עריכת הדף "בית יוסף/חושן משפט/קפה"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

{{עוגןד|כתב הרמב"ם בפ"ב|'''כתב''' הרמב"ם בפ"ב}} מהלכות שלוחין ונ"ל שלמד כן מדאמרינן בפרק אלמנה ניזונת {{ממ|דף צח.}} דדבר שאין קצבה הכל לבעל המעות וכמו שנתבאר בסימן קפ"ג וכן כתב המרדכי בפרק הנזכר בשם רשב"ם כמו הרמב"ם והרא"ש דאם אמר לחבירו מכור טלית זה בה' דינרים ולא א"ל המותר יהא שלך ומכרו בו' דינרים הכל לבעל הטלית דטלית דבר שאין לו קצבה הוא וכתב המרדכי בהאומנין גבי כל האומנין ש"ש הם שהסרסור ש"ש הוי אפילו בשעת הליכה אע"ג דאכתי לא מכר את החפץ ושמא לא ימכרנו ולא יטול שכר כלום אפ"ה הוי ש"ש והאריך בראיות וכתב זה מהרי"ק בשורש קנ"ה. וכתב רבינו ירוחם בנ"א חלק ט' שדין הסרסורים שמוכרין החפצים כדין השליח שאם טעה בכל שהו מכרו בטל וכמו שנתבאר בסימן קפ"ב:

{{עוגןד|שאלה לא"א הרא"ש|'''שאלה''' לא"א הרא"ש}} ז"ל כלל ק"ה סימן ב':

{{עוגןד|ומ"ש בשם הרשב"א|'''ומ"ש''' בשם הרשב"א}} בתשובה הנזכרת כתב שכן נראה מדברי רש"י והתוס' בפרק אלמנה ניזונית גמרא מכרה כתובתה או מקצתה על הא דאמרינן אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום ואוקימנא בדאכרוז ולא עשתה כלום משום דאמרינן לה מאן שם ליך כי האי דההוא גברא דאפקידו גביה כיסתא דיתמי אזל שמה לנפשיה בת' זוזי אייקר קם בת"ר זוזי א"ל מאן שם ליך וכ"כ שם הר"ן וכ"כ ה"ה פי"ז מהלכות אישות וגם הרא"ש בפרק הנזכר כתב כלשון התוס' שכתבו א"ל מאן שם לך כלומר מי החזיקך באלו הנכסים שאין לך אדם יכול לזכות בקרקע חבירו אם לא יחזיקוהו בה ב"ד אבל הא לא קאמר שומא ממש דאע"ג דליכא ב"ד מומחים ב"ד הדיוטות מיהא איכא ומה שמחזיקים אותה ב"ד הדיוטות לא חשיבא חזקה דיושבי קרנות הן ואינם אלא בקיאים בשומא בעלמא וכתבו התוס' עוד ותימה לר"י דהכא משמע דאם החזיקוה ב"ד יכולה לעכב הקרקע לעצמה ובהמפקיד {{ממ|דף לח.}} תנן המפקיד אצל חבירו יין והחמיץ כולי עושה להם תקנה ומוכרן בב"ד וכשהוא מוכרן מוכרן לאחרים ואין מוכרן לעצמו ואומר ר"י דהתם הוי טעמא משום חשדא והילכך קאמר שלא יעכב לעצמו ודוקא בדבר הנפקד כי התם שייך חשדא דכ"ע לא ידעו שב"ד ידעו בשומא אבל הכא אלו הנכסים ידעו העולם שע"י ב"ד באו לידה וגבי כיסתא דיתמי כמו כן ידעו וליכא חשדא אי נמי הכא הב"ד עצמם הם המפקידים הילכך יש לו לעכב על ידם אבל התם שהפקיד אחר אצלו לא יעכבנו לעצמו עכ"ל וכן כתבו באלו מציאות {{ממ|דף לב.}}: ומ"ש בתשובה יראה לי שהתוס' הוא של ראובן וכו' כ"כ המרדכי בפרק אלמנה ניזונית: ומ"מ לענין מה שעליו היתה השאלה דהיינו אם אמר הסרסור כשבא החפץ לידו הא לך ד' בשבילו אם יכול ראובן לחזור בו אחר שמשך הסרסור החפץ או שמא אדעתא דהכי לא נתנו לו נראה שפשט זה ממה שמצא שכתב הרשב"א וגם הרא"ש נראה דס"ל כן ממה שלא הזכיר אותה שאלה כלל והטעם משום דכיון דקי"ל שאין השליח יכול לקנות לעצמו א"כ הכא כיון דכשנתנוהו לו בעלים לא יהבו ליה אדעתא שיקנה לעצמו ואם אחר שבא החפץ לידו אמר אתה הרשיתני למכור חפץ זה בד' הילך ד' יכול המוכר לומר לא קנית כיון שאתה שליח ומכור באשר תמצא והבא לי דהמותר לב"ה וכיון שפשט הרא"ש דהמותר לב"ה מינה דכשנתן לו לא נתן לו לכשיזכה הוא בו אם ירצה אלא שימכרנו אבל הוא אינו יכול לזכות בו כדאשכחן בשליח וזהו שכתב השואל דהא בהא תליא כלומר שאם הסרסור יכול לקנותו בארבע ואין הלה יכול לחזור בו הוי כמקנהו לו וא"כ המותר הוי לסרסור ואם הלה יכול לחזור לא הוי כמקנהו לו וא"כ המותר לב"ה. נ"ל לומר לדעת הרא"ש שלא השיב לזה אבל לי נראה לומר שאם נתפייס ראובן לתתו לסרסור בד' כשא"ל אחר שבא לידו הילך ד' בשבילו קנה ואינו יכול לחזור בו שאע"פ שמתחלה לא נתנו לו אדעתא דהכי מ"מ כיון שנתפייס למכרו לו בד' קנה ואפילו בשתק ראובן לדברי הסרסור משמע דהוי דינא הכי דקנה דשתיקה כהודאה דמיא ולכן נ"ל שאין דברי השואל הזה אמורים אלא בשתק ראובן דלהכי מהני טעמא דאדעתא דהכי לא נתנו לו להוציא השתיקה מדין כהודאה דמיא אבל היכא דנתפייס ראובן בהדיא לית דין ולית דיין דקנה וא"י לחזור בו: {{ממ|ב"ה}} ואפילו בשתק דעתי לומר דקנהו ואפשר דגם הרא"ש סובר כן ולא חש להשיב לזה משום דמילתא דפשיטא היא והכי דייקא לישניה שכתב שהרי לא הקנה ראובן החפץ לסרסור משמע הא אם הקנהו לו קנה אע"ג דאדעתא דהכי לא נתנו לו: [%א] ואם אמר ב"ה לסרסור המותר שימכור על כך יהיה שלך ושתק הסרסור כתב מהרי"ק בשורש קנ"ה דלא מצי בעל החפץ למימר כיון שלא ענית כשאמרתי לך המותר יהיה שלך לא זכית בו אלא הוי המותר לסרסור וכן נמי הסרסור חייב בגניבה ואבידה אע"פ ששתק בשעה שא"ל המותר יהיה שלך וכתבתיה בסימן קפ"ו ועיין במה שכתבתי שם: [%ב] כתב הרא"ש בתשובה כלל ק"ה על ראובן שהיה סרסור של שמעון למכור ביתו והלך אצל לוי ונתרצה לקנותו ולא אבה למכור ללוי כי אמר שהיה שונאו ומכרו לאחר ותובע הסרסור דמי סרסרותו לא ידענא במה נתחייב לו מעות מעשים בכל יום שיש במקח אחד כמה סרסורים זה מסרסר ללוי וזה מסרסר ליהודה ומי שנגמר המקח על ידו זכה בסרסרותו ודאי אם אחר שאמר לו הסרסור שלוי רוצה לקנוחו ואמר שלוי שונאו ולא רצה למכרו לו ואח"כ מכרו ללוי זה ודאי היה רמאות וצריך ליתן לו שכרו אבל בנדון זה אינו חייב ליתן לו כלום ודמיא להא דהגוזל בתרא ירד להציל ולא הציל מהו א"ל זו שאלה אין לו אלא שכרו פי' שכר טרחו ולא דמי חמורו ה"נ יתן לו שכר טרחו שהלך ודבר עמו ולא שכר סרסרותו ועוד דלא דמי כלל דהתם הפסיד המציל חמורו כדי להציל חמור חבירו אבל הכא לא הפסיד מאומה הסרסור עכ"ל נראה מדבריו ששכר טרחו מיהא צריך ליתן לו ואפילו לפי טעם שני שכתב דלא דמי כלל איפשר דהכא נותן לו שכר טרחו דמ"מ מפסיד הוא זמנו אבל אין מנהג העולם כן ולפיכך נראה לפרש דברי הרא"ש דה"ק אפילו אי היה נדון דידן דומה לההיא דירד והציל יתן לו שכר טרחו אבל שכר סרסרותו ודאי לא יטול ועוד דלא דמי כלל והילכך אפי' שכר טרחו לא יטול וכנ"ל:

{{עוגןד|וכתב עוד הרמב"ם|'''וכתב''' עוד הרמב"ם}} בספ"ב מהל' שלוחין והראב"ד השיג עליו שם ונ"ל טעם הרמב"ם שכיון שאינו מכחיש את הסרסור לומר שלא נמכר אלא שאומר שא"ל בק' הוה ליה סרסור מודה מקצת:

{{עוגןד|וכתב עוד הרמב"ם|'''וכתב''' עוד הרמב"ם}} בפרק הנזכר ואם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן וכולי כלומר דעד השתא עסקינן בדין שבין המוכר והסרסור והשתא מיירי בדין הלוקח עם המוכר והסרסור וטעם הדין דכיון דידע הלוקח שחפץ זה של ראובן הרי זה דומה לדין שכתב הרמב"ם באותו פרק וכתבו רבינו בסימן קפ"ב שאם הודיעו שהוא שליח אם נמצא שעבר על דעת המשלח בטל המקח ומ"ש הראב"ד שיאמר לו קנוניא אתם עושים עלי יש לומר להרמב"ם דאטו בשביל טענה זו החלושה נפסיד למוכר שאומר שמעולם לא אמר באותו סך והחפץ הוא שלו אלא ודאי חייב להחזיר לו החפץ אף על פי שהסרסור מכחישו ואם מפני טענת קנוניא יחרים. וביאור דברי הרמב"ם שכתב יחרים על מי שנתן לו רשות וכולי היינו לפי שבבא קודם זו תפס שתי חלוקות האחד שלא נתן הדמים הסרסור למוכר אלא שטוען שהרשהו למכור בחמשי' הב' שנתן לו כבר החמשים כנגד הא' אמר על מי שנתן לו רשות וכנגד הב' אמר או שרצה בחמשים כלומר כשקיבלם וחזר בו אח"כ. וא"ת ולמה צריך שידע שחפץ זה של ראובן כשידע שאינו של הסרסור סגי וכמו שכתבתי י"ל שאם אינו יודע שהוא של ראובן לא יחזיר שיאמר לו שמא אין בעל החפץ לפני כדי שאחרים עליו:

{{עוגןד|וכתב עוד הרמב"ם|'''וכתב''' עוד הרמב"ם}} בפרק הנזכר וביאור דברי הראב"ד במ"ש שהפקידו אצלו היינו לומר שהפקידו אצלו למכרו דאם לא כן מי נתן רשות לנפקד למכור הפקדון: ומ"ש ואם א"ל מכור לי חפץ זה במה שתמצא וכולי קשה אם היה החפץ שוה מאה והלך ומכרו בחמשים וכי יעלה על דעתך שבשביל שאמר לו מכור במה שתמצא שהמכר יהיה קיים הא ודאי לא נתכוין לומר לו בכמה שתמצא אלא מעט פחות מעט יותר ודברי הרמב"ם ברורים שהנותן חפץ לסרסור למכור סתם הוא נותן לו ואח"כ בא הסרסור ואמר לבד ראה זה מצאתי ופסק הרמב"ם שהמוכר יכול לבטל המקח כיון שלא נתן לו רשות למכור באותו סך ונ"ל לדעת הרמב"ם שאע"פ שהמוכר יכול לבטל המקח אין הלוקח יכול לבטלו: [%ג] כתב במרדכי בהאומנין גבי כל האומנין ש"ש הם שהשיב רבינו מאיר על ראובן שמסר טבעת לסרסור למכור והפסיד האבן מן הטבעת כראה דהסרסור ש"ש הוי ואפילו בשעת הליכה ובע"ה א"צ לישבע שלא ידע שהיתה האבן תקועה יפה דאין נשבעין בטענת שמא אלא הנך דכל הנשבעין ואפילו ע"י גלגול לא ישבע אם כן הדין הוא כך שהסרסור ישבע שאינה ברשותו וישבע כמה שוה האבן ויפרע שוויה ולא דמי לההיא דהמפקיד דמסיק רב אשי דזה וזה ישבע דבעל החפץ נשבע כמה שוה היינו כדי לפטור דהוי נשבע ואינו משלם אבל הכא הסרסור נשבע לפי שהוא נתבע עכ"ל : [%ד] הנותן כליו לסרסור למשכנם לו ואמר הסרסור איני יודע היכן משכנתים כתבו הר"ן ונ"י בהמפקיד דפשיעותא היא וגדולה מזו כתב הרי"ף בתשובה שאפילו אמר משכנתים אצל פלוני וכפר בו פשיעותא הוי שהו"ל למשכנם אצלו בעדים והר"ן כתב שאינו מתחוור להוציא ממון ע"פ זה כיון דלא א"ל משכנם אצלו בעדים ושהוא מסופק אם כתב כן הרי"ף וכתב הר"ן דאפילו לפי תשובה זו אם אמר לוה עלי מפלוני ואמר שלוה ממנו וכפר בו פטור בשבועה דאיהו הימניה: והרשב"א כתב ח"ג סימן קל"א שאלתם ראובן מסר משכון לשמעון הסרסור שימשכן אותו בסלע ונתן לו זוז בשכרו לזמן בא ראובן ותובע משכונו משמעון הסרסור ושמעון טוען שמשכנו ביד עכו"ם ואותו עכו"ם מכרו שלא ברשות: תשובה הדין עם הסרסור שאפילו ראובן מודה דשליחא שווייה ושכר טרחו הוא שנתן לו כל שהוא מראה לו העכו"ם די לו ואפי' אינו מראהו לו אלא שאומר לעכו"ם פלוני משכנתיו נאמן שהוא האמינו ונראה דאפי' שבועת היסת אין להשביעו כיון שאין העכו"ם מכחישו דאילו היה העכו"ם מכחישו היה צריך שבועה כדין חנוני על פנקסו אבל כאן שאין מי שיכחישנו מן הסתם אינו חייב אפילו שבועת היסת אבל אם רצה ראובן להחרים סתם הרשות בידו עכ"ל: [%ה] סרסור שנתן כלי לבקרו ולא רצה המבקר להחזירו כתב הרשב"א בתשובה בתולדות אדם לרשב"א סי' ר"ז שהוא חייב דהא שומר שכר הוא וש"ש חייב בדברים הקרובים לאונסין כל שאינו אונס גמור וכדאמרינן בשלהי הפועלים {{ממ|צג:}} דאפי' על בעידנא דעיילי אינשי וגנא בעידנא דגנו אינש חייב [%ו] וכ"ש שאין לסרסור למכור חפץ באשראי אא"כ נטל רשות מב"ה שאין דרך מוכר למסור מקח עד דשקיל זוזי וכדאמרינן בהמדיר {{ממ|עו: ע"ש}} סתמא דמילתא כמה דלא יהיב אינש זוזי לא יהבו ליה חפצא: [%ז] שמעון שנדר לראובן י' זהובים לשידבר עליו לשר וראובן תובעו ושמעון משיב נדרתי לך אבל מחמת יראה שלא תקלקל ענייני נגד השר ולא היה שום קנין והשיב המורה שחייב ליתן לו דהו"ל כפועל וא"צ קנין ומה שטען שמחמת יראה נדר לו אין בדבריו כלום דדברים שבלב אינם דברים כדאמרינן בהאיש מקדש {{ממ|נ.}} הגהות מרדכי קידושין :


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}
[[קטגוריה:בית יוסף: חושן משפט]]