינן איסור ממקום למקום וגם ממה דנאמר הכא בב"י בשם הרוקח גבי כלי שלקחו ממנו מים ואח"כ מצאו בדלי חתיכות חמץ וכו' וכתב ואע"ג דהתם בטור מביא מעשה שמלגו וכו' ואסר רבינו אבן התרנגולת דשמא היתה החטה במים קודם רתיחה ולא אמרינן כאן נמצאת וכאן הי' י"ל דאי סובר דלא אמרינן כאן נמצא כאן הי' אלא ממקום למקום או מחתיכה לחתיכה אבל במקום אחד כגון מעשה דראב"ן שיש לספק בזמן ולו' שמא היתה החטה במים קודם רתיחה והחמיצה או לאח"כ כה"ג מזמן לזמן לא אמרינן כאן נמצא כאן הי' דכה"ג אשכחן פ"ק דחולין ובפ"ק דנדה לענין בהמה שנמצאת טריפה ולענין מקוה שנמצאת חסירה דלא אמרינן השתא נטרפה או השתא הוא שחסרה המקוה אלא מטעם העמד המקוה על חזקתה והבהמה כיון שנשחטה בחזקת היתר היא עומדת הא לא הי' חזקה לא היינו אומרים השתא הוא שנטרפה או השתא הוא דחסרה והלכך כאן דליכא חיישינן שמא בשעת מליגת התרנגול הי' הגרעון במים חמין אך קשה ממה שכתב הרב ב"י בשם המרדכי גבי נמצא גרעין חטה אצל תרנגולת בקערה כי משמע התם דלא שרינן אלא מטעם ס"ס אבל אם ליכא אלא חד ספק לא שרינן מטעם כאן נמצא כאן הי' וי"ל דלא אמרינן כאן נמצא כאן הי' אלא היכי דליכא למתלי יותר מבמקום אחר מבמקום שנמצא בו האיסור כגון מחתיכה לחתיכה אבל ההוא דמרדכי דאע"ג שנמצא החטה על הקערה ולא על התרנגולת מ"מ שכיח טפי למצא החטה בתרנגולת יותר מבקערה שדרך התרנגולים לאכול חטים עכ"ל ודבריו שמסיים בעובדא דהראב"ן והלכך כאן דליכא חזקה חיישינן לפ"ר אינם מובנים דלמה אין להתרנגולת זה נמי החזקה דנשחטה הותרה ולאחר שנמלג נפל  החטה למים ואין לומר כמשמעות הח"י משום דתולין במצוי שמן התרנגולת בא דמצויים בו חטים דא"כ לא הי' צריך לחלק בין ממקום למקום למזמן לזמן שהרי תירץ בזה המרדכי דחש להכי אף ממקום למקום א"ו משום דראה בהראב"ן שנקיט הספק דשמא היתר החטה במים קודם הרתיחה נראה ממנו ברור דאילו לא הי' לו ספק זה אלא דשמא בהתרנגול הי' בשעת המליגה נמי הי' מתיר כהמרדכי מטעם ס"ס דשמא אח"כ ושמא נתעכל א"נ דהי' נמי ספק אם נתחמץ ע"י מליגת רותחין דשמא הי' חליטה ועיין סי' תנ"ד סעי' ג' אלא דבאמת חשש נמי שהי' בהמים קודם רתיחה ונתחמץ החטה והמים נאסרו ואסרו התרנגול ומעולם לא בא מן התרנגול:

ובזה מיושב מה שהקשו הב"ח ופר"ח על הראב"ן דלמה לא התיר מכח ס"ס כדהתיר המרדכי די"ל כיון שסיפק נמי שמא הי' במים קודם רתיחה נמצא כמו דיש ס"ס להיתר שמא אח"כ נפל ושמא בשעת מליגה ולא נתחמץ או נתעכל כן יש תרי ספיקות לאיסור שמא מקודם שהרתיחו המים ושמא מן העוף ונתחמץ ולא נתעכל ולהכי מוכרח המ"ב לחלק בין ממקום למקום למזמן לזמן וא"כ הדרא הקושי' לדוכתה דלמה לא נימא לגבי ספק זה שמא הי' במים קודם רתיחה נשחטה הותרה ולא מחזקינן אף מזמן לזמן וע"כ לומר דמ"ש והכא ליכא חזקה ר"ל בהמים ונתכוין נמי למ"ש הט"ז ונראה דיליף איסור מטומאה דאמרינן בפ' בכל מערבין נגע באחד בלילה וא"י אם חי אם מת ולמחר מצאו מת חכמים מטמאים שכל הטומאות כשעת מציאתן ור"ל כמו דשם מדהחמירו חכמים בלא ראוהו חי מבערב דלא חשוב להו החזקת חי אף דהאדם שנגע יש לו חזקת טהרה לא אזלו בתרה משום דאינה מדובק בגוף הדבר המסופק ואמרו דכשעת מציאתן חיישינן למפרע ה"נ אף דהתרנגול יש לו החזקה דנשחטה הותרה מ"מ מדהמים שבם הספק אין להם חזקה דלא הוו בם חטים אמרינן כשעת מציאתן כן הי' מקודם שהרתיחו המים ואין להקשות א"כ ממקו' למקום נמי ניחש לאסור מספק כדפסק הרמב"ם גבי קופה דאפילו טלטלה ממקום למקום חיישינן די"ל הפוסקים דלא חיישו ממקום למקום חולקים על הרמב"ם ופוסקים כחזקי' רבו דר' יוחנן כדאיתא בהרא"ש פרק כל הבשר ועדיין קשה הא התם בריש נדה הוכיחו התוס' דלא החמירו לומר כשעת מציאתן אלא לגבי קדשים ולא לחולין:

וי"ל דוקא לחולין לא דאינו איסור גמור אלא חומר לאכול חולין בטהרה אבל איסור ומכ"ש חמץ לחומר איסורו ילפו מטומאת קדשים והנה המ"א סקכ"א מדפי' לפסק הרשב"א שבמהרי"ו כהוגן מסיים אבל במצה הוי מזמן לזמן כמש"ל (ובזה כבר הראתי דמהרשב"א במצה לא מוכח מידי) וא"כ אין כאן מחלוקת כלל ולהכי נמי מחליט וכתב בתר פסק מ"ל גבי כרוב אבל אם נמצא חטה בחביות אף הכרוב שבקערה אסור דאמרינן שמא היתה החטה קודם לכן בחביות והמעיין במ"ל משמע איפכא מדכתב אבל אם הי' נמצא ע"ג כרוב כשהי' מונח בחביות דבר פשוט הוא שכל הכרוב שהי' בחבית הי' אסור דכבוש כמבושל ע"ש וק"ל והפר"ח כתב דהיש מי שמתיר היינו הרוקח בעובדא דדלי ובאמת מן הרוקח אין הכרח כ"כ אף דמשמע נמי הכי ממ"ב הנ"ל. כי י"ל מפני שהי' בצונן הקיל לתלות בשמא אח"כ נמי אמנם לענ"ד יהי' איך שיהיה תלי' דינא דהראב"ן במחלוקת שהרי איתא תוספתא הביאה הר"ש בפ"ט דטהרות הי' קוצה מן המעיין ועלה לראש הגג ונמצא שרץ בגג המעטן טהור במעטן הגג טמא דברי ר' וחכ"א נמצא בגג אינו טמא אלא גג נמצא במעטן אינו טמא אלא מעטן הקובץ מקרצות מן העיסה ונמצא שרץ במקרצות העיסה טהורה בעיסה ההקרצות טמאה דברי ר' וחכ"א נמצא בעיסה אין טמא אלא עיסה במקרצת אין טמא אלא מקרצת הרי מבואר דרבי הוא דמפליג בין ממקום למקום דלא מחזקינן מזמן לזמן דמחזקינן ורבנן אפילו מזמן לזמן לא מחזקינן והנה הרמב"ם פי"ז מהלכות אבות הטומאה שבק הסתם מתני' שהיא כרבי ופסק כרבנן ותמה עליו הכ"מ והתוי"ט שם מדלא נחית כלל לחלק בין ממקום למקום לבין מזמן לזמן כתב דהיינו דקשיא לי' להרמב"ם דמ"ט ומש"ה לא השגיח על סתמא דמתני' והם דברים מותמהים הרי מ"מ רבי וסתם מתני' מחלקו ולקשי לי' נמי מה טעמייהו והגאון מהרש"ח שעל הגליון באמת כתב דקושי' התי"ט לאו קושי' הוא מכח חילוק זה אמנם אמינא דהרמב"ם סתמא אחרינא אשכח כרבנן דבפי' מס' הנ"ל איתא הזולף את הבור ונמצא שרץ בראשונה כולן טמאות באחרונה היא טמאה וכולן טהורות ופי' רעמ"ב באחרונה היא טמאה וכו' דממנה הי' השרץ ולא מן הבור ואפילו הי' מן הבור שמא נפל בבור אחר שנתמלאו כל הראשונות ובודאי דההוא אפילו שכתב לא מטעם ס"ס הוא דא"כ אילו הי' בודק את החביות קודם שהכניסו לבור ליהוי טמא והרי המתני' אינה מחלקה בהרישא כדמחלקה בהסיפה א"ו דהכי פירושו באמת ואפילו היה ודאי מן הבור כגון שבדק החביות תחילה מ"מ אמרינן שמא וכו' וכן מדויק לשון הרמב"ם פרק הנ"ל דז"ל הזולף את הבור וכו' נמצא באחרונה היא טמאה וכולן טהורות שאני אומר אחר שמלא הראשונות נפל השרץ לבור הרי להדיא דאפילו מזמן לזמן לא מחזקינן והיינו כחכמים דרבי והא דהקשה התי"ט שם דא"כ נמצא בראשונה אמאי כולן טמאות דהא סתמא קתני וכי לא כיסה אימא שמא לאחר שמילאה נפל בה ומהרש"ח הנ"ל כתב דלק"מ דהוי הספק מזמן לזמן ולא השגיח בהנ"ל דמן מתני' זו נשמע דאפילו מזמן לזמן לא מחזקינן:

אבל לענ"ד מעיקרא לק"מ דנהי דבסיפא מחלק בין כיסה ללא כיסה היינו בין שעה שהי' מביא המחץ מזה לזה דעבידא אנשי דלא להשגיח לכסות לשעה קטנה ומוכרח התנא לפלוגי בו אבל במילא הראשון פשיטא דסתמא איירי במכסה דכי ס"ד דלא ישגיח בטהרות ויניח פתוח לעולם ולא צריך התנא לפלוגי בזה זה הפשוט וברור לדעתי:

אמנם הא ודאי עדיין צ"ע למה דפסק כרבנן דאפילו במקום מציאתה לא חיישינן מזמן לזמן איך פסק בפרק זה נמי כר' יוחנן בקופה דאפילו טילטלה מזויות לזוית חיישינן לתלות הרי דאפילו בממקום למקום חיישינן והכא אפילו מזמן לזמן במקום מציאתן לא חיישינן וזה אף על הראב"ד קשה שהרי בשני פסקים אינו משיג ונראה שמסכים ואף אי נימא כדדחק הראב"ד בהשגתו סוף הלכה א' וכתב ואע"ג דר"י ס"ל דמחזקינן לתלות ה"מ באותה קופה אבל מכלי אל כלי לא מלבד דתמוה לי לפ"ז מה מקשה הסוגי' דנדה עלי' דר"י ומי מחזקינן מנגע אחד בלילה הא שאני קופה כיון דהי' באותה קופה לא חשוב ממקום למקום ואף כי נדחק בדעת הראב"ד בממקום למקום דגבי מת כיון דסדנא דארעא חד חשוב להש"ס סוג חד עם קופה דהוי באותה קופה משא"כ מכלי אל כלי דודאי לא מחזקינן אכתי קשה למה דפסקו כחכמים דאפילו במקום מציאתן ממש לא חיישינן מזמן לזמן א"כ קופה לו יהא כיון דהוי באותה קופה חשוב במקום מציאתן הא מ"מ הי' החשש מזמן לזמן ולמה ניחש לו בין לישרף במקום מציאתה לכ"ע ומכ"ש לתלות לר"י בזוית בית אחר ובע"כ לומר דסובר הרמב"ם דעד כאן לא השתמשו בסברא זו דכל הטומאות כשעת מציאתן במקום מציאתן אף לישרף לכ"ע ובממקום למקום לתלות לר"י אלא בטומאה הבאה בידי אדם כגון אדם שהשתמש בקופה וספק אם הקופה אז היתה טמאה ומכ"ש באדם הנוגע במת דהוא גופי' יש בו דעת לישראל ומה מאוד תמוה לי הרמב"ם שבפ' י"ח הנ"ל מעתיק המשנה דמגע במת ומשמיט כל עיקר מה דתני עלה ובמקום מציאתן אם לא שנדחק לסמוך על מה שכתב בפי"ז בדין הקופה) דעכ"פ ספיקו ברה"י טמא מחמירו נמי לדון כל הטומאת כשעת מציאתן לטמא אפילו ברה"ר משא"כ באין בו דעת לישאל דספיקו אפי' ברה"י טהור והרי חזינן שהרמב"ם נקיט הטעם בהיתר הכלים בריש פרק י"ז מפני שהכלים אין בהם דעת לישאל והראב"ד לא השיגו אלא בדין דסוף הלכה זו דהוי לדעתו בא בידי אדם ואף שם עיין בכ"מ וא"כ ודאי דאף דין דהלכה ג' הזולף את החבית וכו' נמצא באחרונה היא טמאה וכולן טהורות דמינה כתבתי  דנפק להרמב"ם שסתמה כרבנן הא נמי הוי לכ"ע אין בם דעת לישאל ומכ"ש דינן דמעטן ועיסה דודאי הוי אין בם דעת לישאל באלו כיון דספיקן קל דאפילו ברה"י טהור לרבנן לא חשו כלל לומר כל הטומאת כשעת מציאתן אפילו מזמן לזמן במקום מציאתן זולת רבי דמחלק אף בזה ומיושב בזה מה דמקשה הראב"ד בסוף הלכה א' דתיפוק לי' דהטעם משום דלא מחזקי' ממקום למקום דהוקשה להרמב"ם מר"י שבמי שיש בו דעת לשאל חושש אפילו ממקום למקום ודוחק הראב"ד אינו סובר ומוכרח להטעם שאין בו דעת לישאל ומעתה הא ודאי בדינא דהראב"ן דספיקו הוא קל שהרי אינו אלא ספק משהו דרבנן דתמיד ספיקו לקולא כדאיתא בהרי"ף אף אי נימא דנלמד מספק טומאה ודאי דיש לדמותו לספק טומאה שאין בו דעת לישאל והראב"ן ע"כ דעתו ליפסק כרבי ע"פ סתמא דמתני' ולא כהרמב"ם כדתמה הכ"מ. הרי לפי זה ודאי דינו במחלוקת שנוי דלהרמב"ם והראב"ד אף במליגה שרי כמו במעטן ומקרצת עיין היטב ודוק:

 אגב אציג פה מה שאני מוכרח לידחק עצמי בסוגי' זו דנדה במה שהוקשה לי מעולם מה מקשה שם דף ד' ומי מחזקינן והתנן נגע אחד וכו' ותני עלה כשעת מציאתן ובמקום מציאתן ומה הקושי' הא גבי מת הטעם פשוט דאילו מצאו מת במקום אחר שלא במקום שנגע בו הא ע"כ חי היה בשעת נגיעה דאל"ה מאין בא למקום המציאה אטו נימא לחוש במה שאין דרך בני אדם לדחוף המת ממקום למקום וע"כ לידחק דכיון שאינו יודע אם נגיעתו היה בחי או במת ע"כ לא היה חי כדחיי אינשי דבזה ליכא לספוקי שמת:

ואפילו ישן נרגש בנשמת רוח אפיו. א"ו שהיה מוטל כאבן דומם ובודאי היה גוסס אלא שהוא כחי לכל דבריו וא"כ בין היה חי בין מת ע"כ מה דנמצא במקום אחר היה ע"י דחיפת בני אדם ושפיר הוא ספק כבר מת ודוחק:

סעיף הנ"ל הג"ה ויש מי שאוסר בשאר בשר ומתיר בתרנגולת מכח ס"ס מרדכי פרק כ"ש באמת לגבי מליגה לא מצא דעה זו שמחלקה בהכי ולמה שכתבתי לעיל בפי' דברי המ"ב שהראב"ן במליגת תרנגול מפני שחשש נמי לשמא היה החטה במים קודם הרתיחה והיה נמי תרי ספיקא לאיסורא אין דעה זו מוכרחת כלל ועיין בספר תורת השלמים בחידושים לכללי ס"ס סי' י' וצ"ע:

סעיף יג עיין פה ט"ז ונשאלתי מיישוב שט"ג מבן תורה אחד נידן שנמצא שם בליל א' דפסח חטה תוך המי צמוקים ופסק להתיר ע"פ דברי הט"ז שהורה להתיר בחטה שנמצא תוך מי דבש והיה שם עוד למדן שחלק עליו לומר שלא יפה הורה וביקש ממני לכתוב שיפה פסק והשבתי לו בלשון זה על אודות הנידן שהורה מעלתו על פי פסק הט"ז בודאי יש לך אילן גדול לתלות בו אמנם פסק הט"ז גופו יש לדון בו טובא ממה דקי"ל כבוש בצונן מעל"ע אסור כמבושל וראיתי שמעלתו רוצה לתקן הדבר במה שהוסיף בדברי הט"ז שנמצא החטה בליל א' של פסח ואפשר ר"ל דלפ"ז מזמן דאסרינן במשהו לא היה שעור כבישה וכן הוא בבאר היטב וזה ודאי אינו מועיל שאם נכבש החטה הדבר ידוע שמאז שנכבש מעל"ע והגיע למדתו שפולט ובולע כל רגע ורגע הוא פולט ובולע וא"כ בהגיע פסח דאיסורו במשהו וכבר שרה מעל"ע פשיטא שאוסר במשהו וזה גרע מחממו התרנגולת בעוד שהחטה בתוכו שבסי' תמ"ז סעי' ג' אמנם אין רצוני לגלות דעתי בגוף הנדון מפני שבאמת הורא' זו לא לכל מסורה אלא צריכה למורה מובהק ונשתנה ההורא' בו לפי הענין כי ידוע מה שמוסכם דהיכי דיש הרבה צדדים להקל דיש ליסמוך על השאלתות ובנדון זה לפעמים יקובץ הרבה צדדים ע"י השתנות הענין א' אם החטה היה ביקוע אם לאו ב' אם נמצא תוך כלי שאי אפשר לספוק בו שנפל בו מחדש ולא היה שרוי כלל בתוכו מעל"ע או שאפשר לספוק בזה ובגוף ספק זה נשתנה ג"כ לפי הנושא ולפי דעת המורה ג' ע"פ התשבץ דיין צמוקים מקרי מי פירות כדאיתא סי' תס"ב:

והספק בו אם יוכל להיות שהי' החטה תוכו מעל"ע טרם שנתמזג והיה ליין כי אז י"ל דגרע והוי כמו מי פירות עם מים שממהרין להחמיץ ומכל מקום עדיין יש לומר שאינו אלא חמץ נוקשה דתולה בפלוגתא דרבוותא אם אוסר במשהו ד' הברור לדעתי שחטה במי דבש או יין צמוקים הוי נותן טעם לפגם דמי איכא למ"ד דאילו היו למשל חטים שרוים בהם בפחות מס' דאין טעמו נפגם וזה לענ"ד אף לדעת הח"י בסי' תמ"ז ס"ק י"ב שמגמגם בחטים בבאר היינו בבאר מים אבל במי דבש ויין צמוקים הברור שהוא נט"ל לכן אפשר וקרוב לודאי שיקובץ בענין זה הרבה צדדים להתיר אם הנדון לעיני המורה לכן איני אומר בגוף הנדון לא איסור ולא היתר והעבר אין וחתמתי שמי:

ובהגיע דברים אלו לעיני הבר פלוגתא ג"כ תחלה האריך לכתוב מה שכתב ושוב כתב ומ"ש אדמו"ר לצד היתר מטעם שחטה במי דבש או ביין צמוקים הוי נטל"פ קשה לי הא ראיתי בפר"ח סי' תמ"ז ד"ה מי ששרה צמוקים קודם פסח כו' ואינו מסכים בזה אלא חייב לבער כמ"ש סי' תמ"ב הטור בשם רב נטוראי לענין יין צמוקים ובסי' תמ"ב כתב הפר"ח והביא הירושלמי רב ושמואל בר יצחק הוי ליה יין תוסס כו' וכתב דאף דמן הסתם היה בו ס' אפילו הכי חייב לבער אף שהיה קודם פסח והפר"ח מן המתירין נטל"פ ע"כ דשעורין ביין לא הוי נט"לפ וכו' לכן בקשתי שטוחה למדנו רבינו סברא זאת למען אלמד דבר בדין זה אגב כתב נמי מה דקשה לו מה דאיתא במנחות דף נ"ד תפוח שריסקה בתוך העיסה וחמצה הרי זו אסורה לזר משום תרומה ולפי מה דפסקינן מי פירות לבד אין מחמיצין כלל רק עם מים והרי לענין איסור תרומה הוי זה וזה גורם ומי גרע משאור של תרומה שאין בו כדי להחמיץ לבד אך בצירוף שאור של חולין וא"כ המי פירות של תרומה אין בו כדי להחמיץ רק בצירוף המים ולמה גרע משאר זה וזה גורם עכ"ל:

 והשבתי לו מה שהקשה עלי מפר"ח סי' תמ"ז ד"ה מי ששרה צמוקים מזה אין שום ראי' כי גוף הנידן לא הי' ביין צמוקים אלא בצמוקים שרוים במים להוציא מהן יי"ש ופשיטא דאין טעם חטים בצמוקים נט"לפ ואדרבה כל יום אוכלים למעדנים צמוקים ואפילו בהדי לחם ואינו מביא ראי' מן הרב נטוראי אלא דלא אמרינן זיעה בעלמא הוא שכמו שיין צימוקים לא אמרינן שהטעם היוצא מן החטים זיעה בעלמא הוא ה"ה בהחטים הנמצאים ביי"ש והרב נטוראי גופי' בלי ספק אצלי שהוא מכח האוסרים נט"ל בפסח ומ"ש מעלתו תו ובסי' תמ"ב וכו' בודאי לגירסת הפר"ח תוסס שפיר דס"ד ללמוד ממנו דלא הוי נט"ל אבל עיקר הגירסא בהירושלמי ובתשו' רשב"א סי' ג"ן הי' לו יין קוסס דהיינו יין שהתחיל להחמיץ כדאיתא במתני' פרק המוכר פירות וכיון שהתחיל להחמיץ הי' חפץ שיהי' חומץ גמור כי ניחא לו בחלא גמור מיין גרוע ופשיטא דזה לא חשוב לפגם וזה מוכרח בל"ז מיני' ובי' כי מי הוא השוטה שיתן חטים ביין שוב כדי שיחמיץ וא"כ מזה ראי' ברורה שחטין ביין טוב הוא לפגם שהרי מחמצו ובלי ספק הוא חומץ גרוע המקלקל יין משובח ומכ"ש ביין צמוקים שהחוש והנסיון יעיד עליו כדכתבתי ומה שהקשה מעלתו מדין זו"ז גורם יראה לענ"ד דאין זה ענין לזו"ז גורם דדוקא שאור ושאור דשניהם כאחד פועלים החימוץ שפיר דהוי ז"ז גורם משא"כ הכא אטו המים גורמים שום חימוץ אלא שהמי פירות הכח הגורם שיוצא ממנו אינו חימוץ אלא אפשר כח טעם בעלמא משא"כ עם המים אז המים מייפים טעמו שיהא כחו דנפיק מיני' גורם החימוץ ואף ממהרים המי פירות להחמיץ אבל כחו לבד הוא הגורם ולא המים אף שבאמת אילו יונח עיסה הנילש במים לבד שעור חימוץ נמי נתחמץ מאליו זה החימוץ נמי לא על שם המים נקרא אלא האויר החם הוא דקגרים ותדע דאילו נימא שהמים יהי' נקראים הגורמים א"כ תמיד נימא דשאור אף שיש בו כדי להחמיץ יהי' נקרא בעיסה עם מים זוז"ג דהא דבר ידוע דשאור בקמח בלא מים אף כי יונח בו כמה לא יתחמץ הקמח מבלי המים א"ו שמשום הא אין לייחס המים בשם גורם ודוק ועיין נמי בע"ז בסוגי' דזו"ז  גורם מה שמשיגים תוס' על רש"י בדומה לזה קצת:

סעיף יד ואם אחר מליחה וכו' עובדא אתא לידי ביום הראשון של פסח נמצא בחבית בשר מלוח שנמלח שנית אחר הכשירו מדם כדי להשהות איזה ימים שבולת שועל אחת רטוב ונתרכך אבל לא נתבקעו מונח תוך קרמבנכי של אווז שהיה מונח למעלה מן הכל ועיינתי בש"ע ואחרונים הט"ז מביא בשם רש"ל בתשו' סי' ע"ט לשרוף הכל ויצא לו ע"פ דבריו בהיש"ש פרק ג"ה סי' כ"ח אמנם הרמ"א בתשו' סימן כ"ח הוכיח שכל הקדמונים לא החמירו יותר מן הרוקח לאסור התרנגולת ולא שאר החתיכות אלא שקצת הוצרך לדחוק בטעמו של דבר מאחר שאסר החתיכה בס' ש"מ דס"ל דמפעפע א"כ יאסרו כולם וכתב דמשום דאיסור דרבנן הוא פסק להקל לומר שאינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב כנראה מדעתו שנמי מסופק אם יהא שייך לומר במליחה אין איסור בולע יוצא וכדעת רש"ל דלעיל לכן כתב שמאחר שאיסור דרבנן הוא הקילו וכבר הסכים הגאון בעל מ"ב ככל דבריו ומקיל יותר שאפילו קליפה אין צריך וכן הסכים הפר"ח אלא שהט"ז ומ"א מחמירים בקליפה מחשש נגיעה. נגד זה פי' המ"א דבתוך תרנגולת ליכא למיחש דומיא דהכא בנ"ד:

לכן הורתי כמסקנת הרמ"א בתשו' לאסור חתיכה זו שהיה הש"ש בתוכו כרוך וכל שאר הבשר התרתי בלא קליפה וכן ראוי להורות ודלא כמשמעות הח"י שמסכים עם הט"ז להשהות כי ראוי לחוש לשמחת י"ט כמבואר במ"ב בשם המרדכי וק"ל:

ואולם ליישב דעת הרוקח בתירוץ הרווח מדוע אסר התרנגולת כולה והשאר היתר נלענ"ד דאפשר ס"ל כשטת רבינו אפרים דאיתא בשמו חולין דף ק' ד"ה כשקדם וסילק בלשון זה וכיון שלא נתן טעם בחתיכה הוי האיסור כמאן דליתא דלא הוי כאילו הוא בעין ולא אסר אלא חתיכה ראשונה שאין ההיתר וכו' והרשב"ם בחידושיו הרחיב הביאור וכתב בלשון זה ומ"ה בעינן נתינת טעם כדי שיתפשט אותו נ"ט שבחתיכה זו בשאר חתיכות ויאסור אותם במשהו לפי שהן מינה אבל אם אין שם כדי נתינת טעם אין בו כח לצאת מן החתיכה ולהתפשט דמה שאינו אלא משהו לבד ואין בו שעור כלל איך יצא ויתפשט עכ"ל ומ"ש בהריטב"א אליבא דר"א דנתן טעם לאו דוקא לאו דסמכה אינו כמבואר בתוס' ורשב"א בשמו דעיקר הוכחתו מהכא:

וז"ל הרא"ש בשמו הלכך לרב דאית ליה הכא מב"מ לא בטל אי לאו דנאסרה החתיכה בנתינת טעם אלא בכ"ש לא היתה אוסרת שאר החתיכות מפני שהן מינה שהרי אין צריך לבטל אלא האיסור לבד וכיון דלא נתן טעם בחתיכה הרי הוא כמאן דליתא ולא חשוב מב"מ אבל כשקיבל טעם מן האיסור מקרי מב"מ עכ"ל ובלי שום ספק אצלי דכוונות הרא"ש נמי ככונת הרשב"א וכדמדויק לשונו הרי היא כמאן דליתא ור"ל על דרך הרשב"א דאיך יצא ויתפשט ומ"ש ולא חשוב מב"מ אין ר"ל דוקא הכא לא חשוב מב"מ מפני שכח אחר של היתר מעורב בו ולאפוקי באיסור שאוסר במשהו אפילו באינו מינו דיאסור וכדביאר הר"ן לשטת ר"ת וכדהבינו הנקה"כ בי"ד סי' צ"ב דהא א"כ קשה לשטתו דלית לי' חתיכה נ"נ בשאר איסורין ואפילו כשקיבל טעם גמור למה יאסור לאביי כשקדם וסלקו את האיסור מטעם שמסיים הרא"ש אבל כשקיבל טעם מן האיסור מקרי מב"מ דהיינו טעם הנפלט מן החתיכה שקיבלה טעם גמור עם שאר החתיכות ותיפוק לי' דזה הטעם נמי מעורב עם טעם אחר דהיתר אלא ש"מ דר"א לית לי' כלל סברא דהר"ן והעיקר כנ"ל ומ"ש ולא חשוב מב"מ ר"ל לפרש תירוץ אביי דאפילו מב"מ לא חשוב ולומר דהא אותו משהו שקיבל חוזר ויוצא ואוסר מפני מב"מ שהוא במשהו ע"ז כתב דלא חשוב אפילו משהו ומטעם שהוא כמאן דליתא לגמרי והיינו כהרשב"א דאיך יצא ויתפשט וא"כ הברור לדעתו דאפילו גבי חמץ אם נאסר חתיכה מחמת משהו חטה והחטה מסולק ושוב נפל אותו חתיכה לתבשיל שאינו אוסר ודלא כהכר"ופ סי' צ"ב שכתב להרא"ש בשם ר"א שטת הר"ן וליתא כדהוכחתי והכי מבואר נמי במשמרת הבית דף צ"ז דאפילו כשנפל החתיכה לרוטב א"צ ס' לבטל הבלע משום דהוי כמאן דליתא וממילא פשיטא דה"ה לחמץ בפסח ואולם כל זה לשטת ר"א אבל לשטת ר"ת איפכא דאליבי' מוכח דלית לי' כלל ההיא סברא דמשהו נאבד תוך החתיכה ואינו פולט שוב אפילו משהו ממנו. דהא א"כ לא הוי צריך כלל להמציא חילוק בין נאסר מחמת משהו דלא אמרינן גבי חתיכה נ"נ דהא קי"ל בשאר איסורין דאפילו נ"נ מחמת קבלת טעם דבכל מקום שאין האיסור עצמו יוכל לילך שם מעט וההיתר נפרד מן האיסור אין הנאסר לבדו אוסר וא"כ אפילו אי מחמת משהו נ"נ לר"י מ"מ כיון שאין האיסור עצמו יוכל לילך אין הנאסר יוכל לאסור ומה הקושי' (ולשטת ר"א אין זה קושי' דלשיטתי' כיון דס"ל דלא אמרינן בשאר איסורים חנ"נ מעיקרא לא מוכח כלל סברא זו דאין הנאסר וכו' כיון דמעיקרא אין קושי' אליבי' מדין קליפה דמליחה שיאסר בצדו) אלא ש"מ דס"ל איפכא דודאי אותו משהו נמי שפיר מתפשט ולכן הוכרח לחלק דמחמת משהו אינו נ' ואך זה ניחא לרבא אבל לאביי עדיין קשה דנהי דלא נעשה נבילה ההיתר מ"מ פשיטת משהו האיסור יאסור כל החתיכות משום מב"מ על זה מוכרח הר"ן לבא לתירוצו בלשון זה ול"נ דכל שלא נחן טעם בחתיכה אע"ג דמיתסרא לא חשוב איסורה למימר בה חנ"נ וכל שאינו נ"ט אינה אוסרת כל החתיכות כולן דאע"ג דאמר ר"י מב"מ לא בטל לא שמעינן לי' הכי כל שטעם אחר של היתר מעורב בו עכ"ל וזה לשון הריטב"א בשטת ר"ת לכך נראה יותר נכון דס"ל לרב שאין שום דבר אוסר במשהו אלא כשהוא איסור בעין אבל כשהוא מעורב בהיתר אינו אוסר ולכך הוצרך לומר חנ"נ ובזה יהא נידן מה שיפליט מן החתיכה ההוא כאילו הכל איסור עכ"ל ואמת שבלשון הר"ן י"ל בדוחק כהבנת נקה"כ דהטעם מחמת שכח אחר מעורב בו של היתר חשוב כמו מבשא"מ וברור נמי דתירוץ הר"ן מוכרח אך אליבא דר"ת ולא לר"א כדבארתי לעיל ולא כהכר"ופ גם בזה ע"ש שמחמת קושייתו לחקור טעם לר"ת מדוע לר"י במה שנאסר מחמת משהו לא יהא שייך חנ" כתב מה שכתב ובאמת כבר הביא הרשב"א בחידושיו דלא נראו להרמב"ן דברי תוס' בזה שאילו היו עיקר הי' מפרשים אותה בגמרא אבל לא משום קושייתו ומשום דהאמת שנראה בדבריהם דנ"נ בשאר איסורים אינו אלא מדבריהם והם אמרו וכו' גם הכר"ופ בעצמו נתן טעם לשבח משום דהילפותא מבב"ח הוא ע"ש ודוק:

והיוצא לנו מזה דדין זה דחמץ בפסח אליבא דהנק"הכ במחלוקת הוא בין ר"א לר"ת דלר"א ודאי אינו אוסר ולר"ת להבנת הנק"הכ אוסר אך א"כ ודאי הי' קשיא על הטור י"ד סי' צ"ה מדוע תפס ההוא רבותא לשטת ר"ת והברור כדמפרשי האחרונים שרוצה להורות היתר לשאר איסור שהמשהו דרבנן לזה כתב לשון אפילו הי' לו לתפוס הקולא היוצא משטת ר"א שמסכים להלכה וגם לשון הריטב"א הנ"ל שכתב שאין שום דבר אוסר במשהו אלא כשהוא איסור בעין וכו' משמע דלכל איסורי משהו נאמר לכן לענ"ד כונת הר"ן וריטב"א פשוט לא מיבעי' לר"י ורב אין הדבר הנאסר מחמת משהו והוא לא נעשה נבילה יוכל לאסור אותה פליטה מחמת מב"מ במשהו דהא כל עיקר ילפותא דר"י אינו אלא מדם פר ושעיר ושם הוא איסור משהו בעינו ולא כח אחר של היתר מעורב בו משא"כ דבר הנאסר במשהו ולא נ"נ נמצא בפליטתו כח אחר דהיתר מעורב בזה ליכא למ"ד במשהו ועיין בח"ר דף צ"ז ע"ב ד"ה אמר אביי שם תמצא סברא זו אבל לא כהבנת הנקה"כ דמשום זה הוי כמבש"מ משום דזה הפליטה מעורב והחתיכות אינם מעורבים דזה באמת סברה דחוקה מאוד והעיקר לענ"ד כדכתבתי ולכן סברו הריטב"א והטור דה"ה מכ"ש שבכל איסורי משהו ודאי לא החמירו חז"ל במשהו שלהם ממה שהחמיר ר' יודא במשהו דידי' דהוא דאורייתא ובכל איסורי משהו שכח אחר דהיתר מעורב בו אינו אוסר במשהו וא"כ שוים בזה הר"ת ור"א לדינא ולכן לא דק והביא הדבר בשטת ר"ת אך עדיין ק"ק שיש נפקותא לפי' הנ"ל בין ר"א ור"ת באיסורין שבמינן במשהו ושלא במינן בנ"ט  כגון סתם יינם או דבר שיש לו מתירין אם נאסר חתיכה בפחות מס' ע"י מב"מ ושוב נפל לשאינו מינו דלשטת ר"א אף שהאינו מינו אין בו אפילו לבטל הבלע שרי כדאיתא במה"ב הנ"ל בשמו ומטעם דאינו זז ממקומו ואילו לשטת ר"ת עכ"פ צריך בהאינו מינו לבטל שעור הבלוע וצע"ק:

עכ"פ היוצא מזה דלשטת ר"א ודאי צודק דין הט"ז בי"ד צ"ב ולר"ת נמי לפי פירושי זולת לפי' הנקה"כ בהר"ן וא"כ הברור שזה ההיתר נמי שייך בחטה הנמצא על חתיכה אחד דאפילו להמחמירים במליחה דמפעפע ואפילו מחתיכה לחתיכה מ"מ כשנאסר במשהו הא לא גרע מאילו חתיכה זו חזר ונפל לתבשיל דלשטת הט"ז אינו אוסר וזה ודאי לא שייך לו' דאף בזה גרוע מליחה דמיד מתפשט להחתיכות שאצלה ולא תחילה להחתיכה המונח עליו וממנו להשאר וכדמשמע קצת מהיש"ש פרק הנ"ל דזה ודאי לא מסתביר. ולענ"ד אף היש"ש לא כיון להכי כ"א דאיכא למיחש במליחה דמפעפע יותר הבלוע מבישול מן החתיכה אחד לשני וכדמשמע בתשו' רמ"א שתפס זה לספק ע"פ מה דפסקינן במליחה בס' והוא ספק זה עיין י"ד סי' ק"ה היטב ודוק גם בתוס' חולין דף ק' ד"ה כשקדם נראה דמסתפקו בהכי וכן בתשו' מ"ב לא נסתפק אלא בהכי וא"כ לדין הט"ז דלעיל אין זה ענין כלל להכא דנהי דחתיכה כולה אסורה מטעם דמפעפע בכל החתיכה מ"מ אי אפשר שיאסור אחרים ואפילו נפל לתבשיל ומכ"ש ע"י מליחה ואם נאמר דיהי' זה טעם הרוקח שאוסר רק התרנגולת ודאזיל בשטת ר"א ולדידי אף לר"ת וכהבנת הט"ז ודאי צ"ע דברי הרוקח עצמו דהכא בהטור בשמו שכתב נאסרה הכף שמוהו בקדירה אחרת כולן אסורות וזה עיקר ראיות הש"ך נגד הט"ז וזה קשה נמי על הטור אף להבנת הנקה"כ בהר"ן דהא כבר הוכחתי שאין שייכות לדברי הר"ן כ"א לר"ת ולא לר"א שהטעם שדבר הנאסר במשהו אין לו כח לצאת כלל ונאבד במיעוטו וא"כ כיון שהטור מסיק בי"ד כר"א ומוכח לשיטתי' סברה זו לא הי' לו להעתיק דברי הרוקח הכא בסתם. ולכן הנלענ"ד לתרץ בשני אופנים חדא דלא אמרינן ההוא סברא אפילו לר"א כי אם בבלוע בחתיכה ולא בבלוע בכלי שאין בו טעם עצמו וכדקי"ל סברה כזו בי"ד סי' ק"ה לענין איסור בלוע וא"כ יהא מוכרח שהרוקח בשטת ר"א קאי וכמו שהתחלתי דאילו לשטת ר"ת ע"פ פירושי דהטעם שלא אסר שאר החתיכות משום שלא גזרו איסור משהו בכח אחר דהיתר מעורב ודאי יקשה דהא לא גזרו כלל על כח אחר אם לא כדברי הש"ך ומה שלא אסר שאר החתיכות הוא מטעם הרמ"א ומ"ב בתשובותיהם עוד י"ל דהא ידוע שהט"ז והנקה"כ מסכים עמו בזה דיש לחלק בין איסור גוש שקיבל טעם משהו לבין איסור לח בלח ע"י משהו ולענ' אין זה סברא כ"א לשטת ר"א דהטעם דמשהו אין בו כח להתפשט חוצה לו והיינו מגוש שהוא בולע הדבר ואינו מפליטו ועיין תוס' חולין ק"ח ע"ב ד"ה שנפל אבל לח בלח לא משא"כ לשטת ר"ת דהטעם לדידי היכי שכח אחר מעורב לא מחמרינן במשהו משום דלא הוי דומיא דדם הפר אין נלענ"ד לחלק ואף שהנקה"כ מסכים, אף לשטת ר"ת היינו לדעתו משום דחשוב מבש"מ נראה לו דלח בלח הלח הראשון נוגע בהלח השני מינו וגם זה דחוק מאוד בעיני משא"כ להבנתי הא מ"מ לא הוי דומיא דדם הפר ושם עיקרו בלח ולכן אמינא שחטה בתבשיל שפליטתו של חטה נתערב בתבשיל לח ודאי הכף הבולע מקבל התערובות של התבשיל שהוא ג"כ לח וכשחוזר ופולט לא שייך סברת ר"א שהמשהו נאבד דהא תינח אילו הי' פליטת החטה בדבר גוש כמו חתיכה משם אין בו כח לצאת אבל כשנתערב בלח דבכולו נתערב וכשחזר ופולט הכף בליעה זו מ"ש בליעה זו מאילו נשפך בליעה זו למאכל שני טרם שנבלעה בהכף שהיתה אוסרת ה"ה עתה חוזרה ואוסרה כנלענ"ד לידחק ולחלק ליישב דעת הרוקח ומיושב בזה נמי הטור עכ"פ נלענ"ד להלכה שבהפסד מרובה יש ליסמוך על פסק הט"ז שחתיכה הנאסר מחטה אם נפל בתבשיל אינה חוזרת ואוסרת ולפום חלוקי השני דוקא כשקיבלה החתיכה טעמו בעצמו מבלי אמצעות רוטב בלח דאז הוי דומי' דכף ולפום חלוקי הא' אין לחלק בזה וכן הפר"ח בסי' תמ"ז מסכים בפשוט לדעת הט"ז ודלא כמ"א הכא וכן השיג עליו הכר"ופ לדינא תו יש לומר בדעת הרוקח במה שאסר חתיכה זו כולו ולא השאר ע"פ המבואר בט"ז דכבוש בציר ודאי כולו נאסר וא"כ י"ל דסובר נמי כהכרעת הרמ"א דבחמץ שאין לו שייכות לשמן אינו מפעפע כלל ואך חשש לאסור התרנגולת מחשש דחטה דדבר קטן הוא ובפרט היכי שנמצא תוך תרנגולת מי לא איכא למיחש שמא במעט ציר הי' מונח טרם שנתבלע הציר בחתיכה ונעשה ככבוש להפליט בכל החתיכה אבל בשאר החתיכות דיש לעמוד על הדבר כשאנו רואין שאין ציר בכלי ומכ"ש שלא הי' ציר מעולם סביב כל החתיכה לעשות החתיכה כמבוטל ומצד מליחה לא חש כלל לפעפוע בחמץ וק"ל בהא נחיתנא ובהא סליקנא דאין להחמיר במליחה כשאין חשש לנגיעה שאר חתיכות בשום חומרא לא בקליפה ולא בשהי' זולת ע"י ציר תו י"ל בפשוט דעת רוקח וטור לחוש לסברת הרמב"ן בחידושין דהרשב"א חולין וכדמסיק נמי הכרתי משום חומרא דחמץ חייש לדעת הרמב"ן משום דאפשר ליפסק שטת ר"א מבלעדי ראי' זו שיש לו ראי' הרבה ולכן בפשוט במליחה הקיל לגמרי כדעת ר"א ולא החמיר כ"א בבישול ובהפסד מרובה אפשר לא הי' מחמיר והי' סומך על ר"א ור"ת ולדברי הרמב"ן שבהרשב"א הנ"ל יש דמדומי ראי' מפרש"י בדברי רבא דאמר לא נצרכא כ"א לטעם כעיקר פי' נמי על משהו ודוק ובענין זה כשהי' חתני הרב החריף מוה' יהודא נ"י בביתי בעת עסקי בעיון הנ"ל הקשה לפי' התוס' פסחים דף ל' ד"ה לישהני שתפס הר"ן לעיקר דחמץ בקדירה חשוב משהו שאין רגילין להשחמש הרבה ביחד. והרי בחולין תופס שטת ר"ת ומבאר אליבי' דהיכי שכח אחר מעורב בו אין אומרים מב"מ במשהו א"כ מה משני הגמרא גזירה דילמא אתי למיעבד בו במינו דהא מ"מ אינו אוסר במשהו מפני שכח אחר של היתר מעורב בו ואין לומר דהא אילו נאמר כמשמעות פשטות תוס' דסתם כלי חמץ מתחילת בליעתם לא הי' אלא ע"י משהו הא קשה מדוע יאסרו הקדירות כל עיקר הא אפילו כל הבלוע הי' בעין הי' מותר בפסח לשטת תוס' דאינו חוזר וניער ואיך יאסור אחר פסח במשהו א"ו משמע דר"ל דאין רגילין להיות בלועים מכולו חמץ רק באופן שמה שאח"כ יתבטל בתוכו יהי' בו שיעור ס' לבטל החמץ שבתוכו ולזה מורה לשון הר"ן דמ"מ אכתי קשה דהא א"כ ע"כ לומר אף שהקדירה בלוע מטעם ממש ולא שייך גבי' לומר סברת ר"ת דעל טעם משהו לא נעשה ההיתר נבילה מ"מ לא נעשה ההיתר ח"נ מחמת שלא אמרינן בבלוע חנ"נ דאל"ה לא פעלו בתירוצם יחידי דמה פריך הגמרא וליעבד בהו שלא במינו אם כל הבלוע נ"נ א"ו כנ"ל דבבלוע בכלי לא אמרינן חנ"נ וא"כ הדר קשיא מה משני גזירה וכו' הא הוי כח אחר דהיתר מעורב בו ובגמרא דחולין דדרש כיון שנתן טעם בחתיכה חנ"נ מבואר לפי' הר"ן הא אילו לא נ"נ אף כי קיבל טעם ממש לא הי' אוסר משום מב"מ במשהו משום דכח אחר דהיתר מעורב בו וא"כ הדר לא משני הגמרא במידי ודוק כי צ"ע רב על הר"ן:
{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}