עריכת הדף "בית יוסף/אורח חיים/תקפה"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

{{עוגןד|ועומד התוקע לתקוע|'''ועומד''' התוקע לתקוע}} שצריך שיתקע מעומד דכתיב יום תרועה יהיה לכם וילפינן מלכם דכתיב גבי עומר וכו' כן כתב הגה"מ בפ"ג בשם סמ"ק: 

{{עוגןד|וקודם שיתקע יברך|'''וקודם''' שיתקע יברך}} לשמוע קול שופר ולא לתקוע דלאו בתקיעה תליא מלתא וכו' ז"ל הרא"ש בפרק בתרא דר"ה ר"ת כתב שיש לברך על תקיעת שופר משום דעשייתה היא גמר מצותה וראבי"ה הביא הירושלמי תוקע שופר צריך לברך אקב"ו לשמוע בקול שופר ושהחיינו ואח"כ תוקעין וכ"כ בה"ג הא דמברכין לשמוע קול שופר ולא מברכין לתקוע בשופר או על תקיעת שופר כמו על מקרא מגילה משום דבשמיעת קול שופר הוא יוצא ולא בתקיעת שופר כדתנן התוקע לתוך הבור וכו' פעמים שהתוקע בעצמו לא יצא כגון שהיה עומד על שפת הבור והכניס פיו לתוך הבור ותוקע עכ"ל. ורבינו נתכוון לכתוב דברי בה"ג וקיצר במקום שאמרו להאריך והרמב"ם כתב ג"כ שמברך לשמוע קול שופר וכתב רבינו ירוחם שכן עיקר וסמ"ק כתב כדברי ר"ת ואין נוהגין כן: וכתב הגאון מהר"ר אליה מזרחי זלה"ה על דברי סמ"ג דאי כדמפרש לה הטור משום דבשמיעה תליא מלתא ולא בתקיעה והביא ראייה מדתנן התוקע לתוך הבור וכו' הא א"ר הונא ל"ש אלא לאותן העומדין על שפת הבור וכו' ואיכא למימר שאני העומדין על שפת הבור דלא תקעו אבל היכא דתקע אפילו לא שמע יצא עכ"ל. ודבר ברור הוא של' רבינו הקצר גרם לו לכתוב כן שאילו היה מעתיק דברי הרא"ש לא היה מקשה כן שהרי מתוקע עצמו מייתי לה: וכתב הר"ן בפ"ק דפסחים איכא למידק מפני מה אנו מברכים במגילה על קריאתה ותקנוה בעל מפני שיכול הקריאה להתקיים ע"י אחר ובשופר תקנו הברכה על שמיעתו ותקנוה בלמ"ד לפי שא"א להתקיים ע"י שליח נעביד איפכא שתהא ברכת מגילה על השמיעה ובלמ"ד וברכת שופר על התקיעה ובעל י"ל שלפי שהמגילה יש בה פיסוק אותיות שצריך לשמוע אותן תקנו ברכתה על קריאתה ללמד שלא בקול בלבד הוא יוצא אלא בשמיעת קריאתה אבל בשופר אין ל' תקיעה מוכיח פיסוק קולות יותר משמיעה עכ"ל: כתוב בתה"ד דמי שכבר יצא י"ח תקיעת שופר ובא לתקוע כדי להוציא את חבירו דמן הדין לא יברך התוקע אלא השומע מברך אבל אין נוהגין כן: כתב א"ח ויברך שהחיינו וכ"כ הרמב"ם וסמ"ג: כתב הרמב"ם פרק י"א מה" ברכות אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה לאחרים מברך קודם עשייתה אקב"ו לעשות אבל א"צ לברך שהחיינו ולא על מצוה שעשה לעצמו עכ"ל. נראה מכאן שמי שיצא כבר ידי תקיעה ואח"כ תוקע להוציא אתרים שלא יברך שהחיינו וכן מי שיצא כבר ידי מקרא מגילה וכן מי שאומר קידוש להוציא אחרים והוא אינו רוצה לצאת ידי אותו קידוש כך מצאתי כתוב נראה שזה כדעת ת"ה דבסמוך ואין נוהגים כן. ואפשר דהרמב"ם לא איירי אלא במצוה שיש בה מעשה אבל מצוה שאין בה מעשה אלא דיבור או קול מברך שהחיינו אפילו כשעושה אותה לאחרים: 

{{עוגןד|ויתקע תשר"ת ג"פ|'''ויתקע''' תשר"ת ג"פ}} וכו' יתבאר בסימן תק"צ בס"ד: 

{{עוגןד|ואם התחיל ולא|'''ואם''' התחיל ולא}} יכול להשלים כ' הר"י דבר פשוט הוא שמשלים אחר ואפילו ג' וד' ודי בברכה שבירך ראשון וכו' כ"כ ג"כ הרא"ש בפ' בתרא דר"ה וז"ל ואם התחיל לתקוע ועף והוצרך אחר לגמור מתחיל ממקום שפסק ואינו צריך לברך כיון ששמע ברכת הראשון ואע"'פ שלא היה בדעתו לתקוע מ"מ גם על השמיעה היה צריך לברך לשמוע קול שופר אלא שנפטר בברכת התוקע וה"ה אם תקע נפטר בשמיעת הברכה ואף אם לא יוכל המברך לתקוע כלום נפטר התוקע בברכת המברך עכ"ל. וכ"כ ה"ה בפ"ג בשם רבינו האי וכ"כ המרדכי בסוף ר"ה בשם רבינו יואל שראה מעשה בפני רבינו אפרים וריב"ם שאחד בירך ותקע מקצת התקיעות ושלח השופר לאחר וסיים התקיעות בלא ברכה ורשב"ט הביא ראיה מתוספתא דמגילה מעשה בר"מ שקרא מיושב ונתנה לאחר ובריך עליה ופריך עלה בירושלמי זה קורא וזה מברך א"ר ירמיה מכאן שהשומע כקורא וכי היכי דהשומע כעונה ה"נ שומע כתוקע עכ"ל. ומשמע דהיינו דוקא כשהיה שם התוקע בשעת הברכה אבל אם לא היה שם באותה שעה צריך הוא לברך בודאי: 

{{עוגןד|ומ"ש רבינו וברכה|'''ומ"ש''' רבינו וברכה}} לבטלה לא הוי כיון שיצא בתקיעת השני נ"ל דה"ק ברכה לבטלה לא הוי כיון שהשני יוצא בברכתו אלא שתלה הדבר בשיצא בתקיעת השני ולא דק דכיון שהשני יוצא בברכתו אע"פ שלא יצא הוא בתקיעת השני כגון שיצא והלך לו או שסתם אזנו ולא שמע התקיעה לא היתה ברכתו לבטלה: 

{{עוגןד|א"ר יצחק למה|'''א"ר''' יצחק למה}} תוקעין ומריעין כשהן יושבין וחוזרין ותוקעין וכו' בפ"ק דר"ה {{ממ|טז.}} ומשום דלכאורה משמע דאתקיעות דמעומד מתמה למה הן צריכות כיון שכבר תקעו מיושב וא"א לפרש כן שהרי עיקר התקיעות על סדר הברכות הן לכך פי' רבינו דאתקיעות דמיושב מתמה למה הן צריכות כיון שסופן לתקוע על סדר הברכות והן תקיעות של עיקר וכ"פ הר"ן ג"כ: וכתב עוד הר"ן נ"ל שלכך הקדימו תקיעות דמיושב אף ע"פ שהיה ראוי להקדים אותם שעל סדר הברכות שהן עיקר לפי שאילו היו מקדימים אותם אפשר שלא היו חוששים אח"כ לתקיעות מיושב שאינן אלא לערבב את השטן בלבד ולפיכך הקדימו תקיעות דמיושב שבידוע שלא יזלזלו באותם שעל סדר הברכות: וכתב עוד שהקשו בתוס' דהא עבר משום בל תוסיף ותירצו דלא שייך בל תוסיף בעשיית המצות ב"פ: 

{{עוגןד|ואמאי דאמרינן כדי|'''ואמאי''' דאמרינן כדי}} לערבב את השטן פי' הר"ן ולהכניע את היצר כדכתיב {{ממ|עמוס ג}} אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו דשטן היינו יצה"ר: 

{{עוגןד|ומ"ש רבינו פירוש|'''ומ"ש''' רבינו פירוש}} כדי שיתערב מיד בתקיעה ראשונה וכו' וי"מ שמכח תקיעה ראשונה מתערבב בשנייה והכי איתא בירושלמי וכו' כל זה כתוב ברוקח: סמ"ג כתב הא דירוש' בשם המדרש וכתב עוד ובל' המדרש אם לא יתפחד מ"מ זוכר שלקץ הימים כשיתקע בשופר גדול יגיע זמנו להיות נבלע לנצח ולעולם כששומע קול שופר זוכר אותה שעה כאדם שרואה מת שזוכר יום המיתה ומעירבב בזה ואינו יכול לקטרג ובספר הזוהר כתוב ת"ח ביומא דר"ה עלמא איתדן ובו דינא דקב"ה יתיב ודן כל עלמא ואיהו סטרא אחרא קאים מסטרא דא וכל אינון דאתדנו למותא אשגח עלייהו ואתרשימו קמיה ובשעתא דישראל מתערו רחמי עלייהו בההוא קול דשופר כדין אתערבו כול' דלא ידעי ולא משגחי באינון דאתדנו עד דלבתר כל אינון דלא מהדרי בתשובה ואגזר עלייהו מותא ודאי נפקין פתקין מבי מלכא ואתמסרו ליה כיון דאתמסרו לא אהדרו פתקין עד דיתעביד דינא וישראל כולהו בעיין לאסתמרא מיניה. 

כדתנן {{ממ|שם לב.}} העובר לפני התיבה בי"ט של ר"ה הב' מתקיע פירוש מנהגם היה שש"צ המתפלל ביוצר אינו מתפלל במוסף אלא ש"צ אחר וקתני דתקיעות שעל סדר הברכות אין תוקעין אותם אלא במוסף ולא ביוצר ומתמה בגמרא אמאי אין תוקעין ביוצר דהא זריזים מקדימים למצות א"ר יוחנן בשעת השמד שנו ופירש"י עו"ג גזרו שלא יתקעו והיו אורבים להן כל ששה שעות לקץ תפלת שחרית לכך העבירום לתקוע במוספין וכתבו התוספות {{ממ|שם}} ואף על פי שבטל השמד לא עבדינן כדמעיקרא דחיישינן שמא יחזור דבר לקלקולו ולפירו' הירושלמי ניחא טפי דמפרש שם שדמו עו"ג שנאספו לתקוע תרועת מלחמה ועמדו עליהם והרגום ולכך תקנו תקיעות וברכות במוסף דכי חזו דקרו בקריאת שמע ומתפללין וקורין בתורה וחוזרין ומתפללין ותוקעין אמרי בנימוסייהו אינון עסקין כלומר בחוקיהם ובתורתם: 

{{עוגןד|ומ"ש רבינו דקדק|'''ומ"ש''' רבינו דקדק}} רבינו האי מדקאמ' מתקיע ולא קאמר תוקע אלמא אחר תוקע ולא ש"ץ כ"כ בשמו הרא"ש והר"ן בפרק בתרא דר"ה: 

{{עוגןד|ומ"ש בשם הרא"ש|'''ומ"ש''' בשם הרא"ש}} עד רשאי לתקוע הכל בפרק הנזכר וביאור המשך לשון רבינו כך הוא ר"ל שעיקר התקיעות הם אותן שמעומד ומדיקדוק רבינו האי משמע שאותן שמעומד אינן עיקר שאם היו עיקר היה יכול הש"ץ לתקוע ולא היה הפסק אבל כיון שאין הש"ץ רשאי לתקוע ומשמע דטעמא משום דהוי הפסק אלמא אינם עיקר לכך כתב דברי הרא"ש דמפרש טעמא שאין ש"ץ תוקע לא הוי משום הפסק אנא מפני הטירוף אבל הפסק לא הוי מאחר שהן עיקר התקיעות: הכלבו כתב דברי רבי' האי וכתב עוד ואע"ג דאמרינן נמי סוטה {{ממ|ל:}} מקרא את ההלל שהוא גם כן לשון מפעיל התם נמי טעמא לפי שמקרא אותו לצבור כדאמרינן התם הוא אומר הללויה וכל העם אומרים הללויה: 

{{עוגןד|וכתב עוד אחרי|'''וכתב''' עוד אחרי}} שהטעם כדי שלא יטעה בברכות נ"ל שש"ץ רשאי לתקוע תקיעות שמיושב משום דלא שייך בהו האי טעמא ופשוט הוא : 

{{עוגןד|ולא ידעתי מאין|'''ולא''' ידעתי מאין}} מצאו להם היתר זה כי נ"ל שאסור כדתניא השוכר את הפועל וכו' המרדכי כתב בס"פ אע"פ אהא דקאמר התם {{ממ|סד.}} מיחזי כשכר שבת מכאן פסק הר"ב יש לי חשש על החזני' שמשכירים אותם להתפלל בשבת וה"ר שמואל אומר דאין איסור דהא נותנים שכר לקיים המצוה להתפלל עכ"ל ויש לתמוה על ה"ר שמואל דאטו כדי לקיים המצוה נחלל שבת וי"ל דבגמרא איתא הא על מורד ומורדת דקא בעי מ"ש איהו דיהבינן ליה דשבת ומ"ש איהי דלא יהבינן לה דשבת ומשני איהי דמיפחת קא פחית לא מיחזי כשכר שבת איהו דאוסופי קא מוספא מיחזי כשכר שבת ופירש"י כשכר שבת וגזירה משום מקח וממכר ושכירות עכ"ל ומשמע דאפי' אי הות מוספא ליכא איסורא אפי' מדרבנן דהא מקח וממכר גופיה לא מתסר אלא מדרבנן והיכי גזרינן במורד דאוסופי מוספא אטו מקח וממכר הו"ל גזירה לגזירה אלא ודאי לית ביה איסורא כלל אפי' מדרבנן אלא דלתקן להוסיף לכתחלה לא רצו חכמים משום דהוי מיחזי לאינשי כשכר שבת וכן משמע בפרק מקום שנהגו {{ממ|נ:}} דת"ר ד' פרוטות אין בהם סימן ברכה לעולם וחד מינייהו שכר מתורגמנין מפרש טעמא משום דמיחזי כשכר שבת ואם איתא דהוה שום צד איסור בדבר לא הול"ל אין בהם סימן ברכה דמשמע דלית בהו איסורא אלא שאין רואין סימן ברכה ועוד דמשמע שהיה דרכם לשכור מתורגמנין בשבתות וי"ט להשמיע הדרשה לרבים וטעמא כדפרישית דכיון שאינו שוכר אותו בשבת עצמה אלא מע"ש שוכר אותו שאין איסור בדבר אלא שיש לחוש לכתחלה היכא דאפשר ובמקום מצוה לא חששו כלל וזהו דעת ה"ר שמואל שכתב דאין איסור דהא נותנים שכר לקיים המצוה כלומר כיון דאין איסור בדבר כלל אלא חששא בעלמא כיון דלקיים המצוה הוא שרו ושלא כדברי הר"ב יחיאל כנ"ל: 

{{עוגןד|ומ"ש ואור"י כל|'''ומ"ש''' ואור"י כל}} שנה שאין תוקעין בה בתחלתה מריעין לה בסופה וכו' בפ"ק דר"ה {{ממ|יו.}} פי' צריכים להתריע בסופה מפני הצרות שיבואו עליהם כדתנן בפ"ב דתעניות שמתריעין על הצרות: 

{{עוגןד|ומ"ש ומפרש בה"ג|'''ומ"ש''' ומפרש בה"ג}} לא דאיקלע בשבת וכולי כ"כ שם הר"ן בשמי: 

{{עוגןד|ומ"ש רמז לדבר|'''ומ"ש''' רמז לדבר}} אין שטן וכו' הם דברי רבינו שכתב שבנוטריקון שופר נרמז הא דא"ר יצחק כל שנה שאין תוקעין בתחלתה מריעין בסופה דנוטריקון שופר אין שטן ואין פגע רע שתוקעין שופר משמע הא אם אין תוקעין יש שטן ויש פגע רע והיינו שמריעין בסופה כדקאמר רבי יצחק: 

{{עוגןד|אע"פ שאין שופר|'''אע"פ''' שאין שופר}} מפורש בר"ה אנו לומדים אותו מיובל וכו' בפ' בתרא דר"ה {{ממ|לג: לד}} ת"ר מנין שבשופר ת"ל והעברת שופר תרועה אין לי אלא ביובל בר"ה מנין ת"ל בחדש השביעי שאין תלמוד לומר בחדש השביעי ומה ת"ל בחדש השביעי שיהו כל תרועות חדש השביעי זה כזה ובסוף הברייתא מייתי לה מדכתיב שביעי ביובל וכתיב שביעי בר"ה בג"ש ומפרש בגמרא דה"ק אי לאו ג"ש הוה מייתינא לה בהיקישא השתא דאתא ג"ש היקישא לא צריך:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
[[קטגוריה:בית יוסף: אורח חיים]]