עריכת הדף "בית יוסף/אורח חיים/רמ"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

{{עוגןד|ואם היה נשוי|'''ואם''' היה נשוי}} לא יהא רגיל ביותר עם אשתו כדאמרינן שלא יהיו ת"ח מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים בפ' מי שמתו {{ממ|כב.}}: 

{{עוגןד|אלא בעונה האמורה|'''אלא''' בעונה האמורה}} בתורה הטיילין שפרנסתן מצויה להם וכו' עד מליל שבת לליל שבת בפרק אע"פ {{ממ|סא:}}: 

{{עוגןד|וכל אדם צריך|'''וכל''' אדם צריך}} לפקוד את אשתו בליל טבילתה ובשעה שיוצא לדרך. ליל טבילתה הכי משמע מדאמרינן בפרק מי שמתו {{ממ|כד.}} אמר רב המנונא בריה דרב יוסף הוה קאימנא קמיה דרבא ואמר לי זיל אייתי תפילין ואשכחתינהו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו והוה ידענא דיום טבילה הוה ופירש"י יום טבילה הוה. יום שטבלה אשתו דהוה ליה ליל תשמיש. ובשעה שיוצא לדרך בפרק הבא על יבמתו {{ממ|סב:}} ואמרינן בגמרא דה"מ דחייב לפקדה כי אזיל לדבר הרשות אבל לדבר מצוה לא: 

{{עוגןד|כתב הראב"ד ז"ל|'''כתב''' הראב"ד ז"ל}} צריך לברר אי זו היא מחשבה נכונה שתהיה לאדם בשעת תשמיש וכו' עד ע"כ הזהירו שתהא שמאל דוחה פן תסיתנו לעבור על המדה הזאת ותמשיכהו אחר הבלי העולם הכל מדברי הראב"ד בשער אחד שחיבר וקראו שער הקדושה: 

{{עוגןד|ועל זה אמרו|'''ועל''' זה אמרו}} רבותינו ז"ל המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי בפרק כל היד {{ממ|יג:}}: 

{{עוגןד|ועוד יש מחשבות|'''ועוד''' יש מחשבות}} אחרות המפסידות את שכרו והם בני תשע מדות בני אנוסה בני שנואה וכו' בסוף פרק אלו מותרין {{ממ|כ:}}: 

{{עוגןד|וכן איתא בעירובין|'''וכן''' איתא בעירובין}} כל הכופה את אשתו לדבר מצוה נקרא רע וכו' בפרק המוצא תפילין ק:) ופירש"י לדבר מצוה תשמיש: 

{{עוגןד|ומ"ש בני שנואה|'''ומ"ש''' בני שנואה}} כמשמעו והוא ששנואה בשעת התשמיש וכו' זה לשון הראב"ד בשער הקדושה והשנואה שאמרנו שנואה מרוחקת בשעת התשמיש שהרי אמרו לאה שנואה היתה מפני רחל ואעפ"כ היה יעקב אבינו ע"ה נזקק לה אלא בשעת התשמיש מיהת היתה רצויה לפניו ועוד י"ל שהיה מראה את עצמה שנואה לפי שלא היה אוהב אותה אהבה יתירה דחל אבל מ"מ לא היה שונא אותה עכ"ל: 

{{עוגןד|ומ"ש אבל מי|'''ומ"ש''' אבל מי}} שאשתו מרצה אותו בדברי ריצוי וכו' על זה אמרו רבותינו שיוצאין ממנה בנים חכמים ונבונים וכו' בפרק המוצא תפילין {{ממ|ק:}} ובפרק אלו מותרין {{ממ|שם}}: 

{{עוגןד|וכל אלו ט'|'''וכל''' אלו ט'}} מדות אפילו צריכין לפ"ו כגון שאינה מעוברת אפ"ה בכל אלו המדו' פוגם הולד ונקרא פושע קשיא לי דאדרבה עיקר קפידא כשאינה מעוברת דחיישינן שתתעבר והולד שיצא משם יהא פושע דהכי איתא בגמרא וברותי מכם המורדים והפושעים א"ר לוי אלו בני תשע מדות וכו' ועוד דבכל תשע מדות אמרינן בני כך וכך אלמא דעיקר קפידא אבנים הוא דהויא ואפשר שמפני שלא הביא כאן קרא דוברותי מכם המורדי' והפושעים והוה ס"ד דהני מדות לא מפסדי אלא בשכבר קיים מצות פ"ו אבל כשעדיין לא קיים ואע"פ שהיא שנואה או מורדת ש"ד קמ"ל דלא שנא וטעמא משום דקרא דוברותי מכם המורדים והפושעים לא מפליג בין קיים מצות פ"ו ללא קיים אחר שכתבתי זה בא לידי שער הקדושה להראב"ד וכתוב בו כלשון הזה כל אלה בני תשע מדות שאמרנו אפי' יהיו צריכים לפ"ו שאין אשתו מתעברת והוא צריך שתתעבר ותלד אם תלך מחשבתו על אשה אחרת או שהיתה אנוסה בשעת התשמיש או שיהיו בה אחת מכל המדות שהזכרנו פוגם את הולד ופוגם את עצמו שהוא נקרא מורד ופושע עכ"ל נראה שהוא ז"ל מפרש דהא דאמרינן וברותי מכם המורדים והפושעים בי אלו בני תשע מדות כלו' אנשי ט' מדות כלומר שהבועלים בא' מט' מדות אלו הם מורדים ופושעים וכן בדין שהולד א' מט' מדות אלו למה פושע מבטן קורא לו על פשע אביו וחטאתו והוא נקי כפים אם לא שנאמר שכל שהורתו באחת מאלה סופו להיות מורד ופושע: 

{{עוגןד|ויש עוד דברים|'''ויש''' עוד דברים}} שפוגמים את המעשה ומקלקלים אותו והם מה שפירשו בנדרים אר"י בן דהבאי ארבעה דברים סחו לי מלאכי השרת וכו' ס"פ אלו מותרין שם: וכתב הראב"ד ז"ל בשער הקדושה המסתכלים באותו מקום עוברים על והצנע לכת עם אלהיך ומעבירים הבושה מעל פניהם וכתיב ובעבור תהיה יראתו על פניכם זו הבושה לבלתי תחטאו שכל המתבייש אינו חוטא וכ"ש הנושקים שיש בהם כל אלה ועוד שעוברין על בל תשקצו את נפשות הם וכתב עוד הראב"ד בספר בעלי הנפש אהא דאמור רבנן {{ממ|נדרים כ.}} כל המסתכל בעקבה של אשה הויין ליה בנים שאינם מהוגנין מהא שמעינן שאסור להסתכל במקום הטנופת כלל אפילו באשתו שכל המסתכל אין לו בושת פנים ועוד דקא מגרה יצר הרע בנפשיה: 

{{עוגןד|יצר תינוק ואשה|'''יצר''' תינוק ואשה}} תהא שמאל דוחה וימין מקרבת {{ממ|סנהדרין קא:}}: 

{{עוגןד|אבל אם רואה|'''אבל''' אם רואה}} שהיא מבקשת יותר ע"י התקשטותה והשתדלותה לפניו חייב לשמחה בדבר מצוה כדאיתא בפסחים אמר רבא חייב לשמח את אשתו בדבר מצוה אפילו שלא בשעת עונתה אפילו היא מעוברת כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו ומימרא זו היא בפרק אלו דברים בפסחים {{ממ|עב:}}: 

{{עוגןד|ומ"ש וכשהיא צריכה|'''ומ"ש''' וכשהיא צריכה}} לאותו מעשה קאמר כך פירש"י שם חייב לשמח את אשתו אפי' שלא בשעת עונתה אם רואה שמתאוות לו: 

{{עוגןד|ואמרינן נמי חייב|'''ואמרינן''' נמי חייב}} אדם לפקוד את אשתו בשעה שיוצא לדרך אפי' סמוך לוסתה בפ' הבע"י {{ממ|סב:}} יתבאר בטור י"ד סי' קפ"ד בס"ד: 

{{עוגןד|רבי אליעזר אומר|'''רבי''' אליעזר אומר}} יפתנה בשעת תשמיש כלומר אבל א"צ להוסיף על העונה הקבועה לו ר' יהושע אומר ישמחנה בדבר מצוה כלומר יוסיף לה על עונתה אם רואה שהיא מתאוות לו: 

{{עוגןד|ותינוק שאינו יודע|'''ותינוק''' שאינו יודע}} לדבר כבהמה דמי כ"כ הראב"ד ז"ל בספר בעלי נפש בשער הפרישה וכתב ורמיזא הא מילתא בפרק ע"פ {{ממ|קיב:}} בענין המשמש במטה שהתינוק ישן עליה וכו' עכ"ל: 

{{עוגןד|והא דאסור בפני|'''והא''' דאסור בפני}} כל חי דוקא בניעור אבל בישן ש"ד ג"ז בספר בעלי הנפש להראב"ד ז"ל ודקדק כן מדקאמר בפני משמע ניעור קאמר אבל ישן מותר. 

{{עוגןד|בית שיש בו|'''בית''' שיש בו}} ס"ת אסור לשמש בו עד שיעשה בפניו מחיצה י' ואם יש לו בית אחר אסור עד שיוציאנו בס"פ מי שמתו {{ממ|כה:}} וכתבו התוס' {{ממ|כו.}} ודוקא ס"ת וגם בחומשין יש להחמיר כמו בס"ת אבל בשאר ספרים דיין בכיסוי בעלמא והרא"ש כתב ודוקא ס"ת אבל שאר ספרי הקודש וחומשין כיון שאין עשויין בגלילה סגי להו בכלי על כלי ע"כ. ואפשר שמה שהשוו התוס' חומשין לס"ת בחומשין העשויין בגלילה דוקא: 

{{עוגןד|ואם יש בו|'''ואם''' יש בו}} תפילין או ספרים אפי' של תלמוד אסור עד שיתנם בכלי תוך כלי והוא שלא יהא השני מיוחד להם אבל אם הוא מיוחד להם אפילו מאה כחד חשיבי דין התפילין פשוט שם ונתבאר בסימן מ' ודין הספרים שאינם עשויין בגלילה כבר כתבתי בסמוך שדעת התוס' והרא"ש להשוותן לתפילין וז"ל הראב"ד בספר בעלי הנפש בית שיש בו תפילין או חומשין או נביאים וכתובים אסור לשמש בו עד שיתנם כלי בתוך כלי ויהיה העליון כלי שאינו כליין כגון גלימא עילוי קומטרא ועכשיו שניתנה תורה שבעל פה ליכתב משום עת לעשות לה' וכו' אף ספרי התלמוד כמו כן צריכין כיסוי עכ"ל: 

{{עוגןד|ואם פירש כלי|'''ואם''' פירש כלי}} על ארגז חשוב ככלי בתוך כלי פשוט בס"פ מי שמתו {{ממ|כו.}}: 

{{עוגןד|ויעשה הדבר באימה|'''ויעשה''' הדבר באימה}} ויראה לא בתחלת הלילה ולא בסופה וכו' כדאיתא בנדרים פרק ואלו נדרים שאלו לאימא שלום אשתו של רבי אליעזר וכו' ט"ס יש כאן כי אינו בפרק אלו נדרים אלא בפרק ואלו מותרין {{ממ|כ.}}: 

{{עוגןד|כתב הראב"ד י"מ|'''כתב''' הראב"ד י"מ}} מגלה טפח ומכסה טפח שלא היה ממרק כל האבר בשעת התשמיש וכו' עד ומגלה רק טפח ממנו ומכסה מיד לאחר תשמיש כדי למעט הנאתו הכל מדברי הראב"ד בשער הקדושה ומסיים בפירוש זה האחרון ודומה כמי שכפאו שד שהוא עושה המעשה ביראה כאדם שהוא נבעת מן השד וכל זה כדי שלא תכנס עליו שום מחשבה אחרת ואע"פ שיש בענין זה ענין צניעות עיקר כוונתו לכך היתה ודוגמת המעשה הזה אמרו בגמרא דבני מערבא בר' יוסי ב"ר חלפתא שכנס את יבמתו ה' בעילות בעל ודרך סדין ואותו הענין לא היה אלא כדי שלא תהא כוונתו אלא לשם המצוה בלבד עכ"ל: 

{{עוגןד|ואם סיפר עמה|'''ואם''' סיפר עמה}} ושימש אמרו עליו מגיד לאדם מה שיחו וכו' בפ"ק דחגיגה {{ממ|ה:}}: 

{{עוגןד|אבל בעניני תשמיש|'''אבל''' בעניני תשמיש}} יכול לספר עמה כדי להרבות תאותו כדאיתא בפרק הרואה {{ממ|סב.}} ובפ"ק דחגיגה {{ממ|ה:}} ובס"פ אלו מותרין {{ממ|כ.}} דבמילי תשמיש מותר לספר עמה ופי' הרא"ש במילי דתשמיש שרי להרבות תאותו והר"ן כתב במילי דתשמיש שרי כדי לרצותה. וז"ל הראב"ד בשער הקדושה מ"ש שהוא מדבר עמה בשעת תשמיש פירשו בעלי הגמרא דוקא במידי דתשמיש שהם לצורך תשמיש א"נ שהוא צריך לרצותה כגון שהיה לה כעס עמו שאין רשאי לבעול עד שיפייסנה בענין זה הוא רשאי לדבר עמה ולרצותה בכל ענייני ריצוי אבל אם א"צ לרצותה אינו רשאי לדבר עמה מדברים אחרים חוץ מהדברים הצריכים לתשמיש של אותה שעה ועוד אני מפרש כי מה שאסרו לדבר בשעת תשמיש בדברים אחרים לא תהא סבור בעוד שהוא משמש בלבד אלא אף משתבעה לתשמיש שוב אינו רשאי לספר עמה בדברים אחרים והכל כדי שלא יהא דעתו על אשה אחרת בעוד שהוא משמש ולמדתי זה ממה שאמרו דמי שצריך לרצותה שמפייס ואח"כ בועל מכלל שאם אינו צריך לרצותה אינו רשאי לדבר אפי' קודם בעילה עכ"ל: 

{{עוגןד|אסור לשמש ביום|'''אסור''' לשמש ביום}} דאמרינן ישראל קדושים הם ואין משמשים מטותיהן ביום ולא לאור הנר ובבית אפל מותר ות"ח שהוא צנוע בדרכיו מאפיל בטליתו ושרי הכל בפרק כל היד כתב הגה"מ בפ"ד מה' י"ט שדקדקו התוספות שבלילה אסור לשמש אצל הנר אפי' ע"י האפלת טלית וכן דקדק הראב"ד בספר בעלי הנפש בשער הפרישה. 

{{עוגןד|אסור לשמש מטתו|'''אסור''' לשמש מטתו}} בשנת רעבון אלא לחשוכי בנים בפ"ק דתעניות {{ממ|יא.}}: 

{{עוגןד|ואכסנאי אסור לשמש|'''ואכסנאי''' אסור לשמש}} בס"פ אע"פ {{ממ|סה.}} וכתב הראב"ד בספר בעלי הנפש מסתבר שאם יחדו לו ולאשתו בית מותר ובלבד שלא יישן בטליתו של ב"ה: 

{{עוגןד|כתב הרמב"ם שכבת|'''כתב''' הרמב"ם שכבת}} זרע הוא כח הגוף וכו' עד סוף הסי' בפ"ד מה' דעות:

גרסינן בפרק ע"פ {{ממ|קיב:}} ת"ר המשמש מטתו על מטה שתינוק ישן עליה אות תינוק נכפה ולא אמרן אלא דלא הוי בר שתא אבל הוה בר שתא לית לן אבל מנח בה ולא אמרן אלא דגני <small>ב"ה ובס' הזוהר פרשת ויקרא כתוב נטורא דכולא מאן דינקא לרבייא לא תזדווגא לבר נש אלא בשעתא דרבייא ניים ולבתר לא תניק ליה עד שעתא חדא כתרי מילין או חד מילא אי לא יכלא בגין צערא דרבייא בזמנא דאיהו בכי וכדא לא מסתפי לעלמין:</small> להדי כרעיה אבל גני להדי רישיה לית לן בה ולא אמרן אלא דלא מנח ידיה עילויה אבל מנח ידיה עילויה לית לן בה:

גרסינן בפ"ק דברכות {{ממ|[[בבלי/ברכות/ה/ב|ה:]]}} כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין ליה בנים זכרים שנאמר וצפונך תמלא וגו', ופירש רש"י {{ממ|[[רש"י/ברכות/ה/ב#צפון|שם ד"ה צפון]]}} בין צפון לדרום, ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום ונראה בעיני שהשכינה במזרח או במערב לפיכך נכון להסב דרך תשמישו לרוחות אחרות ע"כ. וכך הם דברי התוס' שכתבו {{ממ|[[תוספות/ברכות/ה/ב#כל|ד"ה כל]]}} ודוקא כשישן עם אשתו מפני שהשכינה מצויה בין מזרח למערב והיה הדבר גנאי לשכב אצל אשתו מפני התשמיש. והר"י כתב שהטעם מפני שהמנורה היתה לדרום והשולחן בצפון והשולחן כנגד עושר והמנורה כנגד התורה כלומר שקודם שישמש מטתו יתפלל על בניו שיהיו מצליחים בתורה ושיהיה להם עושר כדי שלא יצטרכו לבריות:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
[[קטגוריה:בית יוסף: אורח חיים]]