עריכת הדף "ב"ח/חושן משפט/רצב"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== א ==

אין הנפקד רשאי לשלוח יד וכו'. פי' מדכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו דמשמע הא שלח נתחייב שוב במיתתה ובשבירתה מכלל דאין הנפקד רשאי לשלוח בה יד ואיסורא דאורייתא איכא דאין בה מלקות וכהאי גוונא פירש"י {{ממ|בד' מ"א}}: ומ"ש ואם שלח בו יד וכו' אפילו אינו מכוין הבעה"ב לגזלו וכו'. כלומר ל"מ אם נטלו ע"מ לגזלו כולו דודאי חייב מיד באונסין ואף למ"ד שליחות יד צריכה חסרון אין זה אלא בשולח יד ליטול מקצתה ולא נטל דלא הויא גזלה אבל הכא כיון דהגביהו ומכוין לגזלו כולו קם ליה ברשותיה וחייב באונסין מיד אלא אפילו אינו מכוין לגזלו כולו אלא להשתמש בו תשמיש שמחסרו כגון חבית שהגביהה ליטול ממנה רביעית או בהמה שמשך אותה להשתמש בה תשמיש שמכחישה קם ליה ברשותיה כולו והויא גזלה וחייב באונסים אע"פ דעדיין לא נשתמש בה דשליחות יד אינה צריכה חסרון וכו' וכתב רבינו כל זה מדאיתא התם דהא דתנן המפקיד חבית אצל חבירו ולא יחדו לה בעלים מקום וכו' דפליגי בה אמוראי ר' יעקב בר אבא אוקמה כשנטלה ע"מ לגזלה כולה אבל לא כשנטלה ע"מ לשלוח בה יד דס"ל שליחות יד צריכה חסרון ור' נתן בר אבא אוקמה אף בשנטלה ע"מ לשלוח בה יד דשליחות יד א"צ חסרון וקיי"ל כר"נ ב"א כדפסק הרי"ף והרא"ש משום דרבא דהוא בתרא הכי ס"ל וכ"כ הרמב"ם בפ"י מה' גזלה וכ"כ סמ"ג בעשה ע"ג וז"ש רבינו אפילו אינו מכוין לגזלו כולו כלומר דהתם פשיטא דחייב כאוקימתא דרבי יעקב ב"א אפילו אינו מכוין לגזלו כולו נמי חייב כאוקימתא דר"נ ב"א: ומ"ש אבל הגביהו לעשות תשמיש שאינו מחסרו וכו'. שם אוקימתא דרב ששת ופסקו הפוסקים כמותו ומפרש רבינו דאינו חייב מטעם שואל שלא מדעת אלא משעת תשמיש וכן נראה מבואר מלשון הרמב"ם והסמ"ג שם ונראה דה"ט דכיון דבשליחות יד גופיה אי לאו קרא יתירא דמלמד דאינה צריכה חסרון לא היה חייב מבחוץ אלא דוקא בדאיכא חסרון כדאיתא להדיא בפ' המפקיד א"כ בשואל שלא מדעת סברא הוא דלא מיקרי גזלן אלא א"כ דנשתמש בה והכי מוכח מדברי התוס' לשם {{ממ|בסוף דף מ"א}} בד"ה חדא לומר דא"צ חסרון שכתבו וז"ל וא"ת וניליף משואל דאינה צריכה חסרון דמשעת משיכה חייב באונסיה אע"ג דלא נשתמש כדאמר [בפ'] השואל גבי השואל קורדום מחבירו כ"ש שומרין שמושכין להשתמש שלא מדעת בעלים שחייבים ויש לומר בשואל דין הוא כיון דמושך לדעת בעלים חשוב כאילו נשתמש בה דלדעת כן שאלה ולאו לאוקמה בכילתא אבל שלא לדעת אינו חשוב כאילו כבר נשתמש בשביל משיכה לבדה לכך לא ילפינן משואל אלא משיכה שיש בה חסרון עכ"ל הרי מבואר דבשואל שלא מדעת אינו חשוב כאילו כבר נשתמש בה בשביל משיכה או הגבהה בלחוד והכי משמע בשמעתתא דהמפקיד מעות אצל שולחני דהיתר תשמיש הוא דמחייב באונסין אבל כשאסור לו להשתמש אינו חייב באונסין כל זמן שלא נשתמש בהן כנ"ל ודלא כמ"ש נ"י במתני' דהמפקיד חבית וכו' דכשהגביהה ע"מ להשתמש בה ואע"פ שלא נשתמש בה הוי גזלן עליה וחייב באונסין וזה נקרא שואל שלא מדעת בעלים דהוי גזלן עכ"ל דליתא: כתב במרדכי סוף קמא ובהג"מ פ"ד דגנבה בשם הר"ר חזקיה דבשואל בפקדון שלא מדעת ונשתמש בו פי' תשמיש שאינו מחסרו אם החזירה למקום שנטלה משם חזר להיות דינו כשומר מאחר שלא היה עליו מתחלה כי אם שואל בעלמא שלא היה דעתו לגזלו או לשלוח בה יד ואע"ג דבסמוך סעיף י"א כתב רבינו דאם נשתמש במעות חייב גם באונסין אפי' לאחר שהחזירם למקומם עד שיחזירם לבעליהם יש לחלק דבמעות כיון שלא החזיר המעות שהופקדו אצלו אלא שם אחרים תחתיהן יש להם דין מלוה ככל שאר מלוה דחייב באחריות עד שיחזיר לבעלים והכי משמע מלשון הרמב"ם פ"ז משאלה ועיין במ"ש בסמוך סעיף י"א. אך קשה דבפרק המפקיד משמע להדיא דלאוקימתא דרב ששת לא אתיא מתני' אלא כר' ישמעאל אבל לר"ע אפילו טלטלה להביא עליה גוזלות והחזירה למקומה צריך דעת בעלים אלמא דלא חזר דינו להיות כשומר אע"ג שלא היה עליו בתחלה כי אם שואל בעלמא וכן מההיא דפרק הספינה בשולח בנו אצל חנוני וכו' מיהו בהך דהספינה איכא למימר כיון דלא הופקד הכלי אצלו אלא נטלו מיד בנו או מיד עבדו חייב דצריך דעת בעלים דכיון דלא היה שומר עליו ליכא למימר גביה דעת שומר כדעת בעלים אבל מהך דהמפקיד קשיא טובא ואפשר לומר דלא אמ' הר"ר חזקיה אלא בדברי' דאורחיה למישאל חד מחבריה ולא קפדי התם הוא דאיכא למימר כיון שאינו מחסרו לא כלתה שמירתו ודעת שומר כדעת בעלים אבל במתני' דחבית של חרם שטלטלה להביא עליה גוזלות לעלות עליה כדרך העולם בסולם בכה"ג ודאי קפדי אינשי ולא מושלי יש לו דין גזלן לר"ע אפילו החזירה למקומה וה"ה בכיוצא בזה כגון ספרים דקפדי אינשי ולא מושלי וכדלקמן בסעיף כ"ב: 

== ב ==

הטה את החבית וכו'. משנה ס"פ המפקיד ופרש"י ונשבר לאחר זמן כלומר שאילו נשברה מתוך ידו כשהטה פשיטא דחייב כיון דלצרכו הטה ליטול ממנה רביעית וכדתנן התם להדיא אם מתוך ידו נשברה לצרכו חייב וכו' וכך דקדקו הרמב"ם והסמ"ג שכתבו כאן אם נשברה אחר שנטל: 

== ג ==

ומ"ש אבל הגביהה כדי ליטול רביעית חייב אפילו לא נטל. מימרא דשמואל לשם ואיכא למידק לאיזה צורך חזר רבינו וכתב דין זה בחבית הלא בתחלת הסימן כתב בסתם רק שיגביהנה כדי להשתמש בה תשמיש שמחסרה אז מיחייב כאילו חסרה ויש לומר דהוה אמינא דוקא כגון בהמה דא"א ליטול ממנה מקצת אבל בחבית דאפשר ליטול ממנה מקצת אינו חייב בהגבהה אא"כ הגביהה לגזול את כולה קמ"ל דאין חילוק וכך היא דעת כל הפוסקום דבחבית נמי אפי' לא נתכוין ליטול ממנה אלא רביעית חייב בכולה אפי' לא נטל ממנה כלום ודלא כהראב"ד בהשגות דפירשה דוקא בשהגביהה לגזול את כולה ולא קיי"ל כוותיה. ועוד נראה דהא דחזר וכתב דין חבית משום דבגמרא קא אמרינן דבחבית אפילו למ"ד ש"י צריכה חסרון מ"מ הכא ניחא ליה דתיהוי האי חבית כולה בסיס להאי רביעית יין פי' כיון דיין אינו משתמר אלא בכלי מלא הו"ל כמו שנטלו והניחו עם השאר להשתמר ונעשה שואל על כל שאר החבית ולפיכך חייב בכולה אע"פ שלא נטל ממנה כלום אבל למאי דקיי"ל ש"י אינה צריכה חסרון ודאי דחייב בכולה אף בשאר דברים דליכא למימר בהו ניחא ליה דתיהוי בסיס כו' וז"ש בסמוך סעיף ה' אבל שאר פירות וכו' דאלמא דבהגביהן אפילו בשאר פירות נמי חייב בכולה ולפי זה ודאי ה"ה בהגביה ארנקי ליטול הימנו דינר דחייב בכל הכיס ואע"ג דבגמרא מבעיא ליה לרב אשי בארנקי ואסיק בתיקו ההוא אליבא דמ"ד שליחות יד צריכה חסרון וזאת היא דעת הרי"ף והרא"ש שהשמיטו בעיא דארנקי אבל הרמב"ם והסמ"ג הביאו וכתבו דה"ז ספק אם נתחייב בכל הכיס או לא נתחייב אלא בדינר בלבד וכבר השיגו הראב"ד ז"ל והרב המגיד הליץ בעדו אבל העיקר כהרי"ף והרא"ש והראב"ד: 

== ו ==

אמר שרוצה לשלוח יד וכו'. משנה ס"פ המפקיד פליגי בה ב"ש וב"ה ב"ש דרשי על כל דבר פשע ללמד על המחשבה כמעשה וב"ה דרשי ליה ללמוד על השליח שאם אמר לשלוחו לשלוח יד בפקדון חייב המשלח ואע"ג דקיימא לן אין שליח לדבר עבירה כדלעיל סי' קפ"ב ס"ד הכא גלי לן קרא על דבר פשע וה"א להדיא פרק האיש מקדש דפריך וניליף ממעילה דיש שליח לדבר עבירה ומשני משום דהוי מעילה ושליחות יד ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים ואקשינן הניחא לב"ה אלא לב"ש דמוקמי ליה להאי קרא במחשבה כמעשה ניליף ממעילה ומשני משום דהוי מעילה וטביחה ומכירה ב' כתובים הבאים כא' ואין מלמדין ושארי ליה מאריה למהרו"ך שכתב דהכא איירי שלא ידע השליח שהוא פקדון וכו' אלא אפי' ידע חייב המשלח מגזירת הכתוב: 

== ח ==

דין השולח יד בפקדון וכו' סוף פרק המפקיד אוקימנא לפלוגתא דבית שמאי וב"ה ור"ע שבמשנה לגבי שולח יד בפקדון דבשבח גזלה קמיפלגי ופסקו הפוסקים כרבא דאמר הלכה כבית הילל דגזלה חזרה בעיניה ושבח גזלה דגזלן הוה וכן פסק רש"י בפרק המפקיד: ומ"ש ואפילו היתה טעונה וכו'. כ"כ הרא"ש בפרק הגוזל עצים ויתבאר בסימן שנ"ה וסי' שס"ב: 

== ט ==

וכן לענין יוקרא וזולא וכו'. שם אמר רבה האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שויה זוזא השתא כשיצאה מן העולם שויה ד' תברה או שתיה משלם ד' כשעת הוצאתה מן העולם איתבר ממילא משלם זוזא כשעת הוצאתה מבית בעלים ובגמרא מוכח דה"ה בשולח יד בפקדון וזה שאמר רבינו וכן לענין יוקרא וזולא וכו' כלומר דין הש"י בפקדון הוי כשאר גזלן גם לענין יוקרא וזולא דאע"פ דרבה קאמר לה בגזלן ה"ה בשולח יד: ומ"ש דאם בשעה ששלח בה יד שוה ד' זוז וכו'. כ"כ הרי"ף והרא"ש שם וכן מפורש להדיא בסוגיא ע"ש: 

== י ==

שלח יד בחבית וכו'. משנה וע"פ סוגיית הגמ' ס"פ המפקיד והרי"ף האריך לשם בפסקיו ומסקנתו דהלכה כרבי עקיבא דלצרכו חייב אפילו הניחה במקום המיוחד לה וטעמא דצריך דעת בעלים דמדשקליה קם ליה ברשותיה ובגזלה כתיב והשיב ולא הויא השבה מעליא עד שיודיע לבעלים לומר להם נטלתיה והחזרתיה ואם לא הודיעם חייב באחריותה וכן פסקו הפוסקים אבל הסמ"ג בעשה ע"א כתב ע"ש ר"י דפסק כרבי ישמעאל וכ"כ בהג"מ פ"ד דגנבה וכן נראה דעת רש"י שכתב בפרק המפקיד {{ממ|דף מ"א ע"א}} וז"ל הא שקלינהו ואי נמי ש"י חשיבא הא הדר אהדריה כשנטל הימנה ואנן אוקמינן לעיל סתם מתני' כרבי ישמעאל דאין צריך דעת בעלים עכ"ל: ואם טלטלה לצורך מקומה כתב הרמ"ה וכו'. נראה דעת הרמ"ה מדתנן לצרכה פטור ולא קתני שלא לצרכו פטור אלמא דאינו פטור אלא אם כן טלטלה לצרכה שוהיתה במקום התורפה וקרובה להשתבר אבל אם אינו לצרכה אע"פ שאינו ג"כ לצרכו להשתמש בה אלא לצורך מקומה אינו פטור לגמרי דאע"ג דלא נעשה גזלן דלא חשב לשלוח יד להשתמש בגוף הפקדון מ"מ פושע הוא שטלטלה מן המקום שיחדו לה הבעלים ואם אירע שום אונס מחמת פשיעתו חייב אבל לא יחדו לה הבעלים מקום אין בשינוי המקום שום פשיעה: 

== יא ==

היה הנפקד שולחני וכו'. משנה שם ועל פי סוגיית הגמרא והרי"ף כתב ע"ש רב האי גאון דמאי דהלכה כרב נחמן דמותרים אינו חייב באונסין דוקא קודם שישתמש בהם אבל אם השתמש בהם חייב גם באונסין ופי' הרא"ש לשם דאתא לאורויי לן דאע"ג דהחזירם למקומם דמדינא לא בעינן דעת בעלים אפילו לר"ע כיון דברשות שלח ידו בהם אפילו הכי חייב באחריות כיון שכבר נהנה מהם ועוד מצפה ליהנות אם תזדמן לו סחורה וסברא נכונה היא עכ"ל ועם השבח ששבח סברא זו קשיא דאם כן תו לא אשכחן כלל דליהוי פטור מאחריות כששולח יד בהם ברשות הבעלים אף כשהחזירם למקום מטעם שכתב כיון שכבר נהנה בהם ועוד מצפה וכו' דטעם זה שייך בכל הדברים אבל נראה דהלכה כדבריו ולא מטעמיה אלא כיון שהחליף המעות שהפקידו אצלו אע"פ שהניח מעות אחרות במקומן כבר נעשו עליו מלוה גמורה ככל מלוה שבעולם והכי משמע בהגהת מרדכי דפרק המפקיד והיינו דאמר בירושלמי דדמאי הביאו הסמ"ג אר"י הדא אמרה הנותן מעות לחבירו והחליפן ואבדן חייב באחריותן פי' מאחר שהחליף המעות אפילו הניח מעות אחרים במקומן ונאבדו הוה ליה ש"י בפקדון וחייב משום דדינו כמלוה ככל שאר מלוה דחייב באחריות עד שיחזיר לבעלים ודוקא במעות אבל כל שאר דבר שחוזרין בעין אם השתמש בהם ברשות בעלים או אפילו שלא ברשות כגון שהשתמש בו בתורת שאלה שאינו מחסרו והחזיר החפץ למקום שהיה מונח בתחלה לא בעינן דעת בעלים וכדפסק במרדכי סוף קמא ועיין במ"ש סימן זה בס"ד: 

== יב ==

באו אנסים על הנפקד וכו'. עובדא בסוף קמא וכתבו התוס' וז"ל ואע"ג דבעלמא אם נשא ונתן ביד חייב שומר שאני שלדעת כן הפקידו אצלו שיציל עצמו בו אם יבואו עליו אדעתא דפקדון וכן כתב הרא"ש לשם וכן כתב הרב המגיד לדעת הרמב"ם בפ"ה משאלה ודלא כהרשב"א ומביאו ב"י: 

== יג ==

הופקד אתו ממון של פדיון שבויים וכו'. גם זה עובדא בסוף קמא: ומ"ש בשם הרמ"ה. כ"כ גם התוספות לשם ותימה למה כתב רבינו בשם הרמ"ה ולא בשם התוס': 

== יד ==

הופקדו אצלו פירות לא יערבם עם פירותיו וכו'. כ"כ הרמב"ם פ"ה משאלה וכתב ה"ה זה פשוט שאין לו לערבם לכתחלה וכן כתב ז"ל שמשנתינו בשעבר וערבן הוא עד כאן לשונו ולפעד"נ להביא ראיה מדל"פ רבן שמעון בן גמליאל וחכמים במשנתינו בפירות אבודין של פקדון אם ימכרם הנפקד אם לאו אלא ביתר מכדי חסרונן אבל בפחות מכדי חסרונן ד"ה דלא ימכרם דבזה הכל מודים לרב כהנא שאדם רוצה בקב שלו וכו' כמו שיתבאר סעיף י"ז א"כ מטעם זה נמי אין לו לערבם לכתחלה דאדם רוצה בקב שלו וכו': ערבם עם שלו וכו'. משנה וברייתא פרק המפקיד ועל פי סוגיית הגמרא: ומ"ש אחר שישבע וכו'. כן כתב הרמב"ם ונראה דדוקא כשנחסרו ביותר ממה שרגילין להתחסר אבל בכדי חסרונן אין כאן שבועה ומה"ט לא כתב הרמב"ם אצל דין נסתפק ואינו יודע כמה נסתפק וכו' דישבע וכן נראה מדברי ה"ה שכתב על מה שכתב הרמב"ם אחר שישבע וז"ל ובודאי שיש לו לישבע שהרי זה כטוען נאנסו עכ"ל ואין זה אונס אם לא נחסרו יותר מכדי חסרונן: בד"א שהופקדו אצלו בימות הגורן וכו'. ברייתא לשם ומשמע דבין פחות מעשר כורין בין ביתר הכל שוה דכשמחזיר בימות הגורן מוציא חסרונות לכל כור וכור וכן לכל שנה ושנה שיעור הראוי להתחסר אבל ביה"ג אינו מנכה לו כלום וזהו שלא הזכירו הרי"ף והרא"ש לא דברי ר"י בן נורי ולא דברי ר' יהודא אלא כתבו בסתם וכן לכל כור וכור וכן לכל שנה ושנה בד"א שמדד לו בימות הגורן וכו' וכך מבואר ברמב"ם פ"ה דשאלה ודלא כהרשב"א שהניח הדבר בספק משום דמצא בתוספתא דרב יהודא אמרה גם לא כנ"י שנדחק לפרש ברייתא זו על פי התוספתא דמיתניא אליבא דרב יהודא ודוקא בעשרה כורין אמרינן דתופסות ומותירות ביה"ג כשיעור החסרון אבל לא בפחות ושבזה מודים חכמים לרבי יהודא דלא קיי"ל הכי: הופקר אתו יין וכו'. משנה שם יוציא לו שתות ליין ר' יהודא אומר חומש וכתבו הרי"ף והרא"ש והלכה כת"ק וכ"כ הרמב"ם פ"ה דשאלה ואיכא לתמוה דבגמרא אמרו ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה באתריה דמר חפו בקירא ולא מייץ טפי באתריה דמר וחפו בכופרא ומייץ טפי ונראה דסביר' להו לפוסקי' מאחר דאיתא תו התם איב"א מושם גרגושתא הא מייצא טפי הא לא מייצא טפי לפי זה איכא לספוקי בכל קרקע שעושים ממנה חבית אי מייצא טפי כקרקע דאתריה דר"י או לא מייצא טפי מקרקע דאתריה דת"ק הילכך מספיקא לא מפסידינן למפקיד שהרי הנפקד הוא דגרם ספק זה שערבו עם שלו ועל כן ידו על התחתונה ולעולם אינו מנכה לו אלא שתות וכתנא קמא. ונראה מדכתבו הפוסקים בסתם דמנכה לו שתות ולא חילקו בין כלי ישן לחדש אלמא דאפילו בישן נמי מנכה לו שתות דאף על גב דבשמן אינו מנכה לו בשביל בליעת הכלי כשהוא ישן יין בלע טפי וכן כתבו תוספות לחד תירוצא בד"א במזופפות {{ממ|דף מ'}}: 

== טו ==

כתב הרמב"ם הפקיד אצל חבירו פירות וכו': בפ"ה משאלה וז"ל הסמ"ג בעשה פ"ח אם הפקיד אצלו כיס מלא דינרין והמפקיד אומר מאתים דינרים היו בו והנפקד אומר ודאי דינרין היו בו אבל איני יודע כמה בדין זה אני אומר שאין כאן אלא שבועה דרבנן מאחר שאינו מודה דבר שבמנין כך וכך דינרין היו בו ומן השאר איני יודע ובשבועה דרבנן אין אומרים מתוך שאינו יכול לישבע משלם עכ"ל וכבר נזכרה טענה זו בדברי הראב"ד בהשגותיו לשם וה"ה האריך בזה ומביאו ב"י גם הרא"ש והר"ן האריכו ע"ש בפרק שבועת הדיינין ועיין לעיל בסימן צ' ולקמן בסימן רצ"ח: 

== יז ==

לא עירב וכו'. משנה שם דפליגי בה רבן שמעון בן גמליאל וחכמים ופסק רי"ף ורמב"ם בפרק ז' משאלה כר"נ דהלכה כחכמים דלא יגע בהן למכרן ופסקו ג"כ כר' יוחנן דבחסר ויתר מכדי חסרונן אף חכמים מודים דיכול למכרן והרא"ש פסק כשמואל ורבי יוחנן דהלכה כרשב"ג דימכור בב"ד מפני השבת אבדה לבעלים ואיכא לתמוה דהא מפשט הסוגיא משמע דלרשב"ג לעולם מוכרן מפני השבת אבדה לבעלים א"כ למה כתב רבינו בסברת הרא"ש דכיון שחסרו כדי חסרונן וכו' דאלמא דבפחות מכן אינו יכול למכרן והלא לרשב"ג אין חילוק ונראה דדקדק בדברי הרא"ש שהביא מאי דאיתמר בגמרא עלה דהך פלוגתא דרשב"ג וחכמים וז"ל מאי טעמא אמר רב כהנא אדם רוצה בקב שלו מט' קבין של חבירו ורב נחמן בר יצחק אמר חיישינן שמא עשאן תרומה ומעשר על מקום אחר נראה דהלכה כרב נחמן בר יצחק דבתראה הוא כי תלמידו של רבא היה וא"כ בזמן הזה מודו רבנן דימכרם ומיהו מסתבר כפירוש רבינו תם שפירש דרב נחמן בר יצחק אית ליה טעמא דרב כהנא לפי שטעמו של רב נחמן בר יצחק אינו מספיק אלא לפירות שאינן מתוקנין ומתניתין בכל פירות איירי אלא שבא רב נחמן להוסיף בטעמו אפילו ביותר מכדי חסרונן עכ"ל דאיכא להקשות דכיון דרב כהנא ורב נחמן בר יצחק לא פליגי אלא אליבא דחכמים והרא"ש פסק כרשב"ג אם כן ליכא נפקותא בפסק זה ולאיזה צורך כתבו ומיישב רבינו דנ"מ דכיון דבין לרב כהנא ובין לרב נחמן בר יצחק קמיפלגי רשב"ג וחכמים בפירות מתוקנים כשלא חסרו אלא בכדי חסרונן דלחכמים לא יגע בהן משום דאדם רוצה בקב שלו וכו' ולרשב"ג דלית ליה אדם רוצה וכו' יכול למכרן כשחסרו בכדי חסרונן וכדקאמר ר' יוחנן מחלוקת בכדי חסרונן משמע ודאי דבפחות מכדי חסרונן לכולי עלמא לא ימכור וכ"כ התוס' להדיא דלמאי דאמר מחלוקת בכדי חסרונן בפחות מכדי חסרונן לכ"ע לא ימכור ונ"ל דטעמייהו מדלא קאמר מחלוקת עד כדי חסרונן אלמא דל"פ אלא בכדי חסרונן ממש אבל בפתות מכדי חסרונן לכולי עלמא לא ימכור דבהא כולי עלמא מודו דרוצה אדם בקב שלו אם כן איכא נפקותא בפסק זה דאף לרנב"י ולרשב"ג דהלכתא כוותייהו אפ"ה בפחות מכדי חסרונן לא ימכור אף בזמן הזה: לא חסרו אלא כדי חסרונן וכו'. שם א"ר יוחנן מחלוקת בכדי חסרונן וכו' ופרש"י בכדי חסרונן כדרך שאר תבואות עכ"ל וכתבו בתוספות דהקשה ריב"ם וכי פליגי במשהו דבפחות מכדי חסרונם לכ"ע לא ימכור עכ"ל כלומר דכיון דכל הפירות ראויים להתחסר כשיעור זה א"כ כך לי פחות מכדי חסרונם כמו בכדי חסרונם אין זה משיב אבדה אבל איתר מכדי חסרונן אפילו משהו ל"ק דדין הוא למכרם שהרי הוא משיב אבדה כיון דאין ראויין להתחסר כל כך ועוד הקשה דאם כן מ"ט דרשב"ג ויש לומר דפליגי בנתחסר בחודש או בב' חדשים ט' חצאי קבין לכור שהוא בכדי חסרונם לשנה שלמה עכ"ל פי' דהשתא דמצא אותם אבודים בפעם אחת בכדי חסרונם לשנה בחודש א' או ב' או אפילו בחצי שנה הא ודאי הוי משיב אבידה לרשב"ג דכיון דחסר כ"כ בזמן מועט כך יחסר תמיד ויהיה יותר מכדי חסרונם לשנה ורבנן אמרי לא יגע בהם דשמא לא יתחסרו עוד בשנה זו אבל אי לא מצאם שחסרו בכדי חסרונם לשנה קודם תשלום השנה אף רשב"ג מודה דלא ימכרם דלא נקראי אבודי' דאפשר שבתשלום השנה לא יהא נחסר כי אם בכדי חסרונן וה"ה בפ"ז משאלה כתב ע"ש הרמב"ן דכתב כדברי התוספות ואפשר שאף זה דעת הרמב"ם עכ"ל ודעת רבינו מפורשים כדעת התו': 

== יח ==

הופקד אתו יין והחמיץ וכו'. ברייתא בפרק המפקיד ופסק כחכמים דפליגי אר"מ וכן פסק הרי"ף והרמב"ם בפ"ז משאלה ואף על גב דהרא"ש כתב אחר פסק הרי"ף ומסתברא לי כי"א דרבנן קיימי אכולה מילתא דר"א גם אפירות והרקיבו סבירא ליה לרבינו דלא בא הרא"ש לחלוק על הרי"ף אלא בפירושא דשמעתא ונ"מ לענין דינא למאן דפסק כרב אלפס דלית הלכתא כרשב"ג דמתני' לדידיה נמי ליתא לחכמים דברייתא אבל למאי דפסק הרא"ש גופיה כרשב"ג דמתניתין א"כ גם הוא תופס לענין דינא כרב אלפס דיכול למכרן שלא יפסיד הכלי דלהפסד מועט חששו בכל ענין בין הפסד מועט דריקבון בכדי חסרונן בין הפסד מועט דקנקנים ועוד נראה והוא העיקר דנ"מ לענין דינא דלרב אלפס דס"ל דלא שייכא פלוגתא דר' מאיר וחכמי' דברייתא בפלוגתא דרשב"ג וחכמי' דמתני' ומש"ה פסק כחכמי' דברייתא אם כן גם במ"ש וכשהוא מוכרן מוכרן לאחרים ואין מוכרן לעצמו הלכתא הכי דאהא לא פליגי עלייהו חכמים דמתניתין אבל להרא"ש דמסתבר לו כי"א וחכמים אכולה מילתא קאי גם אפירות והרקיבו אם כן כי היכי דלענין פירות והרקיבו קיימא לן כרשב"ג דמתני' דאומר ומכרם בב"ד מפני השבת אבדה לבעלים ומשמע דמוכרם אפי' לעצמו דסתמא קתני מוכרן בב"ד וא"כ ה"ה לענין קנקנים ולא קיי"ל כחכמים דברייתא דמוכרן לעצמו דמתני' עדיפא מברייתא ואע"ג דבגבאי צדקה וגבאי תמחוי קיימא לן דאין מוכרן לעצמו התם אין מכירתן בבית דין ואיכא חשדא אבל הכא דמוכרן בבית דין ליכא חשדא והשתא ניחא דכאן כתב רבינו בסתם שימכרו על פי בית דין ובי"ד סימן רנ"ז בדין גבאי צדקה וגבאי תמחוי כתב שאין פורטין לעצמן ואין מוכרין לעצמן והכי מוכח לעיל תחלת סימן ע"ב וסוף סי' רס"ז כדפי' לשם בס"ד והכי מוכח מדברי רבינו לעיל בסימן ר"צ סעיף ט"ו שכתב אדברי הראב"ד דגנאי הדבר שיקח האפוטרופוס מעות היתומים בתורת עסק משום לזות שפתים ולא כתב שאסור אלמא דאין אסור אלא בגבאי דאינו עושה על פי ב"ד אבל על פי בית דין אין איסור אלא דלפי שהראב"ד כתב שלוקח האפוטרופוס מתחלה לעצמו ואחר כך יודיע הדבר לב"ד ע"כ כתב רבינו דאיכא לזות שפתים אבל אם מתחלה הניח המעות בפני בית דין והם מסרום לאפוטרופוס בתורת עסק אף לזות שפתים איך כאן וכדהכא לגבי פקדון שמוכרן בבית דין דהיינו שהב"ד מוכרין אף לעצמו וליכא חשדא ואף רבינו מודה בזה ולפי זה התיישב הא דכתב ב"י כאן ולא ידעתי למה השמיטו רבינו גם מה שהשיג ב"י על דברי רבינו בסימן ר"ץ התיישב בטוב טעם: 

== כב ==

הופקדו אתו ספרים וכו'. בפ' א"מ תנן מצא ספרים קורא בהן אחת לל' יום ובברייתא השואל ס"ת וכו' וכן המפקיד ס"ת אצל חבירו גוללו כל י"ב חודש וכו' סומכוס אומר בחדש ל' יום בישן י"ב חודש ראב"י אומר אחד זה וא' זה ל' יום ופרש"י ומתני' נמי דקתני קורא בהן א' לל' יום ולא מפליג בין ישן לחדש ראב"י היא עכ"ל וס"ל לרבינו דהכי נקטינן כסתם מתני' וכראב"י והרי"ף והרא"ש שהביאו מתני' דידן בסתמא הכי ס"ל ולא הביאו רישא דברייתא דתני בה י"ב חודש כדי לפסוק כך הלכה דהא ודאי ליתא דהלכתא כסתם מתני' אלא הביאו לפסוק הלכה במאי דתני בה פותחו וקורא בו ואם בשבילו פותחו אסור וע"כ השיג רבינו על הרמב"ם דפסק כמ"ד אחת לי"ב חודש ומחלק בין מציאה לפקדון דבפי"ג מגזלה לגבי מציאה פסק א' לל' יום ובפקדון פסק א' לי"ב חודש אבל על הרי"ף והרא"ש לא השיג מיהו הסמ"ג תפס שיטת הרמב"ם דלגבי פקדון בעשה פ"ח פסק א' לי"ב חודש ובעשה ע"ד לגבי מציאה פסק א' לל' יום והעיקר כדעת רבינו וכן פסק לעיל בסי' רס"ז ס"ב: ומ"ש ואם פתח וקרא בו לצורך עצמו ה"ז שולח יד בפקדון. כ"כ גם הרמב"ם לשם ואיכא למידק דלמ"ש ה"ר חזקיה במרדכי דאם שאל חפץ מן הפקדון והחזירו למקומו דאינו חייב באונסים ומטעם דפי' לעיל בתחלת הסי' דכיון דמתחלה לא היה עליו אלא שואל א"כ כשמחזירו למקומו בעין אינו עליו אלא שומר א"כ בספרים נמי נימא הכי דמ"ש חפץ מחפץ ולהסמ"ג קשה יותר דאיהו כתב בה' גנבה ע"ש ר"י דהלכה כרבי ישמעאל דלא בעינן דעת בעלים ואפ"ה כתב לגבי ספרים דה"ז שולח יד ומהר"א שטיין כתב דאיכא לאוקמי דדוקא כשנאנסו בשעה שלומד בספרים אבל לאחר שהחזירם למקומם אה"נ דפטור עכ"ל וזה דוחק גדול דהרי כתב בסתם ה"ז ש"י בפקדון ונתחייב באונסין משמע בכל אונסין שיולדו אח"כ חייב בהן בכל ולי נראה דלא אמר המרדכי והר"ח אלא בדברים דרגילי אינשי לאושלינהו ולא קפדי בהו התם הוא דבהחזירם למקומן בלא חסרון חזר לחזקת פקדון כבתחלה אבל בספרים וכיוצא בהן דקפדי אינשי ולא אושלי משום שמתקלקלים במשמוש וטשטוש ועשן וקריעה אם לקחם הנפקד וקרא בהם חשיב ש"י בפקדון דנקרא גזלן ואפי' החזירן למקומן נתחייב באונסין דלא חזר דינו להיות כשומר ואפילו לרבי ישמעאל משום דא"א שלא יהיה מחסרו במקצת וכיון שמחסרו אף ר"י מודה שלא נפטר מן האונסים במה שהחזירו למקומו דכבר קם ליה ברשותיה משעה שמחסרו ואצ"ל לר"ע דאפילו לא היה מחסרו כלל מ"מ צריך דעת בעלים כיון דקפדי ולא מושלי אכן בתוספות פ"ק דמציעא {{ממ|דף ו'}} בד"ה שבועה שלא שלחתי משמע דלרבי ישמעאל פטור אם החזירו למקומו אפילו השתמש בדבר שמחסרו וכ"ה בסמ"ג ריש סי' פ"ח בעשה ולא ידעתי למה וצ"ע


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}