עריכת הדף "בית מאיר/אורח חיים/שפב"

{{ניווט כללי עליון}}
סעיף א' בב' בתים לאפוקי בבית אחד ואוסרים זה על זה לאפוקי מקבלי פרס אפילו בב' בתים ואף דבזה לית לי' אימתא לדור עמו לפ"ר צ"ל דזה בכלל מילתא דל"ש שידורו ב' בבית אחד ואף לא אפילו בב' בתים ויקבלו פרס ובמלתא דל"ש לא גזרו ועיין סעיף י"ז:

אלא צריך שישכירו ממנו איתא בריב"ש סי' תק"ז אלא שטעם זה לא יספיק להכניס ולהוציא מן המבוי לבתי הגוים (קאי על קניות רשות מאדון העיר) כיון שאין אנו מתירין אלא מפני רשות האדון במבוי ולא בבתים הפתוחים לו דהוי לי' כביטל רשות חצירו ורשות ביתו לא ביטל עכ"ל וא"כ נימא נמי כמו בביטל סתם רשותו אמרינן רשות ביתו לא ביטל עד שיבטל להדיא ה"ה בשכירות מהראוי לפרש ששוכר אף רשות ביתם אם רוצים היתר לטלטל אף מביתם אלא דבהא נסתפקתי מדאמרי' דף ס"ו שוכר כמערב דמי וכבר קים לן שעירוב החצר משוי לבתים חדא כדאיתא ברש"י דף ע"א ע"ב בד"ה מערבין ה"ה דנימא אף לענין זה שוכר כמערב דמי דלישוי לבתים חדא ולא יצטרך רשות הבתים בהדי' וא"ל א"כ הריב"ש מה קאמר הא קים לן נמי ששתוף המבואות משוי להחצירות חדא דזה אינו מדאיירי משר העיר שאי אפשר לו לההוא טעמא שכתב שהשר ישכיר רשות הבתים ולהכי כתב דהוי לי' כביטל רשות חצירו ורשות ביתו לא ביטל אבל בשוכר חצר ממי שיש לו רשות אף להשכיר ביתו שפיר י"ל דשוכר כמערב דמי וסתמא הוי אף רשות ביתו מושכר. וכזה נראה מסתימת הפוסקים וצ"ע ומה שהח"צ סי' ו' פליג על גוף דברי הריב"ש עיין סי' שצ"א כי לא דיבר נכונה לענ"ד:

סעיף ב ישראל שהשכיר או שהשאיל וכו' צ"ע הא לא מיקיימא תקנתא דרבנן בהכי שלא ילמד ממעשיו דהא זה שכיח ולשון הרמב"ם פ"ב מה"ע הכי ודבר זה גזירה שלא ישכינו עכו"ם עמהן משמע דעיקר הגזירה מההוא טעמא שלא ישכרו ויותר מבואר הכי בפירושו להמשנה ריש הדר בלשון זה וכשידע ישראל זה לא ישכיר מדור ביתו לכושי והה"מ העתיק דברי הג"ה זו בשם הרשב"א כאילו אין חולק וצ"ע ועל גוף דין הרשב"א תמה הט"ז בסי' שפ"ד והא"ע הכא דחק ליישבו בדברים וצ"ע:

סעיף ג אם אין לגוי וכו' זה מתשובת הרא"ש כלל כ"א סס"ד, ואף שהב"י סוף הסימן מביא בשם מהר"מ שבמרדכי דלא כהרא"ש כנראה ליפסק כדברי המיקל בעירובין ובתשו' ח"צ סי' ו' כתב על הב"י בא לחלוק עלינו את השוין כי הר"מ איירי במקום שאוסר הגוי כגון ג' חצירות פתוחים למבוי אחד השנים ישראלים ובאחד הגוי והרא"ש מיירי כשאין החצירות לא של ב' ישראלים ולא של הגוי פתוחים למבוי אחד כלל באופן שאין הישראלים אוסרים זה על זה וכו' באופן שגם הרא"ש מודה לר"מ רבו דהיכא דהגוי אוסר כגון ג' חצירות הפתוחים למבוי דאף דרך החלונות אסור אופן זה פשיטא ואף הב"י מודה דלכ"ע אסור ומח"כ לא דק שהרי המהר"מ אינו מתיר אלא בלשון זה ואם אין חצר הגוי פתוח למבוי או לחצר ישראל כלל אלא דרך חלון למעלה מי' או דרך כותל לא בעי שכירות דכיון דלא שכיח דמשתמש ישראל בהדי' במבוי או בחצר וליכא למיחש שמא ילמד ממעשיו לא אסר ולא בעי שכירות עכ"ל הרי מבואר בהמהר"מ דדוקא שאין חצר הגוי פתוח לא למבוי ולא לחצר הא פתוח לחצר ישראל אפילו אינו פתוח להמבוי אלא שחצירו פתוח לר"ה מצד אחר ואין לו שום דריסת הרגל על רשות הישראל מ"מ אסור חצירו להישראל ולא עוד אלא אפילו אין לו פתח לחצר הישראל אלא חלון למטה מי' נמי אוסר כי הוא סובר כל שיש לו שמוש חברותא עם הישראל שייך החשש דילמד ממעשיו וגזרו על דירתו שהוא אסורה לישראל להוציא משם עד שישכור רשותו זולת כשהשמוש אינו] אלא דרך חלון למעלה מי' דלא שכיח שמוש כי האי בזה לא חיישו לשמא ילמד ממעשיו ונשאר דירתו כדיר בהמה ומותר רשותו בלא שכירות. והרא"ש הכי כתב להדיא דאפילו החצירות פתוחות מזו לזו ומותר לישראל להוציא מחצירו לרשותו והיינו משום דסובר דכל שאין להגוי דריסת הרגל בהרשות ששני הישראלים אוסרים זה על זה:

כגון בשני חצירות הסמוכים אחד של גוי ואחד של ישראל אף דתוך החצר של ישראלים אוסרים זע"ז וצריכים עירוב מ"מ כיון דהדריסה של הגוי אינו עליהם ואין לו חבכותא עם הישראלים אלא בשמוש דרך הפתח בזה לא חיישינן שמא ילמד ונשאר רשותו כדיר ולכן מותר להישראל להוציא מחצר הגוי ועיין בהריטב"א דף פ"ה ע"ב ד"ה א"ל לחכם שם מביא לשון הראב"ד אלא לאפוקי ב' חצירות ופתחא ביניהן שאינם אוסרין וגם לא שכיח דדיירו משמע דוקא ישראל בחצר הישראל דל"ש דדייר הא הרבה ישראלים דשכיח דדייר אף בפתח ביניהם אוסר חצירו ע"ש ודוק.] הרי להדיא המחלוקת ברורה אלא שפסק כהרא"ש:

ועיין בב' ס"ס זה כתב בשם האגור ומטעם זה התיר מהרי"ו לטלטל החמין של ישראל לתוך חצר הערוני' ומחצר הערוני' לבית ישראל אחר ור"ל אם הי' חצר הערוני' מן האמצע ובשני הצדדים חצירי ישראל וכולם פתוחים זה לזה ופתוחים לר"ה וכתב הב"י וזה כשגגה דאעפ"י שאין הגוי אוסר מ"מ אסורים הישראלים לטלטל מבית זה לבית זה דרך חלונות כל שלא עירבו דאטו משום דאיכא גוי ביניהם לישתרי בל"ע. ואפשר שהתיר להם לערב כגון שהיו חלונותיהם פתוחים לחצר העירוני' אעפ"י שהגוי מפסיק ביניהם דכיון דאינו אוסר עליהם אינו מעכב מלערב והא"ע כתב דין של הב"י ליתא דהא כיון דערבו דרך חצר הגוי נתבטל העירוב דבמקום גוי אמרו אין עירוב מועיל וא"י מה קאמר דמה ענין זה לזה מה שאמרו שבמקום גוי אין עירוב היינו היכי דיש להגוי חלק בחצר או דירתו שמפני שלא ילמד אמרו שרשותו חשוב כשל ישראל וחלקו או דירתו אוסר ואין עירוב הישראלים מועיל מפני חלקו בחצר או דירתו שנשאר אסור אבל בנידן הרי"ו אחרי שדן כהרא"ש שרשותו נשאר כדיר שאינו אסור שפיר קאמר הב"י דכיון דאינו אוסר עליהם אינו מעכב מלערב ור"ל כיון שאין מפסיק לא רה"ר ולא כרמלית ולא חצר שאינו מעורב אלא דיר של בהמה המותר בטלטול נמצא עירובם אצלם ומה יעכב על ידם מלערב אמנם לענ"ד לא משמע לשון הרי"ו דאיירי ע"י עירוב חדא מדלא הזכיר עירוב כלל ותו דלפ"ז לא הי' צריך לדייק לטלטל לתוך החצר העירוני' ומן החצר העירוני' לבית ישראל אחר דמשמע שהקפיד שיעמדו לפוש בבית העירוני' להכי א"י אם לא אפשר שדימה דין זה למה דקי"ל דבר תורה מותר להוציא מרה"י לר"ה דרך מקום פטור ה"ה בזה שחצר העירוני' הוא כדיר והוי לענין זה מ"פ וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקנו ועד כאן לא אסרו לטלטל בלי עירוב מבית לבית אלא להדיא דהוא מגזירת רה"י ור"ה אבל דרך חצר כזה שאינו אלא כדיר של בהמה הוי כמטלטל מבית חבירו למ"פ וממקום פטור לבית חבירו ולכל הפחות למאן דמתיר בסי' שמ"ו סעיף א' להחליף ברשויות דרבנן דרך מ"פ ה"ה בזה:

סעיף ז לכשיכלה הזמן כתב הט"ז ונ"ל ראי' ממה דאמרו בפרק הדר וכו' ומצינן במערב שלא מהני עירוב של האב שמת לבנו וכו' והח"צ סי' ו' כתב דאינה ראי' דאם אמרו להקל יאמרו להחמיר ואני א"י לפרשה כל עיקר דהא ע"כ ר"ל אם מת המערב קודם שבת דאילו בשבת אדרבה שפיר מועיל עירוב המוריש כמבואר שם וא"כ מה דמיון עירוב לשכירות לא מבעי' למה דקי"ל עירוב משום דירה ופרש"י דף מ"ט שדעתו של אדם על פתו והוי להו כאילו דיירי בההוא ביתא וכו' ואם מת זה שנתן דעתו אצל פתו מה יועיל מה שיורש פת זה אטו הפת יכריח דעת היורש ליתן דעתו אצלו ופשיטא דבטל משא"כ שכירות דלא עדיף היורש מן השוכר שבסעיף ח':

(ומה שמחלק הט"ז בסברות אין דעתי נוחה בם) והיינו כמי טעם רש"י שנתן טעם ההיתר לכשמת המערב בשבת משום הואיל והותר למקצת שבת משום דאל"ה פשיטא שאינו מועיל לגבי היורש מטעמי הנ"ל. אלא אפילו למ"ד עירוב משום קנין דפרש"י ז"ל שמקנה לו בעל הבית רשותו וכו' הא צריך טעמא א"כ למה צריך העירוב להיות קיים בשעת כניסת שבת ועיין סימן שצ"ד וע"כ כך תקנו חכמים שקנין זה לא יחול עד כניסת שבת וקודם זה העירוב ברשות הנותנים וא"כ כשמת המערב וליתא דליקני פשיטא דבטל ואינו מועיל להיורש דהא מורישו נמי לא קנה עדיין אבל שכירות דגוי שקונה בשעת מתן מעות מה יזיק מיתתו בתר הכי:

ובעיקר דין זה עיין ט"ז מ"א והת"ש הרכיב דעתם וצירף נמי סברת הח"צ ועשה מכולן אחד ולענ"ד הוא תערובת מבשא"מ והיותר נוח לדעתי אילו הייתי כדאי להכריע דברי הב"ח כי מה שהוסיף הרמ"א עד שיחזיר הדמים ע"פ הב"י שהוציא הכי מפרש"י ז"ל לענ"ד אינו מוכרח אלא די"ל כיון דנקיט דמי ונתרצה שוב לא יכול לחזור ומ"ש הת"ש הכא תקנו חז"ל כתב זה כאילו מבואר לפניו הכי בגמרא והוא אך ע"פ סברת הח"צ גם מ"ש ומשמע בב"ח לא מצאתי רמז לכל דבריו רק הוציא מן מ"א ונתנם לסבלין בהב"ח ולדעתי דברי הב"ח פשוטים ע"פ הנ"ל.  המ"א ואם החזיק בו משנכנס שבת. ע"כ ר"ל שאם הגוי החזיק בהממון משנכנס שבת שוב א"י לחזור מטעם שבת הואיל והותר הותר אבל הלשון א"י לחזור בו איני מבין ודוק:

שם דאין עירוב כו' משמע אפילו שכרו קודם שבת ולעיל סי' שע"ד כתב המ"א סברה נכונה בריש, הסימן דכשחוזר ופותחה קודם שבת הרי הן כשותפין בפת וכו' ע"ש. וא"כ צ"ע הכא מ"ש. והראי' שבהתשו' שבב"י מרש"י פרק הדר ע"ש והוא דף ס"ה ע"ב שם לא איירי אלא משכירות בשבת ובה"ש לא הי' העירוב ראוי להתקיים כדאיתא בתו' ופשיטא דבשבת א"א העירוב לחול אבל שכרו קודם שבת דשייך סברת המ"א צ"ע:

סעיף יז שתי חצירות. עיין ט"ז מה שמשיג על הלבוש מן הגמרא והם דברי הב"י ועכ"ז משמיטו בהש"ע וכן הטור משמיטו. ומהראוי הי' להורות מה דמבואר בגמרא באיבעי' ופשיטות להכי אני מסופק אם לא לומד הטור בדעת הרי"ף ואביו הרא"ש שהשמיטו כל סוגי' זו וסמכו על מימרא דר"א דהיינו הדין דעכו"ם בפנימי ושני ישראלים בחיצון כדכתב הבעל מלחמות סוף הדר ור' אלעזר מילתא פסיקא קאמר דעכו"ם כרבים הוא בכל מקום שרבים אוסרים גוי בפנימית ושני יחידים בחיצונית (זה לפי' הרי"ף) וגוי וישראל בפנימית וגוי וישראל בחיצונה וכן נמי ישראל וגוי בחיצונה וישראל בפנימית כיון דרבים בחיצונה אסרי גוי נמי אסר דחד טעמא הוא דילמא איכא דלא ידע שהוא דר עם ישראל יחיד במקומו דהא שכיחי תרי ישראל וחד גוי בחד חצר ואמר מטלטלי בלא שכירות. וע"כ מה דכתב דשכיחי תרי ישראל וחד גוי בחד חצר היינו בהחיצון ע"י דריסת הרגל וחשש זה הא נמי שייך לגבי הישראל הפנימי וכבר הריטב"א נמי מסופק לדרכו וכתב בדף ס"ד ואפשר כי לפי דבריהם אוסרין רבי ור"ח ואפילו על הפנימי כיון דשכיח דדיירי אלא שאינו מסיק הכי להלכה אבל שוב אין כל כך תפיסה על הלבוש מן הגמרא אלא שבהרמב"ם מבואר להיתר:

והנה בגמרא מבואר טעם שני הדינין ראשונים דסעיף זה משום דשכיחי דדיירי באופן זה אלא בהסוגי' מבואר דזה אינו אלא לר"ע דסובר רגל המותרת אוסרת שלא במקומה והוי שני ישראלים אוסרים זה על זה בלא עירוב ובמקום גוי ביניהם לא מהני עירוב משא"כ לדידן דרגל המותרת אין אוסר אף עירוב אין צריך והגוי נמי אינו אוסר מדלא הוי שני ישראלים אוסרים זע"ז והיינו טעמא דהגהות הרא"ש שבב"י אמנם הבעה"מ נראה דס"ל דבמקום גוי נקטינן כר"ע דאף רגל המותרת אוסרת וצריך עירוב כדי שיהא נקרא שני  ישראלים אוסרים זע"ז אבל הריטב"א מסיק דהסוגי' זו היא דלא כהלכתא ואנן סמכינן על הסוגי' שבדף ס"ב ע"ב דמשמעותה דדברי ראב"י דאמר עד שיהיו שם ב' ישראלים אוסרים זע"ז הוא לאו דוקא ואף שאינם אוסרים דומיא דביטלו רשותם זה לזה כל דשכיח דדיירו באופן זה אוסר הגוי וזה נראה מלשון הרמב"ם שאינו מזכיר כלל הלשון אוסרים זע"ז:

וכן דעת הראב"ד שבהריטב"א שם דעיקר אך תלוי בשכיח דדיירי ולא באוסרין זע"ז ולפי זה הי' קשה על הטור שהכא פוסק לאיסור ובריש הסימן כתב לשון ואוסרין זע"ז והוכרחתי לדחוק שם דכל דלא אסרי לא שכיח דדיירי וזה ניחא אילו הי' הלשון בדיוק אבל לשטת קשה מנ"ל הא וע"כ דאזיל בשטת בעה"מ:

ובתשובת הרא"ש כלל כ"א סי' ד' שאל שאלה זו מאביו ז"ל בלשון זה ואיכא למימר אותו הבור שבינינו לגוי שאין אנו צריכים אפילו להשכיר רשותו כיון שאני ואחי בתפיסה אחד ואני אוכל על שלחנו הרי אנו חשובים כחד והא אמר שמואל הלכה כראב"י דאמר עד שהיו ב' ישראלים אוסרים זע"ז וכו' א"נ נוכל לחלוק דהא דחשיבו האב ובנו כחד היינו לענין שלא יאסרו זע"ז אבל הכא מידי הוא טעמא דר"א דשרי אלא משום דל"ש דדיירי ואב ובנו כל כך שכיח דדיירי כמו שנים אחרים הילכך איכא למימר דאפילו ר"א מודה שצריך לשכור ובתשו' אביו ז"ל לא מצינן שהשיב על זה אמנם בכמה בני אדם בבית אחד כבר העיר המהרי"ל בסי' קמ"ז והובא בב"י סס"ז שם כתוב בלשון זה אע"ג דהתירו רבותינו כמה ב"א בבית אחד דחשוב לא שכיח (דמירתת וצ"ל דדיירי) אבל תרי בתים שכיח דדיירו עכ"ל ולדברי ריטב"א הנ"ל דאוסרין לאו דוקא ודאי קשה קושי' תוס' בהסוגי' ד"ה התם דא"כ פנימי לעצמו נמי תיאסר ע"י הנכרי ותירץ הריטב"א דכיון דהגורם לפנימי דדייר היינו החיצון לדידי' בעי למיקנס ע"ש אבל לפשטות הסוגי' דתרתי צריכים אוסרים זע"ז ושכיח דדייר א"י מה קשיא שם להתוס' דהא בפנימי לעצמו אין ב' ישראלים אוסרים זע"ז עיין ודוק:

סעיף יט אבל אם פתח פתוח ביניהם מותר הטעם בתוס' . דכיון דטעמא דאסור לעשות יחיד במקום גוי כלומר שאסור לעשות סיוע ליחיד שידור עם גוי לפיכך לא יערבו אלו עמו ולא ישתמשו עמו במבוי כדי שיהא יחידי ויתירא מן מנכרי ויצא א"כ דוקא חלונות משום דכי לא מערבו מירתת וכי מערבו לא מירתת אבל דרך פתחים דאפילו לא מערב שכיח דדיירי שרי לערב בהדי':. סעיף כ הג"ה ספינה וכו' ובב"י איתא בשם הגאונים דא"צ ליקנות רשות מן הגוי בספינה ופירשם הב"י דאיירי כשאין בספינה בתים מיוחדים ובודאי דעל זה לא שייך לא שאלה ולא תשובה וגם מה אירי' דא"צ לקנות רשות הגוי הא אף עירוב לא שייך כלל ועיין סי' שס"ו סעיף ב' ותו מה זה שכתב דא"צ לקנות רשות בספינה כמו בחצר אטו בחצר בלא בתים שייך קניות רשות או אפילו עירוב ולולא דמסתפינא הייתי אומר דטעמייהו על דרך תוס' הנ"ל בסעיף י"ט וס"ל דעד כאן לא אסרי חכמים לערב במקום גוי בלא שכירות אלא במקום דשייך שאז קשה עליו ויצא משא"כ היכא דמ"מ שכיח דדייר כמו בספינה דבודאי אין לו בחירה לברור בספינה שרב החובל וכל ההולכים בה ישראלים ואף אם נאסר לו לערב בלא שכירות מ"מ בעל כורחי' ודאי שכיח דדייר לא אסרי ולא הצריכו שכירות אלא שהישראלים יערבו ואילו כן ודאי עתה במדינתנו כמו מדינת מלך פרייסין שגזירת מלך הוא שלא ידורו ישראל במבוי בפני עצמו אשר ממש לא מתקיימה כלל תקנת חכמים ועם כל האסורים ע"כ שכיח דדיירי ישראל עם העכו"ם במבוי ובחצירות ובבתים (ובאמת בעונינו למדין ממעשיהם) הי' אפשר לומר דהוי כמו ספינה ומותר לערב בלא שכירות.:

אמנם האמת חלילה לי להקל במקום שכה"פ סותמים ומחמירי' ובודאי ראוי לינהוג לשכור בכל מקום אלא דבשעת הדחק היכי דלא אפשר כגון היכי ששר העיר שההכרח לשכור ממנו אינו רוצה להשכיר או בזולת זה אופן דאין במציאות לשכור אפילו משכירו ולקיטו כמדומה לי שטוב יותר לערב מכל מקום בלא שכירות משלא לערב כלל ולנהג באיסור טלטול דממש קרוב לודאי שרוב המון עוברים ומטלטלים בלי עירוב כלל הגם שבפשוט נמי י"ל שטעם הגאונים בספינה שדימו להרבה בעלי בתים השוכנים בבית אחד כמו דשם אמרינן דהוי מילתא דלא שכיח דלא גזרו רבנן ועיין סעיף י"ז כן חשבו כל עיקר דירת ספינה למילתא דלא שכיח באופן שאין ראי' לפסקי מפסק הגאונים אך מדעת התוס' לבד יש ראי' לענ"ד ודוק:
{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}