עריכת הדף "בית יוסף/אורח חיים/נה"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

{{עוגןד|ואומר קדיש כתב|'''ואומר''' קדיש כתב}} האגור ב[[ספר האגור/צח|סי' צ"ח]] וז"ל השיב הראב"ד טעם על הקדישים שאומרים בתפלה אחד אחר פסוקי דזמרה שיש לשם הפסק דפסוקים וקדיש אחר סיום תפלת י"ח שהיא מצוה בפני עצמה ואינה דבוקה לאחריה וקדיש אחר קריאת התורה כי הוא מצוה בפני עצמה בכניסה וקדיש אחר הקדושה והיא דבר שבקדושה וקדיש אחר אמירת מזמור או פרק או אגדה או משנה כדאמרינן בסוטה {{ממ|[[בבלי/סוטה/מט/א|מט.]]}} עלמא קאי אקדושתא דסידרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא וקדיש אחר אשרי למנחה שהיא מצוה בפני עצמה שכל האומר תהלה לדוד ג"פ בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב וקדיש אחר ברכות ק"ש של ערבית כי תפלת ערבית רשות ויש שהולכים להם קודם י"ח ולא ישמעו קדיש וקדיש לאחר תפלת ערבית שכבר נשלמה התפלה ואין פוחתין מז' קדישים בכל יום והגאונים כתבו ע"ש שבע ביום הללתיך עכ"ל בשבלי הלקט: 

{{עוגןד|ואין אומרים אותו|'''ואין''' אומרים אותו}} בפחות מי' דכל דבר שבקדושה וכו' בפרק מי שמתו {{ממ|[[בבלי/ברכות/כא/ב|כא:]]}} ובפרק הקורא את המגילה עומד {{ממ|[[בבלי/מגילה/כג/ב|כג:]]}} פשוט שכל דבר שבקדושה לא יהא פחות מי': 

{{עוגןד|ומ"ש מיהו אם|'''ומ"ש''' מיהו אם}} התחילו בי' ויצא אחד מהם גומר ירושלמי כתבוהו הרי"ף והרא"ש בפרק הקורא את המגילה עומד אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה ואין נושאין כפיהן ואין מפטירין בנביא פחות מעשרה התחילו בי' והלכו להם מקצתם גומר ועליהם הוא אומר ועוזבי ה' יכלו : 

{{עוגןד|ואלו היו"ד צריך|'''ואלו''' היו"ד צריך}} שיהיו כולם בני חורין וגדולים שהביאו ב' שערות בפ' ג' שאכלו {{ממ|[[בבלי/ברכות/מז/ב|מז:]]}} אמר ריב"ל אע"פ שאמרו קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו אבל עושין אותו סניף לי' ואמר ריב"ל ט' ועבד מצטרפין מיתיבי מעשה בר' אליעזר שנכנס לב"ה ולא מצא י' ושחרר עבדו והשלימו לי' שחרר אין לא שחרר לא תרי איצטריכו שחרר חד ונפיק בחר וכתבו התוס' שר"ת פסק כריב"ל דקטן ואפי' מוטל בעריסה עושין אותו סניף לי' פירוש לבהמ"ז וה"ה לתפלה דאע"ג דאמרי' התם ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר ר"נ קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו בהא לא פליג דכי בעי יודע ה"מ לזימון ג' אבל לסניף לי' מודה לריב"ל דסניף לי' וה"ה נמי לתפלה דודאי ריב"ל לענין תפלה נמי קאמר מדפריך מעובדא דר"א דמיירי בתפלה וכתבו הרא"ש והמרדכי שכן פירש רבינו האיי דקטן עולה למנין י' ונראה דהיינו טעמא דאפי' מוטל בעריסה מצטרף דכל בי עשרה שכינתא שריא דמונקדשתי בתוך בני ישראל אומרים קדושה בי' ל"ש גדולים ל"ש קטנים קרינן ביה בתוך בני ישראל ובלבד שיהו ט' גדולים אבל טפי מאחד לא כדאמרינן גבי עבד דטפי מאחד ליכא ליקרא דשמיא לצרפו ועבד נמי איתיה בכלל ונקדשתי דשכינתא שריא אכל מחוייבי בני ברית ובספר המנהיג כתב דברי ר"ת סתם וכתב עוד בשם הרז"ה שמעתי שהיה מתיר שני תינוקות לי' והיה מדקדק מדקאמר עושין אותו סניפין לי' ולא אמר סניף ולא נהירא עכ"ל והתוס' והרא"ש והמרדכי כתבו שאע"פ שהתיר ר"ת לעשות קטן סניף לי' הוא עצמו לא היה עושה מעשה לצרפו ופתב הריב"ש בתשובה אפי' לדברי המתירין לעשות קטן סניף לתפלה צריך שיהיה בן דעת ויודע למי מברכין ולמי מתפללין ושיהא בן ט' או בן י' או לכל הפחות גדול מבן ו' אבל קטן מבן שש אפילו הוא חריף ויודע למי מברכין ולמי מתפללין אינו כלום שהרי לא הגיע לעונת הפעוטות והרי הוא כמי שאינו בן דעת עכ"ל. וז"ל ארחות־חיים שמענו שה"ר שמשון נידה אנשי כפר קטן על שבעטו בהוראתו והיו מתפללין בסניף קטן אח' והרב כתב נראה שעושין סניף מקטן א' בשעת הדחק כמו אם אין בעיר מנין וכן דעת הראב"ד וכן נהגו בהרבה מקומות עכ"ל וכ"כ הכלבו בשם הר"פ וגם בהגה"מ [[הגהות מיימוניות/ברכות/ה|פ"ה מה' ברכות]] כתוב כן והפריז על המדה עוד בכלבו לומר שנהגו כל ישראל לעשות קטן סניף ואפילו שנים ובשעת הדחק אפילו ג' וכתב הרא"ש שהר"י חולק על מה שהתיר ר"ת וכתב דמסתברא ליה דריב"ל סבר כרב אשי דפליג על מר זוטרא לעיל בריש פירקין {{ממ|[[בבלי/ברכות/מה/ב|מה:]]}} גבי קורין ומזמנין עליו דמיקל טפי בי' מבזימון ג' והתם פסקינן כמר זוטרא דמחמיר בי' הילכך אין הלכה כריב"ל והעלה הרא"ש המחוור שבכולן אין עושין קטן סניף לי' לברכת המזון ולתפלה עד שיביא שתי שערות וכן העלה המרדכי בשם ראבי"ה שכיון שנחלקו גאוני עולם ראוי להחמיר לכל ירא השם שלא יצטרף לא לזימון ולא לתפלה וכן כתבו הגה"מ בפ"ה מהל' ברכות. וכ"כ סמ"ג בשם ר"י וכן דעת ה"ר יונה דלקדיש ולקדושה ולברכו צריך שיהו כולם בני מצוה וכ"כ הרשב"א בתשובה וז"ל אין מצטרפין קטן לתפלה ולקדיש ולברכו עד שיהא בן י"ג והוא שהביא שתי שערות גמורות או לפחות שהוא מפריח כלומר שהפריח ב' שערות אע"פ שלא נגמרו שאין בהם לכוף ראשן לעיקרן וכשמדקדקין בו ויודע למי מברכין וזהו שנקרא פורח בפ"ג שאכלו דהלכתא כר"נ דאמר {{ממ|[[בבלי/ברכות/מח/א|שם מח.]]}} קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו וקראוהו קטן לפי שלא גדלו סימניו לגמרי ע"כ ובתשובה אחרת כתב יש מי שאומר שמצטרף כל שהוא פורח כדרך שהוא מצטרף לי' בברכת המזון וי"א שאינו מצטרף לתפלה עד שיהא גדול ממש ולזה דעתי נוטה וכ"כ הראב"ד לתפלה בעינן גדול ממש והכי איתא בב"ר פ' וירא יעקב כי יש שבר במצרים וכ"כ הגאון ז"ל עכ"ל וכך הם דברי רבינו שכתב שצריך שיהיו כולם בני חורין וגדולים שהביאו ב' שערות וכן פסק הרמב"ם ב[[רמב"ם/תפילה/ח#|פ"ח מה' תפלה]]. ומשמע שאם לא הביא ב' שערות אינו משלים מנין אפילו גדול כמה עד שיצאו רוב שנותיו שאז יתברר שהוא סריס וכדאיתא בפרק יוצא דופן {{ממ|[[בבלי/נדה/מז/ב|מז:]]}} ואם נראו בו סימני סריס קודם לכן דינו כגדול כדאיתא בפרק הערל {{ממ|[[בבלי/יבמות/פ/א|פ.]]}} ונתבארו דברים אלו בטור אבן העזר סי' קע"ב ובדברי הרמב"ם פ"ב מה"א ובסי' קצ"ט אכתוב בס"ד שנראה שדעת הרא"ש אע"פ שהוא קטן מצטרף לכל דבר אם הביא שתי שערות אך כמו שכתבתי לעיל שדעתו לומר קטן כלל כלל לא כך נראה לכאורה מדבריו וכ"כ מהר"י קולון בשורש מ"ט שזה דעת הרא"ש וכ"כ הרשב"א בתשובה שכתבתי בסמוך וכתב מהר"י קולון בשורש מ"ט מ"ש בספר המחכים דסוגיא דעלמא לא עבדי כך היינו להצריך ב' שערות אבל מ"מ צריך להיות בן י"ג שנה לדברי המחכים ופוסקים אחרונים כמו הרא"ש ובנו ה"ר יעקב בטור א"ח לכך נלע"ד שאין ראוי לעשות כלל קטן סניף לי' דתפלה מאחר שר"ת לא רצה לעשות מעשה ורבי יצחק כמו כן הלך לשיטתו והאחרונים גם הם הסכימו לדבריהם וכ"כ רבינו יהודה מפא"ריז וכן בסמ"ג כתבו שאין לעשות פחות מי"ג סניף לי' לכן אין להקל בדבר עכ"ל וכ"כ הריב"ש בתשובה רואה אני את דברי הרמב"ם שלא התיר לתפלה כי אם כולם גדולים עכ"ל וכיון דהרא"ש והרשב"א וכמה רבוותא מסכימים לדעת זו הכי נקטינן:

וכתוב במרדכי בשם ר' שמחה דעבד ואשה מצטרפין לתפלה ולברכת המזון בי' ופשוט הוא שזהו לפר"ת דפסק כריב"ל בעבד אחד מצטרף וסובר רבינו דה"ה לאשה דבכל דוכתא אשה שוה לעבד וכיון דר"ת בעצמו לא רצה לעשות מעשה מי יקל בדבר וכן נהגו העולם שלא לצרף אשה כלל: 

{{עוגןד|ויש שמתירין לצרף|'''ויש''' שמתירין לצרף}} קטן עם ט' ע"י חומש שנותנין בידו כן כתבו שם התוס' שיש שעושין כן ואור"ת דמנהג שטות הוא דאטו חומש גברא הוא ועוד דלא חזינא בשום דוכתא דמהני אלא בעובדא דעיבור השנה כשעולין בעליה בפירקי ר"א דקאמר בג' מעברין את השנה ר' אליעזר אומר בי' ואם נתמעטו מביאין ס"ת ועושין עגולה וכו' ואין מזכיר שם שיהא הקטן אוחז הס"ת והתם נמי לא קאמר אלא ס"ת העשויה בגליון אבל חומשין שלנו לא וכן כתבו הרא"ש והמרדכי וכתב עוד הרא"ש מה שיש בירושלמי קטן וס"ת עושין אותו סניפין היינו קטן או ס"ת וס"ת היינו כעין ט' וארון דאמרינן בגמרא דידן ולית הלכתא הכי ויש ירושלמי שכתוב בהם קטן וס"ת עושין אותן סניף וזה משמע קצת כמנהג העולם או שמא ר"ל קריאת התורה שעולין למנין שבעה ובסוף דבריו העלה המחוור שבכולן אין עושין קטן סניף לי' לברכת המזון ולתפלה עד שיביא שתי שערות וממילא משמע דס"ל דלא מהני נתינת חומש או ס"ת ביד הקטן וכן דעת המרדכי והגהות מיימון [[הגהות מיימוניות/תפילה/ח#|פ"ח מהלכות תפלה]]:

כתוב בהגהת מיימון בפ"ח בשם הר"ם שאם התחיל א' להתפלל לבדו ואינו יכול לענות עמהם ואין כאן אלא ט' שיוכלו לענות אפ"ה מצטרף עמהם דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל אכל י' דבני קדושה נינהו שכינה שריא ותדע מקטן המוטל בעריסה דמצטרף לריב"ל ואפי' למאן דפליג זהו משום דלא ידע למי מברכין ולאו בר קדושה הוא אמנם טוב והגון להמתין עד שיגמור תפלתו כדי שיזכה גם הוא לענות עמהם ואפי' יש שם י' בלא הוא נכון להמתינו כדי שיזכה גם הוא כדפירש"י ובלבד שיהא שהות להתפלל עכ"ל ומכאן למד מורי הרב הגדול מה"ר יעקב בי רב זללה"ה שאם היה א' ישן מצטרף עם ט' לקדיש ולקדושה דכיון דאיכא י' דבני קדושה נינהו שפיר שריא שכינתא עלייהו. ואח"כ מצאתי שכתב האגור בסי' רס"ז וז"ל נשאל גדול הדור מהר"י מולין על עשרה שהיו בב"ה וישן אחד מהם אם יכולים להתפלל אע"פ שהוא ישן והשיב הא ר"ת צירף עם תינוק המוטל בעריסה ונהי דכתב הרא"ש דצריכי י' דצייתי מ"מ חזינן דנהגו עלמא לצרף אע"פ שמשיחין שיחת חולין אע"ג דלבי מגמגם דשמא [לשון הגמרא ביבמות קד.] כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו עכ"ל וכדאי הוא מורי ז"ל לסמוך עליו:

כתוב בתשובת מהרי"ל חרש שמדבר ואינו שומע אם יש לצרפו לי' לא ידענא מאי קא מיבעיא ליה למר הא קי"ל הרי הוא כפקח לכל דבריו כדתניא בריש חגיגה {{ממ|ב:}} ואי משום {{ממ|דיבור}} דבור הוא מאי נפקא מינה הואיל ובר דעה הוא ובר מצוה הוא אכל בי י' שכינתא שריא עכ"ל:

מצאתי כתוב בתשובה אפילו אלם חייב במצות והרי הוא כפקח לכל דבריו ומצטרף לי' אע"ג דלא עני בהדייהו עכ"ל וכמדומה לי שתשובה זו הוא ממהר"ם זצ"כ דבשומע מיירי דאילו אינו שומע ואינו מדבר זהו חרש שדברו בו חכמים בכל מקום ודינו כדין שוטה וקטן לכל דבריו:

כתב המרדכי בהגהות יבמות דאין מצטרף הקטן לדבר שבקדושה עד שיהא בן י"ג ותדש העיבור בכלל כדמשמע פרק השואל {{ממ|קב:}} גבי ההיא דמרחץ וגבי משכיר בית לחבירו וכדאמרי' בירושלמי דחזרת בתולים תוך ג' שנים לבתולה ואיחור סימנין תלויין בעיבור השנה דכתיב אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי עכ"ל . וז"ל הריב"ש בתשובה דוקא במנודה הוא שכתב הרמב"ם שאין מזמנין עליו ואין כוללין אותו בי' לכל דבר שצריך י' אע"פ שלא נזכר זה בפרק אלו מגלחין {{ממ|[[בבלי/מועד קטן/טו/א|טו.]]}} לפי שזה הוא לשון נידוי כלומר ריחוק שמבדילין ומרחיקין אותו אבל מי שעבר עבירה ולא נתנדה לא מצינו שלא יצטרף לי' וכ"כ בפי' לר"מ מרוטנבורק שהעבריין שעבר על גזירת הציבור אם לא נדוהו נמנה למנין י' עכ"ל ובתשובה אחרת כתב וז"ל מה שכתבת שאתה נמנע מלהתפלל עם הציבור בעוד האיש ההוא שמעל בחרם בב"ה הנה זאת חומרא יתירה שלא קבלו עליהם הקהל אלא שלא יצטרף בי' או שלא יתפללו עמו תוך ד' אמותיו אבל חוץ לד"א לא ואין זה איסור לא מדין התלמוד לא במנודה ולא במוחרם וגם לא בקבלת הקהל ודאי שאם הקהל קיבלו זה עליהם והיו מחמירים עליו יותר ממה שאסור מדין התלמוד במנודה או במוחרם שיש להם לעשות כקבלתם ויכולים להחמיר ולקבל מה שירצו כדגרסינן במ"ק {{ממ|טו.}}לדאכיל ושתי וקאי בד"א דיליה וכו' אבל כאן לא קיבלו עליהם זה אבל אם אתה עושה כן כדי לפרסמו ולמען יתנהגו בו הקהל כדין מנודה ומוחרם הנה זה ראוי לאיש כמוך להסיר מכשול מדרך והדורים לישר עכ"ל: 

{{עוגןד|וצריך שיהיו כולם|'''וצריך''' שיהיו כולם}} במקום אחד וש"צ עמהם זה מתבאר מתוך מה שיבא בסמוך: 

{{עוגןד|והעומד תוך הפתח|'''והעומד''' תוך הפתח}} מן המשקוף ולפנים וכו' בס"פ כיצד צולין {{ממ|פה:}} תנן מן האגף ולפנים כלפנים מן האגף ולחוץ כלחוץ ופירש"י אגף קרי כל מקום הגפת הדלת שהוא חופף ונוקש שם כשסוגרו דהיינו משפה הפנימית של עובי הפתח עד מקום הנקישה מן האגף ולפנים דהיינו תוך העיר ממש כלפנים ואוכלים שם קדשים קלים מן האגף ולחוץ כלחוץ דהיינו מקום הנקישה ואגף עצמו לא ידעינן השתא אי כלפנים אי כלחוץ ובגמרא מפרש ליה. ואמרינן עלה בגמרא אמר רב יהודה אמר רב וכן לתפלה ופירש"י העומד מן האגף ולפנים מצטרף לי' והעומד חוץ לפתח אינו מצטרף ואע"ג דאמרינן עלה בגמרא ופליגא דריב"ל דאמר אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים וכתבו התוס' דמשמע בפ' ואלו נאמרים {{ממ|לח:}} דהלכה כריב"ל ובפ' כל גגות {{ממ|צב.}} משמע דמחיצה מפסקת לצירוף ומתוך כך פירשו בענין אחר מ"מ גם הם מודים דמחיצה מפסקת לצירוף מההיא דפ' כל גגות וא"כ לדידהו מן האגף ולפנים כלפנים וכו' הוי לתפלה אליבא דכ"ע: ובגמרא מקשה רישא דמתני' אסיפא דמרישא משמע דאגף עצמו כלחוץ ומסיפא משמע דאגף עצמו כלפנים ופרש"י אגף עצמו עובי השער מן הנקישה ולפנים ומשני לא קשיא הא בשערי עזרה הא בשערי ירושלים כלומר דשערי ירושלים לא נתקדש עוביין מפני שמצורעים מגינים תחתיהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים שערי עזרה נתקדש עוביין ומשמע לכאורה דלענין צירוף לדבר שבקדושה אגף עצמו כלפנים דאי לאו דבעלמא הוי כלפנים לא היו מקדשין אותו בשערי עזרה וגם בשערי ירושלים אי לאו מפני המצורעים היו מקדשין אותו מהאי טעמא אבל רבינו ירוחם כתב העומדים באסקופת ב"ה בעובי הפתח נ"ל שאין נמנין מן הי' שלפנים בב"ה שהרי אין אותו המקום מכלל הבית וראיה מפסח דכתיב לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה ואמרינן בפסחים מן האגף ולפנים כלפנים פי' אגף עובי הפתח מן האגף ולחוץ כלחוץ והאגף עצמו שהוא עובי הפתח כלחוץ עכ"ל וכן כתב הרמב"ם בפ"ט מה' קרבן פסח לענין הוצאת בשר ק"פ מחבורתו דאגף עצמו כלחוץ ומשמע דילפינן מיניה לענין תפלה כדברי רבינו ירוחם:

תנן תו בפרק כיצד צולין {{ממ|שם}} החלונות ועובי החומה כלפנים ופירש"י החלונות שבחומות ירושלים ועובי ראש החומה בגובה כלפנים ואע"ג דעובי השערים לא אמרן הכי התם כדמפרש טעמא בגמרא מפני המצורעים וגם בזה כתב הרמב"ם דלענין קרבן פסח קאמר ואיתא תו התם בגמרא גגין ועליות לא נתקדשו וכתב ר"י שנ"ל שבכל זה ה"ה לב"ה דגגין ועליות אינם בכלל בית והחלונות ועובי הכתלים כלפנים ומשמע לי דהאי דחלונות ועובי הכתלים כלפנים כשראשו ורובו בחלון או על עובי הכותל הנראה מתוך הבית ומצאתי שכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב בשם גאון דמכניס ראשו בחלון מצטרף עמהם למנין י' ולא חילק בכך. וכן כתב בא"ח וז"ל כתב רבינו האיי מי שעומד אחורי ב"ה וביניהם חלון אפי' גבוה כמה קומות אפי' אינו רחב ד' ומראה להם פניו משם מצטרף עמהם לי' עכ"ל: 

{{עוגןד|ואם מקצתן בפנים|'''ואם''' מקצתן בפנים}} ומקצתן בחוץ וש"ץ תוך הפתח היה אומר א"א ז"ל שהוא מצרפן נראה שלמד כן מדין צירוף לזימון שאם המברך יושב על מפתן הבית הוא מצרפן כמו שיתבאר בסי' קצ"ה בס"ד: 

{{עוגןד|ואם חצר קטנה|'''ואם''' חצר קטנה}} נפרצה במילואה לגדולה וכו' בגדולה וכו' בפ' כל גגות {{ממ|צב:}} ט' בגדולה ואחד בקטנה מצטרפין ט' בקטנה ואחד בגדולה אין מצטרפין וכתבו התוס' והרא"ש ט' בקטנה ואחד בגדולה אין מצטרפין וה"ה לחמשה בקטנה וה' בגדולה אין מצטרפין ואגב דנקט ברישא ט' בגדולה נקט נמי ט' בקטנה בסיפא ומ"ש וכן לענין ש"ץ היה ש"ץ בקטנה וכו' פשוט שם ופירש רש"י דכי ש"ץ בגדולה וצבור בקטנה אין יוצאין ידי חובתן דציבור דקיימי בקטנה לא מצינן למימר דשייכי אבתריה דרובא בתר חד לא משתדו וזהו שכתב שאין הציבור נגררים אחריו ופירוש נפרצה במילואה לגדולה שנפרצה קטנה במקום חיבורה לגדולה ונפל כל אותו כותל שהיה מפסיק ביניהן ובגדולה נשארו משארית כותל זה שנפל פסים מכאן ומכאן ולפיכך הגדולה היא כמופלגת מן הקטנה ואין הקטנה מופלגת מן הגדולה אלא הרי היא כקרן זוית שלה:

כתב ר"י נ"ל כי אין להביא מכאן ראיה לאותם העומדים בעזרה ורובם היו עומדים בב"ה שיצטרפו שזה מיירי שנפרצה במילואה הקטנה אבל בב"ה יש מחיצות ביניהם והפתח כמו כן הוא כמו מחיצה עכ"ל ופשוט הוא:

כתב רבינו הגדול מהרי"א ז"ל בענין צירוף התיבה שמצטרף החזן להשלים לי' ראיתי מי שמפקפק בזה שנראה שהתיבה היא כמו עליה ואינו מצטרף אבל נראה שהיא בטילה לגבי ב"ה שאינה אלא כמו תשמיש ב"ה והיא כתל ועפר שהוא בב"ה גבוה שמצטרף והנה המחיצות שיש לתיבה אינן אלא לנוי לא להבדל מחיצה בפני עצמה וכך נהגו העם הנה עכ"ל וכ"כ הרשב"א בתשובה שהטעם מפני שאע"פ שהוא גבוה י' ורחבה ד' ויש לה מחיצות גבוהות אינה עומדת לתשמיש בפני עצמה אלא לתשמיש בית הכנסת ורגלי בית הכנסת בתוכה וה"ל כתיבה שמניחין בה ס"ת שאפי' היא גבוהה כמה אינה מפסקת כדאמרי' בפ' אלו נאמרין {{ממ|לח:}} ובפרק החליל {{ממ|נא:}} בימה גדולה של עץ בנויה באמצע וחזן הכנסת עומד עליה וסמ"ק כתב בסי' רפ"ב גבי ה' ששרויין בטרקלין אם יש ביניהם מחיצות המגיעות לתקרה צריך עירוב לכל אחד ואחד אין מגיעות לתקרה עירוב אחד לכולן דמכאן יש לסמוך לענין השלמת י' לתפלה דלא הוי הפסקה אותן מחיצות העומדות סביב סביב לבימה שקורין אולמבר"א וכן באותם המחיצות העומדות מימין ושמאל לתיבה אע"פ שהן גבוהות י' כיון שאינן מגיעות לתקרת הגג מותרות עכ"ל: 

{{עוגןד|אבל אם היו|'''אבל''' אם היו}} עשרה במקום אחד ואומרים קדיש או קדושה אפי' מי שאינו עמהם יכול לענות אחריהם ובו כן כתבו התוספות בס"פ כיצד צולין {{ממ|פה:}} ובס"פ ראוהו בית דין {{ממ|כז:}} וכן כתב הר"ן והמרדכי שם וכן הסכים הרשב"א בתשובה וכתב שכן דעת הראב"ד ז"ל ולאפוקי מדברי החולקים בזה מההיא דציבור בקטנה וש"ץ בגדולה אין יוצאין ידי חובתן דההיא לענין צירוף איתמר אבל כל שיש עם הש"ץ י' כל השומע קולו עונה קדיש או קדושה וראיה מדריב"ל דאמר אפילו רחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. וכתב מהר"י אבוהב ז"ל שיש חולקים בזה שכתב רבינו שאפילו מי שאינו עמהם יכול לענות אחריהם וכו' ומ"מ כתב שהסכמת רוב הפוסקים כדברי רבינו מיהו כתב דאיתא בירושלמי שהשומע בביתו קדיש אין לו לענות אם יש באמצע מקום מטונף ובשם רב אחא כתב והוא דליכא טינוף מפסיק בהדיא והוא דליכא כותי מפסיק בהדייהו כך כתוב בא"ח עכ"ל:

כתוב בהגהת מיימון פרק י"א מהלכות תפלה פסק ר"מ דעיר דאין בה אלא עשרה ואחד מהם רוצה לצאת בימים הנוראים שכופין אותו לישאר או להשכיר אחר במקומו כיון דמנהג בכל נפוצות הגלות שאפילו אותם שאין להם מנין שלם שוכרין אחד או שנים או הולכים למקום מנין הוי דומיא דב"ה וס"ת דכופין בני העיר זה את זה אבל יש אחר בלא הוא אין יכולים לכופו שישאר או ישכיר אחר תחתיו ולא חיישינן שמא יצטרך אחד לנקביו ויצטרכו להמתין דא"כ אין לדבר סוף ואם ילכו שנים מן הקהל וישארו ט' אלו שנים ישכירו אחד בשותפות במקומם ושניהם יתנו בשוה אפילו אחד עני ואחד עשיר כיון דכל אחד חייב להשלים המנין עני כמו עשיר ושכר החזן על היוצאים כעל הנשארים ושוב כתב דהשלמת המנין ושכר החזן לפי שבח ממון הן גובין כי על עסקי ממון הוא שלא יצטרכו לצאת מבתיהם להניח ממונם וחובותיהם ושוב כתב שגובין חציו לפי שבח ממון וחציו לפי שבח נפשות ע"כ ופסק זה דהר"ם כתב המרדכי בפ"ק דבתרא אלא שלא כתב דגובין חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות ולענין הלכה נ"ל דכן עיקר לגבות חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות:

וכתב מהר"י קולון ב[[שו"ת מהרי"ק/קיג|שורש קי"ג]] ועל דבר שכירות המנין בימים הנוראים אני בעניותי איני רואה להכריח אם לא כשהם כבר שמונה או תשעה ואין חסר כי אם אחד או ב' כדמשמע מתוך תשובת מהר"ם ומביאה המרדכי בפ"ק דבתרא אמנם אם מנהג קבוע ומפורסם הוא במדינה שכופין להשכיר אפי' בחסרון שלשה או ארבעה פשיטא שיש לילך אחר המנהג:

כתוב בכתבי מה"ר ישראל [[תרומת הדשן/ב/רמג|סי' רמ"ג]] דמתשובת מהר"ם משמע דלא כייפינן להשכיר להשלים מנין אלא דוקא בימים הנוראים וכגון שאין חסרים להם רק ב' או ג' וכן דומה לי שאין המנהג בשאר השנה לכוף אא"כ יש להם מנין מיושבי העיר כופין לשכור ש"ץ או כגון ג' או ד' עשירים ויש להם תמיד משרתים ומלמדים למלאות המנין בכי האי גוונא כופין ולא בעיר שיש בה רק ד' או ה' בני ברית:

{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}
[[קטגוריה:בית יוסף: אורח חיים]]