עריכת הדף "ב"ח/חושן משפט/של"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== א ==

המקבל שדה מחבירו שיטענה לו צריך בעל השדה לקבל י' אילנות בורין לכל {{ממ|סאה}} מהם ואם יש לו בהן יותר מכן מגלגלין עליו את הכל וכו' בפ' המוכר פירות {{ממ|צה.}} תניא המקבל שדה מחבירו ליטע ה"ז מקבל עליו עשר בוריות למאה יותר מכאן מגלגלין עליו את הכל ופרשב"ם פועל שמקבל עליו ליטע כל שדה חבירו כשיעור שיכולי' ליטע כגון ממטע י' לבית סאה מקבל בעל השדה י' בוריות למאה אם יש עשרה אילנות שאין עושין פירי לא יצטרך מקבל ליטע אחרים תחתיהם דאורחייהו דאילנות להיות בהן בוריות כ"כ ומחיל יתר מכאן כגון י"א מגלגלין עליו את הכל יטע לו י"א אילנות תחתיהם דהשתא ליכא מחילה כלל עכ"ל והרמב"ם בפ"ה מהלכות שכירות גורס י' בוראות לסאה וכתב ה"ה שכך היא גירסת הרב ן' מיגא"ש ופי' מקבל עליו עשר שורות מבויירות לסאה א"נ יש לפרש י' נטיעות מבויירות לסאה עכ"ל ן' מיגא"ש: 

== ב ==

{{ממ|ג}} נטע והשביח נטע והפסיד ועדיין יש שבח בנטיעות רואין כמה הוא המנהג שיש לו ליטול בשבח ומנכין לו מחלקו כשיעור שהפסיד וכו' ואפילו אם התנה על עצמו ע"מ שלא יטול בהם כלום וכו' אין מנכין לו אלא מה שהפסיד בפרק המקבל {{ממ|קט:}} ההוא שתלא דאמר ליה אי מפסדנא מסלקנא אפסיד אמר רב יהודה מסתלק בלא שבחא רב כהנא אמר מסתלק ושקיל שבחא ומודה רב כהנא דאי אמר אי פסידנא מסתלקנא בלא שבחא רבא אמר אסמכתא היא ולא קניא ולרבא מאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד התם מאי דאפסיד משלם והכא מאי דאפסיד מנכינן ליה ואידך יהבינן ליה ופסקו הפוסקים כרבא דבתרא הוא: 

== ד ==

שתל שרוצה להסתלק אם המנהג שבכל שנה נוטל הבע"ה החצי והשתל החצי ואריס היורד לשדה נטועה נוטל השליש צריך לראות שלא יפסיד בעל השדה כיצד אם יש שם שבח י"ב דינרים יטול בעל השדה חציה וכו' שם {{ממ|קט:}} ההיא שתלא דאמר ליה הב לי שבחי דבעינא למיסק לארעא דישראל אתא לקמיה דרב פפא בר שמואל אמר ליה הבו ליה פלגא דשבחא אמר ליה עד האידנא הוה שקיל ב"ה פלגא ושתלא פלגא השתא בעי למיתב מנתא לאריסא אמר ליה ריבעא דשבחא קא אמינא סבר רב אשי למימר ריבעא דההוא דנקא דאמר רב מניומי בריה דרב נחומי באתרא דשקיל שתלא פלגא ואריסא תילתא האי שתלא דבעי לאסתלוקי יהבינן ליה שבחא כי היכי דלא נמטייה הפסד לב"ה אא"ב ריבעא דההוא דנקא שפיר אא"א ריבעא ממש קא מטי ליה פסידא לב"ה פלגא דנקא אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי ולימא ליה אנת מנתא דילך הב לאריסא ואנא מנתא דילי מאי דבעינא עבידנא ביה אמר כי מטית לשחיטת קדשים תא ואקשי לי ופרש"י האי שתלא. דבעי לאסתלוקי שיימינן ליה כי היכי דלא נפסיד ב"ה כלומר מעיינינן במילתא למיתב ליה כי היכי דלא נמטייה פסידא לב"ה בסילוק זה וכתב הרי"ף והרא"ש יהבינן ליה שבחא כי היכי דלא נמטייה הפסד לב"ה והיכי דמי כגון דהוה ליה כוליה שבחא י"ב סלעי לשתלא שיתא ולמרי ארעא שיתא ואי בעי שתלא לאסתלוקי שקיל אריסא דנחית בדוכתיה תילתא דאינון ד' סלעי פשי להו תמניא שקיל מרי ארעא מינייהו שיתא סלעי דאינון מנתא דידיה פשו להו תרי סלעי דאינון ריבעא דתמניא ודנקא דתריסר שקיל לה שתלא והיינו דקאמר ריבעא דהוא דנקא ואהא דקאמר כי מטית לשחיטת קדשים תא ואקשי פרש"י י"מ דדחויי דחייה רב אשי לרב אחא ולא הוא דע"כ קבלה מיניה דסברא טובה היא ורב אלפס פסק כרב אשי וכתב הרא"ש וכ"כ הראב"ד ופירש כי מטית לשחיטת קדשים כלומר אחר שתתחכם ותלמוד בכל מקום תוכל להקשות לי כי עתה אין ראוי להקשות לי שאם יאמר השתל נחלוק הכרם ואעבוד חלקי וחלקך אין שומעין לו ואינו חולק אלא בפירות וכן מסתבר דהלכה הכי ואף ע"ג דקאמר סבר רב אשי למימר וכן מצינו בריש בתרא סברוה דמתקיים עכ"ל וכן פסק הרמב"ם בפ"י מהלכות שכירות. המקבל שדה מחבירו עד אימתי אינו יכול להסתלק עיין בתוספתא כתבו נימוקי קדשים תא אקשי לי כלומר מה לך להקשות עלי בסברתך בשחיטת קדשים דכולה תלי במקראות ובי"ג מדות שתורה נדרשת בהם תא ואקשי לי ואשיב לך: כל שתל וכו'. שם מימרא דרב מניומי בריה דרב נחומי והטעם פירש"י דגפנים דאורחייהו בהכי להזקין אדעתא דהכי נחית וחולקין כמו שחולקין בזמורות אבל שטפה נהר וכו' דלאו אורחיייהו בהכי דינו כי שתלא המסתלק בלא זימניה דשקיל ריבעא דהוא דנקא פירוש אין לו בהן אלא השתות:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}