עריכת הדף "בית מאיר/אורח חיים/שכ"

{{ניווט כללי עליון}}
סעיף א' עיין ט"ז ומ"א סק"ב ודברי הט"ז פשיטא דאינם עולין להלכה מדלא הזכירו האיסור בשאר פירות בסוחט למשקין להדיא והעיקר כדפי' המ"א שהוא פי' הראשונים כדאיתא בח"ר בלשון זה תחילה כתב על פי' רש"י ואינו מחוור שוב כתב ויש מי שפי' דתוחין ורמונים וכבשין סתמן למשקה הוא כשסחטן ואחשבינהו והוי לי' משקה כיון דאיכא קצת ב"א דסחטו להו כבית מנשה אבל פגיעין ועוזרדין שאין דרך של בני אדם לסוחטן אפילו סחיט להו האי בטלה דעתו ולא הוי משקה אלא כמפרק אוכל מתוך אוכל וכן פי' מורי הרב והרמב"ן וכן נראה מן האלפסי עכ"ל. ולפ"ז ההכרח לומר לתרדין נמי ידוע הי' להם שמקצת בני אדם סוחטין אותם והוא קצת דוחק אבל אין לומר דהכי משמע מדנקיט דוקא תרדין ולא סתם פירות דז"א די"ל דנקיט תרדין דיש להם שינוי מראה ומ"ש המ"א ודוקא וכו' נראה מהרשב"א דליתא שהרי לא הקפיד בתנאי זה ויראה שהמ"א משום דקשיא לי' למה פטור המוציא משא על ראשו הא כל אנשי הוצל עושין כן וסובר דלעושה מלאכה באופן משונה נמי שייך איהו אחשבה לאותה מלאכה לכן מחלק בחילוק תוס' וא"י א"כ איך מייש במה שבעצמו מביא פסק הרמב"ם וש"ע דסי' רצ"ו דדוקא דבר שמקיימין באותו מקום הא בזה ודאי שייך סברת תוס' כדהוכיחו ונימא נמי לכל עולם מדאחשבינהו שיהא חייב א"ו מוכרח דההוא סברה מדאחשבינהו לא שייך אלא במה דסחט למשקה דאדם שרוצה לשתותו ולא אפילו במקיים לצורך אכילת בהמתו ומכ"ש במלאכה דהוצאה דלא שייך (ואולי יש לדחוק בדעת המ"א דר"ל במקיים קוצים כיון דלא עביד מעשה אלא שמקיים לא שייך אחשבינהו) וא"כ יפה עשה הרשב"א שלא התנה בתנאי זה אלא כל שסחט אפילו סתם פירות שידוע שמקצת בני אדם סוחטין למשקה אמרינן מדאחשבינהו וסחטן דהוי משקה ואסור וצריך עיון:

סעיף ה אוסר בבוסר עיין ט"ז סק"ד והמ"א סק' משיג על הע"ש בזה מדברי הש"ג פ"ז דשבת ואין מדברי הש"ג שום ראי' להכא דהש"ג מתמיה על הרשב"א שמתיר לחתוך דק דק כדי לאכול מיד וכתב דכיון דהאיסור הוא משום טוחן מה לי טוחן לבו ביום וכי כל המלאכות כולן שרי לעשותן בדצריך להו לאלתר דהתם הטעם דבכה"ג שהתירו לאו בורר הוא ור"ל שם בברירה הם ביארו דכה"ג ביד אוכל מתוך פסולת לאכול לאלתר לא הוי ברירה וכדכתב ועוד שהחכמים עצמם פירשו דין הבורר בה אבל הכא שהם פירשו דחתיכת דק דק הוי טוחן ולא חילקו מנין לנו לחלק מסברא ולדמות מה שלא דימו הם וא"כ מה הראי' להכא שמדין ברירה אתו עלה והוא ביד אוכל מתוך פסולת לאכול מיד הא זה גופה ברירה שהתירו ומנ"ל להמ"א לדמות לקנון ותמחוי ומה שסיים ותדע מחולב עז אטו וכו' הודאי ללשון הר"ן שתופס האיסור בחולב עז אך מטעם בורר וכנראה דמשמע לי' מפני דמשקה הבאה לאוכל לאו משקה אלא אוכל הנפרד מאוכל לא הוי דומיא דדש ולהכי תופס האיסור משום בורר אומר אני ערבך ערבא צריך ומאן לימא לו דחולב עז לאוכלין דלא שרי לאכול מיד אליבי' וכן הטור שתופס הכא בבוסר הטעם משום בורר:

אמנם לדברי התוס' דף קמ"ד ע"ב שכתבו בלשון זה אבל בשבת לא חזיא לשחיטה כמו דש חשיבא שהבהמה היא כפסולת וכשחולב הוי כנוטל אוכל מתוך פסולת. וה"ה דיש לומר נמי טעם זה בבוסר אפשר דאף הרשב"א שמדמה טוחן לבורר מ"מ דש אינו מדמה וצ"ע ואולי מ"מ סברת המ"א לא רחוקה הוא דס"ל דוקא בברירה או אפילו בטוחן דינא דהרשב"א כדכתב שהתורה לא אסרה וכו' על האדם לאכול מאכלו וכו' ולהכי בין בברירה ובין בדק דק לא מקרי מלאכה דרך אכילה משא"כ ברירה זו אינה שייכה למקרי דרך אכילה וצ"ע:

סעיף יח עיין מ"א כתב על תירוץ בה"ז דלא תי' כלום דהא הרא"ש מייתי ראי' מיני' ש"מ דס"ל דאף בכל האיסורים כן ולא דק כי ליתא רק כתב בשם הערוך שמייתי ראי' זו והערוך לעצמו פשיטא שסובר דה"ה בשאר איסורין ואף לשיטתו מדחה הרא"ש הראי' דאפשר דלא הוי פ"ר וזה בפרק הבונה ובפרק ח' שרצים כתב לדעתו דלא שייכי דברי הערוך בשאר איסורין ומביא הראי' מהמקשה כדכתב הבה"ז מדלא משני מיד הא ר"ש ש"מ דהמקשה הקשה לכ"ע מכח פ"ר אף דלא ניחא לו ודבאמת הוי פ"ר כדעת הערוך והתרצן להמסקנא דמשני כר"ש היינו בצירף שני דכבוי דמצוה שאני והוא תירוץ נכון לדעתי ותי' המ"א אדרבא לא ניחא כלל לענ"ד ע"ש בבה"ז ודוק:
{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}