עריכת הדף "ב"ח/חושן משפט/שה"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== א ==

שומר שכר דינו וכו' ויכלול בשבועתו שלא שלח בה יד ושאינה ברשותו לכאורה קשה כיון שנשבע שנאנסה לאיזה צורך ישבע שבועת חנם שאינה ברשותו וי"ל דהיכא דטען נאנסה ע"י לסטי' מזויין שלא היה יכול להציל התם צריך שישבע גם כן שלא חזרה לידו ולרשותו לאחר שעבר האונס ושאינה עתה ברשותו ואע"ג דעיקר שבועה של אינה ברשותו איננה אלא במשלם ואינה רוצה לישבע א"נ אף בש"ח אף ע"ג דנשבע שלא פשע בה ושלא שלח בה יד צריך גם כן לישבע דאינה ברשותו כדקאמר רב ששת ג' שבועות משביעין אותו וכדלעיל סי' רצ"ד ס"ד אבל בש"ש שנשבע שנאנסה משמע שלא תקנו דישבע שאינה ברשותו אפ"ה מדין גלגול חייב לישבע ולכלול בשבועתו שאיננה עתה ברשותו דשמא אף על פי שנאנסה בלסטים מזויין חזרה לרשותו לאחר האונס אבל בטוען שנאנסה דמתה כדרכה א"צ לישבע שאינה ברשותו אלא דבדין שואל ר"ס שמ"ד מבואר דאף במתה מחמת מלאכה צריך לישבע שאינה ברשותו וצריך לומר דנשבע על הנבלה ועורה שהכל אבד ולא הגיעה לרשותו כלום וע"ש: נמצא הגנב הכפל שלו וכל הדינים וכו' פי' כל הדינים שכתב בסימן רצ"ה לענין כפל בש"ח נוהגים נמי בש"ש: 

== ב ==

ואם נגנבה בלסטים מזויין והוכר הגנב וכו' נתבאר למעלה סוף סי' רצ"ד: 

== ג ==

היו הבעלים עמו במלאכתו וכו' כדפי' לעיל בש"ח עיין בסי' רצ"א סעיף כ"ט ל': 

== ד ==

ואם קיבל עליו השומר להתחייב אף באונסין עיין לעיל בסי' רצ"א סעיף כ"ח: 

== ה ==

שומר שכר שמסר לאתר ל"מ וכו' ע"ל בסי רצ"ה סעי' כ"ה: ומ"ש אלא שפעמים פטור כשמסרו לש"ש כגון שהבעלים רגילים להפקיד בידו וכו' משמע דדוקא כשהש"ש זה מסרו לש"ש אחר פטור כשהבעלים רגילים להפקיד בידו אבל כשהש"ש מסרו ליד ש"ח לעולם חייב וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"א משכירות וביאר ה"ה טעמו ומביאו ב"י וע"ש כי כתב דברים נכונים בענין זה: ומ"ש אלא אפי' מסרו לש"ש חייב איכא למידק דהו"ל למימר אפי' מסרו לשואל דחייב באונסין נמי חייב ול"ק מידי דאדרבא התם פשיטא דחייב הש"ש באונסין דכיון דהשואל נתחייב באונסין לשלם לש"ש היאך יהא הש"ש עושה סחורה בפרתו של חברו ותו דפושע הוא דכיון דאינו אלא שומר בלבד היאך מסרה ליד אחר לעשות בה מלאכתו מיהו בהא איכא למימר דהו"ל לאשמועינן היכא דמסרה לשומר אחר שלא יעשה בה מלאכתו אלא שישמרנה בלבד והתנ' עמו להתחייב אף באונסין כדין שואל דאפי' בבה"ג חייב אלא צ"ל כדפי' דהתם פשיטא היא דחייב מטעם דהיאך עושה זה סחורה בפרתו של חברו וק"ל: 

== ו ==

שמור לי ואשמור לך הוי שמירה בבעלי' וכו' משנה פ' האומנין שמור לי ואשמור לך ש"ש ובגמרא ואמאי שמירה בבעלים א"ר פפא דא"ל שמור לי היום ואשמור לך למחר משמע דאם אינו אומר בפירוש שמור לי היום ואשמור לך למחר אלא סתם משמע שמור לי היום ואשמור לך ג"כ בשעה שתהא שומר לי ולכן כתב רבינו דשמור לי ואשמור לך בסתם הוי שמירה בבעלים ומ"ש כדפירש' לעיל בש"ח רצונו לומר דבמ"ש בסי' רצ"א סעיף כ"ט וז"ל ואם בשעה שקבל עליו הנפקד לשמור היה המפקיד עושה לו שום מלאכה וכו' פטור הנפקד וכו' משמע נמי שמירה דהיינו שהמפקיד עושה לו מלאכת שמירה נמי פטור דהיינו שמור לי ואשמור לך: 

== ז ==

אמר השאילני כליך וכו' ברייתא שם וע"פ פרש"י דבסמוך דאין כאן שמירה בבעלים אעפ"י דבשעה שזה שומר לו חברו משאיל לו: ומ"ש רבינו וזה ניחא וכו' עד לא הוא ולא כליו לכאורה דבריו תמוהין דהיכא א"ל שמור לי ואשאילך כתב דכליו של המפקיד עמו של נפקד במלאכתו והיכא דא"ל השאילני ואשמור לך אין המשאיל עם השואל לא הוא לא כליו ומאי שנא וי"ל דדעת רבינו היא דכשא"ל תחלה שמור לי ואשאילך תחלה דמשעה שהתחיל זה לשמור שקיבל עליו השמירה ונסתלקו הבעלים חזרו הבעלים והשאילו כליהם לשומר הוו כליו של מפקיד עם השומר במלאכתו אבל כשא"ל תחילה השאילני ואשמור לך דבשעה שהשאיל לו כליו ונתחייב באונסיה עדיון לא נעשה שומר שלו אלא דלאח"כ הפקיד המשאיל לנפקד פקדון ונעשה שומר שלו א"כ אין המשאיל עם השואל כלל לא הוא ולא כליו כיון דכליו היו שאולין לו קודם שנעשהשומר שלו וע"ל בסי' שמ"ו: שאלה לא"א הרא"ש וזו כדברי הרמ"ה כלומר דלפרש"י אין כאן בעליו עמו במלאכתו דאין כאן אלא שאלת כלים מזה לזה וש"ש הן וחייב בגנבה ואבדה אלא דקשיא לי דהך עובדא דהרא"ש אף לפרש"י פטור כיון דאינן אלא ש"ש זה לזה לא נתחייב באונסי' דלסטים באו עליו ונטלו ממנו גלימא של חברו והנשארת היא של בעלים הראשונים וי"ל דוודאי הך עובדא דהרא"ש אף לפרש"י הנשארת היא של בעלים הראשונים כדפי' אלא דמ"מ קא חזינן דלא ס"ל להרא"ש בתשובה זו כפרש"י אלא כדברי הרמ"ה וצ"ל דמה שדחה הרא"ש פרש"י מהלכה הוא לפי שגם הרמב"ם פסק כך בפ"י משכירות ונראה לפע"ד דס"ל דלא בעינן בדוקא שיהא גוף הבעלים עמו במלאכה אלא כל שאחד עושה עם חברו כמו שהוא עושה עמו בין בגופו בין בכליו ואין חלוק בין שמור לי ואשאילך ובין אשאילך ושמור לי הכל אני קורא בו בעליו עמו ולפי זה לא קשיא מידי והכי משמע מפשטא דעובדא דחד ארוך וחד גוץ ומהך עובדא איכא לאקשויי אפרש"י אלא דרש"י גופיה כתב ליישב וכמו שהביא ב"י אבל להרמב"ם והרמ"ה והרא"ש א"צ יישוב דלא קשיא ולא מידי והכי נקטינן:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}