עריכת הדף "בית הלוי/ג/נא"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|{{קטן|יבאר סוגי' א' במנחות בזמן הנחת תפילין}}}}

==א==
{{מרכז|'''{{עוגן1|ענף א}}'''}}
במס' מנחות דף ל"ו. ועד מתי מניחן עד שתשקע החמה ר' יעקב אומר עד שתכלה רגל מן השוק וחכ"א עד זמן שינה ומודים חכמים לר' יעקב שאם חלצן לצאת לבה"כ ושקעה חמה שוב אינו מניחן פרש"י שוב אינו חוזר ומניחן דלילה לאו זמן תפילין, והנה לקמן אמר דלמ"ד לילה לאו זמן תפילין המניחן בלילה עובר בלאו או בעשה ולפרש"י מוכרח דזהו רק במניחן לכתחילה אבל אם היו עליו מבעו"י ואינו חולצין בלילה ליכא איסור דאורייתא מדשרי לר' יעקב וחכמים להניחן עליו אחר שקיה"ח ורק בהנחה לכתחילה אוסרים וכן הוא דעת הרמב"ם דבעודן עליו מבעו"י ליכא איסור דאורייתא, והא דמוכרח לחלצן לר"י משתכלה רגל ולחכמים אחר זמן שינה בע"כ הוא איסור מדרבנן משום חששה שמא ישן בהם. ולדבריהם למ"ד דס"ל דלילה זמן תפילין לא מצינו כלל שיאסרו חכמים להניחן גם אחר זמן שינה דהא י"ל דרק להני תנאי כיון דס"ל דלילה לאו זמן תפילין וליכא מצוה בהנחתן גזרו שמא ישן בהם אבל למ"ד דז"ת יש מקום לומר דלא גזרו בו חכמים לבטל ממנו מצוה דאורייתא ויכול להניחם כל הלילה, ושיטת התוס' והרא"ש דר"י וחכמים ס"ל דז"ת הוא [דאי לז"ת היה מוכרח לחלצן בשקיה"ח דס"ל דאין לחלק בין חליצה להנחה ובשניהם איכא איסור דאורייתא למ"ד לז"ת] ואחר הזמנים הללו אסרו חכמים שמא ישן בהם ולדבריהם צע"ק למה חלקו חכמים בין חליצה להנחה דהנחה אסרו תיכף בשקיה"ח ובחליצה לא הצריכו רק אחר זמן שינה, ועיין ברא"ש שהביא בשם ספר התרומות שאין סברא לחלק בין חליצה להנחה לענין איסורא דאורייתא וצ"ע דהרי הני שני הסברות מבוארין בירושלמי פ"ב דברכות ופרק המוצא תפילין וז"ל ר' אבהו בשם ר"א הנותן תפילין בלילה עובר בעשה והא ר' אבהו יתיב ומתני ברמשא ותפילין עלוי' מצדדין היו וכמין פקדון היו בידו אית דבעי מימר לא אמר אלא הנותן אבל אם היו עליו מבעו"י מותר כו' הרי דבתירוץ הראשון ס"ל דגם בעודן מבעו"י איכא איסור דאורייתא וזהו כהתוס' ותי' השני ס"ל דמבעו"י מותר מה"ת וזהו כרש"י ורמב"ם והאיך שייך לומר דאין סברא לומר כן כיון דאיכא חד לישנא בירושלמי דאמר כן, ועוד יותר נראה בהא דאיתא בנדה דף נ"א יש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו ומאי ניהו מצות ולבני מערבא דמברכי לשמור חוקיו קאי על ריחא. הרי דסתמא הגמרא דידן ס"ל דא"צ לברך כשחולצן בלילה ובני מעירבא ס"ל דמברך ובודאי נראה ברור דתלוי בהך פלוגתא דירושלמי דאם נאמר דמה"ת מותרים להיות עליו בלילה כשהיו מבעו"י הא לא שייך לברך על חלצתן ובני מערבא ס"ל כתי' הראשון דגם כשאינו חולצין איכא איסור עשה ומשו"ה מברכי ובודאי דלהלכה יש לפסוק כסתמא דגמרא דבתר בני בבל גרירן וכן פסקו כל הפוסקים דא"צ לברך ורק דנוכל לומר בזה שני טעמים או דמן התורה לילה זמן תפילין הוא או דס"ל דבעודן מבעו"י ליכא איסור עשה ומשו"ה הרמב"ם דפוסק דלאו ז"ת הוא משו"ה פוסק דבאינו חולץ ליכא איסור דאורייתא, ועכ"פ זה מוכרח דבאינו חולץ ליכא איסור דאורייתא יהי' מאיזו טעם שיהיה אם משום דז"ת הוא אם דבאינו חולץ ליכא איסורא ועכ"פ מיושבין שיטתן של רש"י והרמב"ם בזה   והנה הא דמסיים ומודים חכמים לר' יעקב שאם חלצן כו' ושקעה חמה שאינו חוזר ומניחן כן הוא גירסא דידן ובגליון הש"ס נדפס שצ"ל ומודים חכמים ור"י, ובודאי דכן נראה לכאורה מוכרח דהא ר' יעקב אמר כשתכלה רגל מן השוק ושיעורא דשקיה"ח ת"ק קאמר לה, אמנם קשה לשבש הספרים ובפרט דבכמה דברי הראשונים שהעתיקו ברייתא זו כתוב כגירסא דידן ולשיטת התוספת יש מקום ליישב גירסא דידן, דבהא דאמרו חכמים עד זמן שינה יש לפרשו בשני אופנים או דהכוונה עד זמן שרגילין רוב העולם לילך לישן ואע"ג שהוא אינו רוצה עוד לישן מ"מ אסרוהו חכמים משום הרחקה שמא ישן בהם עוד יש לפרש עד זמן שינה שהוא בעצמו הולך לישן ואין שום זמן לדבר רק כל זמן שהוא ניעור מותר ולפי"ז לחכמים לא עשו שום סיג בזה דהא לישן בהם אסור ע"פ דין שלא יפיח וכל זמן שניעור מותר, ובודאי דכן משמע מהא דעירובין דף צ"ו הניעור בלילה רצה חולץ רצה מניח דברי ר' נתן והרי לא נתן שום זמן לזה דמשמע דכל הלילה הדין כן כל זמן שהוא ניעור וגם מדאמר הניעור בלילה משמע שהוא בעצמו ניעור ורוב העולם כבר ישנים ובודאי דצריך לומר דר' נתן הוא כחכמים דהכא דאל"כ נצטרך לומר דארבעה מחלוקות בדבר דלת"ק השיעור כשקיה"ח ולר"י עד שתכלה רגל מן השוק ולחכמים עד זמן שרוב העולם הולכים לישן ולר' נתן כל זמן שהוא בעצמו ניעור אלא ודאי הפירוש בדברי חכמים כמו בר' נתן. שוב מצאתי באשכול ה' תפילין וז"ל ואע"ג דקיי"ל הלכה כחכמים מ"מ מודים דלהניחם בתחילה אסור משתשקע החמה ולא התירום עד שישן, ומוכח להדי' דשלא לחלצן שרי עד שישן הוא, וגם מסתימת לשון הרא"ש שכתב דלמ"ד לילה ז"ת א"צ לחלוץ בלילה ואין מניחין בלילה משום הרחקה שלא ישן בהם משמע דכל הלילה שרי, וז"ל הרמב"ם מי שהניח קודם שתשקע החמה וחשכה אפילו הן עליו כל הלילה מותר ואין מורין כן הרי דמפרש ג"כ כמש"כ, ומהא שכתבו התוס' וז"ל דר"י וחכמים ס"ל דזמן תפילין הוא אלא דחיישינן שמא ישן בהם ור' יעקב עביד הרחקה טפי מחכמים, ומלשון זה הא משמע דגם רבנן עבדו איזה הרחקה וע"כ מפרשים התוס' עד זמן שינה שעה שרוב בני אדם הולכים לישן ודלא ככל הני פוסקים, אמנם אין זה מוכרח די"ל בכוונתם דחכמים לא עבדו הרחקה רק בלבישה לכתחילה אבל לא עבדי הרחקה בהיה לבוש מקודם ור"י עביד הרחקה טפי גם בהיה לבוש מצריך לחלוץ, ולפ"ז בהיו עליו מבעו"י לדברי חכמים לא עשו חכמים בזה שום הרחקה כלל ולא חידשו בו שום איסור ורק בהנחה לכתחילה אסרו חכמים משום שמא ישן, וגם בדברי ת"ק הא לא נזכר כלל שום סייג ואיסור דרבנן לדעת התוס' דת"ק הא ס"ל דלז"ת הוא וע"פ דין תורה הצריכוהו לחלוץ משתשקע החמה לדעת התוס' דגם באינו חולץ איכא איסור דאורייתא רק בדברי ר' יעקב מבואר דחכמים עשו בזה תקנה וסייג דר"י הא ע"כ ס"ל דז"ת הוא להתוס' מדשרי להניחן עליו עד שתכלה רגל והא דאח"כ צריך לחולצן בע"כ הוא תקנת חכמים מחשש שלא ישן בהם וזהו דאמר ומודים חכמים לר' יעקב דאע"ג דלענין חליצה לא ס"ל שום הרחקה דרבנן מ"מ לענין שלא להניח מודים ועשו הרחקה מדרבנן משתשקע החמה ולא מצי למתני דמודים לת"ק דלת"ק הא מה"ת מוכרח לחלוץ משקיה"ח ואע"ג דגם לחכמים יש בו הרחקה מדרבנן דהא דאמרו עד זמן שינה הרי הוא גם על שינת עראי דמן הדין מותר וכדאיתא במס' סוכה דף כ"ו דמותר לישן בהם שינת עראי ובלילה אסור גם עראי שמא ישן קבע מ"מ הרי לעשות הרחקה במשך הזמן לא נזכר בדברי חכמים כלל ושייך שפיר לומר דמודים חכמים לר' יעקב לעשות הרחקה במשך הזמן, אבל לדעת רש"י דר"י וחכמים ג"כ ס"ל דלז"ת הוא וכל פלוגתתם הוא רק לענין חליצה בשיעור ההרחקה דמדרבנן ובהנחה מודים דאסור מן התורה א"כ ה"ל למתני דמודים לת"ק ובודאי דלרש"י צריך לגרוס ומודים חכמים ור' יעקב שמודים לת"ק, ועכ"פ שיטת רש"י ותוס' תלוי בהני שני גירסאות:

והנה איתא שם אמר רב נחמן הלכה כר' יעקב רב חסדא ורבה בר"ה מצלי בהו באורתא וכ' רש"י באורתא תפילת ערבית וכר' יעקב, איכא דאמרי אמר רב נחמן אין הלכה כר"י והא ר"א ורבה בר"ה מצלי בהו באורתא ההוא פליגי ופריך שם והאמר רבה בר"ה ספק חשיכה אינו חולץ ואינו מניח והא ודאי חשיכה חולץ ומשני ההוא בע"ש איתמר, ולכאורה צ"ע לדעת רש"י הרי אהא דמצלי באורתא מ"מ י"ל דס"ל לילה לאו ז"ת דכיון דהיו עליו מבעו"י ליכא איסורא וכ"כ רש"י להדי' בלשון ראשון דרבה בר"ה הוא כר' יעקב ור"י הא ס"ל לז"ת וא"כ מאי פריך הכא נימא הא דדייקינן הא ודאי חשיכה חולץ פירושו דרשות בידו לחלוץ והכי קאמר ספק חשיכה אינו חולץ ואינו מניח דאסור לו לחלוץ שמא יום הוא ומחויב בתפילין וגם אם הוא לילה הא לא עביד איסורא במה דאינו חולץ ואינו מניח דלמא לילה וקעביד איסורא בהנחה לכתחילה הא ודאי חשיכה רשאי ויכול לחלוץ דהא בודאי ליכא מצוה ומ"מ רשאי שלא לחלוץ ושפיר מצלי בהו באורתא ולהתוס' מקשה שפיר דמדמצלי בהו באורתא הא מוכרח דס"ל לילה ז"ת דאל"כ היה מוכרח לחלוץ וגם ס"ל דאז עדיין ליכא חשש שינה וא"כ אמאי חולץ בודאי חשיכה ולרש"י ההכרח לדחוק דמשמע ליה להגמ' הדיוק הא ודאי חשיכה חולץ דמוכרח לחלוץ, וצ"ע מנ"ל להגמרא זה, והנראה דהנה עוד קשה לשיטת רש"י בהא דמשני דהא דודאי חשיכה חולץ בערב שבת איתמר וס"ל לרבה בר"ה שבת לז"ת ולילה ז"ת הוא, ועיין ברא"ש שהקשה מזה לרש"י דכמו דחזינן דלמ"ד שבת לאו זמן תפילין מוכרח לחלוץ כשקידש היום כמו כן הוא למ"ד לילה לז"ת מוכרח הוא לחלוץ תיכף ואין חילוק באיסור זה בין חליצה להנחה לכתחילה, ולכאורה נראה מוכח לרש"י דבערב שבת אין האיסור משום לבישת התפילין שלא בזמנן דבזה ליכא איסור כיון דהיו עליו מבעו"י רק משום שמא ישכח ויצא בהן לרשות הרבים והא דמקשה ע"ז הגמ' ממ"נ אי שבת לז"ת לילה נמי ז"ת ומוקים לה כר"ע דס"ל לילה ז"ת ושבת לז"ת ולא משני דבשבת האיסור משום חשש הוצאה ג"כ ניחא דהרי קושי' זו קשה לכל השיטות וכמו שהקשו התוס' דמאי מקשה דלמא האיסור משום הוצאה ותירצו דבתפילין מותרים בשבת בבית וליכא חשש הוצאה דכיון דחייב למשמש בהם מדכר דכיר להן וי"ל דרש"י סבירא ליה דזה שייך רק למ"ד שבת זמן תפילין אם כן המניחן אסור להסיח דעתו מהם ודכיר להו וליכא חשש הוצאה אבל אם שבת לז"ת הגם דבאינו חולצן ליכא איסורא מ"מ הא גם מצות תפילין אינו עושה ואינו מחויב למשמש בהם ושוב איכא חשש שישכח ויוצא לר"ה ומשו"ה משני שפיר דבער"ש מוכרח לחלצן ומקשה שפיר ממ"נ אי לילה זמן תפילין הוא שבת נמי זמן תפילין ושוב ליכא גם חשש הוצאה ומשני כר"ע דלילה ז"ת ושבת לז"ת ואיכא איסור משום הוצאה וראי' ברורה דכן הוא דעת רש"י דבסנהדרין דף ס"א בהורקנוס דנכנס לחלוץ תפילין וכתב רש"י דס"ל שבת לא זמן תפילין ואסור להניחן שמא יצא בהם לר"ה עכ"ד הרי דכתב דהאיסור משום חשש הוצאה דלשיטתו באינו חולץ ליכא איסור גם שלא בזמנן] וגם משום דס"ל דלאו זמן תפילין הוא ובלא דברינו הנ"ל הרי לא ידענו שום ביאור במה שהרכיב שני הסברות דלאו ז"ת ואיסור הוצאה דלאיסור הוצאה אין שום נ"מ בין אם הוא ז"ת או לא כדאיתא בשבת דף נ"ז דבין למ"ד ז"ת הוא ובין למ"ד לז"ת הוא הדין שוה דאסור לצאת בהם ואם יצא אינו חייב חטאת רק כוונתו כמש"כ דביושב בבית האיסור משום הוצאה ודוקא אי לאו ז"ת דאז אינו חייב למשמש בהם אבל אם ז"ת הוא ליכא חשש הוצאה וכדמוכרח כאן ועיין במרדכי שהביא קושי' התוס' דמאי מקשה שבת נמי ז"ת דילמא האיסור משום הוצאה וכתב ומיהו לר' ענני בר ששון דאמר דכבול בחצר שרי ניחא דהכא הי' בחצר ומיהו לרב דאוסר גם בחצר קשה וי"ל דכיון דחייב למשמש מדכר דכיר בהו ומיהו למ"ד שבת לאו ז"ת אפילו בחצר אסור, ובודאי דהמשך דבריו הם כמש"כ דחשש הוצאה תלוי אם ז"ת הוא או לא דודאי קשה לומר דכוונתו דקאמר אפילו בחצר אסור משום הנחת תפילין שלא בזמנו דלזה לא שייך רבותא שאפילו בחצר אמנם הא קשה לרש"י דלמה מוקים ליה כר"ע דמחלק בין לילה לשבת ה"ל לומר דס"ל בשניהם דלאו ז"ת הם ובשבת האיסור משום הוצאה, וצ"ל לרש"י דעובדא דרבה בר"ה ידע הגמ' דהיה מהדר להתפלל בהם מעריב דס"ל דיש מצוה בהנחתן דס"ל דז"ת ומשו"ה מקשה שפיר מהא דודאי חשיכה חולץ ומיושב גם קושי' הראשונה, אמנם לפי זה יש לעיין בלישנא קמא דאמר רב נחמן הלכה כר"י ומביא ע"ז הגמרא עובדא דר"ח ורבה בר"ה דהיו מצלי בהו באורתא ומשמעות לשון הגמרא משמע דמביא מהאי עובדא סייעתא לדברי רב נחמן וכ"כ רש"י להדיא מצלי בהו באורתא וכר' יעקב והרי לדעת רש"י ר' יעקב ס"ל ע"כ לאו זמן תפילין ור"ח ורבה בר"ה בע"כ ס"ל דז"ת דהיו מהדרים שיהיו עליהם בעת מעריב, וצ"ל דהגמרא לא איירי כלל בדין זה אם זמן תפילין או לא והגמרא מביא ראי' לעיקר דבריו של רב נחמן דהרי בהך ברייתא כולהו תנאי ס"ל דלאו זמן תפילין לשיטת רש"י ופלוגתתן הוא דת"ק ס"ל דמשתשקע החמה מוכרח לחלוץ ועל כרחך טעמו של ת"ק הוא משום חשש שמא ישן בהם דאיסורא הא ליכא באינו חולצן לרש"י ור' יעקב אמר דאין לחוש לשמא ישן רק משתכלה רגל מהשוק ושרי להניחן עליו עד אותו זמן אם היו עליו מבעו"י וחכמים ס"ל דעד שישן אין לחוש, ועל הך פלוגתא אמר רב נחמן דהלכה כר' יעקב ולא כת"ק ומביא הגמרא ראי' מעובדא דר"ח ורבה בר"ה דהם ג"כ ס"ל בעיקר הך פלוגתא כר"י דעד שתכלה רגל אין לחוש לשינה דאם הי' מקום חשש שינה משקיע"ה כת"ק אע"ג דהם ס"ל דז"ת הוא ג"כ היה אסור להניחם מדרבנן משום חשש שינה ותדע דהרי גם הם לא הניחו אותם רק עד אחר התפלה ואח"כ היו חולצין וכדמשמע הלשון מצלי בהו באורתא ולא יותר ומוכרח דגם דס"ל דז"ת הוא מ"מ משום חשש שינה אסור ומוכח ממילא כר' יעקב וגם אם נאמר דלאו זמן תפילין הוא שרי להניחן עליו עד שתכלה רגל אם לבשן מבעו"י:

והנה דברי הרא"ש בסוגיא זו קשה בהא דבסמוך דאמר רבינא הוי' יתיבנא קמי' דרב אשי וחשך ומנח תפילין ואמרי לי' לשמרן קבעי מר ואמר לי אין וחזיתי' לדעתי דלא לשמרן קבעי וקסבר הלכה ואין מורין כן, ופרש"י קסבר הלכה דלילה זמן תפילין ואין מורין כן שמא ישכחם וישן בהם ומכאן הוכיחו הרבה מהראשונים דהלכה דז"ת הוא ודלא כמו שפסק הרמב"ם דלאו ז"ת ובאמת דאין מכאן קושיא על הרמב"ם דרש"י דגורס ומנח תפילין והרי המניחן עובר בלאו או בעשה ועוד דא"כ רב אשי הוא דלא כמאן דהרי כולהו תנאי דכאן מודים שאם חלצן שאינו מניחן אחר שקיה"ח ודוחק לומר דר' אשי ס"ל כר' נתן דאמר בעירובין הניעור בלילה רצה חולץ רצה מניח וסובר ר"א דהאי מניח היינו גם להניחן לכתחילה, דהרי בכל הסוגי' דכאן לא הובאו דברי ר' נתן כלל וכל תנאי דסוגיא זו ס"ל דאסור להניחן לכתחילה ומשו"ה הוכרח רש"י לפרש דר"א ס"ל דהלכה דז"ת הוא ותנאי דברייתא ס"ל דלאו ז"ת הוא אבל הרמב"ם גורס כגירסת האלפס וחשך ולא סלק תפילין ושפיר מצי ר"א לסבור דלאו זמן תפילין ומ"מ ליכא איסורא בעודן עליו מבעו"י והא דקאמר הלכה ואין מורין קאי על פלוגתא דלעיל דהלכה כר' יעקב דבעודן עליו מבעו"י א"צ לחלצן כשחשכה עד שתכלה הרגל רק אין מורין כן ומשו"ה א"ל דלשמרן קבעי להו, ורק לדעת התוס' ועוד ראשונים דס"ל דאין חילוק ולמ"ד לאו זמן תפילין גם כשאינו חולץ עובר בלאו ועשה לדידהו מוכח דר"א ס"ל דזמן תפילין גם לגירסת האלפס, ועכ"פ לשיטת התוס' שכתבו דגם ר"י וחכמים ס"ל דז"ת הוא ומשו"ה א"צ לחלצן ואחר הזמנים שתכלה הרגל אסרו חכמים משום חשש שינה ואפ"ה הא אמרו דמודים שאינו מניחן לכתחילה לדידהו ע"כ גרסי כהאלפס ולא סלק תפילין וקשה טובא דברי הרא"ש דהרא"ש הסכים לדברי התוס' דגם חכמים ור"י ס"ל ז"ת מדלא מצרכי לחלצן וגם כתב הרא"ש דגירסא דידן הוא כגירסת רש"י דמנח תפילין והסכים לדבריו ומפרש קסבר הלכה דז"ת הוא והרי לדבריו הכל מודים דלכתחילה אסור להניחן וגם בדברי ר' נתן דאמר רצה חולץ רצה מניח כתב הרא"ש דפירושו רצה מניח מלחלוץ וא"כ הרי ר"א דלא כמאן, ועיין בב"י שהקשה על הרא"ש במה דמתיר ללובשן דזהו דלא ככל הפוסקים וצ"ע יותר דהרי הוא דלא ככל התנאי. וההכרח לומר דהרא"ש מפרש דהא דתני ומודים שאם חלצן שוב אינו מניחן לא ע"פ דין הוא רק זהו משום דאין מורין כן וזהו דאמר הלכה דז"ת ושרי גם ללובשן רק אין מורין כן, ודחקו לומר כן דאם נאמר דע"פ דין חכמים אסרו משום חשש שינה לא ידענו מקום חילוק בזה דאמאי אסור ללבוש יותר משלא לחלוץ דבשניהם איכא חשש שינה וע"כ מפרש דע"פ דין אין לחוש לזה ורק משום דאין מורין כן לעשות לכתחילה ומשו"ה אין לו להניחן לכתחילה:

==ב==
{{מרכז|'''{{עוגן1|ענף ב}}'''}}
המניח תפילין בלילה עובר בלאו כו' אר"א ואם לשמרן מותר פרש"י מותר להניחן אחר שקיעת החמה דס"ל דגם ללובשן בתחילה שרי לשמרן, וגם לדעת התוס' והרא"ש דגם באינו חולצן איכא איסור דאורייתא הרי אין שום חילוק בין לובש לאינו חולץ, אמנם הרמב"ם וכן הוא בשו"ע דללבוש לכתחילה אסור גם לשמרן ורק בהי' עליו מבעו"י מותר להניחן עליו אם הוא לשמרן דס"ל דאיסור דאורייתא ליכא רק בלובש לכתחילה ומשו"ה אסור גם לשמרן, ורק באינו חולץ ס"ל דליכא איסור דאורייתא מותר לשמרן, ובודאי הוא דוחק טובא דהרי הא דאמר ולשמרן מותר קאי על הא דאמר מקודם המניח תפילין בלילה עובר בלאו והא דבאינו חולק איכא איסור דרבנן לא נזכר כאן בגמרא ורק אח"כ קאמר דאין מורין כן דקאי להרמב"ם על אינו חולץ והאיך נפרש דהך ולשמרן מותר קאי על אינו חולצן ובודאי משמעות הגמרא הוא כפרש"י. אמנם גם לפרש"י קשה כיון דאיכא איסור דאורייתא האיך שרינן לעבור עליו משום שמירתן ועיין בעירובין ריש פרק המוצא תפילין:

והנראה דהרי עיקר הפסוק דושמרת את החוקה עיקרו בא להזהיר על הנחת תפילין ביום ועיין בדף מ"ד דכל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה וע"ש בפרש"י דקחשיב הך קרא דושמרת במנין העשין ורק דממילא בא הך ושמרת גם לאזהרה שלא להניחן בלילה דכתיב מימים ולא לילות דהלאו קאי גם על הדיוק דממעט לילה ומשו"ה נמי אמרינן בסמוך השמר דעשה עשה משום דעיקרו בא על הנחתן ביום דה"ל עשה וכיון דהפסוק קאי על שניהם יחד ציווי של הנחה ביום ואזהרה שלא להניח בלילה וע"כ אין האיסור של הנחה בלילה רק באותו אופן דביום הי' בכה"ג מצוה וא"כ הא י"ל דר' אלעזר סבר מצות צריכות כוונה ואם מניחן ביום ומכוין לשמרם ליכא מצוה ומשו"ה ליכא בכה"ג איסור דאורייתא בלילה וליכא רק איסורא דרבנן ומשום חשש שמא ישן בהם ומשו"ה שרי משום שמירתן. אמנם לכאורה נראה קצת דר"א ס"ל מצות א"צ כוונה דהא ודאי קשה הא דאמר ר"א המניח תפילין בלילה עובר בעשה והא איכא גם לאו דלא תוסיפו וצ"ל דס"ל כרבא דאמר בר"ה דף כ"ח דלעבור על בל תוסיף שלא בזמנו בעי כוונה ור"א איירי במניחן בסתם ואינו מכוין לשם מצוה ורק על עשה דושמרת עובר גם בסתמא ומטעם הנ"ל דכל אופן דביום איכא מצוה איכא בלילה איסור וס"ל מצות א"צ כוונה וכשמניחן ביום גם בסתמא איכא מצוה ושוב קשה אמאי מתיר לשמרן, וצ"ל דס"ל לר"א דאע"ג דבאינו מכוין לשום דבר יוצא בו ביום מ"מ במכוין לשמרן גרע ואינו יוצא בו ביום דכל שמכוין לשם דבר אחר גרע מאינו מכוין כלל ומניחן בסתמא, ועיין במס' ר"ה דף כ"ח כפאוהו פרסיים ואכל מצה יצא ואמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא והרי תוקע לשיר הוא מכוין לשם דבר אחר ודומה ממש להך דלשמרן דהכא ומ"מ ס"ל לרבא דיצא וצריך לומר דר"א חולק על רבא בזה וס"ל דכה"ג לא יצא ורבא ס"ל דגם בכה"ג יצא, וטעמו של רבא דמדייק דגם לשיר יצא מהא דכפאוהו דס"ל דכיון דהוא אינו רוצה לאכול רק אחרים מכריחין אותו לא עדיף ממכוין לשם דבר אחר ובפרט לפמש"כ הראשונים דאיירי דהוא סובר דהוא חמץ וכיון דבדעתו שאוכל חמץ א"כ הרי הוא דומה ממש לתוקע לשיר, ובזה מיושב מה שהקשו התוס' בר"ה דאמאי לא מדקדק רבא מהא דאמר בפסחים אכלו שלא במתכוין יצא ולפי"ז ניחא דשם איירי בלא שום כוונה ועדיף ממכוין לשיר ורק מהא דכפאוהו לאכול מדייק שפיר, ולפ"ז ר"א דס"ל דבמכוין לשם דבר אחר לא יצא חולק גם על הא דכפאוהו פרסיים וס"ל דלא יצא, ועכ"פ מיושב דעת רש"י דשפיר מתיר ר"א לשמרן, ובזה יש ליישב ג"כ דעת הרמב"ם דודאי מלשון הגמרא מוכרח דר"א מתיר גם להניחן לכתחילה ורק הרמב"ם לשיטתו דפסק בפרק ז' מה' חמץ ומצה דכפאוהו ואכל דיצא ומוכרח לדידי' דגם במכוין לשם דבר אחר יוצא בו וא"כ גם במניח לשמרן איכא איסורא דאורייתא ומשו"ה פסק דלא כר"א ואוסר להניחן לכתחילה, ורק בהיו עליו מבעו"י דס"ל להרמב"ם דבכה"ג ליכא איסור דאורייתא ורק מדרבנן אסור משום חשש שמא ישן בהם בזה פסק דלשמרן מותר דהא לא גריעי מהנחה לכתחילה ואליבא דר"א דס"ל דבמכוין לשם דבר אחר ליכא איסור דאורייתא והרי מ"מ הא איכא הך איסורא דרבנן דחשש שינה ומ"מ מותר משום שמירתן וכמו כן לדידן באינו חולצן שרי, אבל בדברי ר"א עצמו גם הרמב"ם מודה דהוא מתיר גם להניחן לכתחילה, ובזה מיושב ג"כ מה דהקשו על הרמב"ם מהברייתא דהי' משכים לדרך ומתיירא שלא יאבדו מניחם וכשיגיע זמנם ימשמש בהם ומברך הרי להדיא דגם בהנחה לכתחילה שרי לשמרם די"ל דהך ברייתא ס"ל מצות צריכות כוונה דהרי הוא פלוגתא דתנאי בפסחים דף קי"ד אם צריכות כוונה או לא. גם י"ל בלא"ה דלא קשה להרמב"ם מהברייתא דאפשר ס"ל להברייתא לילה זמן תפילין והא דמצריך לחלצן מששקעה החמה הוא רק משום חשש שמא ישן בהם ומשו"ה שרי לשמרן וכמו לדידן דמותר באינו חולצן אבל הרמב"ם דפוסק לילה לאו זמן תפילין וגם פוסק דא"צ כוונה וגם במכוין לדבר אחר ס"ל דיוצא משו"ה אוסר להניחן:

והנה עיין בר"ן בר"ה שם שהקשה על הא דפוסק הרמב"ם דכפאוהו ואכל מצה יצא ובה' שופר פסק דהתוקע לשיר לא יצא וכתב הר"ן דבכל המצות ס"ל להרמב"ם דצריך כוונה ורק באכילת מצה פוסק דיוצא כיון דמ"מ אכל ונהנה והרי זה דומה למתעסק בחלבים ועריות דחייב שכן נהנה. ולפי"ז הא נסתרו כל דברינו, אמנם עיין בלח"מ שהקשה על הר"ן דהרי הרמב"ם פסק בה' קריאת שמע דהקורא בתורה להגיה יצא הרי דבכל מצות גם שאינם אכילה ס"ל דא"צ כוונה, והנראה ישוב דבריו בפשוט דבר"ה פריך על רבא ומשני מה"ד התם אכיל מצה אמר רחמנא והא קאכיל אבל הכא זכרון תרועה כתיב והא מתעסק בעלמא ומפרש הרמב"ם דה"ק דכיון דבשופר כתיב זכרון תרועה משמע דהמצוה יהיה בזכרון ובהרגשת הלב והדעת ומשו"ה אע"ג דבשארי מצות א"צ כוונה מ"מ בשופר ס"ד דלא מהני בלא כוונה והרמב"ם פוסק כהך מהו דתימא דמחלק בין מצה לשופר וכמש"כ הר"ן טעמו בזה מהא דא"ר זירא איכוין תוקע לי דשופר צריך כוונה. והר"ן שדחק בזה וכ' לחלק דבמצה איכא הנחה הנראה דלא היה גורס כגירסא דידן וכן העתיק הר"ן לשון של הגמרא מה"ד התם אכיל מצה אמר רחמנא והא אכיל אבל הכא מתעסק בעלמא ולא היה גורס אבל הכא זכרון תרועה וכן נראה שהי' גירסת רש"י ותוס' אבל הרמב"ם גרס כגירסא שלפנינו דרק שופר לחודא שאני מכל המצות. ואחד מן החכמים ששמע דברים הללו העיר דהא גם בתפילין כתוב ולזכרון בין עיניך ונימא דלהרמב"ם צריך בתפילין כוונה דוקא וצריך לעיין בזה בעירובין דף צ"ה יעו"ש:

==ג==
{{מרכז|'''{{עוגן1|ענף ג}}'''}}
מס' נזיר דף כ"ב אר"י משל לשנים שצלו פסחיהם זה שאכלו לשם מצוה צדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשם אכילה גסה ופושעים יכשלו בם א"ל ר"ל רשע קרית ליה נהי דלא עשה מצוה מן המובחר מצוה מיהא קעביד, כבר מפורסם הקושי' דמשמע הכא דר"ל ס"ל מצות אין צריכות כוונה ובפסחים דף קי"ד קאמר ר"ל זאת אומרת מצות צריכות כוונה ועיי' בטורי אבן בר"ה דף כ"ח מה שכתב בזה, והנראה לומר דר"ל ס"ל דמצוה שהיא חובה על גוף האדם שמוטל עליו החיוב לעשותה וכמו בהך דפסחים דהאדם מחויב לאכול מרור בזה אינו יוצא ידי חובתו אלא א"כ מכוין לקיים המצוה המוטלת עליו, אבל באכילת קדשים דמצינו גבי לחם הפנים דאמר הגיעני כפול וכבר חקרו בזה רבותינו דמוכח מזה דאכילת קדשים א"צ כזית וכתבתי הסברא בזה בבית הלוי חלק א' סי' ב' דבשלמא אכילת פסח ומצה דהחיוב על האדם שהוא יאכל צריך כזית אבל מצות אכילת קדשים דאינה חיוב על שום אדם שהוא יאכלנו רק המצוה שיהיה הקרבן נאכל משו"ה גם כשמחלקו להרבה אנשים הרי מ"מ נתאכל הקרבן לא בעינן כזית ובמצוה כזו ס"ל לר"ל דאין צריך כוונה ואפשר דבזה כו"ע מודים דא"צ כוונה. ובזה מיושב הא דביבמות דף ל"ט איתא מצות תאכל מצוה שמקודם היתה בכלל היתר נאסרה חזרה והותרה יכול תחזור להתירה הראשון ת"ל מצות תאכל ומפרשינן שם רצה אוכלה מצה רצה אוכלה חלוט והקשה שם הקהלת יעקב אמאי לא מפרש רצה אוכלה לשם מצוה רצה אוכלה לשם סעודה יעו"ש. ולפי"ז ניחא דמצות אכילת קדשים כו"ע מודים דא"צ כוונה דמ"מ נתאכלה, וא"כ גבי קרבן פסח אע"ג דהוא חיוב על גוף האדם לאכול בו וצריך כזית דוקא מ"מ הרי גם פסח לא יצא מכלל כל הקדשים ויש בו מצוה של אכילת קדשים דנפקא מקרא דואכלו אותם אשר כופר בם ונמצא דבפסח יש שני מצות באכילתה וכשאוכלו שלא בכוונה נהי דלא יצא בו מצות אכילת פסח למ"ד דצריך כוונה מ"מ קיים מצוה של אכילת קדשים וקאמר ר"ל דלא שייך לומר על אכילה זו ופושעים יכשלו בהם כיון דעכ"פ עשה באכילה זו מצוה ורק שחסר לו עוד מצוה השני' וזהו במה שלא אכל עוד כזית בכוונה וא"כ הא לא נכשל באכילתו רק במה שלא אכל, והוא תי' נכון:

==ד==
{{מרכז|'''{{עוגן1|ענף ד}}'''}}
המל"מ בה' יסודי התורה נסתפק באכילת מצוה אם יוצא בו שלא כדרך אכילתן. ולכאורה נראה דהרי במס' מנחות דף צ"ט אמרו והבבליים אוכלין אותו כשהוא חי והרי בפסחים דף כ"ד איתא דחלב חי הוא שלא כדרך הנאתן ודוחק לחלק בין חלב חי לבשר חי הרי דגם שלא כדרך אכילתן הוא מצוה. אמנם לפי מה שכתבנו דמצות אכילת קדשים א"צ כזית כיון שהמצוה אינו חוב על גוף האדם רק המצוה על הקרבן שיהיה נאכל וי"ל דמשו"ה ג"כ מהני שלא כדרך אכילתן דהרי נאכל הקרבן ועיי' בתוס' שבועות דף כ"ב דשלא כדרך אכילתן גריעי מחצי שיעור וא"כ אין מזה ראיה למצות אכילת מצה וכדומה דצריך כזית דוקא:
<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>