עריכת הדף "ב"ח/חושן משפט/שצב"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== א ==

כלב שנטל חררה וכו' משלם על החררה נ"ש ועל הגדיש ח"נ. משנה פ"ב דב"ק {{ממ|כ"א}}: ומ"ש ואם הניח החררה וכו'. כלומר הא דתנן על הגדיש ח"נ איכא לחלק בין אם הניח החררה וכו' ובין אם זרקה על הגדיש וכו' ופליגי בה ר"י ור"ל שם ר"י אמר אשו משום חציו ור"ל אמר אשו משום ממונו ולר"ל לא אשכחן דחייב על הגדיש ח"נ אלא בזרקה על הגדיש דהשתא על מקום גחלת חייב ח"נ דצרורות של כלב הן ועל גדיש כוליה פטור דאשו משום ממונו והאי לאו ממונו דבעל הכלב הוא וצרורות ליכא למימר דהא ממקום גחלת ואילך דלקה אש ממילא אבל לר"י בזרקו חייב ח"נ משום חציו בכוליה גדיש דהיינו צרורות ואם הניח החררה חייב נ"ש אמקום גחלת דאורחיה הוא ובידים עבד ועל שאר הגדיש ח"נ דחציו הוא והיינו צרורות והלכה כר' יוחנן וכך הם דברי רבינו ובסימן תי"ח יתבארו שרשי הדברים בס"ד: כתב הרמב"ם וז"ל כלב שנטל את החררה והלך לו לגדיש אם הניחו בגדיש ואכל את החלה והדליק את הגדיש על החלה ועל מקום החררה משלם נ"ש ועל הגדיש ח"נ ואם היה מגרר את החלה על הגדיש והולך ושורף משלם על החררה ועל מקום הגחלת ח"נ ועל שאר הגדיש פטור עכ"ל והשיגו הראב"ד על מ"ש ואם היה מגרר וכו' דעל שאר הגדיש פטור דליתא דצרורות ע"י שינוי מרביע נזק מיהא לא מיפטר עכ"ל וה"ה כתב וז"ל ואולי שהוא ז"ל סובר שכיון שהניח כלו חציו ושוב אינו מחוייב על הגרירה כיון שלא נשרף הגדיש אלא מחמת הגרירה וצ"ע עכ"ל וכתב ב"י ונראה מדבריו שהוא ז"ל מפרש שמ"ש ואם היה מגרר את החלה וכו' מיירי בשהניח החררה תחלה ואח"כ גירר ואין נ"ל כן אלא כשמשעה ראשונה לא הניח אלא היה מגרר והולך מיירי והיינו אדייה אדויי דאמר בגמ' וכדברי הרמב"ם ז"ל מבואר בדברי התוס' שכתבו ורבי יוחנן בדאנחה אנוחי לא מצי למימר בדאדייה אדויי ועל כל הגדיש ח"נ דאי כח כחו לאו ככחו דמי הוי על שאר הגדיש פטור עכ"ל ונראה מדברי ב"י דעת התוס' היא דלרבנן דפליגי אסומכוס וקיי"ל כוותייהו דבצרורות ח"נ משלם נמי מיבעיא ליה לרב אשי אי כח כחו ככחו דמי אם לאו וכיון דעמדה בתיקו פטור אכח כחו והא ליתא דהא בהדיא קאמרי' בעי רב אשי כח כחו לסומכוס ככחו דמי או לא וכו' מבואר להדיא דלרבנן פשיטא ליה דכח כחו ככחו דמי ומשלם ח"נ אלא דלסומכוס קמיבעיא ליה מי גמיר הלכה למשה מסיני בח"נ צרורות ומוקי לה בכח כחו או לא גמיר דאפי' בכח כחו נמי משלם נ"ש וכן פי' הרא"ש דלרבנן פשיטא ליה דככחו דמי וכדפסק רבינו בסי' ש"ץ ס"ב דאין חילוק בצרורות בין כחו לכח כחו ומשלם ח"נ אלא דברי התוס' הללו תלויים בסוגיא דלעיל מיניה {{ממ|דף י"ח}} דר"א קאמר בברייתא דעל הגדיש משלם נ"ש ופליג אמתני' התם דר"א ס"ל כסומכוס דצרורות נ"ש משלם ואפי' את"ל דס"ל לר"א כר"ט דאמר משונה קרן בחצר הניזק נ"ש משלם והכא כגון דשני בגחלת שנטלה בפיו והניחה דהיינו שינוי ומש"ה ס"ל לר"א דנ"ש משלם וכר"ט אפ"ה צ"ל דס"ל כסומכוס דאי הוה ס"ל כרבנן דצרורות כי אורחייהו ח"נ א"כ בצרורות ע"י שינוי לא יתחייב נ"ש כיון דבצרורות שן ורגל בחצר הניזק אין משלם אלא ח"נ לרבנן גם צרורות דקרן לא ישלם כי אם ח"נ אלא בע"כ ס"ל כסומכוס דצרורות כי אורחייהו בחצר הניזק משלם נ"ש הילכך בצרורות בשינוי דהוי קרן נמי משלם נ"ש ברשות הניזק דס"ל כר"ט וכמ"ש התוס' להדיא {{ממ|בדף י"ח}} בד"ה בין לרבנן וכו' והשתא לפ"ז דר"א ס"ל כסומכוס אי איתא דכח כחו לסומכוס לאו ככחו דמי קשה אמאי ס"ל לר"א דמשלם נ"ש על הגדיש דכיון דפליג אמתני' ולא ס"ל ח"נ משלם א"כ על כל הגדיש פטור אלא ודאי כח כחו לסומכוס ככחו דמי ולכן ס"ל לר"א דעל הגדיש משלם נ"ש וא"כ תפשוט מיניה דכח כחו ככחו דמי לסומכוס וקאמרי התוס' דלהכי לא מוקי לה לרבי יוחנן באדייה אדויי אלא באנחי אנוחה דהשתא על כל שאר הגדיש ליכא אלא כחו בלחוד וניחא דס"ל לר"א דעל הגדיש נ"ש משלם וכסומכוס דסבר דצרורות דהיינו כחו בלחוד נ"ש משלם ופליג ר"א אמתני' דתנן על הגדיש משלם ח"נ אלא משלם נ"ש אבל כח כחו לסומכוס מיבעיא ולא איפשיטא אבל למאי דקיי"ל כרבנן וכר"י פשיטא הוא דהיכא דזרקה על הגדיש משלם ח"נ על כל הגדיש דכח כחו לרבנן ודאי ככחו דמי וכדפי' וא"כ אין שום יישוב לדברי הרמב"ם בדברי התוס' כמו שעלה ע"ד ב"י: ומ"ש בד"א כששמר בעל הגחלת וכו'. שם {{ממ|בדף כ"ג}} מאן חייב בעל הכלב וליחייב נמי בעל הגחלת כששימר גחלתו אי כששימר גחלתו מאי בעי כלב התם בשחתר א"ר מרי בריה דרב כהנא זאת אומרת סתם דלתות חתורות הן אצל כלב ולא אמרינן משונה הוא שחתר את הדלת ופלגא נזקא משלם אלא אורחיה הוא ומשלם נ"ש ופשט הלשון דקאמר תלמודא וליחייב נמי בעל הגחלת משמע דבלא שימר גחלתו בעל הגחלת חייב ג"כ על שאר הגדיש וכפרש"י והראב"ד בהשגות והיינו כדברי רבינו דעל מקום החררה משלם כ"א החצי ועל שאר הגדיש דהוי חציו דהיינו צרורות משלם בעל הכלב רביע שהרי שותף הוא עם בעל הגחלת בחצי נזק דצרורות ובעל הגחלת משלם ג' חלקים מדר"נ דאמר כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי וכדלעיל גבי דליל בסימן ש"ץ ס"ג אבל הרמב"ם והרמ"ה היו גורסים וליחייב בעל הגחלת וכדפי' ה"ה ע"ש וס"ל לתלמודא דבאשו כיון דכתיב כי תצא אש אפילו מעצמה כל שלא שימר גחלתו בין שדלקה ע"י רוח מצויה או ע"י חש"ו או ע"י כלב חייבתו התורה לשלם נ"ש על שלא שימר את אשו ויש להקשות דכיון דהגחלת יש לו בעלים אין כאן דין צרורות כמ"ש בסימן ש"ץ ס"ג גבי דליל ותו קשה מאי קאמר דבעל הגחלת נמי חייב על הגדיש הלא בגמרא קאמר דאכלה היכא אילימא דאכלה בגדיש דעלמא הא בעינא וביער בשדה אחר וליכא ל"צ דאכלה בגדיש דבעל חררה וא"כ כיון דבעל החררה והגחלת הוא בעל הגדיש מאי קאמר דליחייב בעל הגחלת על הגדיש דנפשיה וצ"ל דהלשון לאו דוקא אלא ר"ל דבעל הכלב הוא פטור מחלקו של בעל הגחלת דאשו הוא שהדליק את גדישו ולא ישלם בעל הכלב כי אם רביע על שאר הגדיש ועל מקום החררה המחצה לדעת רבינו והיא דעת רש"י והתוס' ע"ש ולהרמב"ם והרמ"ה הא דאמר דליחייב בעל הגחלת כלומר בעל הכלב לא ישלם כלום:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}