עריכת הדף "ביאור מספיק על חד גדיא/נרצה/חד גדיא"

[[קובץ:ביאור מספיק שער.jpg|ממוזער|250px|שער הספר. לונדון תקמ"ה]]
{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|{{גופן|7|דרוגולין|ביאור מספיק על חד גדיא}}{{ש}}לונדון תקמ"ה{{ש}}{{ש}}{{גופן|5|דרוגולין|'''הקדמה'''}}}}
'''י'''בין '''ה'''חכם '''ו'''ישכיל '''ה'''מבין. הדרך האמת אשר הוא אצלינו שכוון המכוון בדברים הללו לנחם את אסירי תקוה ולהקים במיליו כושלים. ולאמץ ברכים כורעות המשוקעות בטיט היון. ולהגיד לבית יעקב הנה העת בא עת לאמר צאו ממאסרכם. כי כאשר ראה המסדר את הסדר הקדוש הזה שחיוב מוטל על כל אדם מישראל שבכל דור ודור להראות את עצמו כאלו הוא בעצמו יצא ממצרים ומזה נמשך עשיית סימני החירות והחדוה כשרים וכחורי ארץ. הביט גם ממעון שבתו בעומק שכלו שכבר יתעורר ספק אמיץ וחזק בלב מי ומי מהאנשים היושבים במעמקי הגלות החיל והמר הזה לאמר לשמחה מה זה עושה כי גלתה כנסת ישראל גולה אחר גולה בשוד ושבר. ואם כי ההצלחה הקנינית והנפשית שהגיעה מזה לאבותינו נוחלי מבחר הארצות ארץ אשר ה' אלהינו דורש אותה וה' שוכן בעדם ובעד ביתם ובעד כל אשר להם מסביב מעשי ידיהם ברך ופרצו ורבו בארץ ההיא. ואנחנו גלינו מארצנו בית מאוינו נהרס. אויבינו שרקו ויחרקו עלינו שן. נתננו לשמה ולביזה אבותינו הצליחו ועשו פרי ואנחנו קדר הלכנו. לכך בא המנחם לומר זולת ההצלחה הנפשיית בקניני שרשי האמונה ופנותה אשר הסתעפו מיציאה הנפלאת הזאת דהיינו בהודעת חיוב מציאת הסבה הראשונה קדמותה ונצחיותה ומזה נמשך אמות חדוש העולם מאפס המוחלט ורצונו הפשוט ית'. וגם שדוד המערכות העליונות ובתולדה מחויבת יכלתו ית' {{מונחון|בב"ת|בלתי-בעל-תכלית}} והשגחתו ית' באומתינו בכללה ובפרטה. ומזה נולד ידיעת הבורא בפרטים שבפרטים ושיתן לצדיק כצדקתו ולרשע רע כרשעתו והאמתה ג"כ פנת הנבואה ושידבר אלהים את האדם וחי ואם כי הודיע אלהים את הדרך אשר ילכו והמעשה אשר יעשו בעצמו ובכבודו יתעלה ואם על ידי נביאו נאמן ביתו בהנחיל לנו מורשיו את מצותיו משפטיו ועדותיו אשר הם חיינו ואורך ימינו. וכן מעלות רבות אחרות אשר נמשכו מגאולה הזאת אשר רישומם עוד ניכר בנו היום ואשר יורו אף להיותינו בארץ אויבינו שלא געל ולא מאס ה' בנו להשליכנו מעל פניו והן עוד היום גדול עת האסף המקנה שה פזורה ישראל ולקבץ נדחינו מכנפות הארץ בזרועו החזקה ובידו הגדולה ואף כי יתמהמה תחכה לו כי בא יבא ולא יאחר ולהיות הירח הזה מעותד ומיועד לנסים ולפורקן כמאמרם ז"ל בניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל ובפרטי בימי החג המקודש הזה לכך אחרי זכרו את אשר הפליא ה' לעשות את עמו ביציאת מצרים, רצה לטעון מן הקודם אל המאוחר כי גם מכור הברזל גלות זה האחרון יגאלם ויוציאם מאפילה לאורה:


{{מרכז|{{גופן|7|דרוגולין|'''חד גדיא חד גדיא'''}}{{ש}}{{גופן|5|דרוגולין|'''דזבין אבא בתרי זוזי חד גדיא חד גדיא'''}}}} 

'''כוונת''' המאמר לערוך שלחן הויכוח את מתנגדינו אשר פצו עלינו פיהם שכזב ידברו שארית יעקב ולשונם בתרמית בהתפארם שעדיין לא זזה שכינת אל מקרבם ושזה סיבה עצומה לגאולתם.

לכך בא המגיד הק(ושי) להכריחם בטענות ובראיות מחויבות חזקות כראי מוצק שיתנו עידיהן ויצדקו את פדות ישראל והחזרתם על כנם ועל תלם לכך נשא את משלו והרים את קול סופר לומר '''חד גדיא''' כאלו יאמר שמחי ועלזי בת ציון או כנסת ישראל הנקראים גדי או על סבלנותם כשה לטבח יובל או על ההנהגה המאושרת כאשר זכר המשורר במבחר השירים וכאשר ביארנו שם וכאשר זכרו חז"ל במקומות רבים ממדרשיהם באמרם צאן אלו ישראל שנאמר {{ממ|}} צאני צאן מרעיתי וכו' ובפרט בפרשת וישלח יע"ש.

ויהיה אם כן לדרכינו חד הצווי מבנין הקל מפעלים נחי ל"ה משרש חדה. ואל תתמה על חסרון הה"א או היו"ד בלשון ארמית כי כן באה בכל מקום כמו {{ממ|}} ויחד יתרו. אל יחד במי שנה שנפתח החי"ת זולת המנהג להיותה מאותיות הגרון. וא"כ לדרכינו ראויה הדלי"ת להיות דגושה וכאשר זכר החכם הראב"ע בפ' יתרו למלה הנזכרת.

וא"כ יגיד המגיד רני ושמחה כ"י כי לא יעזבך ה' וה' לא ישכחך וביאר זה מארבע סיבות. הראשונה להיותך חד דהיינו כללות האומה כאיש אחד ואם כי הרבה ענפים מסתעפים ממנה. נשארת באחדותה. ואל זה כיוון המשורר האלהי באמרו {{ממ|}} ומי כמוך ישראל גוי אחד בארץ. וגם חז"ל באומרם {{ממ|}} שלשה מעידים זה על זה הקב"ה שבת וישראל רצונם כי אחדות האל ית' יראה ויתבונן מאחדות וכו' וכללות האומה האלהית עם אשר בחר אלהים לנחלה לו. ואף כי שאין לדמות חלילה אחדותו ית' לכללות החלקים בקיבוצם והיו לאחדים כי זה משולל ברוח מופשט ונבדל מכל יחוסי הגשם רק הענין ע"ז {{ממ|}} ומבשרי אחזה אלוה. ועל זה היה השם יתעלה מכפר להם כל עוונותם כאשר היו לאחדים בלי פירוד כלל רק שלום וריעות ביניהם כי מזה לא הגיע מה שיפסיד עדותם על אחדותו ית' אבל כאשר יתפרדו והיו לראשים בכתות חלוקות ואם ידברו למלחמה בשעריהם בדברי ריבות ויפסידו האחדות ההוא. אז יחל כמו כן העדות הנבחר ההוא וא"כ ראוים לעונש ויהיה א"כ לדרכינו מלת חד הראשונה פועל מורה על החדוה. ומלת חד השניה כפי הכוונה הפשוטית וענינו על מספר האחדות. הטענה השניה והסיבה לששון הישועה היא להיות גדי וזה לשלשה פנים. '''הפן''' הראשון שהגדי צריך לשמירה מעולה יותר משארי בהמות. כי להיותו הקטן שבכולם יקומו כולם לטורפו על לא חמס בכפיו. ויהיה עם זה מאכל לחיתו ארץ. לולי השמירה הנפלאה וההשגחה הפרטית אשר לבורא ית' על כל אישי מין ומין ובפרטות על השפלים כי כל עוד היותם קרובים אל ההפסד יצטרכו לנטירה מעולה וזהו מתוך גדולתו ית' לשגוח בברואיו בשפלים כמו בנכבדים לכך כל עוד ירבו העכו"ם ללחצינו ולענינו. כך יוסיף הוא ית' השגחתו ויפליא לעשות אתנו בכל יום וזהו מאמר הנביא {{ממ|ירמיה נ יט}} שה פזורה ישראל וגו' עד ושבבתי את ישראל אל נוהו ורעה הכרמל והבשן וגו' ישבע נפשנו ע"ש עם מה שביארנו עליהם. וכן אמר גם הוא ב"ה לזכריה י"א וארעה את צאן הריגה יע"ש. '''הפן''' השני בהיות הגדי מכיר חלישותו מפאת עצמו לכך סובל הכל ואינו מכה כי אם באמרי פיו בקוראו לרועה או לאחר זולתו משומרי העדר. כך ישראל יכירו כי הם בעצמותם בלי כח רק ה' עשה להם כל החיל הזה ובאמת נראה מההיפוך כאשר הסיר הקב"ה מחסה שכינתו מעליהם מאי כתיב בהו וילכו בלא כח לפני רודף. לכך לא ימרידו במצותיו ובחקיו רק כל היום סרים למשמעתו ואם יבוא צר לצוררם ותפסו אומנות אבותם ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקתיהם יושיעם. '''הפן''' השלישי נמשך ונולד ממה שקדם דהיינו הסבלנות. כך בהיות ישראל מסובלים אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו. הסיבה השלישית מה שתכריח את מליטת ישראל משטף מים רבים הוא באומרו דזבין אבא כאלו יאמר הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך וכל החסדים והטובות אשר הפליא ה' לעשות את עמו כנשר יעיר על קנו כלם יעידו ויגידו כי לא לעולם יזנח ה' כי אם הוגה וריחם לעת כמוס עמדו חתום באוצרותיו.

הסיבה הרביעית באמרו '''דזבין בתרי זוזי''' ויהיה א"כ מלת דזבין משך עצמו ואחר עמו, וביאורו לדרכינו אל תעצבי בת ציון כי ה' הוא חדות מעוזכם כי מי כגוי הגדול הזה אשר הלכו אלהים לפדותו לו לעם ולשים לו שם הלא הגדיל ה' לעשות בגוים בעבור עמו אשר פדה ממצרים ומבבל כי הם היו ראשי הגליות אשר הגלו לשם מחמת חרב המציק. וכבר השתמשו חז"ל בדבר המפורסם לעין השמש במלת מוניטין כאלו יאמר הלא טבע הקניה הזאת גלויה ליושבי תבל ואם כן יורה במה שאמר '''דזבין אבא''' על הקנין אשר קנתה בימינו ית' לעם זו ברצונו ית' הפשוט והמוחלט וכבר ידעת מהיות הרצון והידיעה וזולתם מהיחוסים אשר נייחס לו ית' כלם מתאחדים בעצמותו ית' ואינם מתחלפים רצונינו אין בו ית' דבר מה שאינו מהאמור הפילוסוף וא"כ כאשר לא יוציאנו לרויה חלילה יהיה על אחת משני פנים. או שתשש כחו ח"ו. או שבחל בנו יותר מיומת קדם ושניהם נמנעים בחיקו ית' כי הראשון לא יצדק בהויה פשוטית מופשטת ומובדלת מכל יחוסי ומקרי הגשמות. וכל מפסידי הגוף דהיינו המורכב ע"י התר החלקים והתנגדותם. לא ישיגו את רוכב בערבות משדד המערכת מושל בכל ומי יכול למלל ולספר כל פרשת תקפו וגבורתו אשר הוא עושה לעיני כל העמים בקרב הארץ בלבד. והשני ג"כ נמנע לפי שזה יתחייב שינוי רצון הנולד מחידוש ידיעה אשר לא יקרה כי אם למורכב אשר רצונו ועצמותו מתחלפים הנה וכל מה שזכרנו מבואר כי מי שגאל אותנו זה פעמים מראשי הגליות הוא יאמר לצרותינו די גם בגלות החיל והמר הזה האחרון לכך גמר מאמרו כאשר הוסיף עוד להגיד '''חד גדיא''' והוא לדרכינו שמחי כ"י<!--כנסת ישראל?--> פצחי ורני כי עוד ימים מעטים תשובי על כנך ועל תלך כימי קדם ובאה הסיבה בזה '''חד גדיא''', להיותך אחד מיוחד בעדרי צאן קדשים והמובחר שבעמים. ובא הענין בכפלים על תוקף השמחה וכדרך המליצים או הכפל לחזק הענין כאשר עלה זכרונו לפני הסופרים הקדושים כותבי המקרא קודש:


{{מרכז|{{גופן|5|דרוגולין|'''ואתא שונרא ואכלה לגדיא'''}}}} 

'''ואתא שונרא ואכלה לגדיא גו'.''' אחרי הגידו דרך כלל ובקצרה טענות מכריחות צאת ישראל משיעבוד לגאולה והן לקוחות '''א.''' מפאת ההתאחדות והכוללת. '''ב.''' מצד ההשגחה הפרטית. '''ג.''' מבחינות האבות והתורה. '''ד.''' להיותם חבל נחלתו אשר קנה לו לעם בשתי ראשי גאולות. '''ה.''' מפאת היכולת בב"ת וי"ו? מידיעתו הפרטית. '''ז.''' מרצונו שלא יוחלף ושלא יקבל התמורה. '''ח.''' מהבחירה וכמו שעלה זכרון כל אחד בפרטי לפנינו במה שקדם רצה עתה להרחיב הדבור ולפאר המאמר במלות מחזיקות הענין והמליצה ולעשות חיל וחומה בצורה לבת ציון לבלתי יבוא צר ואויב בשעריה. ואם כי להרוס הסוללת ולכתת החרפו"ת אשר חרפו לנו צרינו כל היום כי זה מתנאי הויכוח השלם לחזק דעתו ולאמצו. ולהסיר מאתו תלונת המתנגד.

כך יגיד המגיד '''לעכו"ם''' בלתי מאמינים בו ית' ובנביאי הצדק על מה תבטחו הלא ראיותכם כולם הן כמוץ לפני רוח התעיף עיניך בו ואיננו ומשענתכם הוא משענת קנה רצוץ. ועל קורי עכביש מבטחכם אכן יחל ישראל אל ה' והוא יפדם מכל צרותם. ועל זה כיוון באמרו '''ואתא שונרא''' הם מכעיסנו צוררינו העכו"ם וכינם כך לשתי כוונות, הכוונה הראשונה להגיד לך מנשיית הטובה והחסדים שקבלו העכו"ם  מבית אלהינו ומהשפע האלהי אשר ירד משם לכל הארצות וכמאמרם ז"ל בענין שבעים פרי החג וכאשר ביארנו בשלימות רב בחיבורינו '''סלת מנופה''' בפי' הראשון לפסוק שחורה אני ונאוה וגו' משם תבקשנו. וכבר ידעת היות השונרא מסוג החי לא תחזיק טובה למי שגדל וזן אותה מעודה. וכאשר ביאר ראש המפרשים '''רש"י'''{{הערה|ברש"י לפנינו לא מצאנו.}} זלה"ה במסכת הוריות {{ממ|[[בבלי/הוריות/יג/א|יג.]]}} בענין שאלת תלמידי רבי אלעזר בן צדוק מפני מה חתול אין מכיר את קונו. והעכו"ם בזדון לבם וגובה אפם אלהים בל ידרשו ולא יכירו את קונם וכופרים באחדותו ובמציאותו בב"ת ובהשגחתו ובדומיהם בעיקרי הדת ובענפים המסתעפים מהם להיות מיושבי חשך ולא ראו אור לכך טח עיניהם מראות ההפסד שהגיע אליהם והחורבן. וגם עליהם יעבור הכוס וישראל ישבו לבטח בארציהם. הכוונה השנית לרמוז לנו שיקרבו אלינו בשפתי חלקות ועולה בלבותם ללכדינו ברשת זו טמנו להפיל לנו להמיר את דתנו.

וכנגד שתי הכתות האלו ביאר הנביא והבטיח ביעוד חזק באמרו כל כלי יוצר עליך לא תצלח שהיא הבטחה לשארית ישראל שאין יד מלכות הלוחצת והמכרחת להעביר את שם ישראל מתחת השמים בשפטים רעים משלחת מלאכי רעים שונים ממינים שונים. וכנגד כת שניה אמר כל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי שהם האפיקורסים המינים אשר ירבו בטענותיהם להאביד תוחלת ישראל. ואמר תרשיעי להורות שראיותיהם הם קלי היסוד ועלולים להסתר מעתיקי שדים:

והנה החתול כמו כן יצפון לחלכה להרוג דם נקי יארוב אשר לא כן ידמו בראותם השקטת וטוב הנהגתו כי ע"כ נגזר בלשונינו העברית משרש חתל שענינו העטיפה כמו וערפל חתלתו כך מתעטף בטלית לדמות לישר ושב תועבות בלבו וכבר זכר שני מינים האלו מהעכו"ם הנשר הגדול הרמב"ם ב[[אגרת תימן]] אשר לו. ועם זה בין תבין למה שכיוון המגיד בקוראו '''שונרא''' שבאה לאכלה את '''גדיא''' להפיל משמים ארצה את עטרת תפארת ישראל כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו הכת האחת בשמדות וגזירות שונות משונות לא רע'י זו כרע'י זו הצד השוה שבהן לכלות קרן ישראל. והאחת מילין לצד עילאה תמלל ועל אל אלים מחרפת בגובה אפם. ומגמתם כל היום לגדוע את יתר הפליטה אשר השאיר ה' ועינים להם ולא יראו שה' מפיר עצתם ויושב בשמים ילעג למו באמור עליהם הוי עם נבל ולא חכם איך לא תבחנו ששוא תעמלו וזרעכם זרע פתנים על ארץ מלחה ציה וצלמות תשליכי כי ידידי שומר כרם ישראל.

וזה כבר גלה לעיני השמש בנפלאותיו ואותותיו אשר הרבה. כאשר פדה גוי מקרב גוי ואימתו ופחדו נפל על כל העמים נמוגו כדונג כל יושבי תבל כי מי יקום מזעמו.

וזהו אמרו '''דזבין אבא בתרי זוזי''' או להורות על הגאולה הכפולה וכאשר ביארנו או להורות שבשני דברים הנקראים קנין נתקשרו ונתחזקו בו עדתו.

הקנין הראשון הוא בריאת העולם אשר לא נתחדש כי אם בעבור ישמרו עמו חקיו ותורתיו. ונקראת קנין כמו שנאמר {{ממ|}} קנה שמים וארץ.

הדבר השני שנקרא קנין הוא ב"ה כי הר זה אשר אוה לשבת בו קנתה ימינו ובאמצעותו שכנה כבוד אל בקרבנו ומי יתיר הקשר החזק הזאת אשר לסיבה הזאת ישארו באחדות הנפלא עם היות שה פזורה ישראל נטושים על פני כל הארץ כצאן בלי מרעה ובאמת הפירוד הזה הוא תקון גדול לישראל וכאשר הארכנו בביאורו בחיבורינו הנזכר. וזה אשר גמר מאמרו '''חד גדיא''' כאלו יאמר שאף שכלם כצאן תעו כל אחד פנה לדרכו מפוזרים ומפורדים אחד הנה ואחד הנה בארבע כנפות הארץ ובאיי הים למושבותיהם נשארו כלם מאוחדים באמונתם וזרע ישראל לא ישקרו ולא יכזבו בעדותם על אביהם שבשמים כאשר עלה לפנינו זכרון ביאורו במה שקדם:


{{מרכז|{{גופן|5|דרוגולין|'''ואתא כלבא ונשך לשונרא'''}}}} 

'''ואתא כלבא ונשך לשונרא וכו'.''' יגיד המגיד אחרי זוכרו את כללות מגמת מתנגדינו לטרוף כאריה נפש המוטבעים ביון מצולה. וחסד ה' מסתופף{{הערה|נדצ"ל: '''חופף'''.}} עלינו כל היום לבלתי נתננו טרף לשיניהם יציע עתה בפרט כמה מעלות מהרעיות אשר יפעלו אותנו ומכולם יצילנו ה' ומזה יולד בתולדה מחויבת שלא עזבנו למקרים ושעת לקום יאמר ה' ולמשוך אותנו אחריו אל המקום אשר יבחר לשכן שמו שם.

וזהו אמרו '''ואתא כלבא ונשך'''. כיוון בזה אם אל כתות הראשונות מצוררינו וירצה בזה כאלו נשמע עדת ישראל מקוננת הוי סבבוני כלבים עדת מרעים הקיפוני אבירי בשן כתרוני והכוונה שלא לבד התקיפים משלו בי ותזנח משלום נפשי על ידי נכבדי ארץ, אלא אף בזוים ושפלים הלא על זה תרגז הארץ תחת עבד כי ימלוך. וכל היום נתתי גוי למכים כשה לטבח יובל הלא הן הכלבים אשר פקדו לסחוב צעירי הצאן.

ואם אל כתה שניה אשר ככלב יחרצו לשונים ויכוני בשוט לשון ילעיגו לי יפטירו בשפה יניעו ראש ולענה ימסיכו בשוק לחרף אותי כל היום באמור לי מה תתפארי באפיך עם היותך בארץ לא לך נטושה וכסוחה בקרב העמים למשל ולשנינה. ועוד תביעי בשפתותיך לאמר עדין שכינת אל בקרבי והוא ימהר לגאלני. הן עם נבל ולא חכם היאך? יתכן כל זה הלא נראה ההתנגדות באשר סחי ומאוס שמוך בין העמים עבדים מושלים בך. אנו שקטים על שמרינו ואת שדוד תחבקי אשפתות הן כל זה יורה היותך משוקץ ומגועל בעיניו ית' מוקצה מחמת מיאוס לכך סר השגחתו מעליך ויזניחוך למקרים. זהו אשר כיוון להציע אלינו באמרו '''ואתא כלבא''' כלבים צועקים נובחים ונושכים וכאשר שמענו שכתבי הקדש השתמשו במלת '''כלב''' על תכלית השפלות כאמרו {{ממ|}} הראש כלב אנכי להורות שגם הגבהות בכלב הוא נבזה. ואם כן תהיה ומלת '''ונשך''' שבאה על '''גדיא''' שקדם כאלו כתיב ואתא כלבא ונשך לגדיא הוא ישראל כמבואר ויהיה אם כן לדרכינו לשונרא, בסבת השונרא, כאשר יורה למ"ד הסבה בהרבה מהמקומות כמו אמרי ליה לך לך, לדוד ב[[תנ"ך/תהילים/כ#|מזמור העשרים שבתהלות]] וכאשר ביאר הראב"ע [[אבן עזרא/תהילים/כ#|שם]].

אמנם ישראל עם היות כסלם באלהים וידעו נאמנה כי לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם בה בהבטחות ויעודים הטובים אשר נאמרו להם מפי ה' על ידי עבדיו הנביאים לקומם סכת דוד הנופלת, ישימו ראש להשיב מצח קשה נגד אויביהם לכתת חרפו"תיהם לעתים עת לדרוש ולקבץ נדחינו בתנאי שיהרסו בנינם בדברים אשר הכינו להם לקרב ולנגח בהם צרינו. ולכך יוציא המגיד את ויכוחו באומר יקבל צורות שונות כאשר ביארנו בהתחלת דברינו. להראות פנים לכאן ולכאן באופן שבזה אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם ולנצחם ולפתותם ביין משתיהם אשר חמת תנינים יינם נהפך הפור הוא גורל צדיקים יירשו ארץ ושער אויביהם באותם דברים בעצמם. וכאשר נבאר בכל ההצעות כיד ה' הטובה עלינו:

וא"כ על הטענה אשר אנחנו בביאורה פה ישיבו כך ידענו גם ידענו כי בחטאינו ובעון אבותינו נתן יעקב למשיסה וישראל לבוזזים. אבל גם הנפילה הזאת היתה השגחית ולא טבעית כי עונש הנמשך מפאת החטא אין ליחס לטבע כמבואר למשכיל ואף בהיותנו בארץ אויבינו מפוזרים ומפורדים גבר עלינו חסדו וממעון שבתו ישית עלינו עיניו המשוטטות בכל הארץ להיות לנו למגן ולמחסה. ולשומרינו כבת עינו כי לולי השגחתו הפרטית מה לכשבה אחת מטורפה כסוחה ואומללה בין שבעים זאבים זאבי ערב טורפי טרף לשפוך דם נקי לאבד נפשות וכל מגמתם למחות את שם ישראל מתחת השמים ושלא יזכר עוד בקרב הארץ ועם כל עוצם גבורתם ותקפם וזרועם החזקה ואנחנו כבושים תחתם ורדודים בידם אין לאל ידם לעשות עמנו כליה ולגדוע קרן ישראל עד בלי השאיר להם שריד כאשר קרה לשארי אומות כהעמוני והמואבי והמדיני ודומיהם אשר לא יזכרו ולא יפקדו כעת הזאת אבל העדה הקדושה הזאת ישמרם ה' לעולם נשארו במקומם אשר הפיצם ה' שמה באמונתם לא שינו את שמם לא החליפו מלבושיהם לא המירו כבודם באל זר. ולשונם לשון קדום, הן כל אלה יורו שיד ה' עשתה זאת השוכנת בקרבנו בגלות ולא עזבה אותנו בצרותינו אלא {{ממ|}} עמו אנכי בצרה נאם ה' {{ממ|}} והוא יפדה ישראל מכל צרותיו כבי"כול לא למענינו כי אם למענו וזהו אמרו '''ואתא כלבא''' היא ההשגחה אשר צייר ככלב נאמנה רוחו את אדוניו כי הנה לא ישים תמונה לאפיו ובעוד לילה יקום לשמור את כל טוב אדוניו לבלתי יבואו שודדים לשדדו כנשר יעיר? ומעיר אחריני.

וכן דמה הנביא ישעיהו {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/נו#י|נו י]]}} את נביאי השקר שידמו עצמם לשמור את בית ישראל אבל החוזה אמר עליהם צפו עורים כלם לא ידעו כלם כלבים אלמים לא יוכלו לנבוח הוזים שוכבים אוהבי לנום. וביאר הנמשל במה שאחר זה באמרו והמה רועים לא ידעו הבין וגו' וכבר ביארנו זה במקומו ואין עת האסף פה. וההיפוך יובן בהיפוכו, כי לשומר נאמן יכנה כלב נובח מסיר שיניה מעיניו ותנומה מעפעפיו לשגוח בעשתרות צאנו וכן אחז"ל שבבית שני היה האש על גבי מזבח רובץ ככלב, והיינו השפע היורד ממעל לבית המקדש ומשם משלח פארותיו לכל העולם אע"ג שלא היה כל כך חזק כמו בבית ראשון אשר לזה אמרו שהיה האש כארי רבוץ ושכן על מזבח ה' ועיין במסכת יומא {{ממ|}} במאמר הזה.

וא"כ ההשגחה הזאת באה '''ונשכה לשונרא''' ירצה מבטלת ומהרסת ומסירה את תלונות צוררינו מנגד פנינו כאשר ביארנו:

{{מרכז|***}}

'''ואמנם''' להסיר הספק למה שכפל ושנה ושלש דברים רבים ללא הועיל. נאמר שכבר דרך המוכח השלם והנכבד להחזיר בכל פעם מהפעמים שירצה לסתור --- --- לחזק או להסיר הספקות אשר עלו על דעתם להציג כל יסודותיו וטענותיו שקדמו בקצרה ואף גם כי הקשי המתנגד להראות לו שכל יקר ראתה עינו ושהוא מבין תכלית המבוקש מההקש ההוא והתר כל החלקים שכבר יארע ריב ומצה בין אנשים במלות לבד. ואף כי היות דעתם שוה בעצמות הענין. ולא יבינו זה את זה בתכלית הנרצה. ואם כי להסיר מאתו ולשמור עצמו מאופני ההטעאה אשר להגיונים משימים חשך לאור ואור לחשך בהקשיהם ובנושאיהם ובהבדליהם ובשארי דברים רבים וכן שלימים ידועים לבעלי מלאכה הזאת וכאשר ביארנו בחבורינו '''שערי הבירה''' בחלק הראשון ממנו נקרא '''מפתח השערים''' בשאלות ובכללי הגיון. וגם הרוצה לחזק סיפורו מביא טענות וראיות ממה שקדם אם בעיון ואם במעשה כאלו יאמר הלא מקרה זה בדמות וצלם כאשר קרה לפלוני אלמוני. ובזה יטען מן הקודם אל המאוחר. כך המגיד הזה כאשר יערוך שלחן הויכוח לערוך מלחמה וקרב את צוררינו ישוב ויחזור כל פעם הטענות והראיות לנטעם בקרבינו ושלא יסורו מפינו ומפי צאצאינו עד עולם.

ואם בחלק המעשה לאמר להם הלא כבר קמו רבים צרים להאביד את סברי ותוחלתי אם בשוט לשון ואם בפרך ובליחוצים שונים וכלם לא הצליחו ועשו פרי אלא נכרתו מארץ גזעם. כך יקרה לכם. והותר עם מה שאמרנו הספק הזה בשלימות רב:


{{מרכז|{{גופן|5|דרוגולין|'''ואתא חוטרא והכה לכלבא'''}}}} 

'''ואתא חוטרא והכה לכלבא וגו'.''' יגיד המגיד אחרי סכרו את פי דוברי שקר המתהללים בלא אלהים. שכבר קרה להם ככלב שב על קיאו לשנות באולתם ועוד יוסיפו סרה דרכם מעל אל חי להרבות בטענות להפיל ארצה את צור מעון ישראל עם היותו דוחה כל אבן מושלך אליו ויהיה למכשול ולאבן נגף למשליכיו כך בצלמו ובדמותו יארע לנו עם מתנגדינו כי הם הכוני פצעוני בשוט לשון הלצייות דרכיהם ואהי נגוע כל היום מהתפארותם לאמר לנו היתכן שה' ראה ממעון שבתו מן השמים הביט והשגיח על כל מעללכם ליסרכם. ומזה תטענו בסור המסבב יוסר הסיבה ירצה שתצאו חנם אין כסף אף כי תהללו בדבר יותר זר ורחוק שכל העמים ילכו לאורכם. ויהיו מקריבי ומגישי מנחה יבילו שי לדוד משיחכם וזאת ההשגחה הנפלאת נמנעת משני פנים:

הפן הראשון הלא לנו הממלכה וההתנשאות לכל לראש, בידינו שבט המלכות וגזענו ישרוש ויפרה וירבה. ואתם שפלים ודלים. ועם היות שתצדק ההשגחה מצד העונש שקבלתם שיהיה אות לבני מרי תהיה נמנעת מצדינו כי לדבריכם אנחנו מוסיפים לחטא שבע כחטאת אבותיכם אשר אזלת ידם בקרב גוי לא ידעתו מתמול שלשום. ואנחנו שקטים כיין על שמריו אימתנו ופחדנו נפל על פני כל הארץ.

הפן השני, אשר נניח שכל זה לא ירע את השגחתו ית' בכם וכאשר השגיח לענש אתכם כאשר ייסר אב את בנו, כן ישיש עליכם לגאלכם, ואז יתום ממשלתנו. כבר יפלא בעיני כל משכיל למה היו צריכם לראש. ואם הייתם ראויים לענוש, למה הייתם מנוד בלאמים ולא נשארתם בארצכם לקבל שם התוכחות. היאמר לחכם ולא ישתומם שהמענוש או אשר הוכן ליתן העונש יהיה חוטא יותר מהנענש, היצדק זה בחק משפט האלהי אשר יתן לאיש כדרכיו וכפי מעלליו. השופט כל הארץ לא יעשה משפט. אלא מה שיורה כל זה שגעל בך ועזבך למקרים ואותנו בחר תחתך.

הם כל אלה דברי מכעיסינו ועל זה יורה באמרו '''ואתא חוטרא''', ירצה אם בפן הראשון על הממשלה והמלכות, וכאשר הושאל מלת חוטרא שענינו שבט או מטה בפי הנביאים על ההתרוממות כמו מטה עזך ודומיהם רבים. ואם בפן השני יורה על העונש כמו שבט עברתו. והנה לשתי בחינות האל יאמר ואתא חוטרא והכה לכלבא ירצה לאותה בחינה שבכלב אשר תורה על ההשגחה. והם רוצים לנתוש ולעקור כל זה בשתי טענות אשר הקדמנו לבארן.

אבל ישראל בהיותם יודעים שחטר גאוה בפי אויל{{הערה|ע"פ [[תנ"ך/משלי/יד#ג|משלי יד ג]].}} יהפכו פניהם לנגדם באופן שאויבינו יכלמו ויסבו לנו עורף כי הטענות עלולות להסתר בקלות. כי לראשונה נשיב עם היות שה' ית' משגיח על כל ברואיו, מכל מקום ההשגחה על עמו ישראל היא ביותר מיוחדת ויותר פרטית מאותה אשר על זולתם משארי העמים כי על חבל נחלתו ישקיף ממרום בלי אמצעי. אבל על שארי אומות ישגיח באמצעות השרים הראשונים היושבים ראשונה במלכות. כי יודע ה' בעצמו ובכבודו דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד.

לכך בחר בנו מכל עם להישיר דרכינו ולהנחילנו חוקים ישרים ומשפטים צדיקים באופן שאם דרך המלך מלכו של עולם נלך. גם הוא יהיה לנו לאלהים בחמלתו שירומם קרננו על במתי עב. ואם נשמאיל או ניימין גם הוא יעניש כאשר ייסר אב את בנו ירצה שיזכור לנו תמיד חסד נעורים ואשר אנחנו בני אהוביו.

לכן אל יעשה עמנו כלה מה שאינו כן היחוס בממשלתכם, כי היא מקרית ולא עצמית, לכך תהיה כמוץ לפני רוח סוער בלב ים באופן שאם יוסר הממלכה תהיה הנפילה נצחית, נפלה ולא תוסיף קום.

ואם לטענה השנית, נאמר כי היציאה ממבחר הארצות היתה הכרחית. כי ישראל היו מאמינים בממשלת צבא השמים ומצביהם ומערכות הרקיע וכאשר זכר החכם הכולל השר דון יצחק '''אברבנאל''' ב[[אברבנאל/פרשת ואתחנן|פ' ואתחנן]] יע"ש. לכך אפשר שהיו מיחסים את ההפסד אשר הגיע אליהם מפאת מערכת ארצם העומדת במערכה ובמבט רע, וכבר הוחזקה דעה כוזבת בראותם כי שקט מואב מנעוריו ע"כ עמד בו טעמו וריחו לא נמר וכן כל השוכנים סביביו עם היותם יותר חוטאים מהם.

על כן יצאו מארצם להיות מנוד בלאמים לאום מלאום יאמץ והם כסוחים סחופים ומטורפים דל כבודם בגוים מושלים מקצה עד קצה. וכבר ידענו כי הטבע לא יפעל הפכיים בנושא אחד. ועם כל זה יתאמת בהם שהגלות היתה השגחית מפאת חטאם. ויתעצמו לקרוע לבבם ולשוב אל ה' וירחמם ולהרבות להם נתר ובורית לטהר כתמי אשמה ואז בסור החטא ועונשו יחזור עטרת תפארת ישראל למקומו כימי קדם וכבר הרחבנו המאמר בדרוש הנכבד הזה בחיבורינו '''סלת מנופה''' בפי' השני לפסוק אל תראוני יע"ש כי שם ביתו ואף גם לא ימלט בהיותינו על אדמתינו למס עובד בפרך לעם לא ידעתיו. ולא ידעתי איזה מהם יכשר בעיני יותר, לראות באבדן מולדתי, ותחת אשר היו שרים מניקי ואומני מלכי ארץ. עבדים משלו בי עד עת יבוא לציון גואל ולירושלים מבשר ואז יגדע קרן העמים.

וזה אמרו '''ואתא חוטרא''' ירצה החוטר שיצא מגזע ישי, '''והכה לכלבא''' לכלבים עזי פנים יכמה עמים בעברה, מכה בלתי סרה. ואז פצחי ציון ורנני לאמר שבר ה' מטה רשעים שבט מושלים והרועים בעמו ירועם בשבט ברזל להראות להם כי לא בעבור צדקתם הושיבם ה' למושלים אלא להרבות חטאם ולשלחם ביד פשעם ולמען רבות מופתיו בקרב העמים כי תחת אשר חשבו לעלות השמימה ממעל לכוכבי אל, ירדו תהומות אל ירכתי בור כי ירחם ה' את יעקב:


{{מרכז|{{גופן|5|דרוגולין|'''ואתא נורא ושרף לחוטרא'''}}}} 

'''ואתא נורא ושרף לחוטרא וכו'.''' כאשר שמעו מתנגדינו המענה הזאת יוצאת מפי ישראל, אז חמת תנינים בערה בם והיה בלבם כאש בוערת עצור בעצמותם. עד אשר יפטירו בשפה יניעו ראש לאמר לנו הנשמע או הנראה אומה כסוחה כזו עדיין עומדת במרדה עם ראותה כל ראש לחלי וכל לבב דוי. ממרום נשלח אש בעצמותה. ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה. ארצם שממה עריהם שרופות. אש אכלה ארמנותיה ארמון נטש משוש פראים מרעה עדרים. ואם כי הברית הפר ובית מקדשכם נהרס והיה ליקוד אש אשר באמצעותו היה הקשר חזק ואמיץ כראי מוצק. ועתה נתפרדה החבילה חבלה על החבלה כיולדה תפעה. נבלע ישראל עתה היו בגוים ככלי אין חפץ בו עוד וירמז כל זה באמרו '''ואתא נורא''' כאלו נאמר יצא אש מן האטד ולהבה מן הסנ'ה שונאי ישראל לשפוט באש וידבר קשות את ישראל באמור להם הן מקדקד עד כף רגל אין בכם מתום ואם כי נשלכתם מארצכם ובבית אלהיכם נשלחו כדודי אש עד שחזר לאין ומאז ועד עתה ירדתם אל עמק העכר כי עכרתם אלהיכם והוא השריש אתכם לבלתי יעשה פרח מן זרע מרעים ולא נשארתם מפוזרים אלא להיות לאות קיים ולמשל נאמן לכל בני תמרורים שבכל קצוות תבל כי הנשמע או הנראה הפלגה תכליתית כזאת לירד מראש הר ההר אל ירכתי בור מן תכלית ההתרוממות אל קצה השפלות עד שהשבית מאנוש זכרון הגדולה ההיא כי מראהו נשחת לא הוד ולא הדר לו. ואם היות רצונו ית' רק ליסרכם עד אשר יתמו העוונות והחטאים אינם, כבר יפלא שלא נשאר מאומה מקרני הודכם והדרכם ולמה זנח ה' מזבחו חלל בריתו נאר מקדשו. אם תבקשנו ככסף וכמטמונים תחפשנו לא נמצא עוד מקום כבודו וכל זה יורה שה' מאס באהל יעקב ישימהו מרמס לחיתו יער שועלים הלכו בו.

וזהו אמרו '''ואתא נורא ושרף לחוטרא''' ירצה הטענה מקצה ההפסד באה וסתרה את גאולת ישראל והחזרתם אל כנם ואל תלם כאשר היו מימי קדם וכבר ראינו שתכלית הכליון יכונה שריפה לפי שהדבר אשר יבוא באש ויותרו חלקיו עד שמגיע להפסד צורתו וחומרו לא יראה עוד יומו ואין ביד כל נברא לחברו כאשר בתחלה. ולכך אמרו חז"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה.

אבל כבר יצאו שביבן דנורא וקטלו לגבריא אלך{{הערה|ראו: [[תנ"ך/דניאל/#כז|דניאל ג כז]], [[תנ"ך/עזרא/ו#ח|עזרא ו ח]].}} די הסיקו בלבבם אש התחרות כי הטענות אלו הן קלות הסתירה, כי כבר ביארנו במה שקדם כי ישראל הוכרחו לכתת רגלם בצאתם מארצם להיות מנוד בלאמים. ובאמת כלה ה' חמתו על עצים ואבנים להשאיר שריד ולחוס על יתר הפליטה כי לולי חסדי ה' כי לא תמנו כסדום היינו לעמורה דמינו. ואדרבה לפי הוראתו בהריסת בית מקדשו יורה כי לא לעולם יזנח ה' כי אם הוגה וריחם על עבדיו כי לכך לא בא בברית עם אחת משארי אומות, כי על כן חמס כגן סוכו שחת מועדו לפי ש----- לצאת מן בת ציון כל הדרה אינו מן הראוי שיעללו נכרים בבית הקודש הזה ויעלו שועלים מחבלי כרמים כרם ה' צבאות. על הר ציון ששמם ויחללו זרים את כבודו.

ועל הירידה התכליתית אשר ממנה יטענו מתנגדינו היותה מופת על הדבר הנמאס בתכלית כבר קדם מאמרנו כי ההשגחה יורה על חפיצת דבר שלא יופסד וכבר נשאר לנו גדולה שבכתרים בהנחיל עליון לנו מורשה את תורתו אשר היא חיינו ואורך ימינו והיא שעמדה לנו לנחם את ציון נחם את חרבנותיה{{הערה|נדצ"ל: את חרבותיה.}} ביעודים הטובים הנאמרים מפי נביאי אמת והצדק וכאשר הוגה ה' ביום חרון אפו על רוב פשעיה כך ישיש עליה נחמה כאשר יבוקש עון יהודה ואיננו. וכאשר נחם המקונן באמרו {{ממ|}} תם עונך בת ציון לא יוסיף עוד להגלותך.

ועל כן שחק ראש השלמים רבי עקיבא, עם היותו רואה ירושלים לעיים והר הבית לבמתי יער באמרו כאשר ראינו כי עשה ה' כאשר זמן בצע אמרתו אשר צוה על ידי עבדיו הנביאים לנחם את אסירי תקוה לבלתי המס לבבם כדונג לפני אש בראות את חרפות עכבות משיח כי לא איש אל ויכזב.

ואף כי על ההצלחה הנצחית אשר לא תמוש לעולם כי ע"כ הבטיח לבנות חומת אש סביב ירושלים ועם מה שראה יחזקאל מהבנין הנפלא עד שיתנו האומות עידיהן ויצדקו לאמר הגדיל ה' לעשות עם אלה וישראל עמל לאומים יירשו שער אויביהם. אש וגפרית ימטיר ה' להומם ולאבדם. וכל זה רמז לנו באמרו '''ואתא נורא''' כאלו יאמר יקח? האש מבית יעקב ובית יוסף להבה '''וישרף לחוטרא''' שישבר מטה עוזם ויהיו כקש לפני אש. או יתאיר הנקמה באש בזכות אש דת מימינו למו כאשר הקדמנו. ואם כן יאמר אש על ההתמדה הנצחית אשר לא יראו עוד בירושלים ובקריה עליזה מקול שאון והמון גליו מדהרות אבירי האומות כי יהיה ה' למלך על כל הארץ.

וכינה לזה ביטול ממשלת האומות ורציצות גאון עוזם בשריפה, להורות על תכלית הביטול וההריסה. כי נפלה ולא תוסיף קום ממשלת זדון יעביר מן הארץ. וימלוך ה' בציון לבדו עליון על כל הארץ. וישראל ישב לבטח:


{{מרכז|{{גופן|5|דרוגולין|'''ואתא מיא וכבא לנורא'''}}}} 

'''ואתא מיא וכבא לנורא וכו'.''' יתאמץ המנחם להשיב נפש המדוכאים בארץ לא להם באמור להם אל תירא יעקב ואל תחת ישראל כי באנו באש ובמים ויוציאנו לרויה כי תעבור במים אתך אני נאם ה' ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה ישועת ימינו וזרוע קדשו להוציאנו מבארות מים עכורים מבור הגלות ולהמליט נפשנו משטף מים רבים משברי הים ומגליו והמון מערכה מול מערכה לערוך מלחמה וקרב לנגד צוררינו שאף שניחר גרונם צעקו ואין מושיע עדיין יפתו בפיהם ובלשונם יכזבו להוביש אפיקי מים ומעין ישראל ולהאביד מימיו הנאמנים אשר לא יכזבו ולא ישקרו.

והם סבוני כמים כל היום ישפכו עברתם כמים באמור לנו הן מכל הפנות הקודמות תכריחו קץ גלותכם אם בחמות החטא ואם שתירשו עמל לאומים וארצות גוים יען היותכם נוטרים את כרם ה' צבאות חוקותיו משפטיו --- --- --- --- איה היא עזיבת החטאים לאיש שותה כמים עולה הלא תוסיפו סרה --- --- --- אשר היו כגנה מים אין לה עונותיכם גדלו עד לשחקים וחטאתיכם למעלה ראש עברו המים הזדונים והפשעים. סבאך מהול במים וכספך בסיגים ואולם העמודים עמודי שש שאתה נשען עליהם, יתפלצו ויתרוצצו מבלהות מים המאררים מי חטאת ומי מריבה. ואם כן לו יהיה לימוד הדת המצפצפים והמהגים ולבם בל אתם מגין ומציל על שפעת המרד והמעל שנעשה בכל יום והימים הנכנסים ויוצאים אבל קץ הפלאות נמנע בכל עת מהעתים כי אם נמשך מפאת נטישת האון. ואדם אין בארץ לעבוד עבודת הקודש ואשר יעשה טוב ולא יחטא. הנה תהיה הגאולה נמנעת כל עוד היות אדם לעבוד את הארץ. וזהו אמרו '''ואתא מיא''' ירצה באו מתנגדינו כשבלת לים מכסים את עין ישראל בטענות שזכרנו (המכונות מים בפי המדברים ברוח הקודש) '''וכבה לנורא''' רוצים לכבות את האהבה אשר היא אות בין הי' ובין בני ישראל (לבלתי){{הערה|תיבה זו הוסגרה בדפוס ויש ליישבה.}} צמודה כשלהבת בגחלת תלהט צריו וסביביו נסערה בסערה וסופה.

לכך מורא אל יעלה על ראשם וחתה בלבבם לא יחתו מדהרת האומות כי כל עוד ירבו במי לחץ ועיכור בפרך יעלו שיאם לשמים להמישם ממים הזדונים כי באו עד דכדוכה של נפש. באמרם הלא נמתקו המים עברתו ית' בהנחיל לנו באר מים חיים באר חפרוה שרים כרוה חוקקים במשענותם. משען מים מי עין שמש מסיר חשיכה ונוגה אפלנו היא חיינו באורך גלותנו ולולי היא שעמדה לנו כבר גוענו.

וכבר יעד פודנו שני קצים, האחד מחויב והאחד אפשרי וכמאמרם ז"ל {{ממ|}} זכו אחישנה ואם לאו בעתו ואף כי עתה אין מתכפר בזבח ובמנחה מתכפר בדברי תורה אכן החטא יתום בסור לב אבן מקרבי ובהרחקת הצפוני מעל אהלי. ובכלות הפשעים והמרודים חטאי ילבינו משלג ורחץ במים וטהר ודי האמונה אשר עדין מסתופפים בצלה שעתה אקום יאמר ה' ואל זה כיון באמרו '''ואתא מיא''' הוא מקור מים חיים ה' אלהי ישראל '''וכבא לנורא''' מים תבעה אש היוצא מן האטד אש מתלקחת אשר מגמתם לעשות שרש ישראל כמאכלת אש ועם זה יהיו מתנגדינו כקנה אשר ינוד במים וישראל ישכנו לבטח בארצם. כעץ שתול על פלגי מים. ואנחנו נרחיב הביאור בהתר הספק הזה במאמר ואתא הקדוש ברוך הוא יע"ש:


{{מרכז|{{גופן|5|דרוגולין|'''ואתא תורא ושתה למיא'''}}}} 

'''ואתא תורא וגו'.''' כאשר מנע המווכח השלם את אר"ס שפתם וסתם את פיות מסטינינו במה שקדם וידע כי אין איש{{הערה|תיבה זו הוסגרה בדפוס וללא צורך הוסגרה.}} א"ש בוער עוד בדברי ריבות יען נדבק לשונם לחכם חיך טועם מר משים למצוק והנה כאלם לא יפתח פיו והראותו בזה כי למדו לשונם דבר שקר נחלו אבותם אבות הטומאה טמאי שפתים וערלי לב ויאטם שפתי קמי והגיונם כל היום יריעו בשפת חלקות לפתותנו ביין משתיהם והרס בזה סוללת הכת האומרים להכותנו באמרי פיהם אשר עלה זכרונם לפנינו בהתחלת ביאורינו והורה שכל לשון תקום אתו למשפט תרשיעי.

ישית עתה פניו המדברה לקראת נחשים צפעונים הנוסכי"ם דם '''ענווי"ם''' ארצה ונבלת עבדי ה' מאכל לעוף השמים ובשר חסידים לחיתו ארץ יתנו על לא חמס בכפם ומגמתם להשבית שם ישראל מתחת השמים ולעקור זרע ברוכי ה' לבלתי יזכר עוד תחת השמש להשמיד להרג ולאבד באש ובמים ובכל מיני שפטים משלחת מלאכי רעים וחטאים בגופם ובממונם מנדו בלו (והולך) והלך. והם הכתה השניה שזכרנו הלוחצת את שארית ישראל לעבוד את אליליהם על ההרים ותחת כל אשרים מקטרים ומזבחים לחמנים למלאכת השמים ממעשה ידיהם ולסבר להשניה{{הערה|מקרא ב[[תנ"ך/דניאל/ז#כה|דניאל ז כה]]. ובנדפס תוקן בטעות: '''לחשבי''''.}} זמנין (הם מועדי ה') ודת ומילין לצד על עילאה ימלל ולקדישי עליון יבוא בגובה אפו אלהים בל ידרוש ואליהם רמז באמרו '''ואתא תורא''' הוא שור המזיק מועד לשלח רגל השור בכרם ישראל לבצור ענביו ענבמו ענבי רוש ואשכולות מרורות דרכו גת בציון. כי שור נגח הוא מתמול שלשום ומימות קדם וילחכו כלחוך השור את ירק השדה שדי בוכים ויעש לו בן הכנעני בידי מרמה קרני ברזל פרזלא די מהדק ומערע כלה לגדוע קרן ישראל ועוד שניה שאור שבעיסה בא ושתה למים נהפך לדם חללים חללי חרב השוכבים בראש כל חוצות ושתו ולעו במתלעות פרזל ידיקו. ויסתמו מוצא פישון שמימיו פרים ורבים ונהר יחרב ויבש יבשו אפיקי ימים מימי נאמנים להוביש פרי הגן ולבלתי יעשה זרע וליבש כעץ כחו. וכוונתם הראשונה להשכיח תורת אל מבני ישראל ולהשבית הנימוסים האלהיים ולתעות אותנו מדרך החיים ואל זה כיוון ראש השלמים רבי עקיבא בפתחו במשל פיו נגד פפוס בן יהודה בהוכיחו על פניו בהעסקת תורה ברבים משלי שועלים באמרו לו הדגים ומה במקום חיותינו אנו מתיראים במקום מיתתינו לא כל שכן. והדגים שזכר הם באמת כל עדת ישראל דלא שלטי בהו עינא בישא וידגו לרוב בקרב הארץ ואם הם מתיראים עוד היותם במים אין מים אלא תורה. ואף כי מה יעשה אל בקומו למשפט על עזבם תורתו. הנה התבאר מזה שהאומות בכח שור יבואו לעקור ולנטוש את פרח ישראל וגם לעשותו שדה שלחין במשוך ממנו מימיו לבלתי יציץ ציץ ויפר המגיד עצתם במה שנבאר אחרי זה:

'''או''' יאמר '''ואתא תורא''' לפי הענין שקדמונו לבארו שעדיין חץ שחוט לשונם בשנם יחרקו ומי לעג ישתו באמרם אלי מה תתפארי באפיך שאת היפה שבנשים לכך דודך נצמד בך ושלהבת אהבתו תוקד תמיד לא תכבה אף משטף מים רבים ומזרם אבירים הלא נשחרו פניך כשולי קדרה קדר הלכת אחרי מאוויך וימאס באהלי יעקב תחת מאסת בחקיו והשלכתיו אחרי גווך עד שהמלך במסיבו במעמד הנבחר והמקודש אשר בו ארש לך באמונה ויקו לעשות ענבים ותעש באושים המרת כבודו בתבנית שור אוכל עשב ובראות משה רבכם את קשוי ערפכם השקכם מי ראש ואף שצלל כעופרת במים אדירים ואף היותו טחון דק בטיל כעפרא דארעא עדיין נכתם עוונך וסרחונך קמי שמיא גליא וזהו אמרו '''ואתא תורא''' הוא תבנית שור שזכרנו '''ושתא למיא''' ירצו שיסירו המים וימצא עפר העגל בתחתיתו ראה והתבונן איך שלחו יד בעם ה' וגדול האמוץ לבנות סוללה לירות המרים חצים במחנה ישראל אבל שוא עמלו בוניו בו ויבואו המים המרים בקרבם אשר '''סטו''' וילכו דרך עקלקלות לחם הקלוקל יאכלו וגם עליהם יעבור כוס התרעלה שתו וגם שכרו ממים דאקרו ?? בוגד בגדו ברעים האהובים מעט קצף ה' והם עזרו לרעה לכן יאשמו כל אוכליו ושותיו לקצף יהיו ואת הגוים יעשה ה' כלה כבגד אכלו עש יבלו. ואת חרבות ציון ינחם ירושלים כי לקתה כפלים ככל חטאתיה ובחונה בכור הגלות כצרוף הכסף מוסר מבדיל כי שזפתו שמש העונש וחטא העגל כבר בא באש ובמים וטהר והנותר בציון קדוש יאמר לו:


{{מרכז|{{גופן|5|דרוגולין|'''ואתא השוחט ושחט לתורא'''}}}} 

'''ואתא השוחט וגו'.''' יסיר פניו מאטומי שפתים כבדי פה ולשון ערומים מדעת ונבערים ממזימה זימות עושה ונבלה בישראל להרוס כל אשיותיה אבל אשם לא תכבה ותלעתם תלעת יעקב יקדר בהרים הגבוהים ורמים ההרים ירכסון והגבעות ירצדון וישם העקוב למישור והבקעה לכרמל מנחל בדרך ישתה על כן ירום ראש.

וכינה להסרת גאון '''העכו"ם''' במלות שחיטה יען אשר השאיל לדהרת אביריו ורגשת המוניו בפני שור משמאיל ללמד עליהם חובה והנה שוחט השור מכה איש אשר בגבורתו יתהלל ויחשיך קרני הודם והדרם. והיינו אמרו '''ואתא השוחט''' כאלו יאמר למה רגשו גוים ולאום מלאום יאמץ את קשוי' עם אובד עצות על ה' ועל חבל נחלתו לאמר ערו ערו עד היסוד להפיל חיל וחומה מצודת ציון ארצה להשחית את יתר הפליטה מן ההרב"ה ולא זכרו אחריתם כי מי שלח ידו במשיח ה' ונקה לא ינקה פוקד עון אבות אכלו בוסר ושני רשעים תשברנה.

וסבר הבוטחים יעיר כנשר על כנו ועל תלו וקול הדו"ר נשמע בארץ לקרא לעבדים דרור דררא דממונא ראה ויתר גוים כי יכרות קרן רשעים וגאונם יצמחק התעיף עין בו ואיננו כי ברצונם עקרו שור כי יולדו קרנים מידו לו וקרן לדוד עבדו יצמיח ואז יקוים מאמר חזיון נתן הנביא אל נעים זמירות ישראל דוד מלכינו {{ממ|[[תנ"ך/שמואל ב/ז#י|שמואל ב, ז י]]{{הערה|ובשינוי קצת: [[תנ"ך/דברי הימים א/יז#ט|דברי הימים א, יז ט]].}}}} ושמתי מקום לעמי ישראל ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה כי לא איש אל ויכזב:



{{מרכז|{{גופן|5|דרוגולין|'''ואתא מלאך המות ושחט לשוחט'''}}}} 

'''ואתא מלאך המות וגו'.''' כאשר הבטיח במה שקדם כי לא לעולם יזנח ה' כי אם הוגה וריחם ירחם את יעקב ואת נדחיו יקבץ ויכבוש עמים מכה בעברתו כי יום נקם לה' למועד ישוב אלינו אז יגלח בתער הזכיר"ה זכרון המעל והמר"ט כל ראש קרחה גמולם ישיב בראשם ויהיו כדומן על פני השדה השור טבוח ויהרג במשמניו שלח רזון.

יחתור עתה להעלות ממצולת ים המבוכה גם את הספק הזה אשר יעירו ואשר יעוררו יושבי מסב"ר וסברם באלהים להעלותם ממעמקי הגלות לאמור מדוע בושש מרכב רוכב על עב ועם ענני שמים להדריכני על במתי אויבי ותרום קרני. הכי קרא שמו יעקב כי עכבני זה פעמים ושלש יפעל אל עם נבר כבר סבלנו מהעונשים המיועדים כהנה וכהנה לרעה יבשה עצמותינו כמעט אבדה תקותינו באורך הגלות הזה לו יודיענו סיבת העיכוב ההוא וגם מי יבטיח אותי שלא יקרה בשוב ה' את שבות ציון כאשר קרה פעמים שארחיק מארצי נדוד. להשיב לכל זה יגיד המגיד ואתא מלאך המות וגו' כאלו יאמר אל תתמה על החפץ כי עונותיך הטעוך --- -- בין שניך ואכתי יש מקום למקטרג הוא השטן הוא יצר הרע הוא מלאכ המות לעכב גאולתך והוא --- השוחט כלומר הוא מונע את אורך ומאפיל שמשך ולולי שאור שבעיסה מעכב כבר קמה אלומתיך וגם נצבה ואפשר רמז לשוחט הם צדיקים צדיקי הדור שבגללם הטיב ה' לכלל ישראל והם נתפסים על עון הדור ועכשיו פסו אמונים מבני אדם. אכן כאשר יתמו החטאים מן הארץ ואינם וממשלת בוגדים יוצמת אז יוחזר לציון כל הדרה ואז תסיר בדיליך ונשאר כסף טהור מזוקק ואז לא יבוא בך עוד ערל וטמא כי כלו קדוש יאמר לו ותהיה לנס עמים:



{{מרכז|{{גופן|5|דרוגולין|'''ואתא הקדוש ברוך הוא ושחט למלאך המות'''}}}} 

'''ואתא הקדוש ברוך הוא וגו'.''' יסיר המגיד מאתו את תלונות בני ישראל אשר מרגינים באהליהם לאמר זה האיש לנחומי קאתי צעורי קא מצער לן והנה ישועתי מרחוק כי מי גבר יחיה ולא יראה מות עלה בחלונינו מציץ מן החרכים מי ימצא ולא עולה בו לכך יאמר אל תדמי בנפשך כי אין קץ כי למענו יעשה יביט לברית מלח ואל יפן אל יצר לב אדם רע מנעוריו וישבות עוד להיות בכם מושל גאה עריץ והיא האות האמת מגאולה השלימה והט אזניך למה שכתבנו בחיבורינו סלת מנופה על שיר השירים נעתיקנו לך פה וז"ל שם (בפי' השלישי לפסוק אל תראוני) אל תפחידוני בכפילת השחרות כי שזפתני השמש כבר נשרפתי ע"י הבטת השמש והוא כנוי לגלות כמו {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/מט#|ישעיה מט]]}} לא יכם שרב ושמש. כאלו יאמר הוסר מאתי שמלת שחרירותי ע"י ליבון השמש וסבהילת הגלות וא"כ כמו שהייתי סיבת חורבן ירושלים. אהיה סיבת בנינה בנין עד אשר לא יאבד עוד בחטאו כי מי פתי ישנה עוד באולתו --- כל ראש לחלי וכל לבב דוי. והנה ה' ית' --- -- --- באמרו ואת הצפוני אסיר מכם וא"כ בביטול המ--- יבוטל ה--- וכתולדה מחויבת ידע ההסתה ובזה נחם המקונן באמרו תם עוונך בת ציון לא יוסיף להגלותך וגו' והנה להבין את כוונת הכתוב נעיר (א) איה הבטחת היעוד לאסירי תקוה שיהיה גאולתם זאת השלישית נצחיית אם לאמרו לא יוסף להגלותך כבר קדמוהו תם עוונך כאלו ילקח הסיבה מן הקודם כי ע"י גלות נתמרקו העוונות אשר כבר נעשו ומדוע יוותר שופט כל על אותו אשר יעשו, הן במלאכיו ישים תהלה. (ב) אשר כבר זכרנו אותו בהרבה מקומות הוא שהדבור הנסתר לא יאותי כי אם אחרי זוכרו אישי הפעולה. (ג) באמרו להגלותך בבנין הפעיל כאלו יהיה סיבה זולת לגלותם. ולמה לא זכרה ובביאורינו יותרו הספיקות כלן. לכך זכר המנחם שתי סיבות עצומות לגאולת ישראל הראשונה באמרו תם עוונך כלומר הנה נאבד זכרון עוונך מני ארץ כי כבר עובדת בהם בפרך ואחרי שכלו כלתה סיבת גלותך ואפשר שרמז לדברי חז"ל שאמרו שהזדונות נעשו כזכיות וא"כ יאמר הכתוב לדרכינו תם עוונך אותן אשר היו כבר עוונות עכשיו הן תמים וכאילו יאמר בערך העונש על העבירות כך יהיה בחמותם השכר. והסיבה השניה היותך בת ציון וכבר קדם ביאורינו בזה למעלה מן הענין. או יאמר הכתוב תם עונך בת ציון לא אותן אשר כבר עברו והיו כלא היו במירוק הגלות אלא על המין כלו ולקח החלק בעבור כלו כנהוג המליצים וא"כ יהיה לדרכינו לא הבטחה נחמיית בלבד אלא כם יעוד --- וחיזוק האות המורה היותה גאולה נצחית אשר לא --- מטרדת ומהבלת הזמן בסור לב האבן ושאור שבעיסה וזהו אמרו תם עוונך כלומר יתמו החטאים מן הארץ ואינם כי יהפך הרע לטוב ומר למתוק והרע יבוער מקרבך לעולם ולא יזכר עוד הכוללת ישראל וכינה לאומה בכללה בת ציון ביעוד הזה והוא אצלינו לסיבת מאמר הנביא יואל [[תנ"ך/יואל/ב#|ב']] ונבאו בניכם ובנותיכם ובהיות כי מציון תצא תורה והיא השפעה נבואית אשר היתה עד עתה מציון לבד ולעתיד יגדל יקרה. בהיות כל המקומות קדש לה' ומוכנות לשפע ההוא תהינה כלן ציון לכך ביעורו לביטול החטא נתן המופת באמרו בת ציון שכללות האומה היא בת ציון מפני כללות הנבואה וא"כ אחר שבטל המסבב, מן ההכרח שיבוטלו כמוהו הסיבה המסובב. וזהו אמרו לא יוסיף עוד העון הנזכר והמבוטל אשר עבורו גלתה יהודה גולה אחר גולה להגלותך להיות עוד סיבה להגלותך כי כבר יבוקש ואיננו עכ"ל שם.

וגם לזה נשים בכאן מגמת פני האומר '''ואתא הקדוש ברוך הוא''' בעצמו ובכבודו בזרועו הנטויה ובידו החזקה כגבור מזוין '''ושחט למלאך המות''' בלע המות לנצח הסיר ממשלת שט"ן מן הארץ כדי שלא יסיר עוד את לב ישראל מאת אביהם שבשמים המעלם מכל ארצות הגוים ויכרת להם ברית חיים יחדש כנשר נעוריו תורתו יכתב על לבם וכנחמתו ית' באמרו נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם והוא להעיד כי הש"י דבר על עבדיו הנביאים שיאמצו ברכים כושלים במלין והנחמה היא בעצמה שיאמרו לישראל שהם עמו והוא אלהיו. ואין לך הבטחה גדולה מזו באמרו נחמו נחמו בנחמה כפולה האחת שהם --- והשנית יאמר אלהיכם (והותרו בזה ג' ספיקות <א> --- שלא זכר במה ינחמו כי סמך אחריו פיוס ירושלים. <ג> במה שמוציאו המנחמים את עצמם מהכלל והוא בוודאי יעוד שאין כמוהו כולל כל אושר המקווה מהמאמינים וכאשר העיד עליו מבחר הנביאים מפיו ית' ביעודים טובים שקדמו לקללות שבתורת כהנים באמרו שם והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם כי במקום אשר יאמר להם בעת נטותם מסילה העולה בית אל לא עמי אתם יאמר להם בעת שילכו בעקבת ישרים שהם בני אל חי ועין בעין יראו בשוב ה' לציון ובימינו תושע יהודה וישראל '''אכי"ר''':


{{מרכז|******}}
{{מרכז|<small>'''על ידי''' הפועל הזעציר העוסק במלאכת הקודש באמונה נאם הבחור משה בן כהר"ר דוד מק"ק אמשטרדם. ולע"ע בק"ק לונדן:</small>}}


{{שולי הגליון}}
{{ניווט כללי תחתון}}